tag:blogger.com,1999:blog-82539284728307480352023-11-16T02:34:18.018-08:00אב היתומיםצביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.comBlogger21125tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-62337145700440690892007-08-09T18:06:00.000-07:002007-08-10T01:05:40.618-07:00<div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;"><strong><span style="font-size:180%;">אב היתומים</span></strong><br /><span style="font-size:130%;"><strong>סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' ו"בורסת" היתומים מרחוב פודבז'ז'ה 6 בקרקוב</strong></span> </span></div><p><span style="font-family:arial;"></span> </p><p><span style="font-family:arial;"> </p><div dir="rtl" align="center"><br />תחקיר וכתיבה: <strong>נורית אשכנזי</strong><br />עריכה: <strong>נילי אלכסנדרוביץ'</strong><br />מביא לדפוס: <strong>סיני אלכסנדרוביץ'</strong>, בסיוע <strong>סילביה מי - טל</strong> </span></div><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;">מעלה לאינטרנט: <a href="mailto:relationet@gmail.com"><strong>צביקה שורצמן</strong> </a><br /></div></span><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;"></span></div><div dir="rtl" align="center"><span style="font-family:arial;">דפוס צחור החבצלת<br />תל - אביב תשס"ו 2005 </span></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="center"> </div><div dir="rtl" align="center"><br /><span style="font-size:85%;">כל הזכויות שמורות © לחברת "מיקוד וגמישות" בע "מ</span></span></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-1351811303817469322007-08-09T18:04:00.000-07:002008-12-11T15:28:04.859-08:00הקדמה<div align="right"><br /></div><br /><p dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">הסיפור הזה מיועד למסיירים ברחבי פולין ובעיר קרקוב, וללומדים ולמתעניינים בחיים היהודיים בפולין ובקרקוב בתקופה שלפני שואת היהודים באירופה.<br />בשעה שאתם מסיירים בקרקוב אל תחמיצו את ההליכה לאורך רחוב פודבז'ז'ה, מהגימנסיה העברית לכיוון בית כנסת ה "טמפל". עצרו בחזית הבניין שברחוב פודבז'ז'ה 6 Podbrzezie לפני שלט נחושת עם תבליט דיוקנו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ', ובו כתוב בעברית ובפולנית: </span></p><span style="font-family:arial;"><br /><div align="center"><span style="font-size:85%;"><strong>בניין זה היה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם<br />"בורסת יתומים" של בעלי מלאכה<br />מוסד יהודי וציוני ליתומים בגילאי 14 - 18<br />שבו חיו, למדו ורכשו מקצוע .<br />לזכרו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'<br />(1877 קרקוב - 1946 תל אביב)<br />פולני ויהודי, חבר מועצת העיר קרקוב<br />אשר פתח לבו וידו לכל אדם ומטרה.<br />ה "פרזס" של נערי ה "בורסה"<br /><span style="font-size:78%;">שלט זה הוצב באדיבותה של עיריית קרקוב על ידי המשפחה תשרי תשנ "ט, אוקטובר 199</span>8</strong> </span></div><br /><div align="center"><br /><br /></div><br /><p dir="rtl" align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5097072525605996610" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjviGo_neyCDMVOEoQT7f1k2qHYN24WLWGJ0Yc39gebf6m4TA9_SaTxRLeyX_a3gyO__BypmwxGvU0B96ko_koPQOV71KFcqCE8FGFPSU2FSV-b9xg0xS2wcXaQXxaqSg9nU9Z6_V-GbJM/s400/MEMOR.JPG" border="0" /><span style="font-size:85%;">שלט הזכרון ל"בורסה" ולסיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'</span> </p><br /><div align="center"><br /></div><br /><p dir="rtl" align="right"><br />זה סיפור מופלא שהתרחש בקרקוב בין שתי מלחמות עולם של המאה ה - 20 והוא מספר על עשייה חינוכית בעלת ערכים אוניברסליים וברוח ערכי הציונות.<br />בבניין זה חינכו והדריכו נערים יהודים יתומים לעצמאות אישית ומקצועית, כדי שיוכלו להתקיים בכבוד. כאן השתדלו למצוא תחליף לידה המלטפת והמנחמת של האם ולחיבוקו של האב, כאן לימדו את הנערים להתאמץ ולהאבק גם כשהתנאים קשים, להיות נחושים ואמיצים ולעבור את משוכות החיים בהצלחה. כאן כיוונו אותם ללימוד מקצוע מתאים, כדי שיוכלו לחיות בכבוד בכל מקום וכאן הכשירו אותם לעלייה לארץ ישראל .<br />לא כולם שרדו את התופת. חלקם, אלה שהיו ב "בורסה" עם פרוץ מלחמת העולםהשנייה ולא מצאו מפלט ומקלט, נשלחו עם מנהלם ומחנכם יחזקאל אנטנברג לגטו בפודגוז'ה ומשם לפלשוב, וגורלם אינו ידוע. המחנך הדגול<br />והמסור עצמו נספה במחנה מטהאוזן.<br />הסיפורים והעובדות המובאים כאן נאספו ברובם מתוך ראיונות עם תשעה מחניכי ה "בורסה"החיים בישראל, עם אחד מהמרצים שלימד שם תקופה קצרה, עם בני משפחת אלכסנדרוביץ' ואחרים הקרובים לנושא. הראיונות,<br />עדויות אישיות, עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, ואמנם זכינו וצלח בידינו.<br />לאה, כלתו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' ואשתו של בנו יחידו זאב (וילק), יוסי, דני, סיני ורחל נכדיו - הם שיזמו עבודה זו, כדי להנציח את פועלו המיוחד של סבם ולספר את הסיפור שטרם סופר.<br />החזרה לשורשים הפולניים לא הייתה טבעית לנכדיו של סיני, ונמשכה שנים ארוכות. זאב הפולני נשא בשנת 1936 לאשה את לאה, בת למשפחת שלוש הידועה והוותיקה שמוצאה מאלג'יריה, ששורשיה נטועים היטב בישוב - ביפו , בנווה צדק ובתל - אביב - עוד מהמאה ה - 19 , הנכדים, צברים ילידי הארץ, ראו עצמם יותר כחלק ממשפחת שלוש. הם הזדהו עם הישראליות יותר מאשר עם ענף המשפחה הפולני הרחוק, הזר והגלותי. יידיש ? פולנית ? בכל פעם שנשמעו מילים בפולנית, למשל, "דובז 'הוגלונדה " - אתה נראה טוב - היו הילדים פורצים בצחוק מתגלגל.<br />הם התקרבו לאביהם זאב בעיקר בשנות זקנתו. הוא עצמו חש זר ויוצא דופן בישראל אף שחי בה קרוב ל - 60 שנה. התקרבות בניו לשורשיהם הפולניים התרחשה רק בהתבגרם. באותם רגעי קרבה נפתח זאב בפני ילדיו ואמר<br />בתסכול : "מה הייחוס של הדור הגדל כאן בארץ ? הם נולדו וגדלו כאן. הם לא עשו עלייה, אני עשיתי עלייה ! אז מה הייחוס שלהם ? שהם אכלו פלאפל יותר ממני ?"<br />סיני התוודע לשייכות הפולנית המיוחדת שלו ב - 1970 באחד הימים הראשונים לעבודתו בספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב הגיעו לחדרו מר בראונר וגברת וירט, הספרנים הוותיקים שמוצאם מקרקוב, כדי לגלות מי נושא את השם אלכסנדרוביץ', המכובד והידוע מקרקוב. השיחה עוררה את התעניינותו של סיני והוא החל בחקר העבר הרחוק ובקשרי המשפחה הפולניים. ב - 1987 הוא ערך, ביוזמת המשפחה, חוברת להנצחת סבו ופועלו ב "בורסה", לרגל חנוכת ספרייה על שם סיני אלכסנדרוביץ ' בבית הספר היסודי ע "ש וייצמן ברחובות.<br />דני התוודע לשורשיו הפולניים עוד משחר ילדותו, דרך סיפוריהם על קרקוב של סבתא הלה ואביו זאב, ובהם סיפורים על סבא זיגמונט, ה "בורסה", העלייה לארץ ישראל וקרקוב היהודית. אולם רק בשנים האחרונות, עם הצטרפותו הפעילה לארגון יוצאי קרקוב, האמונה בתחייתה של קהילת קרקוב היהודית ואמונתו בכך שרובו של העם היהודי חי בגולה ושם יישאר, ניעור בו הדחף החזק לעשות כל שניתן כדי לספר את סיפורה של יהדות קרקוב לאורך הדורות, ולהנציח את זכרה ופועלה.<br />רחל, בתם היחידה של זאב ולאה, איננה זוכרת שאביה דיבר עמה בהרחבה על העבר בקרקוב. אולי היתה זו תוצאה של יחסם המתנכר של הצברים כלפי כל מה שקשור בגולה. אפילו הסבתא, אצלה אכלו הנכדים בצהרי כלשבת , לא העלתה זכרונות. הקשר לעבר המשפחתי, עבור רחל, התבטא במשפחת שלוש בלבד. בעת סיור השורשים של המשפחה בקרקוב 1993 ובעומדה מול הבית, בו התגוררו סבה וסבתה - רק אז תפסה את מלוא עומק חסרון השורשים הפולניים.<br />יוסי, הבכור, היה האחרון מבין האחים שהתקרב למורשת המשפחתית. אמנם, עוד בשנות ה - 1960 המוקדמות, כשהיה בן 25 ולמד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, פגש יוסי קבוצת אנשים מקרקוב שהקימה לאחר המלחמה את "אגודת קרקובה חדשה" New Krakow Society במפגשיו עמם שמע סיפורי נסים ונפלאות על סבא סיני, נדבנותו ועזרתו לזולת. אולם ההתעניינות האמיתית בעברו הפולני התעוררה בו רק לאחר נסיעתו הראשונה לקרקוב ב - 1994 לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בפולין. בנסיעה זו נוכח ביופייה של העיר ופגש שניים מקרובי המשפחה ששרדו את השואה. ההתרגשות חוללה בו שינוי, ומעתה חש הזדהות גדולה עם מורשת המשפחה. כיום הוא רואה בעבודתו החינוכית באוניברסיטאות, בחברת טבע ובחברות אחרות את המשך החזון של סבו.<br />דני ביקש מאביו זאב (וילק,בפי ידידיו) לנסוע עם המשפחה לקרקוב ולהדריכם באתרי ילדותו ובחרותו. זאב סירב. "אני זוכר את קרקוב היהודית. את ערבי שבת, עת החנויות נסגרו והמוני אדם נהרו ברחובות העיר לבתי הכנסת. מה נותר מכך היום ? ". לאחר פטירת זאב 1992 החליטה המשפחה לערוך טיול שורשים משפחתי בקרקוב, ובאוגוסט 1993 הגיעה לעיר בפעם הראשונה, טיילה ברחובות, ביקרה בבתים הקשורים לזיכרונות המשפחתיים ונפגשה עם קרובי משפחה מקומיים.<br /></p><strong></strong><br /><div align="right"><br /><br /></div><br /><p dir="rtl" align="right"><strong>האדם האחד - עשר</strong><br />העיסוק במפעלו של הסב קרם עור וגידים רק ב - ,1994 עם נסיעתו של יוסי לקרקוב לטפל בנכסי המשפחה. כשהגיע לבניין בבעלות המשפחה ברחוב Pijarska 3 בקרקוב העתיקה, בית מיוחד ביופיו, היתה דלת הכניסה סגורה. כעשרה אנשים יצאו מהבניין כשעמד שם, אבל טרקו את הדלת לפני שיוסי הצליח להיכנס.<br />האדם האחד - עשר שיצא מהבניין השאיר את הדלת פתוחה, ויוסי נכנס פנימה והחל לצלם את חדר המדרגות. האיש, שראה אותו מצלם, פתח בשיחה ושאל בפולנית מה מעשיו. הוא חשב כנראה שיוסי מחפש מלון. כדי להתגבר על בעיית השפה הוציא יוסי כרטיס ביקור והראה לו את שמו - אלכסנדרוביץ '. האיש הביט בכרטיס ונדהם: הוא לא ראה מישהו ממשפחת אלכסנדרוביץ' כבר יותר מ - 40 שנה ! לפגישה שהתקיימה מאוחר יותר עם אותו אדם (דודציק שמו) הגיע יוסי בלוויית קרובת משפחה, ששימשה כמתורגמנית. דודציק סיפר כי לאחר המלחמה קיבל את דירתו שבקומה העליונה מרוז'ה, אחותו של סיני אלכסנדרוביץ', שחזרה לאחר תום המלחמה מקזחסטן לקרקוב וניהלה את העסק המשפחתי. דודציק עבד בפירמת אלכסנדרוביץ' בתקופת המלחמה, ונשאר לעבוד בה עד לסגירתה של הפירמה בתקופה הקומוניסטית 1952<br />דודציק הראה ליוסי את הקטלוגים של הפירמה (אותם שמר כל אותן השנים) וסיפר על יאן סליבה, עובד נוסף מפירמת אלכסנדרוביץ', שעבד שם עוד בתקופתו של סבא סיני ועדיין בחיים. בהמשך התקשר אליו ותיאם עמו פגישה. סליבה, אז כבן ,90 הגיע נרגש כולו ואמר שהוא שמח מאוד לפגוש בן למשפחת אלכסנדרוביץ'. הוא דיבר על מעסיקו סיני אלכסנדרוביץ' כעל אדם קדוש שלא הפלה בין עובדיו היהודים לפולנים, וטיפל בכולם ביד נדיבה. המפגש עורר התרגשות גדולה וחימם את הלב.<br />עם שובו לישראל שיתף יוסי את משפחתו בחוויותיו המרגשות והראה את הצילומים שצילם בקרקוב. המשפחה החליטה לחדש את המפגשים עם חניכי ה "בורסה" שהיו מתקיימים מפעם לפעם בביתם של זאב ולאה, מיום<br />השנה למותו של סיני ועד מותו של זאב ב - .1992 </p><br /><p dir="rtl" align="center"><br /></p><span style="font-size:85%;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098436731773257810" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhfYC8-zY_fTaAJjcmej_dcGjtB8Ov0fuQ-3G6Qk-aBQiv0lsj7eM_sm0mgS3Jrl6exU2CUBnZCCSwPCjRhZLBa9bKdV_45w39LIClicMPJWHe6ItDpFLro3kharUJ2BvtM9Sy9WB98IDg/s400/01-2.JPG" border="0" /><br /><p align="center">התכנסות חניכי ה "בורסה" בביתם של זאב ולאה אלכסנדרוביץ ',1980 </p><br /><p align="center"></span></span></p><span style="font-family:arial;"><span style="font-size:85%;"><br /><div dir="rtl" align="right"><br /></span>ב - ,1996 ביום השנה ה - 50 למותו של סיני אלכסנדרוביץ', ערכה המשפחה אזכרה בבית העלמין "טרומפלדור", בהשתתפות רבים מיוצאי קרקוב ובהם גם חניכי ה "בורסה". לאחר האזכרה התקיים במסעדה הסמוכה המפגש המסורתי של המשפחה והחניכים.</div><div dir="rtl" align="right"> </div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098438041738283106" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEioDPhVDcnVzQC2Qcym_hDmenwGtBCe4Dw-SH3-A03JLlmD843C4m_5KRw39YRR6tpBWCLph7vJNnk4HC7rs6lpkRxeY7Yojk9NP5FijfL2kViUxqfHtWzUhb2bjlLCAM0PdaJ5vXt5wNE/s400/01-3.JPG" border="0" /></span>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-37650610943280123712007-08-09T18:03:00.000-07:002008-12-11T15:28:04.977-08:00קרקוב היהודית במאות ה - 19 וה - 20<p dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">לעיר קרקוב - או קראקא - מקום מיוחד בתולדות עם ישראל באירופה. לעיר עבר היסטורי מרשים לא רק כבירת פולין במשך מאות בשנים - אלא גם כמקום ריכוז של גאוני הלכה ולימוד תורני. בין השמות הבולטים: הרמ"א וממשיכיהם - ר' נתן נטע שפירא ("המגלה עמוקות"), ר' יואל סירקיס ("בית חדש"), ר' גרשון שאול יום - טוב ליפמן ("תוספות יום -טוב") ואחרים. בקז'ימיז' הוקם בית הדפוס העברי הראשון בפולין ודפוסי קראקא נודעו בכל רחבי העולם היהודי.<br />ראשית היישוב היהודי בקרקוב היה בתקופת המלך קז'ימיז' הגדול, אשר ייסד ב - 1335 עיר חדשה סמוך לקרקוב, וקרא לה על שמו - קז'ימיז'. לעיר הגיעו יהודים, פליטי רדיפות ממדינות אחרות, בעלי נסיון בעסקי כספים, במסחר ובתעשייה, אשר הוזמנו על ידי מלכי פולין להקים את היסוד העירוני הדרוש לפיתוח הארץ. גם בקז'ימיז' במשך מאות בשנים סבלו היהודים משנאה ומפרעות מבית, ומפלישות של כובשים זרים (ביניהם השבדים) מחוץ. אולם הם החזיקו מעמד עד לצירוף העיר לממלכה האוסטרית, בשלהי המאה ה - 18 .<br /><strong>קז'ימיז' במאה ה - 19<br /></strong>השלטון האוסטרי הביא לתנופת בנייה ושיקום. נפרצו רחובות, נסללו מדרכות והעיר היהודית בקז'ימיז' התרחבה. על הוויסלה נמתח גשר קבוע, הוטל איסור על בניית בתי עץ, בתי הקברות סולקו מחצרות הכנסיות, נסגר בית הקברות שליד בית הכנסת של הרמ"א והוקצה שטח חדש לבית עלמין בסוף רחוב מיודובה. כן בוטלו הגבלות המסחר על יהודים בקרקוב, ותוך זמן קצר נפתחו בעיר כ - 300 בתי עסק חדשים. ב - 1804 נמנו בקז'ימיז' 4,300 יהודים [<span style="font-size:78%;">1</span>]<br />בימי מלחמות נפוליאון סבלה העיר נזקים מידי הצבא הרוסי, והיציבות שבה אליה רק לאחר קונגרס וינה, בו נקבע שקרקוב תהפוך לרפובליקת חסות אוסטרית. בתקופת הרפובליקה - 1815 - 1846 - נפתחו בפני היהודים אפיקי השתלבות באוכלוסייה הפולנית. בית ספר יהודי כללי נפתח בבניין עיריית קז'ימיז' [<span style="font-size:78%;">2</span>] המודרניות וההשכלה קרצו לנוער, והחל מ - 1812 יכלו היהודים להתגורר בכל מקום בקרקוב - בתנאי שיהיו "מתוקנים" בלבושם ובחינוכם. עם זאת, ב - 1840 היו רק 200 יהודים "מתוקנים", שכן היה זה עדיין חטא גדול לנטוש את המסורת.<br /></p></span><p align="justify"><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5096888649466120146" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiUp2YrpIQwkLTfDaB5XVa5K0gWBFpXnOpUjm-1t78Zhd_9EiRPPfcxcHvdQxzGvASw7z7zCBcMg8EcNZneAGaYupBWFJrpDRUBLQJ-9eGn6L9n2BgsDLISJFZdyJehBc6srl8GH-vzZkM/s400/market.jpg" border="0" /></p><span style="font-family:arial;"><p align="center">השוק החדש בקז'ימיז<br />צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930 </span></p><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="justify">ברבע הראשון של המאה ה - 19 החלה הכלכלה לשגשג ושינויים גדולים חלו בעיר. החומות מימי הביניים של קז'ימיז' נהרסו, והעיר חוברה לקרקוב. החומות הפנימיות של העיר היהודית נהרסו אף הן, והיהודים הורשו לגור בכל שטחי קז'ימיז' ללא הגבלה. הורחבו דרכים ורחובות כמו שירוקה, מיודובה, פודגוז'ה ופאוליאנסקה, וכיכר העיר הענקית Wolinica צומצמה לממדיה הנוכחיים. בעקבות פיתוח התשתיות החל גל בנייה, שחידש את פני העיר והרובע היהודי בסגנון ניאו - קלאסי.<br />קרקוב רבתי הפכה לעיר פטורה ממכס משום ששימשה צומת מסחר לשלוש הקיסרויות - אוסטריה, רוסיה ופרוסיה. המקצוע המבוקש ביותר היה מעתה החלפן, שהתמצא בשערי המטבע. היהודים חזרו להיות הכוח הכלכלי המניע בזכות התמחותם בשערי המטבע, ושלטו בתחומי מסחר ומלאכה ייחודיים כמו טקסטיל, אבץ, הנעלה ומסחר בספרים.<br />כשפולין איבדה את עצמאותה וחולקה בין שלוש הקיסרויות הפכה קרקוב פוליטי - פטריוטי פולני, והיהודים השתלבו בהתעוררות הלאומית. אחד החלוצים בתחום היה הרב דב בער מייזלס, שהיהמעורב גם בפעילות מהפכנית.<br />במחצית הראשונה של המאה ה - 19 ניכרה השפעתה של התנועה החסידית בעיר, והוקם ה "שטיבל" הראשון. עליית הזרם החסידי התחוללה במקביל לעליית תנועת ההשכלה. המשכילים, שחיו כבודדים בקרקוב, חזרו לקז'ימיז' והתערו בחיי הקהילה. ואולם, ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.<br />ב - 1862 הוקם בית הכנסת "טמפל", שסימל את חשיבותם של המשכילים בקהילה המתחדשת. עם איחודה של הקיסרות האוסטרית עם הונגריה ב - 1866 נקבע מעמדם החדש של הנתינים היהודים כאזרחים שווי זכויות. החל עידן האמנציפציה [<span style="font-size:78%;">3</span>] לא מעט בהשפעת תנועתה השכלה. הותר ליהודים להתגורר בקרקוב רבתי, ללא סייגים ומגבלות, ולעסוק בכל משלח יד עצמאי ככל תושב אחר. </div><p align="justify"><br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5096891527094208498" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiWkh_qB9Z-q7t9NlTeOd7qV1UdtikPD049xhqjiQGfdFGFyo1X9810si_E-xTJ-fd9VBOaqikA_xW2HVMNy3f6F697xAuP5_rvbBlOjw3KEwQGKB7rlscu8rlcptcUgR_kZirQlRz8lnA/s400/sukenize1.jpg" border="0" /> <p align="center">יהודים בכיכר הסוקניצה<br />צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930<br /><br /></p><div dir="rtl" align="justify">הקיסרות האוסטרו - הונגרית העניקה למחוז גליציה מעמד משפטי אוטונומי. ההשקעות שזרמו לעיר התבטאו בעיקר בבנייה ציבורית: ערוץ הוויסלה הישן יובש 1873 ונהפך לרחוב דיטלה. Dietla הוקמה מערכת תאורה ציבורית בגז, נבנתה תחנת רכבת, נבנה גשר פודגוז'ה ועליו מסילת רכבת, הונחו קווי חשמל, קווי מרכבות "אומניבוס" ומסילות לחשמלית, שהחלה לנוע ב - 1905 .</div><br /><br /><div dir="rtl" align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5096893743297333250" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgTZCHrn7gOKQTbNM2dq8RLEdKjxFPb8RyXLmKjlorGlratkIKfpZGTYB2qBD1pmypSNJRLuSqtMjWQy64oe98KE_Be710zFDEGJAQW_OVCFyrzxCH3LDjPyFqSVljrdGOi6OX40JjgqSs/s400/young.jpg" border="0" /> צעיר חרדי בגני פלנטי<br />צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930 </div><div dir="rtl" align="justify"><br />גם בקהילה היהודית בקז'ימיז' חלו תמורות דמוגרפיות וציבוריות. באמצע המאה ה - 19 הגיע מספרם של היהודים לכ - 13,500 איש [<span style="font-size:78%;">4</span>] בששים השנים הבאות הוכפלה האוכלוסייה לכדי 32 אלף איש [<span style="font-size:78%;">5</span>] כתוצאה מסיפוח רשויות<br />במטרופולין . הוקם בית חולים חדיש ברחוב סקווינסקה Skawinska שצויד במיטב המכשור הרפואי 1854- 1866 ונפתחה ספרייה יהודית, "עזרא " 1899 .<br />הרוב המוחלט של יהודי קרקוב השתייך לזרם החסידי, דיבר יידיש וחי בצניעות ודלות. המשכילים, שהחלו לצאת מקז'ימיז' בעקבות ההתערות הכלכלית והחברתית, דיברו פולנית וגרמנית אך שמרו על זיקה לרובע שבו גרו משפחותיהם.<br />בעקבות ההשכלה, המעורבות הפוליטית והאמנציפציה החל להתפתח הרעיון הציוני. הציונים עשו נפשות לתחיית האומה, פתה העברית ותרבותה, קרקוב הפכה לאחד המרכזים הבולטים של הציונות בגליציה.</div><br /><br /><div dir="rtl" align="justify"><strong>קרקוב בין שתי מלחמות עולם</strong><br />עם הקמת פולין העצמאית בתום מלחמת העולם הראשונה, הנהגת המרשל יוזף פילדסודסקי, התחזק בעיר כוחה של התנועה הציונית על פלגיה השונים. תרמו לכך מספר גורמים, כמו הצהרת בלפור מנובמבר, 1917 ההכרה הרשמית בארץ ישראל כשטח מנדטורי בריטי בפיקוח חבר הלאומים, ופרעות אנטישמיות בעיירות רבות בפולין, ובהן גם קרקוב.<br />כמה גורמים בתוך הקהילה היהודית בקרקוב תרמו אף הם להתעוררות הציונית: אישיותו המיוחדת של ד "ר יהושע טהון, ציר בפרלמנט הפולני, מנהיג בעל שאר רוח, הוגה דעות, דרשן בבית הכנסת ה"טמפל" ומדינאי פרגמטי, שמשך אחריו המוני יהודים, הופעתו ב - 1918 של העיתון היומי היהודי הראשון בשפה הפולנית, "נובידז'יניק" Nowy Dziennik בעריכתו של ד"ר וילהלם ברקהלמר ובהשתתפות כמה מראשי הציונים בעיר, והקמתה בקרקוב של מועצה לאומית יהודית לגליציה המערבית, ביוזמת ההסתדרות הציונית ובהנהגת ד"ר טהון.<br />המרכז הציוני בקרקוב התמקד בשלושה תחומי פעילות. הראשון היה פעילות ציונית מקומית ואזורית בקרקוב, בגליציה המערבית ובשלזיה.<br />השני היה ניסיון להשפיע על המדיניות היהודית הארצית, והשלישי היה גיבוש עמדות בתנועה הציונית העולמית ויישומן בפולין. בפלג הימני של התנועה הציונית נמצאה מפלגת "המזרחי" שהתמקדה בפעילות חינוכית והקימה את בית הספר היסודי "חדר עברי", את "גימנסיה מזרחי ", הלא היא בית הספר תחכמוני , ואת תנועת הנוער השומר הדתי.<br />הפלג המרכזי של התנועה הציונית יזם והפעיל מוסדות חינוך שונים, כמו בית ספר יסודי עברי וגימנסיה עברית על שם ד "ר חיים הילפשטיין, הקמתה וטיפוחה של אגודת הנוער הציוני "עקיבא" [<span style="font-size:78%;">6</span>] , סיוע לתנועת "מכבי" על ענפי<br />הספורט שלה, ותמיכה בארגון הסטודנטים הציוני "השחר" שבאוניברסיטה הייגלונית, שהכשיר אחדים מבוגריו לתפקידי מנהיגות בתנועה הציונית.<br />ב - 1930 הוקם על ידי הוועד המנהל של בית הספר העממי והתיכון של הגימנסיה בית ספר מקצועי לבנים, ששכן בבניין בן קומה אחת בחצר הגימנסיה. לבית הספר המקצועי התקבלו בוגרי בתי ספר יסודיים ובוגרי שנה א' של הגימנסיה. התלמידים למדו לימודים מעשיים ועיוניים: בתחום המעשי סגרות, מכניקה, פנקסנות, ציור, שרטוט, ידיעת חומרים ומכונאות, ובתחום העיוני יהדות, פולנית, ידיעת הארץ ומתמטיקה.<br />"אגודת ישראל", ביוזמתה של שרה שנירר [<span style="font-size:78%;">7</span>] הקימה באותן השנים את בית הספר "בית יעקב" ברחוב אוגוסטיאנסקה 30 ואת הסמינר למורות "בית יעקב " ברחוב סטניסלבה 10 . מוסדות "בית יעקב" לבנות נתנו מענה לצורך בחברה החרדית של שילוב לימודי יהדות בלימודים מעשיים וכלליים ושל מתן השכלה גם לבנות. הנהלת הקהילה היהודית בקרקוב דאגה לשירותי דת, שירותי רווחה, תמיכה במוסדות החינוך הדתי והפעלת בית החולים<br />היהודי בעיר.<br />בשנות ה - 20 וה - 30 גדלה אוכלוסיית קרקוב מ - 184 אלף איש ל - 246 אלף איש, ואוכלוסיית היהודים גדלה מ - 45 אלף 25% ל - 70 אלף 29% קרקוב היתה מרכז יהודי תרבותי, חינוכי, חברתי ופוליטי, והעיר הרביעית בגודלה בפולין מבחינת מספר היהודים בה אחרי ורשה, לודז ' ולבוב.<br /><br /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5096896406177056786" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjGiHc3FnGIM6L6w9zqO35ERCQgABaXCcChW6xX7LtRXiVEtlCG-pj37nPmlDoYgCHbUCWUOpBcJkVRxf1mE8EaZPTWpvpSuy5oReHvfdTSkoMwYIviYOjd05l6AniaNiSZs5urm6XEpOc/s400/lagbaomer.jpg" border="0" /><br /><div dir="rtl" align="center">ל"ג בעומר - יום הזכרון לרמ"א- בבית העלמין של הרמ''א<br />צלם :זאב אלכסנדרוביץ', 1930<br /></div><br /><div dir="rtl" align="justify"><strong>היהודים בבחירות העירוניות</strong><br />ב - 1927 נחקק חוק המעביר את הפיקוח על מערכת הכספים של הקהילה היהודית להנהלת עיריית קרקוב ומנגנוניה, ומעתה פעילות הקהילה היהודית היתה תלויה בהרכב המועצה העירונית של קרקוב .<br />בין שתי מלחמות העולם התקיימו שתי מערכות בחירות עירוניות. במערכת הבחירות הראשונה, שהתקיימה ב - ,1933 זכה הגוש היהודי, כגוש בלתי מפלגתי לשיתוף כלכלי, ב - 20% 13 מושבים מתוך 64 ובין היתר היו חברות בו מפלגות כמו הציונים הכלליים, המזרחי ואגודת ישראל.<br />מערכת הבחירות השנייה התקיימה בדצמבר 1938 ואז נחלש מעט כוחו של הגוש היהודי, ל- 12מושבים 18.5% מתוך 65 . הנבחרים היהודים למועצת העיר היו ראש הקהילה היהודית ד"ר רפאל לנדאו , מהציונים הכלליים סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ', מקס לאוטרבך, ד"ראיגנצי שוורצבר ד"ר יהודה צימרמן וד"ר קלמן שטיין , מהמזרחי ד"ר אליהמרכוס ונ .רוזנבלום. מהחרדים הקיצונים צבי אייזנשטאט, מאגודת ישראל פייבל סטמפל ושני חברים נוספים.<br />מועצת העירייה בהרכב זה פעלה זמן קצר בלבד, כתשעה חודשים, עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 וכיבוש קרקוב על ידי הגרמנים.<br /><strong>מצבם הכלכלי של יהודי קרקוב</strong><br />בין 1918 ל - 1930 התפתחה הכלכלה היהודית בקרקוב, וחלק מבתי המלאכה הקטנים התרחבו והפכו למפעלי תעשייה קטנים ובינוניים. התפתחות זו נבלמה על ידי המשבר הכלכלי העולמי בשנים 1929 - 1930 ונפילת הבורסה האמריקאית. כן הונחתו גזירות על ארגוני מסחר יהודיים, שהתבטאו במסים כבדים ובהגבלות שונות .עקב התחרות הורידו בעלי המלאכה מחירים והדבר גרם לפשיטות רגל רבות. גזירת ה"נומרוס קלאוזוס" באוניברסיטה עוררה נהירה של הנוער היהודי לבית הספר הגבוה למסחר, וכך נוסד בית הספר למסחר שליד הגימנסיה העברית בקרקוב . בעיר פעלו ארגונים כלכליים ומקצועיים, ובהם ארגון בעלי מלאכה, ארגון הסוחרים ובנקים ציבוריים. לצד הארגונים הכלכליים פעלו מוסדות פילנתרופיים לרווחה ולעזרה הדדית.<br />בגלריה של המוזיאון הלאומי נרודובה Narodowe הנמצאת בקומה השנייה של בניין שוק הבדים סוקניצה בכיכר העיר העתיקה 1 - Rynek 3 Glowny בקרקוב, קבוע בקיר לוח שיש לבן. על הלוח כתובים באותיות זהב שמותיהם של האישים שבלטו בתרומתם לקרקוב בין שתי מלחמות העולם, וביניהם אפשר למצוא שיעור נכבד של יהודים. היהודים תרמו רבות לחיים בקרקוב בתחומים שונים, כמו תיאטרון, מוסיקה, ספרות, תרבות, חברה וכלכלה .</span></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-74170596058925720082007-08-09T18:02:00.000-07:002007-08-10T05:13:28.373-07:00משפחת וולף אלכסנדרוביץ<p dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">שורשיה של משפחת אלכסנדרוביץ' נטועים בקרקוב זה דורות רבים, וידועים מ-1807.<br />ב-1789 הוציא הקיסר האוסטרי יוזף השני תקנה לפיה חייב כל נתין בקיסרות להוסיף שם משפחה על שמו הפרטי. קרקוב היתה חלק מהקיסרות האוסטרית, והתקנה חלה גם על כל תושביה. עד אז שמו של אדם היה מורכב משמו הפרטי ומשמו של אביו, וכך נוצר השם אלכסנדרוביץ' - כלומר בנו של אלכסנדר. השם אלכסנדר היה נדיר בקרב היהודים, והראשון מבני משפחת אלכסנדרוביץ' הידוע בשם זה הוא יוזף אלכסנדרוביץ' (1845-1782). בוועד הקהילה של קז'ימיז' היה ספר רישום לידות, פטירות, נישואין, מקצועות וכתובות, ובספר זה נרשמו כסוחרים יוזף ודובז'יץ אלכסנדרוביץ', עם לידת בנם מנשה ב-1818.<br />למנשה נולדו ארבעה בנים: יוזף, דוד, וולף ופיליפ, ומהם נוצרו שלושת ענפי המשפחה. סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' הוא נצר לענף המשפחתי שהתפתח מוולף (זאב) אלכסנדרוביץ' (1888-1851). וולף נשא לאשה את רגינה (רבקה) (1940-1853), בתו של סלומון הירש, בעל פונדק מטארנוב, ונולדו להם שני בנים ושלוש בנות: סיני זיגמונט, דורה, לאונורה, רוז'ה ודוד. לבד מרוז'ה שלא נישאה מעולם, כל ילדיו של וולף נישאו לבני זוג ממשפחות מכובדות בקרקוב. וולף נפטר בגיל 37, והותיר אחריו אלמנה צעירה בת 35 מטופלת בחמישה ילדים שהגדול שבהם בן 11, ובתינוק שזה עתה נולד.<br /><br /><strong>אזור המגורים של משפחת אלכסנדרוביץ' בקרקוב</strong><br />מפקדי אוכלוסין נערכו בקרקוב במרוצת המאה ה-19. במפקד אוכלוסין שנערך בקז'ימיז' ב-1804 נמנו בעיר היהודית 207 בניינים מתוך 1,772 הבניינים שבעיר קרקוב (11.7%). אולם שיעור האוכלוסייה היהודית מכלל אוכלוסיית קרקוב הגיע ל- 16.7% {8}, משום שצפיפות הדיור היתה גבוהה יותר בקרב היהודים.<br />יוזף ודובז'יץ אלכסנדרוביץ' התגוררו עם הולדת בנם מנשה בבניין בן שלוש קומות בבית מספר 203 {9} בקז'ימיז'. המשפחה התגוררה בבניין במשך שלושה דורות, עד הולדת נכדתו של מנשה, אז העתיקה המשפחה את מגוריה לבניין בן שלוש דירות בבית מספר 169 {10} ,הצמוד לבית הכנסת איזק - בניין מספר 168.<br />בכתובת החדשה גר מנשה ונרשם כאלמן בן 63, סוחר מוצרי מזון. בדירה הסמוכה גר בנו בן ה-36 יוזף עם משפחתו, ובדירה השלישית גר אחיו של מנשה, ישראל אליעז, סוכן מכירות בן 60, עם משפחתו.<br />יעקב בן יוזף, נכדו של מנשה, יצא בשנות ה-70 של המאה ה-19 מהאזור היהודי הצפוף בקז'ימיז', ועבר לרחוב דיטלובסקה (Dietłowska) באזור סטרדום (Stradom) שממול גבעת הוואוול, מקום מושב מלכי פולין מתקופת היות קרקוב עיר הבירה.<br />בשנות ה-90 של המאה ה-19 המשיך יעקב בנדודיו ועבר לרחוב קולטק (Koltek), ובכך התקרב עוד יותר לארמון המלוכה. במשך השנים קנה שני בתי דירות ממשפחת מצגר ברחוב ברנרדינסקה 11, 10 (Bernardyńska) פינת סמוצ'ה (Smocza).<br />פיליפ, בנו השני של מנשה, עבר עם משפחתו מקז'ימיז' לפודגוז'ה (Podgorze) שמעבר לנהר הוויסלה, והתקדם כסוכן נדל"ן גדול ובעלים של בית ספינת דגל {11} שליד הגשר Przy Moscie 1. עם השנים נהרס הגשר הישן, ובמקומו נבנה במקום אחר גשר חדש.<br />לאחר פטירתו של וולף, צעיר בניו של מנשה, בשנת 1888 עברו אלמנתו רגינה וילדיו להתגורר באזור הצפוני של קרקוב. עם התבססותו הכלכלית התגורר סיני זיגמונט, בנו הבכור של וולף, בדירה ברחוב גרטרודה 8 (Gertrudy). דוד, אחיו ובן הזקונים של המשפחה, התגורר בדירה בבניין שהיה כולו בבעלות משפחת אלכסנדרוביץ', ברחוב ביסקופיה 4 (Biskupia).</span></p>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-29747928597285861712007-08-09T18:01:00.000-07:002008-12-11T15:28:05.907-08:00התפתחות פירמת ר. אלכסנדרוביץ' ובניה<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">וולף היה בעליה של חנות מכולת שפירנסה את המשפחה. כשנפטר, נותרה אלמנתו בת ה -35 מטופלת בחמישה ילדים קטנים, שהבכור ביניהם בן 11 והצעיר – עולל בן מחצית השנה. רגינה, אשה נמרצת, ממולחת ובעלת חושים טובים לעסקים, שכנראה רכשה מעט נסיון בפונדק של אביה בטארנוב, לא הניחה לאסון לשבור את רוחה. היא סגרה את חנות המכולת והקימה דוכן ברחוב למכירת נייר סיגריות. רגינה מכרה בדוכן נייר לגלגול סיגריות וכן סיגריות מגולגלות שייצרה בעצמה. (באותם ימים לא נהוג היה למכור סיגריות מוכנות)<br />לאחר זמן מה נעזרה בכמה פולנים שהכירה ועברה מדוכן הרחוב למקום מקורה. אולם, רק מהחל סיני בנה הבכור לעבוד בעסק הקטנטן החלה פירמת אלכסנדרוביץ' להתפתח, והפכה לבית מסחר לסוגים שונים של נייר, למעט נייר עיתון ונייר פשוט לאריזה.<br /><br /><strong>אגדת שק המלט</strong><br />האגדה לבית אלכסנדרוביץ' מספרת שהילד היתום סינא (Sinaj) זיגמונט בן ה-13, עטור פאות לחיים מסולסלות, עני ומודאג אך חכם ומבריק, הלך ברחוב ועיניו דומעות. מאין יבוא עזרו? אביו נפטר זה לא כבר, אמו חלתה והרופאים ציוו עליה לנסוע להרפא בהרים. כסף לא היה, והוא - הבכור, האחראי והרציני - חשב שבאחריותו להשיג את הכסף. הוא הלך ברחוב, עיניו משוטטות לצדדים, ולפתע נפל מבטו על שק מלט ריק שהיה מונח על המדרכה. ילד רגיל היה, כנראה, ממשיך ללכת ומתעלם מהשק, אך סינא הערני והסקרן נעצר, התבונן בשק והבחין שיש עליו מידע רב ערך עבורו: שם חברת המלט ושם יצרן השק. במוחו צץ רעיון להזדמנות עסקית – תיווך בין חברת ייצור המלט לחברה לניירות האריזה. חשב, הלך ועשה. מיצרן השקים קיבל הצעה טובה יותר עבור יצרן המלט (אולי נכמר לבו על הילד היתום), וגם קיבל עמלה תמורת התיווך. מעיסקה ראשונה זו צמח ברבות הימים בית המסחר לנייר הגדול בפולין . אותו יום היה ערב שבת, וסיני המאושר הביא את שכרו לאמו רגינה. רגינה לא האמינה למראה עיניה, ורצתה לסטור על פניו: מהיכן הגיעו לידיו פתאום מטבעות כסף? בוודאי גנב אותן! אך הילד העמיד אותה על טעותה, והפך למשענת של חייה.<br />בראשית דרכה התמחתה הפירמה במכירת נייר וצורכי אומנות עבור אמנים וסטודנטים באקדמיה לאמנות, הסמוכה לחנות. אולם עם הזמן התפתח העסק ממכירה קמעונאית, ששירתה דורות רבים של תלמידי בית ספר וסטודנטים בקרקוב, למכירה סיטונאית בכל רחבי פולין.<br />בתקופת השלטון האוסטרי היתה קרקוב מרכז חופשי ופתוח, בהשוואה לאזור הפרוסי ולאזור הרוסי של פולין. העיר היתה מוקד לציירים, עיתונאים, סופרים, פסלים ואנשי רוח פולנים, ועובדה זו סייעה רבות להתפתחות בית המסחר של רגינה אלכסנדרוביץ'.<br /><br />הפירמה נקראה ר. אלכסנדרוביץ' - חנות ומחסן סחורות לאספקת מוצרי נייר וכתיבה.<br />(R. Aleksandrowicz fabrika i sklad papieru i magazyn papieru i przyborow pismiennych). </span><br /></div><div align="right"><br /></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098439016695859314" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEimZw10bdecxm6DRe1dIEcfLQWLw7jkDTvlqudWOrKrdeu2oTUfNbRdhNJDxjzR8B4pehFiDQMtfguvuMELHWpRk4cpoXC9XsfEn4VosbR_Hc5p9ysL_9SOlW63Q9c2um48B3ZmW30L7x8/s400/06.JPG" border="0" /> <p align="center">קטלוג דוגמאות נייר של בית המסחר </p><p dir="rtl" align="right">בית המסחר היה ממוקם בקומת הקרקע של הבניין המפואר (המכונה "הבית מתחת לגלובוס") של לשכת המסחר והתעשייה במרכז קרקוב, בפינת הרחובות דלוגה 1 (Dluga) ובשטובה 11 Basztowa) ). </p><p align="right"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098439660940953730" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgUZofGeHPqQE_7HYbQRo9_8bSfsPWswHDyBgEc-phkVMkm7MQn3zywv6k5mnW34VgV-CWrq4qlqWum3jGBz585AQX4vcpFFTVZPrwjbnimsScZ83VqM-11E5jR1bFjNcRROXVq17i7t1Y/s400/06B.JPG" border="0" /></p><p dir="rtl" align="center">"הבית מתחת לגלובוס", מקום חנות בית המסחר בקרן הרחובות בשטובה ודלוגה </p><br /><p dir="rtl" align="right">בראשית דרכו ריכז סיני את כל המידע העסקי על פתקים שהחזיק בכיסיו, אך משתפחו הכיסים והעסק התפתח הבין שעליו לעבור לרישום מסודר ומאורגן. הוא קיבל לעבודה את שמואל הורוביץ, בוגר בית הספר למסחר, ושילם לו משכורת הגונה. הורוביץ המוכשר ארגן את העסק מבחינה אדמיניסטרטיבית וניהל תכתובת מסודרת. רעיונותיו של סיני והארגון והסדר של הורוביץ הביאו להתפתחות וקידום הפירמה.<br />דוד, בן הזקונים, עזר עוד כילד לאחיו סיני בעבודתו בפירמת אלכסנדרוביץ', אך הצטרף כשותף הרבה יותר מאוחר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס דוד לצבא האוסטרי ונפל בשבי בחזית האיטלקית. עם שחרורו בתום המלחמה שב לקרקוב, ובתחנת הרכבת קיבל את פניו סיני והציע לו שותפות בעסק המתפתח. דוד נענה להזמנה והעסק זינק קדימה.<br />שני האחים הגדילו והרחיבו את עסקי הנייר, והפכו את בית המסחר הסיטונאי לנייר לגדול שבפולין, בעל סניפים בכל רחבי המדינה. פולין העצמאית העניקה הזדמנויות חדשות לשני האחים כשותפים שווים ורשמיים בפירמה, אך רק ב-1930 שונה באופן רשמי שמה של הפירמה ל"ר. אלכסנדרוביץ' ובניה".<br /><br />בבית העסק בקרקוב עבדו כ-60 עובדים, יהודים ופולנים נוצרים כאחת, ויחס המנהלים אליהם היה שווה והוגן. בין העובדים היהודים היה דנק (דוד) פרדרבר (Verderber), מנהל בית המסחר, יליד 1902, אשר החל לעבוד בעסק בהיותו כבן 20. דנק המשיך לעבוד בו גם לאחר כיבוש קרקוב על ידי הגרמנים והשתלטותם על עסקים של יהודים, ובהם גם פירמת אלכסנדרוביץ'. למרות ההשתלטות המשיך דנק לעבוד תחת הנאצים ולנהל את הפירמה עבורם. במארס 1941 הוכרחו יהודי קרקוב לעבור לגטו בשכונת פודגוז'ה, אך דנק, שהתגורר עם אשתו ושני בניו בדירה בגטו ברחוב יוזפינסקה, המשיך לעבוד בפירמה. קיזל, מנהל ("קומיסר") העסק מטעם הנאצים, דאג לספק לדנק תעודת עבודה וליווי יומי צמוד מהגטו לפירמה ובחזרה. דנק דאג שגם רגינה (רבקה) אשתו תקבל תעודת עבודה, שהיתה כמו "ביטוח חיים", והיא עבדה שם בהנהלת חשבונות. אולם בשלב מאוחר במלחמה נשלחו דנק ואשתו למחנות ריכוז ונספו שם. בבית העסק עבדו גם שניים מאחיו של דנק.<br /><br />יאן סליבה (Jan Śliwa) היה עובד פולני נוצרי. הוא זוכר כי החל לעבוד בפירמה אלכסנדרוביץ' ב-1.4.1930, בחנות של אם המשפחה רגינה ברחוב דלוגה פינת בשטובה. יחד עמו התקבל לעבודה במחסני הסחורות של האחים אלכסנדרוביץ' טיטוס קובלצ'יק (Tytus Kowalczyk). טיטוס לא אהב את העבודה במחסני הסחורות וביקש מסליבה להתחלף עמו - הוא יעבוד עם רגינה, וסליבה יעבוד במחסני הסחורות עם האחים. וכך היה.<br />סליבה מספר כי זיגמונט אלכסנדרוביץ' היה אדם מאוד אינטליגנטי, ושהפירמה התנהלה ביושר ובהגינות. הסיוע והעזרה לעובדים היו נר לרגלי ההנהלה. סליבה נזכר כי פעם נזקק לסכום של 20 זלוטי, ביקש וקיבל מקדמה, וכשהגיע מועד תשלום המשכורת לא קוזז סכום ההלוואה מהשכר, והפך למעין מענק.<br />האחים אלכסנדרוביץ' היו אנשים אנשים נדיבים שסייעו לעובדים הנוצרים והיהודים כאחד וללא אפליה, ותרמו גם להווצרות יחסי עבודה נאים בין העובדים.<br />סליבה עבד בפירמה כמעט עשר שנים, עד פרוץ המלחמה.<br /><br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098440429740099730" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhUjq3Et5OJapGaPEVfW2A4PEnQSXu3Z2dUzKmVToeEon0Wk4Pub0qODyu0y3gYQsxILxwWb9Q_vqqzDCvy3RuvKor04SZHFSd1GHs2-_OTfC_hCxostuLl24g_Z_VlhaX9fQKI96MW-To/s400/07.JPG" border="0" /><br /><p dir="rtl" align="center">יאן סליבה עם יוסי אלכסנדרוביץ', 2000 </p><p dir="rtl" align="right"><br /><br />במשך המלחמה סייעו המנהלים הנוצרים לעובדים היהודים שברחו או פוטרו מהפירמה. סליבה עצמו העביר סיוע הומניטרי וחבילות מזון ליהודים שהתחבאו בבז'סקו סלוטוויני (Brzesko Slotwiny), בז'סקו נווה (Brzesko Nowe), בדקובסקה ואלי (Badkowska vally) וברונוביצה (Bronowice). לדוגמא, אדם פרונדליך ופיליפ פישר פוקס, מעובדי הפירמה, ברחו ללבוב, וסליבה שלח להם מצרכי מזון ובנפרד גם לאשתו של פרונדליך, אשר הסתתרה במקום אחר. הוא המשיך להעביר אליהם חבילות מזון גם לאחר שנכלאו במחנה באזור לבוב, שם נפטר אדם פרונדליך.<br />בתום המלחמה, עם שחרור קרקוב, המשיך סליבה לעבוד בעסק עוד שבע שנים נוספות עד לחיסולו על ידי המשטר הקומוניסטי (1952). כל אותן שנים ציפה וייחל ליום שבו יגיע אחד מבני משפחת אלכסנדרוביץ', ייקח לידיו מחדש את ניהול הפירמה, והחיים יחזרו למסלולם כפי שהיו בתקופת האחים זיגמונט ודוד. אך ציפייה זו לא התממשה לעולם.<br />מדי פעם, כשהגעגועים לעולם שהיה ואיננו עוד גואים בו, נוסע סליבה בחשמלית כדי לעבור על פני שלט ההנצחה שבחזית בורסת היתומים, או עובר על פני החנות שברחוב דלוגה ונזכר במחסני בית המסחר שבתחנת הרכבת, הנושאים, עד היום, את הכתובת </p><p align="center"><br />R. Aleksandrowicz Skład Papieru<br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098440945136175266" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhI7dqXkIrHmYAyQLUvtBkYjziOfieBgd9mqL8Ca9oAKWSDg6Hc6KYbvfVC3n_Z5Ce5kDEvco8qj8cJf_l3-ri4qashEz8lIGbSJp71gbGk3kgWmSVrRfKDlVEetuYJC9ablEUVnpB5pis/s400/08.JPG" border="0" /> <p align="center">בנין המחסנים בתחנת הרכבת<br />צלם: יוסי אלכסנדרוביץ', 2000 </p><p dir="rtl" align="right"><br />הסיוע והעזרה לנזקקים ליוו כחוט השני את התפתחות הפירמה. מעשה שהיה כך היה:<br />בסוף שנות ה-20 החליטה אגודת "נדז'ייה" ("NADZIEJĘ")("התקווה") שדאגה לנערים יהודים חולים בבתי ספר תיכוניים וגבוהים בקרקוב, לגייס כספים למלחמה בשחפת על ידי הוצאתו מחדש של הספר "תולדות היהודים בקרקוב ובקז'ימיז' – 1868-1304", מאת ההיסטוריון הנודע מאיר בלבן, אשר זה מכבר אזל מהשוק. ההכנסות ממכירת הההדפסה מחדש יועדו לצרכי האגודה. הוקמה ועדה בת חמישה חברים להוצאת הספר, הושגו תרומות נדיבות מאגודות שונות, וחברת "ר. אלכסנדרוביץ' ובניה" סיפקה הנייר להוצאת הספר "בהנחות ניכרות" {12}.<br /><br />בין העובדים האחרים, שהיו נאמנים ומסורים לפירמה, היו שמואל הורוביץ והאחים קווצ'ינסקי (Kawczyńscy) . אנדז'י קווצ'ינסקי היה אחראי על בית המסחר בקרקוב ואחיו פיוטר והנריק ניהלו את הסניף בפוזנן. הסניף בלבוב נוהל על ידי פיוטרובסקי. פגישות עסקים התקיימו במרכז, בקרקוב, והתאפיינו ביחסי עבודה חמים. לאחר הכיבוש הגרמני ובואו של הקומיסר הנאצי קיזל, היה ניהולה המעשי של הפירמה בידיהם של שלושת האחים אנדז'י, הנריק ופיוטר קווצ'ינסקי. אנדז'יי היה המנהל, ועם מותו עבר הניהול להנריק. יום אחד, כנראה ב-1940, סטר הקומיסר קיזל לאחת העובדות היהודיות שעדיין נותרו בפירמה. קווצ'ינסקי לא אמר מילה, לקח את מעילו, התלבש, יצא מבית המסחר ומאז לא שב אליו. בשנות הששים של המאה שעברה, כשזאב נסע לחו"ל ושהה בציריך, הוא נהג לקנות טון פחם בשוברי קנייה, אותם שלח לקווצ'ינסקי, וזה קיבל תמורתם ממחסני הממשלה פחם להסקה בחודשי החורף.<br /><br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098442568633813170" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgMmQIfGZh4u_7pbp8a1IjJZ7eiJ7_uL4xR7luD_Z793lV5QB0wd0h9f1QliI1LaOP38FTN-UMvEf4Wk5zQXLdIXepTOF9iZc0oUyRSxAz6cgIYZmKAJVs58AuyHFkdJ935mZl1gyuUZHI/s400/06A.JPG" border="0" /> <p align="center"><br />מודעה של בית המסחר בתקופת הכיבוש הנאצי </p><p dir="rtl" align="right"><br /><br />אנה חרדיל (Anna Hradil) היתה עובדת מן השורה. את עבודתה כפקידה בפירמת אלכסנדרוביץ', החלה בצעירותה, עוד לפני מלחמת העולם השנייה. היא המשיכה לעבוד בבית המסחר גם כאשר רוז'ה חזרה מקזחסטאן, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, וניהלה את העסק. ב-1952 עלתה רוז'ה לישראל וחיה מקצבה צנועה שנתנה לה משפחת אלכסנדרוביץ' המורחבת. אף שחיה בצמצום שלחה רוז'ה תמיכה צנועה לאנה חרדיל מרחוב פילרצקה (Filarecka) 8 בקרקוב. בשנות הששים של המאה שעברה נאסר להוציא מישראל מטבע חוץ, אך הותר לשלוח מעט כסף לצרכים הומניטריים באמצעות הבנק הפולני בתל-אביב, P.K.O. ורוז'ה שלחה לאנה 12 דולר בכל רבעון. אנה נשארה נאמנה לזכר אלכסנדרוביץ' גם לאחר שהפירמה נסגרה. מדי שנה ביקרה בבית העלמין היהודי במיודובה, וטיפחה את המצבה הקולקטיבית הגדולה שהקימה רוז'ה לאחר המלחמה לזכרם של אמה רגינה, הקבורה בלבוב, של מנשה ואחרים. חרדיל טיפחה את הקבר, הביאה פרחים, הצטלמה ליד המצבה ושלחה לרוז'ה את התמונות. לאחר פטירת רוז'ה ב-1973, המשיך סיני, נכדו של סיני זיגמונט, לשלוח לאנה סיוע, שהוגדל עד למקסימום של 24 דולר לרבעון. אנה היתה אסירת תודה על כך. הקשר נמשך עד מחצית שנות השמונים, אף לאחר פטירת אנה. סיני המשיך לכתוב ולשלוח כסף לבעלה אאוגניוש במשך כמה שנים נוספות. באחד הימים חזר המכתב ובו הכסף. התברר שאאוגניוש נפטר, ואיש לא היה רשאי לפדות את ההעברה הכספית במקומו. כך תם קשר שהתקיים למעלה משלושים שנה.<br />הנה כי כן, הקשר עם העובדים המסורים של בית העסק התקיים אפילו שנים רבות לאחר פירוקו. יחסי העבודה בעסק המשפחתי היו מבוססים על הגינות, אמון ונאמנות הדדיים - ערכים נצחיים.</span></p>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-2078463171213015542007-08-09T17:59:00.000-07:002008-12-11T15:28:06.572-08:00בני וולף ורגינה<div align="center"></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">ב-1904 נשא סיני זיגמונט את הלנה (הלה) הינדה (1968-1884) לבית רקובר לאשה, ולזוג נולד בנם היחיד זאב וילהלם (זאב) (1992-1905).<br /><br /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098490105331845330" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEh8mqY6iXUL9qTWCQykoRjtmKGp-qe3n5EJjqW45ZQiYq8BOxmx56EsNt3fq2guhBwhrbfqkCBUYjcqirlZb_0HzMP_YdNCt7AFOXQq2QQzPkAqC-h2LPjCONcWWMR5asxceLQoHpd0fSI/s400/09.JPG" border="0" /> <p align="center">שער פיליטון שחובר על ידי ציוני קרקוב לרגל נישואי חברם סיני זיגמונט </span><span style="font-family:arial;"></p><div dir="rtl" align="right">זאב גדל בקרקוב כבן יחיד להורים עתירי ממון ונכסים, פעילים בקהילה וציונים נלהבים.<br />האב והבן היו שונים לחלוטין באופיים, ולא פעם רבו חילוקי הדעות ביניהם, אבל את הערכים הציוניים והכמיהה לארץ הצליח סיני זיגמונט להקנות לבנו.<br />עוד בנעוריו בקרקוב היה זאב צלם מחונן שאהב לנסוע, להתיידד עם אנשים ולצלם. תצלומיו מקרקוב ומרחבי גליציה מציגים זוויות שונות של העיר היהודית והפולנית, דמויות יהודיות, נופים ואתרים המאפשרים הצצה על החיים בקרקוב בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים {13}<br /><br />בסוף 1932 ביקר זאב בן ה-28 לראשונה בארץ ישראל. בסיוריו בארץ הגיע לכרכור לביתו של האיכר גולדברג, אשר עלה ארצה מקרקוב. השעה היתה שעת אחר הצהריים, וגולדברג חזר מעבודת השדה ונח מעמל יומו ואמר לזאב: "זאב, אנחנו חיסלנו את העסק שלנו תוך שנה-שנתיים ועלינו ארצה. לכם, משפחת אלכסנדרוביץ', יהיה צורך בעשר שנים כדי לחסל את העסק. חזור למשפחתך בקרקוב, ואמור להם לחסל מיד את העסק ולעלות לארץ ישראל!" זאב הקשיב והסכים. כעבור מספר חודשים חזר לפולין דרך טריאסט, וכשהגיע לווינה בסוף ינואר 1933, שמע על ניצחונו של היטלר בבחירות ועלייתו לשלטון בגרמניה. מיד עם הגיעו לקרקוב כינס את בני המשפחה ואמר להם, "גולדברג אומר: תחסלו את העסק ותעלו לארץ ישראל!" כל הנוכחים פרצו בצחוק, ודוד אמר, "מה זאת אומרת תחסלו את העסק? רק עכשיו השקענו בו, ואנחנו נמשיך ונשקיע עוד". האחים סיני זיגמונט ודוד היו יהודים טובים וציונים נאמנים, אך באותה עת היו גם פטריוטים פולנים וראו את פולין כביתם וכמקור עסקיהם.<br />זאב, שהיה ציוני נלהב ומתומכיו של זאב ז'בוטינסקי (אשר קרא "לחסל את הגלות לפני שהגלות תחסל אותנו"), הבין בחושיו המחודדים שעם עליית היטלר לשלטון אסור להישאר בפולין, ועלה לארץ ישראל ב-1935. שנה לאחר מכן, ב-1936, נשא לאשה את לאה לבית שלוש, בת למשפחה ידועה ומושרשת בארץ מזה דורות, שבניה היו ממייסדי ומבוני תל אביב. הנישואים התקיימו בקרקוב, על פי בקשת סבתא רגינה, אשר רצתה להיות נוכחת ולשמוח בחתונת נכדה הראשון. לזאב ולאה נולדו ארבעה ילדים: יוסי, דני והתאומים סיני ורחל.<br /><br />זאב סירב לבקר בפולין ובקרקוב אחרי השואה. אפילו לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כשהיה אפשר להיכנס באופן חופשי לפולין, אמר: "אני זוכר את קרקוב בערב שבת, החנויות נסגרות והמוני אנשים נוהרים לבתי הכנסת. אם אסע עכשיו - את מי אראה?"<br /><br /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5097045128009615410" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEipGQZ_qi2puOgiDzumc8_lDdAyS8sf9437MualVEOYNc_uMTK2A-H2uvDSbCe51cPAMTp9vsiWvG6j4XUTt2Lv9UgPo9V6G2ivZKQ8gGVxHrphbiUqsaHmr_izMfOyOEXQeLdvqrLzHiI/s400/500.jpg" border="0" /> <p align="center"> ילד יהודי בקז'ימיז<br />צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930 </p><div dir="rtl" align="justify"><strong>דורה (דורצ'ה)<br /></strong>דורה, בתם השנייה של וולף ורגינה, נולדה ב-1880 נישאה לגוסטב שלר וילדה ב-1919 את בתם היחידה אורשולה. אורשולה נישאה לאלכסנדר אנהלט. דורה, גוסטב ואלכסנדר נרצחו בשואה בשנת ההשמדה הגדולה, 1942. אורשולה, שהיתה רופאה ובעלת חזות ארית, המשיכה לחיות עם תעודות מזויפות כמעט עד סוף המלחמה. יום אחד, כשהלכה ברחוב, הכירה אותה בת כיתתה והלשינה עליה לפני קצין גרמני, שירה בה בו במקום.<br /><br /><strong>לאונורה (לורצ'ה)</strong><br />בתם השלישית של וולף ורגינה נולדה ב-1882. נישאה לרומן ויינדלינג, ונולדו להם שלושה ילדים: הלינקה, ולדק (ולדיסלב), ששמו שונה לוולטר מאוחר יותר באנגליה, וידז'ה (ידוויגה).<br />וולטר נשלח לגלזגו בסקוטלנד עוד לפני המלחמה, משום שהיה מעורב בסכסוך אלים עם ילד פולני בבית ספרו. הנהלת בית הספר פתרה את הבעיה בהרחקתו של וולטר. הוריו שלחו אותו לסקוטלנד, וכך ניצל.<br />במהלך המלחמה ברחה לורצ'ה ומשפחתה ולאחר גלגולי דרך רבים הגיעה למנזר בהודו, בו, כנראה, התנצרו בני המשפחה. לאחר המלחמה נסעה המשפחה אל וולטר בסקוטלנד. לורצ'ה נפטרה שם ב-1964.<br />הלינקה נישאה בווינה להרברט אלכסנדרוביץ', בן לענף יוזף בן מנשה אלכסנדרוביץ', ובנישואים שניים לאזרח הולנדי. היא השתקעה בדרום ספרד ונפטרה לפני שנים ספורות.<br />ידז'ה למדה רפואה, עלתה לארץ בשנות ה-60 והתיישבה בקיבוץ פרוד, שם פגשה את מילר, יהודי אמריקאי, ונישאה לו. הזוג לא הסתגל לחיי הקיבוץ ונסע לסקוטלנד, שם קנה חווה חקלאית, אך לאחר תקופה קצרה חלה מילר ונפטר. ידז'ה האלמנה הכירה פרופסור סקוטי ונישאה לו, ולאחר שפרשו לגמלאות השתקעו בעיר באת'.<br />וולטר חי בסקוטלנד ועבד כמהנדס אניות במספנות גלזגו. הוא התחתן עם גייל, ונולדו להם שלושה ילדים: ג'יימס, ריצ'רד וג'ון. לאחר פרישתו לגמלאות עבר לדרום אנגליה. בנסיעותיו הגיע כמה פעמים לביקור בישראל. באחרית ימיו הדריך תיירים בכנסיית וינצ'סטר הידועה. הוא נפטר בראשית דצמבר 2004.<br /><br /><strong>רוז'ה<br /></strong>רוז'ה, בתם הרביעית של רגינה ווולף, נולדה ב-1886 ולא הקימה משפחה.<br />בחנותה של רגינה הוקצתה לה פינה מיוחדת, שבה מכרה צבעים ומוצרים שונים. לרבים מהאמנים הצעירים שבאו לחנות לא היו אמצעים לרכוש צבעים. רגינה ורוז'ה נתנו להם אותם תמורת ציור דיוקנאות של בני המשפחה, ובעיקר של רוז'ה. עד היום נותרו ציורים של רוז'ה מגיל 14 ו-28. אחד מהם, פרי עבודתו של הצייר ז'ק מלשבסקי, תלוי במוזיאון בקרקוב, והעתק שלו תלוי בכניסה לחדר האוכל של המסעדה הנודעת האוולקה ( (Hawelka, שבכיכר המרכזית 34 (Rynek Glowny) בקרקוב העתיקה.<br /><br /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098489972187859138" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj8gA5Ivd9i4B21bxOAO3yma52jEuDumTSMw3RqxuBF13oWJiGF9smBIk3Y8dR-N8l3DM2UhnwqHOpm58Ji50D5jG1R_pqyh5ILVvKJ1-AXwxxzLRq1yNSez_-QUDktnj0S7rH-bmT8Hko/s400/11.JPG" border="0" /> <p align="center">ז'אק מלשבסקי : רוז'ה אלכסנדרוביץ, תמונת שמן </span><span style="font-family:arial;"></p><div dir="rtl" align="right">עם פרוץ המלחמה ברחה רוז'ה ללבוב עם דוד ומשפחתו, אמה רגינה ומניה וודובינסקי, אחות יהודייה בת כ-35 שטיפלה ברגינה עד מותה ב-1940 בלבוב. עם פלישת הגרמנים לרוסיה ביוני 1941 ברחו רוז'ה ומניה מלבוב והמשיכו בנדודיהן עד גז'יל אורדה שבקזחסטאן, שם שהו עד תום המלחמה.<br />לאחר השחרור שבו שתיהן לקרקוב ורוז'ה חזרה לעסק המשפחתי, וניהלה אותו במשך מספר שנים. השלטון הקומוניסטי הגביל את פעולת העסק והטיל עליו מסים כבדים, עד שכשל כוחה של רוז'ה והיא ויתרה ועלתה עם מניה לישראל. אף שבפולין הקומוניסטית חל איסור על הוצאת רכוש הצליחה רוז'ה בעזרת קשריה במפלגה הסוציאליסטית שלפני המלחמה, לשלוח ארצה ציורי דיוקנאות רבים, שצוירו על ידי האמנים לקוחות החנות.<br />עם הגיען לישראל, התגוררו רוז'ה ומניה בדירה קטנה בראשון לציון. משם עברו בסיוע משפחת אלכסנדרוביץ', (צאצאיהם של סיני ודוד), לדירה בת חדר וחצי ברחוב סירקין בתל אביב. עד מהרה הפך ביתה הקטן של רוז'ה למרכז תרבותי, למועדון חברים ולאי פולני בלב תל אביב. הקירות היו מכוסים בציורי הדיוקנאות של עולם העבר. רוז'ה, שניהלה בצעירותה ספרייה עממית לפועלים בקרקוב, הקימה בביתה ספרייה בשפה הפולנית, ויוצאי פולין וקרקוב הגיעו לשאול ספרים ולשוחח ביניהם. ביתה הקט היה הומה תמיד, אך את השפה העברית כמעט ולא ידעה עד סוף חייה, והשיחות בחדרה הקטן התנהלו בפולנית או בגרמנית. רוז'ה הלכה לעולמה ב-1973.<br /><br /><strong>דוד<br /></strong>דוד בן הזקונים נולד ב-1888, זמן קצר לפני מותו של וולף אביו. הוא נשא לאשה את רוז'ה (רושקה) גרונר (1994-1898), ונולדו להם שלושה ילדים: מרים (מרילה), דוב (רישרד) וזאב (ויטולד).<br />דוד הצטרף כשותף לפירמת אלכסנדרוביץ' עם שובו ממלחמת העולם הראשונה, וביחד עשו הוא וסיני חיל. הוא היה אדם צנוע ומופנם, וחייו התרכזו במשפחתו ובעסק. בהשקפותיו היה סוציאליסט, וילדיו מרים ודוב מספרים שהמשפחה ניהלה אורח חיים צנוע מאוד ומעולם לא היתה למשפחה מכונית. הילדים נסעו לבית הספר במונית, שעצרה תמיד במרחק מה מבית הספר כדי לא לעורר קנאה בלב איש. דוד האמין לא רק בסוציאליזם אלא גם בציונות. הוא וסיני קנו כשותפים בארץ ישראל מגרש גדול ופרדס, וגם את השקל הציוני {14}. כשפרצה מלחמת העולם השנייה ברחו דוד ומשפחתו ללבוב, ולאחר מסע רב סכנות ותלאות באזוריה המזרחיים של ברית המועצות הגיעו לתל אביב - דרך איראן (1943). בארץ גידל דוד לפרנסתו פרחים במגרש ברחוב יהודה הלוי פינת המלך כורש, שהיה בבעלות שני האחים. אדם צנוע, לבוש בפשטות, כובע קש רחב לראשו, שסירב להעסיק פועלים ועבד לבדו עד מותו ב-1947, כמה חודשים לאחר מותו של סיני.</span> </div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-50328517348977621452007-08-09T17:58:00.000-07:002008-12-11T15:28:06.783-08:00סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ<div align="center"><a href="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjZOjdQ_qF4ncMiGNQuHLGGSalrwdAU8Dv8a3lE5VVMTP3qD4EAPcAY3ZsVzpNUJlz-azGRE2a9tuqUBd0rqMz7hpy81OznUOmZontsQ72r4pUqkSiKjbgJIryXcGBAFET-AXAtHy0FEws/s1600-h/12.JPG"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098494980119726306" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjZOjdQ_qF4ncMiGNQuHLGGSalrwdAU8Dv8a3lE5VVMTP3qD4EAPcAY3ZsVzpNUJlz-azGRE2a9tuqUBd0rqMz7hpy81OznUOmZontsQ72r4pUqkSiKjbgJIryXcGBAFET-AXAtHy0FEws/s400/12.JPG" border="0" /></a> <span style="font-family:arial;"><br />סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'<br />צלם: זאב אלכסנדרוביץ', '1930 </span><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="justify"><br /><br />סיני, בנו הבכור של וולף אלכסנדרוביץ', נולד ב -1877 והתייתם מאביו בהיותו בן 11. למרות גילו הצעיר נרתם לסייע בפרנסת המשפחה ולעזור לאמו רגינה, והחל לעבוד בעסק הקטן למכירת דפי נייר לסיגריות.<br />המחסור שחווה בילדותו ורגישותו לכאב הזולת הביאו את סיני לעשות מעשים. מניסיונו האישי הבין וידע שלא די לעזור לזולת בעת צרה, אלא יש להקנות לו כלים לעזרה עצמית, כמו רכישת מקצוע. סיני, כמי שראה ברכה בעמלו ועסקיו, חש מחויב לסייע ולעזור לזולת ככל יכולתו. אהבת האדם היתה נר לרגליו, ונפשו נקשרה במיוחד לילדים בתקופת התבגרותם - הגיל שבו הוא עצמו התייתם ונאלץ להיות עצמאי ולקחת חלק במלחמת הקיום של משפחתו. היה בו שילוב של איש חזון ומעש, והוא ידע לרתום את כישרונותיו המגוונים בחיי המעשה והמסחר לטובת הכלל.<br />באותן שנים התנועה הציונית, על גווניה השונים, הלכה וצברה תנופה בקרקוב. סיני, שנמשך לחזון הציוני ולרעיון העלייה לארץ ישראל, הצטרף אליה כציוני נלהב, פעיל ופטרון של מפעלים חינוכיים וציוניים בפולין ובארץ ישראל. הוא היה חבר מפלגת "הציונים הכלליים" {15}, בין מייסדי בית הספר היסודי העברי והגימנסיה העברית, חבר הוועד המנהל של בית הספר, ותומך בהכשרות החלוצים הקיבוציות ומפעלי הקיץ של בני הנוער. הוא היה גם בין מקימי סניף תנועת "המזרחי"{16} בקרקוב במחצית הראשונה של שנות ה-20, ופעיל בתנועה. כאיש דתי הפתוח לעולם הגדול התהלך בשביל הזהב בין היהדות הדתית ליהודים החילונים.<br />במלחמת העולם הראשונה גויס סיני לצבא, אך שירת תקופה קצרה בלבד. תמיד נשא ספר תהילים בכיס חולצתו; פעם ירו ופגעו בו, אך ספר התהילים חצץ בין גופו לכדור והוא ניצל. הספר אבד כנראה עם עזיבתו החפוזה את קרקוב, ערב מלחמת העולם השנייה.<br /><br />סיני התפלל בבית הכנסת בקז'ימיז', בקרבת ה"אלטה שול" שברחבת שירוקה. לפנים היה זה בית המדרש של "המגלה עמוקות" {17} שנבנה עוד במאה ה-17. בית כנסת זה ידוע גם בכינויו "אויפן בערגל" (ביידיש: על הגבעה), משום שהוא בנוי על גבעה קטנה. בתקופה מאוחרת יותר היה בית הכנסת שייך למשפחת רקובר (משפחתה של הלה) ושימש כבית כנסת פרטי, ללא עזרת נשים.<br />כשסיני שב לקרקוב לאחר ביקור בארץ ישראל, נשארו המתפללים במקומם בתום תפילת השבת, ישובים ליד השולחנות הארוכים באולם התפילה, ושתו בצמא את סיפוריו. סיני היה יושב במרכז השולחן ומתאר את קורותיו: מה התחדש מאז הביקור האחרון? ואת מי פגש?<br />הרעיון הציוני הוביל אותו פעמים רבות מקרקוב לארץ וחזרה לפולין. הוא ביסס את עצמו בארץ ישראל באמצעות רכישת קרקעות, ועשה לכך נפשות בין יהודי קרקוב. הסופר והעסקן משה סמילנסקי, שהכיר היטב את תושבי הארץ הערבים, שפתם ותרבותם, ביצע בשביל סיני את רכישת הקרקעות.<br />סיני שימש בבית הכנסת כגבאי לצד אהרון בוסאק, אביהם של ההיסטוריון מאיר בוסאק ("בין צללי עיר") ושל מספר השואה יוסף בוסאק ("והאיל לא נאחז בסבך"). הם שיתפו פעולה בגיוס תרומות לצורכי הקהל ובית הכנסת, והיה ביניהם הסכם בלתי כתוב שעל כל זלוטי שבוסאק יתרום, אלכסנדרוביץ' יתרום שני זלוטי.<br /><br /><strong>חבר הנהלת "טאז" TOZ </strong><br />בין שאר פעילויותיו נבחר סיני להנהלת "טאז" - חברה לשמירת בריאות החברה היהודית<br />}18} (Towarzystwo Ochrony Zdowia Ludnosci Zydowskiej). כבר בישיבה הראשונה שבה השתתף ביקש לדון במצב בריאותם של הילדים הלומדים בחדרים ובתלמודי תורה, והציע להפעיל באופן מיידי ארוחות תמחוי למשפחות עניות שלמימונן ידאג הוא אישית. תוך זמן קצר החל המבצע, ו-300 ילדים ששילמו סכומים סמליים בלבד קיבלו ארוחות צהריים.<br />המבצע עורר הדים רבים וכבר באותה השנה נוספו למעגל עוד 200 ילדים, והמפעל הפך לאחד מהמבצעים החשובים ביותר בקרב הקהילה היהודית בעיר. הזוג זיגמונט והלה אלכסנדרוביץ' ראו עצמם אחראים להפעלה הסדירה של מפעל הארוחות, ביקרו תדירות במטבחי בתי הספר ודאגו לתפריט הארוחות, למימון ולתשלום שכר העובדים.<br />ב-1935 הקימה תנועת הנוער הציונית "עקיבא", בהנהלתה של רינה מהלר-נזר, חווה חקלאית בקששוביצה (Krzeszowice), במטרה להכשיר לעבודה חקלאית את בוגרי התנועה לפני עלייתם לארץ ישראל. חברי קבוצת ההכשרה התמחו בענפי חקלאות שונים, ואת כושרם ומקצועיותם הוכיחו בעבודה במושב בית יהושע שבשרון.<br />סיני היה קשור לתנועת "עקיבא" באמצעות חברותו ותפקידו המרכזי במפלגת הציונים הכלליים, מפלגת האם של התנועה, ועם אברהם נוסבאום וצבי ווסרברגר, שני נדבנים נוספים מקרקוב, ביקר בחווה כדי לעמוד מקרוב על תנאי חייהם הקשים של חברי ההכשרה. לאחר שראו את המצב בחווה, שגבל בעוני, פרשו שלושת הנדבנים את חסותם על חוות ההכשרה. הם דאגו לשיפור התנאים הסניטריים, למים חמים ולרמת חיים נאותה.<br />ב-1937 הקימה תנועת "עקיבא" חווה חקלאית נוספת בבונרקה (Bonarka) בדרום קרקוב, גם היא בניהולה של רינה מהלר-נזר. באחד מחודשי קיץ 1937 פנה סיני להנהלת החווה וביקש לארח בה קייטנה בחסות "טאז". הקייטנות יועדו לילדים בגילאי 10-7, הסובלים מתת-תזונה ובריאות לקויה. הנהלת החווה אישרה את המפעל ללא היסוס, והקייטנה הוכתרה בהצלחה רבה. רינה מהלר-נזר מתארת את סיני כדמות מופת, אדם בעל לב רגיש האוהב את הזולת ומגיש לו עזרה במצוקותיו.<br />פעילותו של סיני ב"טאז" התרחבה, והוא יזם הקמת סנטוריום אזורי שבו 60 מיטות לחולי שחפת. כאות הוקרה על פעילותו הענפה נבחר סיני ליו"ר הארגון עם מותו של היו"ר ד"ר יאן לנדאו ב-1939. מלחמת העולם השנייה קטעה את המשך הפעילות.<br />מנחם (מוניו) וירט, חבר תנועת "עקיבא" בקרקוב, נהג לספר על נדיבותו של סיני. כאשר בא וירט למשרדו של סיני כדי להתרימו בשביל התנועה, היה סיני פותח בפניו את הכספת ואומר, "קח כמה שאתה צריך!"<br /><br /><br /><br /><strong>סיפור זבונשין</strong><br />בראשית אוקטובר 1938 הוציא משרד הפנים הפולני צו המורה לבצע בדיקה ואישור של דרכוני אזרחים פולנים השוהים מחוץ לפולין. על פי צו זה, בעלי דרכונים פולניים שלא יחדשו את תקפותם עד 29 באוקטובר 1938 לא יורשו לחזור לפולין. כעבור שלושה שבועות, ולפני תום מועד הצו, החלו שלטונות גרמניה לעצור כ-15 אלף יהודים אזרחי פולין שהתגוררו ברייך הגרמני ולגרשם לפולין. המעצרים בוצעו על ידי המשטרה הגרמנית באישון לילה, וליהודים העצורים לא ניתנה האפשרות להיפרד מקרוביהם או להסדיר את ענייניהם. הם הובלו ברכבות וברגל, יחידים ומשפחות, לגבול הפולני, ואולצו לחצות אותו בצורה בלתי חוקית בעוד המלווים הגרמנים יורים באוויר ומכים אותם. זו היתה אחת הפעולות הראשונות של טיהור גרמניה מיהודים.<br />עד 31 באוקטובר הגיעו לעיירת הגבול הפולנית זבונשין 5,799 מגורשים יהודים, ונאסר עליהם לעזוב את העיר. השלטונות הפולניים קיוו שריכוז המגורשים בקרבת הגבול ייאלץ בסופו של דבר את הגרמנים לאפשר להם לשוב לבתיהם בגרמניה. המגורשים התמקמו במגרש ריק בתחנת הרכבת וברחובות זבונשין, ותושבי העיר שנענו לבקשת ראש העיר סיפקו להם מים ומעט מזון. בהמשך, בסיוע ועד ההצלה של ורשה, הם שוכנו במחנה צבאי ובמבנים של טחנת הקמח השייכת ליהודי ששמו גז'יבובסקי. משהתארך המשא ומתן עם הגרמנים, הפעילו הקהילות היהודיות בפולין לחץ על הממשלה והבטיחו שיסייעו בקליטת הפליטים. עם הזמן העניקו שלטונות פולין אישורי כניסה למגורשים. חלק מהם קיבל עזרה מבני משפחה ומקהילות יהודיות ונשאר בפולין, אחרים הצליחו להגר, וחלק מהנוער פנה למחנות הכשרה של ה"חלוץ".<br />גם לקרקוב הגיעו קבוצות של פליטים מיהודי גרמניה. חלק גדול מבניין הגימנסיה העברית פונה והפך לאכסניה לפליטים. לפני הגעת הפליטים לקרקוב ניסה סיני לגייס תרומות כספיות מעשירי הקהילה היהודית בעיר, אך הם השיבו את פניו ריקם והסבירו שמצבם הכספי הקשה אינו מאפשר להם לתרום. סיני לא התייאש וגייס להתרמה את ארגן את נעריו מ"בורסת היתומים". הוא הודיע ב"בורסה" כי על הנערים לתרום שלושה ימי לימודים ועבודה, ולהתייצב בתחנת הרכבת בקרקוב. שם הציבו שולחנות ארוכים ועליהם השלטים:<br /><br />כאן מקבלים תרומות לעזרת הפליטים היהודים מגרמניה.<br /><br />ההתרמה הצליחה, ונאסף כסף רב למען הפליטים. כאשר הגיעו הפליטים לתחנת הרכבת של קרקוב פתח סיני את הכספת שלו, הוציא את כל שטרות הכסף שהיו בתוכה, ותחב את המזומנים לכיסיהם של הפליטים שאפילו את שמם לא ידע.<br />כעבור חודשיים, בדצמבר 1938, נבחר סיני למועצת העיר קרקוב מטעם מפלגת הציונים הכלליים עם עוד 11 מנציגי הגוש היהודי, אך הספיק לכהן בתפקידו זמן קצר בלבד עד פרוץ מלחמת העולם השנייה כעבור שמונה חודשים. פעילותו הציבורית של סיני כללה, בין השאר, ארגון חרם על סחורות גרמניות לאחר גירוש היהודים הפולנים מגרמניה באוקטובר 1938. בשל כך הוא היה בראש רשימת המבוקשים על ידי הנאצים עם כיבוש קרקוב.<br /><br /><strong>העלייה לארץ ישראל</strong><br />מתחילת שנות ה-1930 נהגו סיני והלה לבקר מדי שנה בארץ ישראל, והסרטיפיקטים חודשו דרך קבע. ב-1939 סיני לא חידש את הסרטיפיקט. בנו זאב, שנישא ללאה ב-1936 וחי בארץ מזה שש שנים, חש באינטואיציות החריפות שלו שמשהו רע עומד להתרחש עם השתלטות הנאצים על אירופה. הוא לא חדל להפציר באביו לחסל את עסקיו בקרקוב ובפולין ולעבור לארץ ישראל. סיני, שהיה פטריוט פולני, לא הזדרז. "מה יש למהר?" ענה לבנו בסוף 1938 ובראשית 1939. "בין כה וכה אנחנו מגיעים לביקור בראש השנה" {13.9.1939}. שיחות הטלפון והמברקים בנושא לא חדלו.<br />זאב לא ויתר. באפריל 1939 הוא ניגש למחלקת ההגירה המנדטורית שטיפלה באישורי כניסה לפלשתינה, וביקש לשלם 2,000 ליש"ט תמורת חידוש שני סרטיפיקטים. הפקיד היהודי סירב ואמר, "מה חושב לו אדון זיגמונט אלכסנדרוביץ'? הוא יֵשֵב לו בקרקוב אחד עשר חודשים ויבוא לארץ לחודש אחד בלבד? אינני מחדש לו את הסרטיפיקט!" זאב הפציר בו, אך הפקיד לא שעה לתחינותיו. הוא יצא המום למסדרון, הלך ובכה. שם פגש אותו פקיד אחר, מוסלמי, ושאל, "למה אדוני בוכה?" "כי נגזר על הורי למות!" ענה לו זאב. "אל תדאג אדוני", ענה לו הפקיד, "אני מכיר את חותנך, מוסא שלוש, אני כאחים אנו ועל כן מאשר אני לך את הסרטיפיקטים ללא בעיות". אמר וחתם, ושוב היו שני סרטיפיקטים בתוקף לסיני והלה אלכסנדרוביץ'. אבל סיני התעקש עדיין ולא הגיע.<br />בין 25-16 באוגוסט 1939 התקיים בז'נבה הקונגרס הציוני ה-21, וסיני השתתף בו כציר. רוחות המלחמה הקרבות והולכות השפיעו מאוד על הלך הרוח בקונגרס, וסיני חזר לקרקוב מיד עם תומו. ביום רביעי, 23.8.39, חתמו שרי החוץ של גרמניה ורוסיה על הסכם סודי ביניהם, הידוע כהסכם ריבנטרופ-מולוטוב {19}. ביום ראשון, 27.8.39, יומיים לאחר ששב מהקונגרס הציוני בז'נבה, ישב לו זיגמונט אלכסנדרוביץ' בבית קפה בקרקוב, שתה קפה, הרכיב את משקפי הזהב על אפו וקרא את העיתון השוויצרי "נויה ציריכר צייטונג". כשנפל מבטו על המאמר "הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – החלוקה הרביעית של פולין" {20} הכתה הכותרת בו כרעם. כפטריוט פולני שהכיר היטב את ההיסטוריה הפולנית הבין מיד מה פירוש הדבר. רק אז החל לפעול באופן מיידי.<br />ראשית, התקשר לתחנת הרכבת, והזמין שני כרטיסים לעיר הנמל קונסטנצה שברומניה, וממנה הפליגו האוניות לנמל חיפה. בתחנת הרכבת אמרו לו, "מצטערים, אדון אלכסנדרוביץ', אין מקומות". בזכות קשריו הטובים עם הנהלת הרכבת ופקידיה ביקש סיני, "אם אין כרטיסים לשני מקומות, הוסיפו קרון ואני אשלם עבורו". וכך היה. מיד לאחר מכן התקשר להלה ובקש שתארוז את המזוודות. הלה היתה המומה, ראש השנה עדיין היה רחוק, אבל היא השלימה. הם יצאו ברכבת לקונסטנצה, שם עלו על אונייה המפליגה לחיפה. המלחמה פרצה ביום שישי, 1.9.1939. למחרת, בשבת, קיבל סיני על האונייה שעגנה באיסטנבול את העיתון, וקרא על פלישת הגרמנים לפולין.<br />כעבור מספר ימים הגיעו לנמל חיפה, שם חיכה להם זאב. הלה התנצלה בפני בנה שלא הספיקה להכין את המטעמים שנהגה להביא לו בכל ביקור בארץ: "לא נורא, וילוש, כשאחזור לקרקוב אשלח לכם את כל הריבות והמרמלדות שהכנתי לכם". "ממושה, את לא מבינה?!" צחק לה זאב צחוק מר, "לעולם לא תראי עוד את קרקוב".<br />משפחת רקובר, אחיה של הלה ואשתו, ברחו מקטוביץ' לקרקוב, והשתכנו בדירת אלכסנדרוביץ'. ב-3.9.1939, מיד עם כיבוש העיר על ידי הגרמנים, הגיעו נציגיהם לדירת אלכסנדרוביץ' עם רשימת מבוקשים ובראשה שמו של זיגמונט אלכסנדרוביץ', שעמד בראש הארגון להחרמת על סחורות גרמניות לאחר אירועי 1938. משלא מצאוהו בדירה ונוכחו כי אינו בעיר - עזבו כלעומת שבאו.<br /><br /><strong>שבע שנות חיים בארץ ישראל</strong><br />הקליטה בארץ לא היתה קלה. חסרו לסיני הפירמה, הפעילות הציבורית הענפה, "טאז", הקשרים, ה"בורסה" וחניכיה - ואפילו ההרגל להכין בעצמו את הסיגריות שעישן. כאן קנו סיגריות, ולא גלגלו לבד.<br />הוא היה כבר אדם קשיש, לאחר התקף לב, וגם השפה העברית לא היתה שגורה בפיו. הוא דיבר עברית אשכנזית, עגה שונה מהמקובל בארץ. החרדה למה שקורה בפולין, למכריו וליהודי קרקוב לא הניחה לו.<br />כאן, אמנם, היו המשפחה, הנכדים, הפרדס שקנה באזור חדרה, חניכים בוגרי ה"בורסה" שעלו לארץ עוד לפני פרוץ המלחמה, ומפגשים עם ידידים מקרקוב. אך סיני חי בתחושה שאינו ממצה את יכולותיו, מלווה בחרדה בלתי פוסקת למי שנשאר בפולין. לאחר שהתאקלם במקצת ייסד בארץ עם קבוצה של אנשי ציבור את ארגון "או.ז.ע", הזהה במטרותיו ל"טאז" בפולין. באותה העת גם חברי ארגון "טאז" מפולין, שניצלו והגיעו לארצות הברית, ייסדו שם ארגון מקביל בשם "או.ז.ע". סיני יצר עמם קשר וביקש סיוע. הם נענו והעבירו לארץ סכום תמיכה קבוע, שהיה הבסיס לפעילות נרחבת ברשת מוסדות רפואיים-סוציאליים בישראל.<br />עם הגיעו של צבא אנדרס {21} לארץ ישראל בקיץ 1943, בדרכו לאירופה, התמנה סיני לנשיא הצלב האדום הפולני בארץ. הוא יצר קשרים עם החיילים, דאג להם לתרופות וטיפל בבעיותיהם.<br />ביוזמתו, ובזכות קשריו של הבן זאב עם ארגון הג'וינט {22}, שלחה המשפחה חבילות לחניכי ה"בורסה", ובהם אברהם יולי בוגר ה"בורסה" ועובד פירמת אלכסנדרוביץ', ששהו בסיביר בתקופת המלחמה. החבילות נשלחו דרך מרכזים לפליטים ובאמצעותם ניסו לאתר את הבחורים.<br />סיני לא שקט על שמריו וריכז מידע לגבי ניצולים בפולין. הרי כמה קטעים ממכתבים שנשלחו אליו:<br /><br />אריה שוורצמר, חניך ה"בורסה" המשרת באבוקיר (מצרים) בחיל האוויר הבריטי, עומד לצאת לחזית. הוא כותב לסיני ב-24.8.1943, בעיצומה של המלחמה, שואל על הבחורים האחרים חניכי ה"בורסה", ודואג למצב בריאותו של סיני. הם כנראה נפגשו בארץ לפני כן.<br /><br />יצחק קסלמן, בוגר ה"בורסה" שהגיע לארץ ב-1935, משרת בחיל התובלה הבריטי. הוא שואל על החברים וחותם "חזק ואמץ". חסר תאריך.<br /><br />ישראל גיטרמן כותב ממחנה שבויים או ממחנה מעצר בגרמניה. שולח ד"ש לחברים. המכתב כנראה מצונזר וחסר תאריך.<br /><br />שמונה חודשים לאחר תום המלחמה, ב-28.1.1946, כותב וילהלם שטיינר, חניך ה"בורסה" מביילסקו, שהוא משתקע במערב פולין. מבני משפחתו מצא אחות אחת בלבד. חיפש את בתו של אנטנברג והתברר לו שאשתו של אנטנברג ניצלה ועברה לאיטליה (אולי בדרך לישראל).<br />כעבור שלושה שבועות, ב-18.2.1946, שטיינר כותב מכתב נוסף ובו הוא מספר כך: הוא היה חייל בצבא האדום, ניצול שואה, וכעת הוא מבקר בקרקוב ומנסה לאתר ניצולים. מזכיר במכתב את רוז'ה אלכסנדרוביץ' ואת המנהל אנטנברג.<br /><br />ב-3.2.1946, וכטל, חניך ה"בורסה", כותב מאנגליה ומקווה להגיע לחופשה בפלשתינה.<br /><br />שנה לאחר תום המלחמה, ב-15.5.1946, אדולף וולמוט, בוגר המחזור הראשון של ה"בורסה", כותב ומספר על עצמו: עורך דין, היה במלחמה שש שנים ברוסיה וחזר עם אשתו לקרקוב. רוצה לעלות ארצה ומבקש עזרה מסיני. יש לו אח ברעננה.<br /><br />סטלה כץ, אחותו של רובין גוטפרוינד שנשאר עם משפחתו בטשקנט, כותבת מרומא בדרכה לישראל. אחיה דושק ואשתו מתכוונים להגיע לישראל אך מתקשים בהשגת דרכון.<br /><br />אלכס (אולק) רקובר, אחיינה של הלה, התגייס לבריגדה העברית{23} ושירת באיטליה. בתום המלחמה ביקש ממנו סיני להגיע לפולין ולחפש את שני יתומיו של דנק פרדרבר, עובד פירמת אלכסנדרוביץ'. לסיני היה מידע מדויק היכן ואצל מי נמצאים הילדים. אולק הגיע לפולין ומצא את הילדים בקרקוב. המטפלת הערירית, שטיפלה בילדים מאז היוולדם, לא רצתה להיפרד מהם. אולק ערך עמה משא ומתן ממושך ומייגע, ולבסוף הצליח לשכנע אותה למסור לידיו את הילדים. הוא חזר עמם ארצה והביא אותם לקיבוץ בית השיטה.<br /><br />בחג החנוכה תש"ז (1946) השתתף סיני בהדלקת נר שישי של חנוכה במוסד לילדים ניצולי שואה. הוא התכבד בהדלקת הנרות, בירך את הילדים ונאם לפניהם. תוך כדי הנאום התמוטט ועוד באותו הלילה נפטר. יש בכך משהו סמלי: סיני נפטר בתל אביב, תוך כדי עשייה למען ילדים שאיבדו את הוריהם ומשפחותיהם, למען ילדים שהיו יקרים ללבו.<br /><br />מנהג קבוע היה לזוג אלכסנדרוביץ' בביתם בקרקוב, ולאחר מכן גם בתל אביב. תמיד היו מונחות על השולחן צלחות חרסינה ובתוכן מטבעות כסף. "סבתא, למה תמיד יש מטבעות כסף בתוך הצלחות?" נהג לשאול דני, נכדה השני של הלה. "אתה יודע, דני, זה לא רק כאן בתל אביב. זה היה תמיד הנוהג אצלי ואצל סבא. תמיד התדפקו על דלתנו אנשים במצוקה וביקשו סיוע, גם בשבת וגם באמצע השבוע. בשבת איננו נוגעים בכסף, אבל גם לא משיבים ריקם את פני המבקשים. אנחנו פותחים את הדלת והמבקש נכנס, ניגש לצלחת ולוקח את המטבעות לצרכיו. זאת הסיבה, דני, למטבעות בתוך הצלחות".<br />הלה האריכה ימים עוד 22 שנים, ונפטרה ב-1968 בעודה עצמאית, צלולה ומטפלת בכל ענייניה ללא עזרה.<br />41 שנים לאחר מותו של סיני, ב-1987, הוצאה חוברת לזכרו לרגל חנוכת ספרייה על שמו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' בבית הספר היסודי וייצמן ברחובות. היוזמה לתרום לספריית בית הספר היתה של יצחק פניגר, אשר הכיר טובה לסיני. יצחק, מחנך בבית היתומים בקרקוב ובן טיפוחיו של סיני, נסתייע בסיני במימון לימודיו האקדמיים בקרקוב ובצ'כיה, ובמימון הסרטיפיקט לעלייתו לארץ. פניגר רצה באחרית ימיו להחזיר את חובו לסיני ולהנציח את שמו. סייעו בידיו אולק רקובר, אחיינה של הלה אלכסנדרוביץ', ומשפחת אלכסנדרוביץ'.</span></div></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-52237898214870540682007-08-09T17:55:00.000-07:002008-12-11T15:28:10.080-08:00בורסת היתומים מרחוב פודבז'ז'ה 6<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><strong>הרקע להקמת בורסת (פנימיית) היתומים</strong><br />גולת הכותרת של פעילותו הציבורית וההומניטרית של סיני זיגמונט היתה "בורסת היתומים". ארגון בעלי המלאכה היהודים בקרקוב ייסד ב-1927 את בורסת היתומים - פנימייה לילדים יתומים בני 18-13, שבה התגוררו ולמדו מקצוע. ה"בורסה" שכנה בסמוך לגימנסיה העברית, שסיני היה בין מייסדיה וחבר הנהלתה. הוא לקח על עצמו את השליחות להיות הפטרון של ה"בורסה", מבחינה חינוכית וכלכלית כאחת.<br /><br /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098495680199395570" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjgiUee4xBG34f8UT8D-XJwxGvWWSt67ZUDJENpO_beyt1ig_NzWC7Lxv2EqmqDfHH8Md4Pbpl1peoxUaFYLGErhxEnWxkw_S8z_U2ust9pPqyb8jwrMCBJYLPN5UflU3eL-CFf54l-rV4/s400/12A.JPG" border="0" /> <p dir="rtl" align="center">מפת קז'ימיז'.<br />מקור: אלכס דנציג, מדריך למסייר בקרקוב </span><span style="font-family:arial;"><br /><br /></p><div dir="rtl" align="right"><br />עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה השתנו סדרי עולם. הקיסרות האוסטרו-הונגרית התפוררה ועמה נעלמה היציבות. רבבות פליטים יהודים ברחו מערבה למרכז אירופה. בתום המלחמה, עם עלייתו של המרשל יוזף פילדסודסקי לשלטון והקמת פולין העצמאית, עדיין לא חזרה השלווה לשכון בפולין. ההרס, האינפלציה והרעב שררו בכל, ובחברה היהודית רבתה המצוקה הכלכלית.<br />למרות הקושי ניסתה הקהילה היהודית להיחלץ לעזרת הנזקקים. פולין לא היתה אז מדינת רווחה והעזרה לא באה מהמדינה, אלא ממוסדות הקהילה ופרנסיה. בעיקר הושטה עזרה לילדים שמשפחתם התפרקה. במלחמת העולם הראשונה גויסו גברים יהודים רבים, שחלקם היו בעלי משפחות. רבים נפלו בשדה הקרב והשאירו אלמנות צעירות מטופלות ביתומים. גם הפרעות האנטישמיות, למשל בעיירה פשיטיק (1936), הותירו יתומים ועוני.<br />באותה העת התפתחה בקהילה היהודית הפטרונות ונתינת החסות. יהודים עתירי נכסים ובעלי לב רחב לקחו תחת חסותם מוסדות חינוכיים וחברתיים, סייעו בגיוס כספים לתפעולם והשתתפו בניהולם.<br /><br /><strong>בית היתומים הכללי</strong><br />ביוזמת הקהילה היהודית בקרקוב ומוסדות העזרה ההדדית שבה התפתחו בעיר מספר בתי יתומים, שנקראו זקלד (Zakład) {24}.<br />בית היתומים הכללי טיפל בילדים, מהגיל הצעיר ביותר ועד סיום בית ספר יסודי, גילאי 14-13 . כזה היה בית היתומים הגדול ברחוב דיטלובסקה 64, שנקרא בפולנית Zakład Wychowawczy Sierót Zydowskick im. Rackowej.<br />לבית היתומים הזה היו שני נשיאים משותפים. אחד מהם היה ד"ר רפאל לנדאו, מנהל בית החולים היהודי ברחוב סקווינסקה (Skawińska) וראש הקהילה היהודית וחבר מועצת העיר קרקוב (1938).<br />הפטרונים בתקופה מסוימת היו משפחת רוקח. מר רוקח היה חבר באחת מוועדות מועצת העיר קרקוב, וגברת רוקח טיפלה בחיי היום-יום של המוסד. ניהול בית היתומים במשך רוב התקופה היה בידי אנה פוירשטיין.<br />במוסד זה התחנכו בין 40 ל-120 ילדים בנים ובנות כאחד. החניכים סיפרו, שבית היתומים היה מקום מטופח, חם ודואג, שסיפק את כל צורכיהם. למרות המצוקה בבית, היתה הפרידה מהמשפחה קשה מאוד לילדים,. ניתוקם מחיק המשפחה בגיל כה צעיר וההסתגלות לחיי מוסד בעל סדר יום ומשמעת קפדניים לא היו קלים. אך משהתרגלו לשינוי אהבו את המקום והוקירוהו. ילדים שתפקודם היה לקוי, אשר הגיעו מבית הרוס עקב מות אחד ההורים או בגלל העוני המרוד, חזרו לתפקד ולשמוח בחברת הילדים והכל הודות לטיפול המסור והחם.<br />אחד המחנכים בבית היתומים, לצדה של אנה פוירשטיין, היה יצחק פניגר, שהתקבל לעבודה בסיועו של סיני אלכסנדרוביץ'. יצחק, יליד בוכניה, סטודנט להנדסה חקלאית באוניברסיטה היייגלונית בקרקוב, השתתף בבניית בית הסטודנט היהודי והיה מחנך בבית היתומים עד עלותו לארץ ישראל ב-1936.<br />בית הספר היסודי שבו למדו חניכי בית היתומים שכן ברחוב מיודובה 36 (Miodowa), במבנה מלבנים אדומות כהות. היה בית ספר כללי שבו צוות של מורים, יהודים ופולנים, לימד בפולנית. רוב התלמידים היו יהודים.<br />אחד מחברי הוועד המנהל של בית היתומים היה ר' אלתר דוד קורצמן, יליד העיר זשוב ומפרנסי קהילת יהודי קרקוב, יהודי דתי, חבר אגודת ישראל וסוחר עשיר בעל מפעלי פלדה וברזל. עם הזמן נהפך ר' אלתר קורצמן לפטרון בית היתומים. בתמונות רואים את ילדי בית היתומים בחופשת הקיץ בקייטנה, ובתווך יושב קורצמן, יהודי בעל זקן לבן וארוך.<br />עם הקמת הגטו ברובע פודגוז'ה ב-1941 עבר גם בית היתומים לגטו, תחילה לרחוב קרקוזה 8 (Krakusa) ומשם לרחוב יוזפינסקה 31 Józefińska)) ואחר ליוזפינסקה 41. בבית היתומים בתוך הגטו קובצו כל הילדים שנאספו מבתי היתומים בקרקוב. קורצמן בן ה-77 לא הפסיק לדאוג לילדים והיה עמם כל הזמן, עד לרגע האחרון. באוקטובר 1942 הלך בראש קבוצה של 300 ילדי בית היתומים יחדיו עם המנהלת אנה פויירשטיין, בעלה ומחנכים נוספים למחנה ההשמדה בלז'ץ, ושם נספה עמם, כפי שנספו ד"ר יאנוש קורצ'ק ויתומיו בטרבלינקה.<br /><br /><strong>מה קרה לילדים בהגיעם לגיל 14?</strong><br />הילדים סיימו את בית הספר היסודי כשמלאו להם 13 שנים.. חלק מהם היו יכולים לחזור לבתיהם, אך לרובם לא היה לאן ללכת. חברי אגודת "שומר אמונים" בקרקוב, שליד ארגון בעלי מלאכה, היו מודעים למצב והקימו שתי פנימיות לנערים יתומים שנקראו "בורסת (פנימיית) יתומים של בעלי מלאכה". ב- Bursa na Krakowskiej, ששכנה ברחוב קרקובסקה, גרו 25 חניכים. השנייה, הגדולה מביניהן, היתה ברחוב פודבז'ז'ה 6, ונתמכה על ידי סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' (Bursa Rękodzielnicza Seirót Zydowskich w Krakowie ul. Podbrzezie 6). מטרת הבורסות היתה להעניק בית ומזון לנערים היתומים ובנוסף גם הכשרה מקצועית, כך שעם הגיעם לבגרות יהיו בעלי מקצוע.<br /><br /><strong>כיצד הוקמה ה"בורסה"?</strong><br />משרדי ארגון בעלי המלאכה שכנו בקומה העליונה בבניין ברחוב פודבז'ז'ה 6. לא ברור אם הבניין, כולו או מקצתו, היה שייך לארגון. בעל החזון שלקח על עצמו את הפעלת בית היתומים לאורך כל שנות קיומו היה סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ', שלא שכח כי התייתם מאביו בהיותו בן 11 וזכר את קשיי התמודדות ההישרדות של יתומים.<br />ב-1927 החליט הארגון כי תוקם פנימייה לנערים יתומים בבניין של ארגון בעלי מלאכה בדירות שבקומת המרתף, בקומה הראשונה והשנייה וכן במבנה בחצר האחורית. סיני שכר מתכננים וקבלנים כדי שיהפכו את הדירות בבניין למוסד אחד, דאג לציוד ולגיוס צוות עובדים ומחנכים שיפעיל את ה"בורסה", וגם לאחר מכן המשיך לדאוג לענייניו היום-יומיים של בית היתומים.<br />ה"בורסה" נוהלה על ידי ועד מנהל שמנה 30 חברים, ובהם אישי ציבור. לסיני אלכסנדרוביץ' היו קשרים טובים וענפים עם אנשי העילית הכלכלית, האינטלקטואלית והחברתית של יהדות קרקוב, שהיו מוכנים לתרום מזמנם.<br /><br /><strong>כיצד נראתה ה"בורסה"?<br /></strong>הכניסה היתה מרחוב פודבז'ז'ה 6.<br />קומת הכניסה: משמאל לכניסה היה משרד המנהל, ולידו חדר בילוי פנאי ששימש גם לתפילה. בחדר זה היה ארון כללי ובו תא לכל חניך, שולחן וכיסאות, עיתונים יומיים בפולנית (עיתון מקרקוב, עיתון מלבוב ועיתון כללי, עיתון ספרותי ועיתון הומוריסטי שנקרא "שפילקי", ("Szpilki"). היו כאן גם משחקים לילדים.<br /></div><p align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098496659451939074" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjoC1UfVTdu5okdK7WXVSpkpIWz6ZLw7c3WI-fBvflkWKUVjTEUAXsBThZmjBNwEt_L2jXTP4VRjHAikdqhENTk2rOACkjOI3E4-G5fJmobhg718IE6BaXlPBjsJAxO2kFphTQJxgdIxjQ/s400/13a.JPG" border="0" /><br />חדר בילוי ופנאי </p><p dir="rtl" align="right">מימין לכניסה היו חדר האוכל והמטבח, ומהם הוביל מסדרון אל החצר. גרם מדרגות הוביל מהמסדרון לקומות הגבוהות.<br /><br /></p><p align="center"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098497282222197010" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEimZMXtW-Xhkqn2UOpqjMayDO-RzW3XPF5W23Elo9M4lL_Wd4Tu7BIWDo9yfBlVJrGnso6bJ3cZMjUKsGVHhE-J1nyU7HZG4xWhQSzS49cIV8YsF-v7lxUfJ9YyZmloE3t09F90JQqQWc0/s400/14A.JPG" border="0" /> מטבח הבורסה </p><p dir="rtl" align="right">קומת המרתף: כאן היו שני חדרים, שירותים וחדר רחצה. הרצפה בחדר הרחצה היתה עשויה מבטון ומכוסה קרשי עץ עם רווח ביניהם, לניקוז המים וכהגנה מפני קור הרצפה. בחדר הרחצה היתה מבואה ובה ווים לתליית בגדי חורף, כלים לצחצוח נעליים ומראה גדולה.<br />למנהל אנטנברג היתה שיטה להשלטת משמעת ולמניעת בזבוז מים. הוא היה היחיד שפתח את ברז המים במקלחת. לאחר שהחניכים שטפו עצמם במים הוא סגר את הברז, החניכים הסתבנו ורק אז היה אנטנברג פותח מחדש את הברז כדי לשטוף את הסבון.<br />המבנה בחצר: בחצר היה מבנה שחובר במסדרון למבנה הראשי, ובו שלושה חדרים: ספרייה ובה כאלף ספרים ושני חדרי חוגים (למשל: שירה, נגינת מנדולינות ועברית). בכניסה למבנה שתלו החניכים גינה קטנה.<br />הקומה השנייה: נבנתה מעל המבנה בחצר. כאן היו שניים-שלושה חדרי שינה, שירותים וחדר עם כיורי רחצה. בכל חדר שינה היה תנור גדול ו-20 מיטות מסודרות לאורך הקיר. ליד כל מיטה עמדו כיסא וארון בגדים אישי.<br /><br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098497707423959330" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjNItqZgPUjTeQHDSS28Gc25epZAked5nJK4wANoMPQsvHgdxagjJ0QnwNx9EeuBBec5Z3AqyWtFU7dQ8mANjrZOTpBX_193Um2n5m0bjOGsMt88tpLUaP5gEwiwV8yryXP3BL0iyTSBK8/s400/15.JPG" border="0" /> <p dir="rtl" align="center">אולם שינה </p><p dir="rtl" align="right">דירת המנהל: חצי קומה מעל קומת השינה היתה ממוקמת דירתו בת שני החדרים של המנהל, ואפשר היה להגיע אליה משתי כניסות: מהכניסה הראשית ל"בורסה" ומהכניסה למשרדי ארגון בעלי מלאכה.<br /><br /><strong>כיצד הגיעו הילדים "ל"בורסה""?</strong><br />רוב הילדים הגיעו מבית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64, ששכן מעבר לרחוב. הודות לקשרים בין שני המוסדות היה המעבר מבית היתומים ל"בורסה" פשוט, כפי שעוברים מבית ספר יסודי לחטיבת ביניים או לתיכון.<br />חלק מהילדים הגיעו, לאחר גמר בית הספר היסודי בקרקוב עצמה, ישירות מבית הוריהם. לאחר החמרת מצבה הכלכלי של המשפחה, חיפשו המשפחה או הקהילה בית חלופי לילדים, וכך הגיעו ל"בורסה". כמו כן היו ילדים שהגיעו מחוץ לקרקוב. בדרך כלל אחד מבני המשפחה, או ארגון שתמך במשפחה, יצרו את הקשר הראשוני עם סיני אלכסנדרוביץ' או עם המנהל אנטנברג.<br />מקרה לדוגמא הוא סיפור היתומים מינקובסקי. לאחר הפוגרום בעיירה פשיטיק {25} התנהל משפט (ב-1936) בעיר ראדום, ובקהל השומעים היו שני עיתונאים נציגי העיתון הציוני "נובי דז'ינייק" מקרקוב. העיתונאים התעניינו בגורלם של האחים הרשל וגברוש מינקובסקי {26}, שאביהם יחיאל היה אחד משלושת הנרצחים בפוגרום. כשחזרו לקרקוב נפגשו העיתונאים עם סיני וסיפרו לו על היתומים, והוא לקח אותם תחת חסותו והביאם לבורסת היתומים בקרקוב. בכל שבת התלוו אליו לתפילה בבית הכנסת "אויפן בערגל", וזכו ליחס תומך לאורך כל שהותם ב"בורסה".<br /><br />החניך שהתקבל לבית היתומים גר בו שלוש שנים עד לסיום הכשרתו המקצועית, או עד שהיה מסוגל לפרנס את עצמו.<br /><br /><strong>היחסים בין ה"בורסה" למקומות העבודה של החניכים</strong><br />כיצד לימדו את החניכים מקצוע? בדרך כלל בחרו הנערים מקצוע שדיבר ללבם ועברו בחינות התאמה מקצועית. לאחר שנמצאו המפעל או הקבלן היהודי המתאימים להעסיקם נחתם חוזה בין ארגון בעלי מלאכה, הגילדה המקצועית של היהודים, לבין בעל המפעל. את החוזה הכינה הנהלת ה"בורסה", וכל חניכיה עבדו ולמדו מקצוע באמצעותו. בחוזה נקבע שהנער הוא חניך ("דטרמינטור"), שילמד במשך שלוש שנים את המקצוע תמורת שכר מוסכם. החניך אמור היה לקבל תוספת שכר בשנה השנייה והשלישית. בתום שלוש שנות ההכשרה היה על החניך לעבור בחינה מקצועית, ואם סיימה בהצלחה קיבל תעודה של בעל מקצוע ושכר הולם.<br />הפקידו את שכרם בידי המנהל אנטנברג. לכל אחד היה פנקס קטן על שמו ובו נרשמו תאריך וסכום ההפקדה.<br /><br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098498428978465074" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhnAXe2GXXBPy8EuoOqxI17ap1bfP0v0Kn16T1QltU3QD87ZgumYPHk7KtY6OmcOypt3ZFjRigau-FReyZezdgNCB2nK3_6pstBfvH7zfuN9XzC7a20Wx68zSRR6zn7f_VB8VD9bwRDO-s/s400/16.JPG" border="0" /> <p align="center"><br />חניך ה'"בורסה"' בעבודה </p><p dir="rtl" align="right">צוות ניהול, תפעול וחינוך [27]</span><br /><br /></p><span style="font-family:arial;"><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098498738216110402" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEixvTNoqkcvAPhHyNwo1GNY7qHgwoC68Xm45ncUZKMdVrY-GuR7TJ0AdymfNNsYrUgPRcS76v8FKY3-1xzjlROQeFf0maMoCl0687jcblXrp3F2fj58u_x0SiSQ2gi-Dy3ZjxNaKxb2zEE/s400/17.JPG" border="0" /> <p dir="rtl" align="right"><br />ועד מנהל פעיל המונה חמישה חברים:<br /><br />[ועד המנהל 17]<br /><br />ועד מנהל רחב המונה 30 חברים<br /><strong>נציגי קהילת קרקוב</strong>: {28} הלנה אלכסנדרוביץ' (אשת סיני), טוני אלכסנדרוביץ', סופיה אוסטרן, פאולינה בוכוייץ, אדמונד פרידריך, גוסטה גרצר, מריה הרציג, סמואל הורוביץ, רוזה לאוטרבך, מקס לאוטרבך, וונדה מרווין דרובה, רנה מרגוליס, סטפניה מונז', סופיה נתנזון, רגינה מוסנפלד, סלומאה רגל, ד"ר אדולף סאס, אמליה שנקר, הרמן שטיגליץ, דורותיה טומוריאובה.<br /><br /><strong>נציגי ארגון בעלי מלאכה</strong> ("שומר אמונים"): ברנרד בנדט, יעקב גולדשמידט, יוליה גרינברג, אהרון מינדר, סופיה נוימרק, יעקב פנצר, אמליה שטינברג, ישראל שטיינר, מקס צימרט.<br /><br /><strong>ועדות פעילות</strong>:<br /><strong>ועדת כלכלה</strong> - סלומאה רגל, יוליה גרינברג, גוסטה גרצר, סופיה אוסטרן.<br /><strong>ועדת כלי מיטה והלבשה תחתונה</strong> - טוני אלכסנדרוביץ', גוסטה גרצר, וונדה מרווין, דורותיה טומוריובה.<br /><strong>ועדת ביגוד</strong> - זיגמונט אלכסנדרוביץ', מרקוס לינדנבאום, רוזה לאוטרבך, הלנה שטיינברג.<br /><strong>ועדת ייצוג</strong> - זיגמונט אלכסנדרוביץ', הלנה אלכסנדרוביץ', מרקוס לינדנבאום, הלנה שטיינרג.<br /><strong>ועדת כספים</strong> - מרכוס לינדנבאום (גזבר), סמואל הורוביץ {29} ( רואה חשבון).<br /><strong>ועדת התרמה ודמי חברות</strong> - רגינה פאמובה.<br /><strong>רופא המוסד</strong> - ד"ר אדולף סאס.<br /><strong>ועדה לבדיקת ההסמכה המקצועית של החניכים</strong> - אדולף הורביץ, אדולף לנגר, סלומון סנדהויז.<br /><strong>המנהל בפועל והמחנך</strong> - יחזקאל אנטנברג.<br /><strong>מנהלת המטבח</strong> (ה"אמא" של ה"בורסה") - פאני (גברת בפולנית) גוסדודיני Gosdodini{30}<br /><strong>עובדות כלליות</strong> - שתי עוזרות פולניות.<br /><strong>מחנך</strong> - טלר, סטודנט לכימיה ופעיל בנוער הציוני.<br /><strong>מורה מקצועי</strong> - קראוטמן.<br /><strong>המורה לעברית ומרצה בנושאים שונים</strong> - יואל דרייבלט, אדם בעל השכלה נרחבת, ממנהיגי תנועת הנוער "עקיבא", מתמטיקאי ופילולוג, מורה בגימנסיה הדתית "תחכמוני".<br /><strong>מורה לעברית</strong> - בלקובסקי, כתב ספר ללימוד עברית ולימד על פיו. ידען בחסד.<br /><strong>מרצה מחליף</strong> - דוב יוהנס, סטודנט למשפטים ומתמטיקה באוניברסיטה היייגלונית וחבר תנועת "עקיבא".<br /><strong>מנצח המקהלה ומורה לשירה</strong> - פרופ' אנהלט שהיה אהוב מאוד. הדביק את החניכים באהבה לשירה.<br /><strong>מורה למנדולינה וגיטרה</strong> - שווננפלד, סטודנט, מוסיקאי ופסל, בוגר הסורבון בפריז.<br /><br /><strong>תקנון משמעת</strong><br />ל"בורסה" היה תקנון משמעת מנוסח בקפדנות, שקבע את סדר היום ואת צורת ההתנהגות הנאותה. למשל, היחס למזון: החניך היה רשאי לקחת כאוות נפשו, אבל היה עליו לאכול את כל המנה. מי שהשאיר מזון בצלחת קיבל אותו שנית בערב, ואם לא סיים את המנה בערב, שוב למחרת - עד שסיים את מה שלקח.<br />מחצית השנה הראשונה היתה תקופת מבחן, ואם החניך לא התאים למקום היה עליו לעזוב. הדבר קרה רק לעתים נדירות ביותר.<br /><br /><strong>סדר היום של החניכים</strong><br />בוקר: היום החל בשש בבוקר, עם צלצול השכמה שבקע מדירתו של המנהל אנטנברג שבקומה העליונה. אנטנברג ידע שהחניכים ממשיכים לשכב במיטה, ולכן לא הסתפק בצלצול וירד לחדרי המגורים כדי לוודא באופן אישי שההשכמה מתנהלת כראוי. כשהחניכים שמעו את צעדיו הקרבים לדלת קפצו כולם מהמיטה, התיישבו על השרפרף וחיכו שייכנס. עם כניסתו לחדר השינה היו החניכים הופכים את המזרן ואת המצעים כדי לאווררם. לאחר מכן רחצו פנים, ציחצחו שיניים, התלבשו וסידרו את המיטה, כיסו אותה בכיסוי לבן והקפידו ליישרו יפה. החינוך לסדר ולניקיון היה קפדני וללא פשרות.<br />אחד החניכים היה אחראי על הסדר בחדר השינה, והוא בדק שהמיטות אכן הוצעו כהלכה.<br />לאחר מכן היו החניכים יורדים לתפילת שחרית ולהנחת תפילין באולם הכניסה. על הקיר היה תלוי שעון גדול שמילא תפקיד חשוב ביותר בדקות אלו. החניכים היו עוקבים אחריו בדבקות ומצפים שיעברו כשבע דקות - הזמן הדרוש להנחת התפילין. אחדים מהחניכים העמידו פנים שהם מתפללים. יש מי שהניחו את רצועות התפילין כך שילחצו על העור ויגרמו לסימני פסים, המוכיחים שהתפילין הונחו כדת וכדין. המחנך טלר נכח בזמן התפילה והקפיד על לוח הזמנים.<br />לאחר התפילה התקיימה ארוחת בוקר בחדר האוכל באחריותו של אחד החניכים. החניך התורן הגיע לחדר האוכל מספר דקות לפני תחילת הארוחה וערך את השולחנות. כל חניך קיבל דרך חלון ההגשה שבין חדר האוכל למטבח את מנתו, שכללה לחם בחמאה וקפה. בנוסף קיבלו החניכים גם מנת אוכל לעבודה - כריך ושתייה. היו חניכים שעבדו במקומות מרוחקים והתחילו את העבודה ב-7:00 או ב-7:30, ולכן קמו מוקדם יותר ויצאו לפני כולם. מכיוון שהתחבורה לא תמיד היתה נוחה הגיעו החניכים למקומות העבודה ברגל, וההליכה ארכה זמן רב.<br />צהריים: חלק מהחניכים חזרו ל"בורסה" לארוחת צהריים בשרית, ואילו אחרים חזרו רק בסיום יום העבודה ורק אז אכלו את הארוחה העיקרית. לא היתה שעה קבועה לארוחה משום שכל חניך חזר בשעה אחרת מהעבודה, וקיבל את מנתו מהמבשלת במטבח. לאחר ארוחת הצהריים התקלחו החניכים והחליפו בגדים. עד ארוחת הערב עסק כל אחד בענייניו.<br />ערב: ארוחת ערב הוגשה ב-20:30. אחד החניכים היה תורן וערך את השולחנות. לאחר ארוחת הערב נערכו חוגים בחדרי החוגים בחצר, כמו מוסיקה, מנדולינה, גיטרה, עברית, דרמה וציור.<br />שעת כיבוי האורות היתה 22:30. לעתים בזמן ההתארגנות לקראת השינה התנהלה מלחמת כריות: הכריות התעופפו באוויר ונקרעו והנוצות התפזרו, ואנטנברג ידע על הנוצות המתפזרות. באחת הפעמים העמידו החניכים דלי מלא מים ליד הדלת, וחיכו שאנטנברג, שהיה מודע למעשי המשובה, יפתח אותה. אנטנברג הגיע, הדלי התהפך והמים נשפכו עליו. הוא לא התרגש, ורק אמר: "אני במקומכם הייתי ממלא עוד מים בדלי".<br /><br /><br /><strong>פעילות ליל שבת</strong><br />ביום שישי, לאחר המקלחת, קיבל כל חניך מהעוזרת חבילה של בגדים נקיים לשבוע הקרוב. לאחר המקלחת, בשש בערב בקירוב, התכנסו כולם לתפילת ערב שבת חגיגית, ואחריה הוגשה ארוחת ערב בשרית סביב שולחן ארוך. בסיום הארוחה, לאחר אכילת העוגה, התקיימה קבלת שבת בחדר האוכל ואחריה "יומן השבוע": אנטנברג הקריא את הכרוניקה של השבוע החולף ב"בורסה", ומתח ביקורת על פעולות שונות של החניכים - שהיו צריכים לענות ולהסביר את עצמם.<br />בשבת אחר הצהריים נערכו פעולות תרבותיות מחוץ ל"בורסה", כמו סרטים, סיורים, תערוכות, ופעולות בתנועות הנוער.<br /><br /><strong>חוגים ולימוד עצמי</strong><br />לאחר ארוחת הערב התנהלו חוגים, כמו מוסיקה, מנדולינה, גיטרה, עברית, דרמה וציור. המדריכים שהועסקו היו מהטובים ביותר בקרקוב, ובהם יואל דרייבלט, המורה לעברית ומומחה ללשון העברית; בלקובסקי, מורה לעברית שכתב ספר ללימוד עברית; ופרופ' אנהלט, המורה לשירה. כל אחד מהמקצועות נלמד פעם בשבוע, וכל חניך היה יכול להשתתף בשני חוגים.<br />החניכים, בעידודו של אטנברג, קיבלו על עצמם להרצות על נושאים שונים ומגוונים לפי בחירתם. גם ספרייה, שהלכה וגדלה ומנתה כאלף ספרים, היתה ב"בורסה" ואחד החניכים מילא את תפקיד הספרן.<br />כבר מראשיתו של המוסד הוציאו החניכים עיתון פנימי – יומון, אותו כתבו, ערכו והפיקו<br /><br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098499528490092882" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEgqrNth6iAfVVg5Y0-luNmbd-uPi3xWXL_7ZlwSVGch-1p9M8wDm15hO1KNPH2djahuogtWEegDRRtlR97yvueQJevOpVrwSFbbr49liB-_v_mCe5XT4g9IQbu6J81H_ibzi0DuFIdOp2Q/s400/18.JPG" border="0" /> <p dir="rtl" align="center">שער העיתון משנת 1930<br />העמוד הראשי של העיתון [31]<br />פברואר 1930<br />מ ה ח י י ם ש ל נ ו<br />י ו מ ו ן<br />"בורסה" ליתומים של בעלי מלאכה יהודים בקרקוב. </p><p dir="rtl" align="right"><br />תוכן העניינים:<br />לקוראים<br />עם שחר<br />תהיות<br />על בנינו<br />ספר זיכרונות של ילד מהמוסד<br />ביום הולדתי<br />מה קרה ללחמניות האלו?<br />מכתב מקייטנה<br />בעיות בבירור<br />כרוניקה<br />פינת הבידור<br /><br /><strong>מטרת העיתון להכיר את החיים ב"בורסה".</strong><br />נשתדל לכתוב על הכל בגילוי לב כמו שכל אחד מאתנו מרגיש. יהיו אלה דפים מספרי זיכרונות של חברינו, שבהם תקראו במדויק מי אנחנו ומה אנו רוצים. אם ברצונכם באמת להכיר את החיים שלנו, קראו את העיתון בצורה יסודית.<br />מערכת היומון של חניכי ה"בורסה" ליתומים של בעלי מלאכה יהודים . קרקוב פודבז'ז'ה 6.<br /><br /><strong>מוסדות השלטון העצמי של החניכים</strong><br />החיים ב"בורסה" התנהלו באופן עצמאי על ידי החניכים - לכל חניך היה תפקיד משלו, כאשר אנטנברג וצוות והמחנכים מפקחים על הכל. חלק מהתפקידים היו באחריות ועדה רחבה יותר, שבידיה היו הסמכויות להחלטות נכבדות באותו נושא. היו תפקידים קבועים, והיו תורנויות שהתחלפו פעם בשבוע או פעם בחודש. כל תורן שעמד להתחלף היה צריך להשאיר את התחום שבטיפולו תקין לחלוטין. אנטנברג וטלר ערכו את הבדיקה ורק לאחר אישורם הוחלפה המשמרת. אם לא התקבל אישור – על התורן היה להמשיך בתפקידו עד לבדיקה חוזרת.<br />פרלמנט החניכים: אחת לשנה, כינס הפרלמנט את האסיפה הכללית, על מנת לערוך בחירות לתפקידים השונים. היו תקופות שממלא התפקיד נבחר לכל משך שהותו ב"בורסה", והיו תקופות שממלאי התפקידים התחלפו כל שנה בבחירות הכלליות. לפרלמנט היתה הסמכות להחליט בנושאים שונים. כשהתגלעו בעיות פנימיות היו פונים לאנטנברג, והוא היה פונה ליו"ר הפרלמנט. אנטנברג עצמו לא השתתף בישיבות הוועדות. הניהול העצמי היה בלתי תלוי במנגנון שניהל את ה"בורסה", ואנטנברג לא התערב בו. בסוף כל שנה הוכן דו"ח פעילות שנתי על ידי יושב ראש ועדת הפרלמנט, ולאחר שהאסיפה הכללית קיבלה את הדו"ח נבחר היושב ראש החדש לשנה הקרובה.<br />תפקידו של יושב ראש הפרלמנט היה ייצוגי אך נועד גם לסייע לאנטנברג בהשגחה על החניכים בביצוע המשימות שהוטלו עליהם. כמו כן היה עליו לנסות לארגן פעילויות שונות עבור החניכים.<br />הספרן שנבחר כיהן בתפקידו במשך כל שהותו ב"בורסה". הוא פתח את הספרייה בכל יום, דאג לתקינות הספרים ולספרים חדשים, וכן דאג שהחניכים יחזירו את הספרים.<br />גזבר קופת החניכים: כל חניך הפקיד בקופה חצי זלוטי בחודש. כמו כן היה מס סוכר: אפשר היה לשתות תה וקפה ללא הגבלה, אך ללא סוכר. הגזבר היה אחראי על מלאי הסוכר, וכל חניך קנה ממנו קוביות סוכר לצרכיו. בכסף שהתקבל נקנה סוכר חדש, והיתרה הועברה לקופת החניכים.<br />אחראי הספורט עקב אחר אירועים ספורטיביים כדי שהחניכים יוכלו להשתתף בהם. הוא דאג לקבל כרטיסי כניסה להחלקה על הקרח במגרש "מכבי" בחורף, ולרחצה בבריכת השחייה היחידה בקרקוב (ברחוב דלוגה Długa) בקיץ.<br />אחראי התרבות דאג להרצאות שהעבירו החניכים ולביקור בתערוכות.<br />אחראי הקולנוע עקב אחר הסרטים מתאימים בארבעת בתי הקולנוע שהעניקו לחניכים כניסת חינם, רשם את החניכים לסרטים ודאג לכרטיסים.<br />אחראי הקונצרטים איתר קונצרטים מתאימים ודאג לקבלת הכרטיסים.<br />אחראי התיאטרון איתר הצגות ודאג לקבלת הכרטיסים.<br />אחראי חדר האוכל ערך את השולחנות ודאג שהחניכים יחזירו להדחה את כלי האוכל המלוכלכים.<br />אחראי המזון תיווך בין החניכים לוועדת המזון, שכללה גם את הטבחית, והיה אחראי להביא בפני הוועדה בקשות לשינוי ולגיוון התפריט.<br />אחראי חדר השינה היה אחראי לסידור המיטות וחדר השינה.<br />אחראי ניקיון היה אחראי על הסדר והניקיון בשירותים, במקלחות ובחדר הכיורים.<br />אחראי הגינה טיפל בגינה לפי עונות השנה.<br />אחראי כיבוי אורות דאג שכל החניכים יהיו במיטות בשעת כיבוי האורות והסדר ישמר.<br />ועדת טיולים קבעה לאילו טיולים ייצאו החניכים, ומי יהיה אחראי לארגון הטיול.<br />החצוצרן ניגן בחצוצרה בטיולים ובחופשות.<br /><br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098500215684860258" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEi24N99uAwLCHaVFP007YmxBm5HeRf3nM1DSyKS_PzWvMVZwr8xE9Tms3TJfAK0vP_Wy7W9dyp9FYTbAbTSigX1ar3k7v3v5H5ZeIGgMguVxgq4BMeGrQgn4YjdQe-7uLfPhyw9dkcftW0/s400/19A.JPG" border="0" /> <p dir="rtl" align="center"><br />חצוצרן בפעולה בטיול, עם המנהל יחזקאל אנטנברג בשורה הראשונה הראשון משמאל </p><p dir="rtl" align="right">אחראי סיורים בתוך קרקוב דאג למצוא אתרים לסיורים לפי בקשות החניכים, וארגן את הסיורים.<br /><br /><strong>בית המשפט</strong><br />ב"בורסה" התנהל בית משפט של החניכים, שתפקידו היה ליישב סכסוכים שנתגלעו ביניהם. יושב ראש ומזכיר בית המשפט כיהנו גם כשופטים לצד חניך נוסף. חדר האוכל שימש כאולם בית המשפט, וכשאי אפשר היה לנהל את המשפטים שם השתמשו באולם הכניסה. המתלונן כתב תלונה שהועברה לבית המשפט, הצדדים זומנו, השופטים שמעו אותם ושאלו שאלות, ובסופו של דבר השתדלו להשכין שלום.<br />בית המשפט התכנס רק כאשר צצו בעיות, אך נראה שבדרך כלל החניכים חיו בשלום זה עם זה. לבית המשפט לא היתה סמכות לדון בתלונות כלפי המנהל או המדריכים (בניגוד לנוהג שהיה קיים בבית היתומים של יאנוש קורצ'ק).<br />עונשים ואכיפה: חניך שאיחר לפעילויות השונות, לא מילא את תפקידו כראוי או נכשל בבדיקת ניקיון הארון האישי והבגדים - נענש, למשל, בשלילת הזכות ללכת לסרט – עונש כבד מבחינת החניכים. מי שהכיר היטב את התקנון ופעל לפיו לא נענש.<br /><br /><strong>חופשות וטיולים</strong><br />בכל קיץ יצאו החניכים לחופשה באזורים מדרום לקרקוב. לאתר הנופש הגיעו ברכבת ומשם טיילו בהרי הטטרה והקרפטים, שכרו בית בחווה של פולנים או יהודים מקומיים ומשם יצאו לטיולים. חברי הוועד המנהל של ה"בורסה" איתרו מקום מתאים לחופשה ודאגו לסידורים. בחופש טיילו החניכים ברכבת וברגל.<br />סיני אלכסנדרוביץ', ה"פרזס" (Prezes) {32} של ה"בורסה", נהג לבקר מדי פעם את החניכים הנופשים עם הלה אשתו, הביא עמו מתנות והצטרף לארוחות.<br />החופשות התקיימו במקומות כמו ראבָּה ניז'נָה (Raba niżna) {33}, קילומטרים ספורים ממזרח לרָבּקַה (Rabka) { 34} השוכנת בעמק ראבָּה על גדות נחל ראבָּה (Raba).<br />ממקום הנופש נסעו החניכים ברכבת, למשל עד זָקוֹפָּנֶה, ומשם טיילו בפארק בָּבּיָה גוֹרָה {35} (Babia Góra), מצפון-מערב לזָקוֹפָּנֶה, כדי לצפות בזריחה.<br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098500743965837682" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiOVRCG8tLiP57HA-NxjjqdjFc6A4BKqNCas8HxrAY8g3HSJBEaMjW2lXm90ATmkb8TfUPgr2oZEDulVv8zbYBHpTnWVCjvOnA6zURYjqHFhRMzTW_6oyFZCcQiPjzBSZZtnpuYnHHdeKo/s400/20A.JPG" border="0" /> <p align="center"><br />באחד הטיולים </p><p align="right">טיפוס על הר פּיֶיניני (Pieniny) ועל הר טְז'י קוֹרוֹני (Trzy Korony; שלושת הכתרים), הליכה ל-Čevenŷ Kláštor ומשם ירידה לשיט בנהר הדונייץ' {36}.<br /><br /></p><p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098501289426684290" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhe8KaAJe9V3wu-20Kvw8sCdRgG0Q-NXQ_h4kutJX2f0nB5DgLNCq2QNYgEH0qARLjuXYAJnF-LG4ULQdW74DBwLpHM29DcvS9RUbcWrL5w8bq4Dziwpis-JYyF_J7KWXLl3OoF-TYHBy8/s400/21A.JPG" border="0" /><br />רחצה בנהר הדונייץ' </p><p dir="rtl" align="right"><br /><br />יעדי טיולים נוספים של חניכי ה"בורסה": Kasprowy Wierch, Sucha, ההר המפורסם Krzesznica מדרום לזקופנה והר Giewont.<br /><br /><strong>החניכים הבוגרים</strong><br />החניכים הבוגרים, אשר רכשו השכלה ומקצוע, עזבו את ה"בורסה" ופנו לחיים עצמאיים, שבהם פרנסו את עצמם ואת בני משפחתם בכבוד. הדאגה היום-יומית של הנהלת המוסד הוחלפה בעזרה למציאת מקום עבודה או אף לעליה לארץ ישראל. סיני סייע לאחדים מבוגרי ה"בורסה" לקבל סרטיפיקט {37} ולעלות ארצה. הסרטיפיקט ניתן על סמך אישור שבעליו הוא אדם אמיד, בעל הון של אלף ליש"ט (המקביל לסכום של 45 אלף ליש"ט כיום). סיני העניק סכום זה לחניך שעלה ארצה, וזה היה מחזיר את הכסף בהסתר לקרקוב וכך היה חניך נוסף, המועמד לעלייה, מקבלו.<br />תנאי נוסף לקבלת הסרטיפיקט היה המלצות המעידות שהעולה יוכל להשיג עבודה בארץ ישראל. למשל, לחניך ה"בורסה" יצחק קסלמן, אופה במקצועו, ניתנה ב-1935 המלצה מטעם קונדיטוריית ז'ארנו ברחוב 29 pazdziernila בקרקוב. להמלצת קונדיטוריית ז'ארנו צורפה המלצה מטעם סיני, שנכתבה על נייר של פירמת אלכסנדרוביץ' ויועדה למאפיית ידלין ברמת גן. בסיום ההמלצה כתב סיני, "להתראות בארץ!"<br />בנוסף סייע סיני לסטודנטים, כמו יצחק פניגר, במימון לימודיהם באוניברסיטה ואחר בהשגת ובמימון הסרטיפיקט לעלייה לארץ.<br /><br />[ בוגרי ה'"בורסה"' עם סיני והלה בתל-אביב ('1930) 13]<br />[כיתוב:] בוגרי ה'"בורסה"' עם סיני והלה בתל-אביב ('1930)<br /><br /><br /><br /><strong>ה"בורסה" בתקופת המלחמה</strong><br />ה"בורסה" המשיכה לפעול בניהולו של אנטנברג גם לאחר פרוץ המלחמה, אך מספר החניכים קטן לכ-25 ותנאי הקיום בפכו להיות קשים יותר ויותר.<br />חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה, ב-12.3.1940, כתב אנטנברג למר א. נוסנבאום , שישב בטריאסט , וזה העביר את המכתב לסיני אלכסנדרוביץ' בארץ ישראל:<br />אנטנברג מספר כי הוא עדיין מנהל את ה"בורסה". נותרו בה 25 חניכים, והיתר ברחו עם גלי הפליטים ללבוב. כולם עובדים. המחנך טלר נשאר ומשקיע את כל מרצו בעבודה קשה. המצב הכספי קשה, והם מנסים לחסוך בהוצאות. הוא ממשיך לחפש מקורות מימון. 300 זלוטי התקבלו מהבנק בסטרדום, והוא מנסה להשיג סיוע מהצלב האדום הפולני-אמריקאי והלוואות אישיות מקרובים וידידים. מבקש סיוע, וכל סכום יתקבל בברכה. אנטנברג, אשתו ובתו בריאים ומרגישים טוב. מקווה להגיע לאבא שלו ומברך את האדון והגברת בבריאות ושלום.<br /><br />כעבור כשנה, זמן קצר לפני שהקימו את הגטו (מארס 1941), פנה אנטנברג למנהל בית יתומים פולני מרחוב יוזפינסקה 37 וביקש ממנו להתחלף בבניינים. המנהל הפולני הסכים. בית היתומים הפולני הועבר ל"בורסה" בפודבז'ז'ה 6, וחניכי ה"בורסה" עברו לבניין בית היתומים הפולני ביוזפינסקה 37 {38} בשכנות לבניין המשטרה היהודית שביוזפינסקה 39. אנטנברג ניהל את ה"בורסה" בגטו, ללא עזרה מאיש - גם לא מאשתו, שאותן שנים חייתה עם בתם תחת זהות ארית עם מסמכים מזויפים, ולא היה לו כל קשר אתה. לא ידוע מה עלה בגורלו של טלר לאחר המכתב ששלח אנטנברג במארס 1940.<br />באותו הזמן הכל חשבו שחילופי המבנים הם רק עניין זמני. המיקום והבניין בגטו היו נוחים פחות מאשר בפודבז'ז'ה, אך היתה חצר וגינה גדולה מוקפות בגדר. אנטנברג ביקש מדוד קודלר, בוגר ה"בורסה", שיטפל בגינה כפי שטיפל בה בהיותו חניך בפודבז'ז'ה 6. קודלר נענה לו, וגידל בגינה ירקות וגפן שהניבה ענבים. חניכי ה"בורסה" עצמם עבדו מעט בתוך הגטו.<br />עם חיסול הגטו ב- 13.3.1943 נשלחו אנטנברג והחניכים (לא ידוע מספרם) למחנה פלשוב. במשך זמן מה עדיין יצא אנטנברג מפלשוב לעבודות כפייה בניקוי הגטו המחוסל. ב-10.8.1944 נשלח אנטנברג מפלשוב למטהאוזן.<br />המנהל יחזקאל אנטנברג נולד ב-1903 בפשמישל (Przemyśl) שבגליציה המזרחית בפולין. היה נשוי למריה פשבורסקה (מניה) ואב לאנה (לימים אנה גוטמן, כיום חיה באוסטרליה). נספה במטהאוזן ב-27.8.1944.</span><br /><br /></p>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-51831678947759421272007-08-09T17:51:00.000-07:002007-08-10T06:22:54.738-07:00נתן בן יוסף - חניך ה בורסה<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"> ( 28.9.04 בביתו בנתניה)<br /><br />נולדתי בקרקוב וחייתי בה עם משפחתי תקופה מסוימת. כעבור זמן מה עזבנו את העיר ועברנו לקלוואריה (Kalwaria Zebrzydowska) לחיות בקרבת משפחתה של אמי. קלוואריה שוכנת כ-35 ק"מ מדרום-מערב לקרקוב והיא מקום קדוש לנוצרים. בראש גבעה ניצבת כנסייה ידועה מאוד, המושכת אליה עולים לרגל, ובתוכה היתה תמונה גדולה מאוד שתוכנה אנטישמי: יהודים מוצצים את דמו של ילד נוצרי.<br />בתקופתי מספר התושבים היהודים היה קטן והגיע לכ-500 נפש, רובם סוחרים ובעלי חנויות. גם משפחת אמי היתה בעלת מאפייה וחנות דגים. האנטישמיות בקלוואריה הורגשה היטב בבית הספר וברחובות העיר, וילד יהודי שמע לא פעם הערות כמו "לך מפה יהודי, מה אתה עושה כאן?" פעמים רבות ילדים יהודים הוכו בבית הספר, וגם אני חזרתי לא פעם הביתה עם חבורות בראשי. לבד ממורה אחד או שניים המורים נטו לאנטישמיות, והרגשנו היטב את יחסם הרע לילדים יהודים. החיים היו קשים מאוד, אבל חיינו שם.<br />משפחתו של אבי גרה בקרקוב והוא היה קשור לעיר גם בקשרים מקצועיים. אבי עבד כנגר בנגרייה המשפחתית ששכנה בחצר מאחורי בית הסבים שלי ברחוב פודבז'ז'ה 2 (Podbrzezie), ממש ליד בית כנסת הטמפל. אנחנו גרנו ברחוב גרטרודה 8 (Gertrudy) לא רחוק משם, ושם גם נולדתי.<br />כל זמן שאבי היה בחיים היינו מסודרים, אך כשנפטר הכל השתנה. הייתי בן שמונה במותו, צעיר ילדי המשפחה. אמי, שני אחיי המבוגרים ואני נשארנו בחוסר כל.<br />אחיי היו כבר בעלי מקצוע ועבדו ורק אני עדיין הייתי תלמיד בית ספר. מותו של אבי והשינוי הדרסטי במצבנו הכלכלי גרמו לי להלם מוחלט, והשתניתי מאוד. מילד שובב וערני שנמצא שעות רבות ברחוב ומשחק כדורגל נהפכתי לילד שקט, יושב בית וצמוד לאמא, שקיבלה את המצב קשה מאוד וחלתה. למשפחתי לא היו הכלים להתמודד עם המצב ולהחזיר אותי לתפקוד. חיפשו בשבילי מקום לגור ומצאו את בית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64 בקרקוב. כחצי שנה לאחר מותו של אבי עברתי מקלוואריה לבית היתומים בקרקוב והתחלתי להתאושש, לפתוח עיניים ולראות את הסביבה. הלימודים בבית הספר היסודי ברחוב מיודובה 36 (Miodowa) שיפרו מאוד את מצבי. זה היה בית ספר כללי בשפה הפולנית, בית ספר טוב שהתנהל במבנה מלבנים אדומות, בקרבת בית העלמין היהודי מיודובה.<br /><br /><strong>בית היתומים</strong><br />מנהלי בית היתומים תמכו מאוד. המנהל היה מאוד אבהי והמנהלת אמהית, וזה הפיג אצלי את המתח שבו הייתי שרוי וסייע לי לחזור לחיים רגילים, כי המוסד נתן הכשרה מצוינת לילדים.<br />אמי לא היתה יכולה להישאר לבד בקלוואריה, וכשנה לאחר שעזבתי חזרה לקרקוב לדירתנו בת החדר וחצי שברחוב גרטרודה 8 בחצר. למרות הקירבה לבית היתומים אמי באה לבקרני לעתים רחוקות משום שלא היה לה זמן. היא התמודדה עם בעיות קיום רציניות, נעזרה באחיה ובאחותה והיתה צריכה למצוא כל הזמן פתרונות למצוקותיה.<br /><br /><strong>המעבר ל"בורסה"<br /></strong>סיימתי את בית הספר היסודי ב-1932, בגיל 12, ועברתי ל"בורסה".<br />המעבר היה פשוט משום שהיה הסדר בין הזקלד (מוסד בית היתומים) ל"בורסה", כך שבתום בית הספר היסודי חלק מהתלמידים עברו אליה.<br />הייתי אז כבר יותר בוגר ועצמאי ומודע לכך שאני צריך לבנות ולכוון את עצמי לבד, משום שאין מי שיכול לעזור לי ולכוון אותי.<br />12 היה גיל צעיר מדי לעבוד, ולכן שלחו אותי ללמוד בבית הספר המקצועי שליד הגימנסיה העברית ברחוב Brzozowa, שם למדתי מכניקה עדינה במשך שנתיים ולא עבדתי. ניסו לשלוח אותי למספרה לעבוד בספרות אבל זה לא התאים לי, לא היה לי חשק לעבוד בספרות ולא הצלחתי בזה. לא הייתי הצעיר היחיד ב"בורסה" שלמד בבית הספר המקצועי ולא עבד, היו עוד שניים-שלושה חניכים כאלה. למרות שבית הספר היה בחצר הגימנסיה, לא היה לנו שום קשר עם תלמידי הגימנסיה ולא ראינו אותם. אנחנו למדנו בבניין בחצר והם למדו בבניין הכללי ונכנסו לבית הספר מכניסה אחרת.<br />הלימודים בבית הספר המקצועי היו בפולנית, אבל רוב התלמידים היו יהודים ומיעוטם גויים. המורה המקצועי היה גוי וידענו שלא אהב אותנו משום שאנחנו יהודים.<br />הלימודים שבו את לבי מהרגע הראשון, ופיתחתי שתי אהבות: למידה וקריאת ספרים. הייתי מכור לספרים ולפעמים שכחתי להגיע הביתה, כי הלכתי בדרך וקראתי. לפעמים כשהלכתי לפלנטי {39} או למקום אחר, קראתי ושכחתי מה אני צריך לעשות. מצאתי מקומות לשאול ספרים חינם, ואולי זה היה בגימנסיה. כבר אינני זוכר.<br />את שכר הלימוד לבית הספר שילמה ה"בורסה". בעצם, הכל התנהל תחת כנפיו של אלכסנדרוביץ'. הוא היה איש ענק. הוא היה הכל ועשה דברים ענקיים.<br />אלכסנדרוביץ' היה בקשר הדוק עם אנטנברג, מנהל ה"בורסה", ועם המחנכים האחרים, והם דאגו שכל חניך יקבל טיפול אישי המתאים לו. למשל, אם לאחד החניכים היה כישרון מוסיקלי שלחו אותו לנגן. אם היה מוכשר למקצוע מסוים, שלחו אותו ללמוד אותו המקצוע. גם החיים הדתיים והמסורתיים היו כאלה שאפשרו לכל אחד, בגבולות מסוימים, ללכת לפי דרכו ובלי כפייה.<br />בשבת היה קידוש, שרנו זמירות ושירי שבת, ומי שרצה הלך להתפלל בבית כנסת. אני לא הלכתי לבית כנסת. בכל יום לפני ארוחת הבוקר היה זמן לתפילה ולהנחת תפילין באולם הכניסה, וכל אחד היה אחראי לזמן התפילה שלו.<br />עם זאת אני לא יכול לשכוח את המקרה של ברל זינגר. הוא הגיע ל"בורסה" זמן קצר אחרי, בחור חרדי שלחייו מעוטרות בפיאות ארוכות. תחת בית השחי הוא החזיק כל הזמן תפילין, סידור וטלית. הוא נראה שונה ומוזר מכולם ובלט בהופעתו, אבל אני קיבלתי אותו כמו שהוא. עבר כשבוע מאז שהגיע ובוקר אחד ברל הופיע בלי פיאות. ניגשתי אליו ושאלתי, "ברל, מה קרה?" אבל הוא היה נפחד ואחוז התרגשות מכדי לענות לי ולא דיבר. אני חושב שמישהו ב"בורסה" גזר בלילה את פיאותיו ללא ידיעתו. זה הטביע בי חותם עמוק וקשה מאוד. <br />לאחר האירוע ברל שינה את חייו באופן קיצוני והפך לקומוניסט. במקום ללכת תמיד עם סידור ותפילין הוא החל להחזיק ספרים חילוניים. הוא חי בארצות הברית ובנו החרד גר בהתנחלות אורנית.<br />גם חיי ב"בורסה" לא היו כל כך קלים משום שהייתי יוצא דופן בדעותי הפוליטיות. רוב החבר'ה היו בתנועת ""השומר הצעיר"", וגם אני בשנתי הראשונה ב"בורסה" הייתי חבר "בשומר הצעיר" והלכתי למועדון התנועה, שהיה באחת החצרות ברחוב דיטלובסקה.<br />השינוי בחשיבה נוצר בעקבות הקריאה הרבה, שפתחה בפני עולמות חדשים. הושפעתי מאוד מספרו של לאון פויכטוונגר, "מלחמת היהודים", והגעתי לתובנות חדשות בנוגע למקומו של העם היהודי. הבנתי שמקומי אינו ב"שומר הצעיר", משום שבתנועה הזאת חינכו אותנו שיש לנו כיהודים בפולין זכויות ושעלינו לעמוד עליהן. אמנם בעתיד נלך להכשרה, נהיה חלוצים ונעלה לארץ ישראל, אבל זה ייקח זמן וכל עוד אנו בפולין עלינו לעמוד על זכויותינו. לא דובר שם על הקמת מדינת יהודים ושמקומנו רק בארץ ישראל. אז הבנתי שמקומי אינו ב"שומר הצעיר". בעקבות הגילוי הזה הצטרפתי לקבוצת נוער בית"ר, שדגלה ברעיון שמקומם של היהודים הוא במדינת היהודים בארץ ישראל, וצריך להגשימו עכשיו. בגיל 13 נכנסתי לנושא העלייה לארץ ישראל, והתחלתי בפעילות אינטנסיבית בתנועת בית"ר שנמשכת עד היום הזה.<br />מועדון בית"ר היה ברחוב וולניצה (Wolnica), ליד המועדון של תנועת הנוער של מפא"י. בני נוער רבים הצטרפו אז לבית"ר, אך היה קשה מאוד להיות בית"רי בתוך האווירה הכללית. ב"בורסה" הייתי הבית"רי היחיד, והיה לי קשה מכיוון שזה נגד את האוריינטציה הכללית של חברות ב"שומר הצעיר". אבל ברוח הסובלנות שהיתה נהוגה ב"בורסה" קיבלו גם את זה, כמו שקיבלו את ברל הקומוניסט. לא היו בינינו ויכוחים פוליטיים, אבל הייתי יוצא דופן וזה לא היה פשוט.<br />פעמיים בשבוע הלכתי למועדון של בית"ר, והייתי פעיל בכל מיני תחומים, ובעיקר בתחום הכתיבה. היה לי כישרון כתיבה, הוצאתי עיתון קיר וכתבתי מחזה שהוצג כמה פעמים. את כישרון הכתיבה הורשתי לבני.<br />בחוגים ב"בורסה" כמעט ולא השתתפתי. בחוג מנדולינה לא השתתפתי כי לא היתה לי שמיעה מוסיקלית, ובחוג לעברית לא השתתפתי מסיבות אחרות. מעט העברית שידעתי נשארה מתקופת הלימודים ב"חדר". אז ידעתי היטב עברית. היה לנו נוהג בתקופת ה"חדר", להיבחן בכל שבת אצל אחד מהמכובדים והלמדנים בעיר.<br /><br /><strong>היכרותי עם זיגמונט אלכסנדרוביץ'</strong><br />את אלכסנדרוביץ' הכרתי כשהגעתי ל"בורסה". השם אלכסנדרוביץ' נישא שם בפי כל. הוא היה ידוע כתומך, כנדבן וכבעל אמצעים. הוא נהג לגשת לכל אחד מהחניכים, להתעניין ולשאול: "מה שלומך? איך אתה מרגיש? מה המצב אתך?" הקשר לא ניתק והוא המשיך לדאוג לחניכים גם אחרי שעזבו את ה"בורסה".<br />כשסיימתי את בית הספר המקצועי עזבתי את ה"בורסה", ולא נותר לי זמן רב להיות עמו בקשר.<br /><br /><strong>עזיבת ה"בורסה"<br /></strong>בסביבות גיל 17 עזבתי את ה"בורסה", מצאתי עבודה, הרווחתי טוב, גרתי עם אמי ויכולתי לעזור לה.<br />עבדתי במפעל לייצור מברשות שיניים מסתובבות מדגמים שונים, לפי רעיון של מהנדס אירופאי שגילה שכאשר מברשת השיניים מסתובבת הפעולה יסודית וטובה יותר לשיניים מאשר מברשת שיניים רגילה. הוא נתן לזה פרסום וזה די הצליח. המהנדס, קוחולבסקי, הקים בקרקוב מפעל לייצור מברשות שיניים מסתובבות ששכן בבניין מגורים במרכז קז'ימיז, בתוך דירה שבה היו חדרים רבים. המפעל היה של יהודים, וכשהתקבלתי לעבודה כבר עבדו בו פועלים כשנה עד שנה וחצי. הגעתי כבוגר בית ספר מקצועי במכניקה עדינה, והמהנדס אמר לי שהגויים מטומטמים ולא יודעים לעבוד. הוא מינה אותי למנהל העבודה, שמדריך את הפועלים ומוביל את העסק. אבל לא נשארתי במפעל זמן רב, וכבר בגיל שמונה עשרה וחצי עליתי ארצה.<br /><br /><strong>ההכנות לעלייה</strong><br />חיידק ארץ ישראל לא נתן לי מנוח, וכשרק התחלתי להרוויח והיתה לי אפשרות אמרתי לאמי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל. זה היה מורכב: כדי לעלות לארץ היה צורך לקבל רישיון עלייה, סרטיפיקט. לאלכסנדרוביץ' היו קשרים רבים והוא סידר סרטיפיקטים לכמה מבוגרי ה"בורסה", למשל הויברגר ועוד אחד מהבחורים שהקים לאחר מכן בארץ מפעל למקררים.<br />התחלתי להכין את עלייתי ארצה, באתי לאלכסנדרוביץ' וביקשתי שיעזור לי. הוא אמר לי: "אני מוכן לעזור לך, אבל יש בעיה אחת - אתה בית"רי. אני יכול לעזור לך רק אם תשנה את התנועה שאליה אתה משתייך". לזה כמובן לא יכולתי להסכים בשום פנים ואופן. זו לא היתה הפעם היחידה בחיי שההשתייכות לתנועת בית"ר חסמה בפני אפשרויות. לא ידעתי מה לעשות ואיך אוכל לעלות ארצה. שמעתי על העלייה הבלתי לגלית, אבל גם כדי לעלות בדרך הזאת היה צריך לשלם אלף זלוטי שהיו הון תועפות. גרתי אז עם אמי ונתתי לה את כל משכורתי. בינתיים הצטרפה אליה גם סבתי, שהגיעה ב-1937 עם קרובי משפחה מגרמניה. הם המשיכו בדרכם לאנגליה, וסבתי נשארה בביתנו עם אמי.<br />אלף זלוטי אז היה כמו מאה אלף שקל ויותר בימינו. לא יכולתי להגיד לאמי שאני נוסע, ומלבד הפרידה ממני גם לבקש ממנה כסף לנסיעה, וגם לומר לה שלא תהיה לה תמיכה כספית. זה היה בלתי אפשרי. למרות הקשיים שהעלייה שלי תגרום לה, אמי נחלצה לעזרתי. היא כתבה לדודי שחי באמריקה, והוא שלח לי את הכסף לנסיעה.<br /><br /><strong>העלייה לארץ ישראל</strong><br />השנה היתה 1938, הבריטים לא נתנו רישיונות כניסה לארץ מעבר למספר מאוד מוגבל, ולכן התפתחה העלייה הבלתי לגלית. המטרה היתה לטשטש את מסלול הנסיעה, כדי שהבריטים לא יידעו עליו ולא יוכלו לעצור את העולים שבדרך.<br />ביום המיוחל הגעתי עם חבר לתחנת הרכבת בקרקוב. כדי לשמור על סודיות ביקשתי מאמי שלא תלווה אותי. הפרידה ממנה היתה אחת החוויות הקשות שעברתי בחיי. חשבתי שהיא נשארה בבית, אבל כשישבתי בתוך הרכבת ראיתי אותה מהחלון, והבנתי שהיא הלכה אחרי מבלי שהרגשתי. נופפתי לה בידי דרך החלון, וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. גורלה היה כגורל יהודי קרקוב. את דרישת השלום האחרונה ממנה קיבלתי מחברה, שראתה אותה בפעם האחרונה בגטו פודגוז'ה, באוגוסט או ספטמבר 1942.<br />העלייה לארץ ישראל ארכה יותר מחצי שנה.<br />נסענו מקרקוב לצ'כיה כדי לחבור לקבוצות נוער נוספות של בית"ר, ומשם לווינה ועד לפיומה באיטליה. פיומה היתה נקודת הריכוז, והתקבצו בה כ-250 בחורים ובחורות שעלו בעלייה הבלתי לגלית של בית"ר – עליית "אף על פי כן". בפיומה חיכינו כחודש וחצי לאונייה להובלת פרות "דראגה", שהיתה אמורה להגיע ולאסוף אותנו. הקהילה היהודית במקום תמכה וסייעה בזמן שהותנו שם. ריח הפרות המשיך לנדוף ממני כחודשיים אחרי שירדתי מהאונייה. ההפלגה בים ארכה 4.5 חודשים, מתוכם כשלושה חודשים על סיפון ה"דראגה". "דראגה" לא היתה יכולה להתקרב לחוף, ולכן עברנו בלב ים ל"ארטימיסיה" - סירה קטנה עם קיבולת של 30 איש בלבד, שהתמלאה ב-200 נפשות. ידענו שבגלל ההתחמקות מהאנגלים לא נגיע לנמל מסודר, והכינו אותנו שכדי להגיע לחוף נצטרך כנראה לקפוץ למים.<br />במשך שבועיים שטנו ב"ארטימיסיה" לאורך החופים, וחיכינו לאות מהחוף כדי לרדת. המפקד האחראי היה מצויד במכשיר קשר, וקיבל הוראות שהשתנו מעת לעת. מזון לא היה לנו, והגענו למצב שנותר בסירה רק בצל ואותו אכלנו. חילקנו את הבצלים כך שהבחורים קיבלו את קליפות הבצל החיצוניות, והבחורות קיבלו את קליפות הבצל הפנימיות. מים לא היו והמעט שהיה יועד רק לשטיפת פה.<br />למרות שלא אכלנו הסתדרנו. כנראה שלצעירים יש כוחות אחרים. כך נדדנו לאורך החופים, שבועיים לפני יום כיפור, וכל ערב התארגנו לירידה לחוף: חלצנו נעליים, הורדנו גרביים ונשארנו רק במכנסיים קצרים, עם התיק על הגב, מוכנים לקפוץ למים. הרגע הגדול הגיע בערב יום כיפור 1938. התפללנו "כל נדרי" וירדנו לחוף.<br /><br /><strong>ההתארגנות בארץ</strong><br />ירדנו למים בחוף בנימינה, והירידה היתה קשה מאוד. לא ידעתי אז לשחות והמים הגיעו לי עד לכתפיים. בחוף ראינו רוכבים על סוסים, שאמרו לנו ביידיש: "קימסט קינדר" (בואו ילדים). הבנו שהם יהודים, וזה היה מפגש מאוד מרגש. עלינו לחוף, והם הורו לנו ללכת בשביל העובר ליד המצודה הרומית שוני. צעדנו כשעה עד שהגענו לנקודת ריכוז. זה היה יום כיפור והביאו לנו לשם ארגזים עם תפוזים וסנדוויצ'ים. למרות שלא אכלנו תקופה ארוכה והיינו מאוד רעבים לא נגענו במזון. אחד מהחבר'ה אמר, "זכינו לעלות לארץ ישראל ביום כיפור, ולכן לא נאכל ונחכה עד לסיום הצום". וכך היה. כל הארגזים נשארו מלאים ואיש לא נגע באוכל. רק בתום הצום התנפלנו עליו.<br />למחרת חילקו אותנו בין הסניפים של בית"ר. הגעתי לבית"ר נתניה, ומאז אני בנתניה.<br />בתום מלחמת העולם השנייה הגיעו לארץ חברי מה"בורסה", ורובם עברו בביתי. היה לי בית גדול צמוד קרקע, והם יכלו להשאיר בו את חפציהם עד שיתארגנו, ובינתיים לחפש את המסגרת המתאימה להם. לא היה אירוע שלא הוזמנו אליו כולם, כולל הטבחית ואם ה"בורסה" לבנטוב ומשפחתה.<br /><br /><strong>במבט לאחור</strong><br />כל מי שיצא מה"בורסה" היה בעל מקצוע בתחום כלשהו שלא היה מוכר אז בארץ. היו בינינו בנאים, טייחים, צבעים ואחרים שבדרך כלל יכלו לעבוד פה במקצועם.<br />אני לא יכולתי לעבוד בארץ במקצועי, מכניקה עדינה, כי עדיין לא הכירו כאן את המקצוע ולא היה לו ביקוש. לעתים זה עורר אפילו צחוק. אבל כל מה שעשיתי היה המשך למקצוע שלמדתי ולדרך שבה למדתי. אם יש רצון טוב ורוצים לעבוד ולהצליח, ולא לסמוך על אחרים - מצליחים. למדתי שאני צריך לסמוך רק על עצמי ולא על אף אחד אחר. אפשר לקבל מאחרים הדרכה, לימוד ועזרה, אבל בסופו של דבר חייבים לעמוד על הרגליים לבד ולהילחם כדי להתקיים בכבוד. זו הגדולה של ה"בורסה" ואת זה הבאנו משם. אף אחד לא הגיע ל"בורסה" מבית מסודר, כולם היו צריכים ללמוד לעמוד על הרגליים לבד. כל תהליך הלימוד ב"בורסה" היה כזה. ה"בורסה" סייעה והדריכה את החניכים לדעת להילחם במצבים קשים, לעבור את המשוכה, להחזיק מעמד ולדעת להמשיך להתבסס.</span></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-48644971966073590392007-08-09T17:50:00.000-07:002008-12-11T15:28:10.507-08:00זאב האס - חניך ה בורסה<div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">( 17.10.04 בביתו בכפר סבא)<br /><br />נולדתי בקרקוב למשפחה שהגיעה כנראה מהולנד במאה ה-15, עם גירוש יהודי הולנד לקרקוב. בין המגורשים הגיעה גם משפחת דה-האס. דודתי, אחות אבי, היתה קשורה למשפחת שטיגליץ בלאו-וייס, שכמה מבניה היו אנשים חשובים ומכובדים. סבי מצד אמי היה סוחר ומבחינת משפחת אבי היה שייך למעמד נחות. אמי היתה יפהפייה אך חסרת נדוניה, ומשפחת אבי התנגדה לנישואים ולכן מחקה את אבי והחרימה אותו. הורי גרו ברחוב קרקובסקה 33 (Krakowska) בבית הנמצא במעבר לרחוב אגוסטיאנסקה (Augustiańska), שם גם נולדתי. הייתי הילד השני מתוך ארבעה ילדים, ובן יחיד בין שלוש בנות. ב-1926, כשהייתי בן חמש, אמי הרתה בפעם החמישית והחליטה לעבור הפלה, אבל פיתחה הרעלת דם ונפטרה. נותרנו בבית ארבעה ילדים עם אב, שלא עמד בנטל והשאיר אותנו אצל סבתי, נסע ללבוב והתחתן בשנית.<br />סבתי לא הצליחה לשאת לבדה בנטל, והוחלט לפזר אותנו בין בני המשפחה. אחותי הגדולה נמסרה לדודי, אחי אבי, שהיה אדם עשיר מאוד ודתי מאוד. אני ואחותי השלישית נמסרנו לבית יתומים, ואחותי הצעירה ביותר נשארה אצל הסבתא. המשפחה קיבלה את הדירה שבה גרנו.<br />מעמדו של יתום בפולין אז היה כמו של בעל מום. גם אם היית יתום ממשפחה טובה, ולעומתך היה ילד שהוריו חיים אך אינם מספקים לו דבר, מעמדך היה נחות משלו.<br /><br /><strong>בית היתומים</strong><br />אחותי ואני התקבלנו לבית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64 בזכות תשלומים חודשיים של שתי דודותי, אחיותיה של אמי. הן נסעו לארגנטינה ושלחו 42 דולר בכל חודש. אחרי זמן מה הן הפסיקו לשלם, אך מפני שכבר היינו שם נשארנו.<br />בית היתומים היה מוסד מאוד מפואר, ומשפחת רוקח היתה הפטרונית שלו. בזמן שהותנו שם נפטרה גברת רוקח, ובכל שנה ביום השנה למותה עלינו לקברה בבית העלמין במיודובה. התורמים היו מכל העולם, ובכניסה לבניין היו לוחות הנושאים את שמות התורמים: בחלק התחתון לוחות גדולות עם התורמים הגדולים, ולאורך גרם המדרגות היו לוחות קטנות יותר עם שמות תורמים קטנים. דלת הכניסה לבניין היתה משובצת קריסטלים בלגיים.<br />לא כל אחד היה יכול להיכנס מתי שרצה לתוך המוסד. הכניסה התאפשרה רק עם אישור מגברת פוירשטיין, מנהלת המוסד. מי שביקש להיכנס היה מטלפן בטלפון פנימי מאולם הכניסה, ורק לאחר אישור היה נכנס.<br />בית היתומים שכן בבניין בן חמש קומות, והתנאים היו טובים מאוד. לתנאים כאלה זכו רק כ-10% מילדי קרקוב. היתה בבניין ספרייה עשירה מאוד, ובכל שנה בקיץ יצאנו לחופשה של חודשיים בהרי הקרפטים, רבקה (Rabka) או מז'אנה דולנה (Mszana Dolna).<br />ברבקה גרנו בביתו של סאמק, גוי מהגורלס {40}, ושם לנו בחדרים נפרדים לבנים ולבנות. במז'אנה דולנה שכרנו את ביתו של אדלר, יהודי מקומי עשיר, וגרנו בביתו בנים ובנות בחדרים משותפים.<br />למדנו בחוגים שונים, כמו נגינה במנדולינה, מקהלה בניצוחו בהתנדבות של החזן פרופ' שפרברג מזקופנה, תנ"ך אצל הרב רוזנבאום ואחריו אצל הרב מינץ. המחנך המעולה והחכם מאוד שלנו היה ד"ר סובול.<br />אני יכול לומר שאת התשתית התרבותית והאינטלקטואלית שלי קיבלתי בבית היתומים. הרי במשפחתי לא יכולתי לקבל זאת, כי הייתי מנותק ממשפחה. בכל שבת קיבלנו חופש לבקר את המשפחה ואני הלכתי לבקר כמה דודים שהיו לי בקרקוב, במיוחד כדי לקבל חתיכת עוגה. בעצם לא היה לי לאן ללכת, כי סבי וסבתי, הורי אמי - שגרו לפני מותו של סבי ברחוב אגוסטיאנסקה 15 - היו עסוקים בבעיותיהם. לאחר מות סבי עברה סבתי להתגורר בפודגוז'ה אצל אחת מדודותי.<br />ההבדל בין התנאים הטובים בבית היתומים לבין התנאים הגרועים בקז'ימיז', שם גרו דודי, היה עצום. הלכתי כשאני סותם את האף כדי לא להריח את הסירחון העולה מהרחוב.<br />חתיכת העוגה המתוקה שקיבלתי בביקורי אצל הדודים היתה חשובה לי, כי בזקלד לא עודדו אכילת ממתקים ולא נתנו לנו לאכול דברים מתוקים. עד היום אני מודה להם על האיסורים האלה. הם ידעו לתת לנו תזונה נכונה ובריאה, ותפריט שונה בכל יום.<br />הסיפור הבא, שהתרחש בפסח, הוא דוגמה להתנגדות המנהלת פויירשטיין לאכילת דברי מתיקה. בשנים 1932-1929 כיהן בקרקוב ראש עיר יהודי, משה קפלנר, ששינה את שמו כשהמיר את דתו לשם הפולני בצ'יסלוב קפליצקי. באחד מלילות הסדר הגיעו למוסד לביקור שתי אחיותיו של קפליצקי, שגם הן המירו את דתן לנצרות.<br />ליל הסדר אצלנו אורגן על ידי מנצח המקהלה שלנו, פרופ' שפרברג, כהצגה גדולה. כחצי שעה לפני הסדר הכללי, ערכנו סדר לפני שורה של מכובדים ופילנתרופים כמו אלכסנדרוביץ', שבאו לראות את ההצגה. אחיותיו של קפליצקי, שהגיעו גם הן לחזות בהצגה שלנו, הביאו לכל ילד שוקולד ועמדו על כך שכל ילד יקבל את השוקולד שלו מידיהן. גברת פוירשטיין המנהלת, שהקפידה מאוד על תזונה בריאה, השתגעה כשראתה את זה. היא רצתה לקחת את השוקולדים למחסן ולחלק אותם אחר כך, אבל הן לא הסכימו.<br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098586467218098578" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjWBT9u9KVQWQ7f0ElhOU24SIgZqb2OyOAYwGljWms3FxqDwhr7MmWRKrwCEgpbhO8E2gc3TgMS6ffBgrmqH5FcGvwDR2F40FJi-bb1J4Rr5i8GfzlIzauY-TdFu0pP0f9AEMhJ6rWnK9o/s400/22a.JPG" border="0" /> הצגה לפני אורחי המוסד. במרכז: סיני אלכסנדרוביץ<br /><br />בכל ראש השנה ופסח קיבלנו בגדים חדשים. לכל ילד היו הבגדים שלו עם ראשי התיבות של שמו רקומים עליהם, ועד היום אני מתרגש כשאני נזכר בזה.<br />בית הספר היהודי היסודי בשפה הפולנית שבו למדנו היה ברחוב מיודובה 36 (Miodowa). התלמידים היו יהודים וצוות המורים מעורב, יהודים ופולנים - מורות פולניות והמורה ללימודי דת ויהדות היה יהודי קטנצ'יק. לא אהבתי ללמוד, אבל אהבתי מאוד לקרוא וקראתי המון: היסטוריה, ספרות, גיאוגרפיה וטבע. לעומת זאת מתמטיקה, גיאומטריה וציור היו מקצועות בעייתיים. אהבתי להיסטוריה היתה עד כדי כך גדולה, שלפעמים נתתי הרצאה היסטורית על החגים הלאומיים הפולניים. בסך הכל תמיד עליתי מכיתה לכיתה, ועד היום יש לי רגשות מעורבים בקשר לזקלד. מצד אחד הייתי בלי משפחה, ומצד שני המקום היה פלא אחד גדול.<br />זה היסוד שממנו ינקתי את התשתית התרבותית, החשיבתית והאנושית שלי. הייתי ילד אבוד, וצריך להבין שיתום הוא ילד עם צורך בסיסי קודם כל לרצות את כל העולם ורק אחר כך לדאוג לעצמו.<br />בבית היתומים למדתי את הדברים הבסיסיים ביותר: להתרחץ ולהתלבש, להיות מסודר, ללבוש את הבגדים שלי, מחויבות ללימודים, הכנת שיעורי הבית בכיתות הלימוד בתוך בית היתומים אחרי שעות הלימודים, ועוד.<br /><br /><strong>ה"בורסה"<br /></strong>הגעתי לגיל 13 ועברתי מבית היתומים ל"בורסה", אבל המעבר לא היה חלק. התנאים האובייקטיביים בשני המוסדות היו שונים: התנאים ב"בורסה" היו פחות טובים מאשר בזקלד, והייתי צריך גם ללכת לעבוד.<br />התקבלתי לעבודה במסגרייה של אחד ממשפחת שטיגליץ, ולמדתי שם מכניקה עדינה. המסגרייה היתה ברחוב קרקובסקה ליד בית החולים של הנזירים ממסדר הבוניפרטים, המטפלים גם בחולים, שהיה צמוד לכנסייה הבוניפרטית.<br />עם העבודה התחלתי ללמוד לימודים משלימים בבית הספר שברחוב בונרקה (Bonarka), בערך בפינת רחוב Kalwaryjska. בית הספר נוסד ב-1932 בבניין חדש, ולמדו בו ילדים יהודים ופולנים.<br />נסעתי מה"בורסה" לבית הספר בחשמלית, אבל לפעמים כשרציתי לחסוך את עשרת הגרושים של הנסיעה בחשמלית הלכתי ברגל.<br />הייתי ילד רזה ולא גיבור גדול. למדו אתי ילדים פולנים שנשארו כיתה והיו מבוגרים יותר וגדולים בגופם, והם פשוט התנכלו לי. בשיעורי דת בנצרות הילדים היהודים יכלו לצאת החוצה ולא להשתתף, אבל בימי החורף הקרים פחדתי לצאת והעדפתי להישאר בכיתה, שהיתה מוסקת. כשהכומר הגיע לשיעור הראשון וראה אותי הוא שאל, "חדש?" כל הכיתה ענתה: "הוא יהודי!" והכומר אמר, "אני לא אגרש אותך מהכיתה, אבל בסוף השנה אבחן אותך על כל החומר!". בבחינות סוף השנה הוא אמר לכולם, "תראו ראשים סתומים! התלמיד האס יודע את כל החומר גם על הדת שלו וגם על הדת שלכם, ואתם לא יודעים שום דבר!"<br />לא הייתי התלמיד היהודי היחיד בכיתה ובבית הספר, היו תלמידים נוספים. לא פחדתי מהנערים הפולנים כי ההתעללויות, הדחיפות, הצחוקים והעלבונות פסקו עם תחילת הבחינות, ובפרט בהיסטוריה ובספרות. עניתי בבת אחת על חמישה נושאים ועזרתי לכולם. הם קיבלו ציוני עובר ואני קבלתי ציונים מעולים, ומאז איש לא נגע בי.<br />בכיתה הזאת למדתי יום שלם פעמיים בשבוע, במשך שלוש שנים. זו היתה השלמת לימודים, ובימי הלימודים לא עבדנו.<br />החלפתי מקום עבודה כמה פעמים. בהתחלה עבדתי במסגרייה, משם עברתי לעסק לתיקון מכונות כתיבה ומשם למפעל כפתורים. לא מצאתי את מקומי בעבודה משום שהמקצוע שלי לא היה מוגדר. לא למדתי בבית ספר מקצועי, אלא רק בבית הספר ללימודים משלימים. כילד יתום ללא אב ואם לא היה מי שיכוון אותי. מרדן לא הייתי, ותמיד רק חיפשתי את הדרך לשרוד.<br />ה"בורסה" נוהלה בידי אנטנברג שהיה אדם ברמה מעל ומעבר, ועל ידי אלכסנדרוביץ' שתמך בה. המורים שלנו ב"בורסה" היו המחנך טלר, שווננפלד המורה לגיטרה בוגר הסורבון, שהתנהג כמו חבר שלנו ונותר ככל הסטודנטים עני ואביון, ופרופ' אנהלט שניצח על המקהלה שלנו והצליח להטביע בי את האהבה לשירה. השירה היא סם חיים בשבילי עד היום הזה. המורה לעברית היה יואל דרייבלט, אבל בדרך כלל אחרי יום עבודה לא הצלחתי ללמוד ופשוט ישנתי בזמן הלימודים. למרות שתי רגלי העקומות והידיים שלא תמיד ידעתי איפה לתקוע אותן אהבתי לשחק כדורגל.<br /><br /><strong>שיטת הלימוד ב"בורסה"</strong><br />ב"בורסה" היתה שיטת לימוד מיוחדת במינה. היה לנו חוג ללימוד עצמי – אוטודידקטיות.<br />מאז שלמדתי לקרוא אני זוכר את עצמי קורא. בבית הספר היסודי קראתי בזמן השיעורים: שמתי את הספר מתחת לשולחן, ופעמים רבות תפסו אותי ולקחו ממני את הספרים. בחוג ללימוד עצמי כל חניך היה יכול ללמוד מה שעניין אותו. כולם קיבלו אפשרות להרצות. אני, למשל, הרציתי פעמיים על לואי פסטר. כל הרצאה נמשכה שעה וחצי. הכנתי את ההרצאות מתוך ערימת ספרים.<br />בגיל 15 קראתי את רומן רולן, את הביוגרפיה של בטהובן וספרים אחרים, והקריאה היתה היסוד להתפתחותנו. היתה בינינו מעין תחרות על ידע, וכל אחד ניסה להראות עד כמה הוא יודע יותר מהאחרים. את הספרים שאלנו מתוך הספרייה העשירה שהיתה ב"בורסה".<br />כשהתחלנו להיפגש עם בחורות התפארנו בפניהן במספר ובטיב הספרים שקראנו. זה היה הרכוש הגדול ביותר שהיה לנו. לא היה לנו משהו אחר להתפאר בו: לא בבגדים המכוערים שלנו, לא בכסף ובבית שלא היו לנו. יכולנו להתפאר בספרים שקראנו ובידיעות שלנו. אני זוכר שבמיפגשים החברתיים שלנו סיפרתי על מה שקראתי, ואנשים הקשיבו לי.<br />חיי התרבות שלנו כללו גם הליכה לתיאטרון פעם בחודש, וגם העלאת הצגות. למשל, היצגנו את "דון קישוט" ביידיש בהנחייתו של אחד השחקנים מהחבורה הוילנאית ("וילנער טרופע") שהגיעה להעלות את "המכשפה" מאת גולדפאדן באולם התיאטרון היהודי בקרקוב. עד אז שיחקנו תמיד בפולנית, והשחקן הזה לימד אותנו לשחק את "דון קישוט" ביידיש. פעם בשבוע נהגנו ללכת לקולנוע, גם בזקלד (בית היתומים) וגם ב"בורסה".<br />בשבתות הלכתי לפעמים לבקר את סבתא בפודגוז'ה. לעתים שיחקתי כדורגל עם חברים בתפקיד קיצוני ימני, במגרש צדדי ליד "מכבי". ב"מכבי" לא נתנו לנו לשחק וחיפשנו כל מיני מגרשים ריקים לשחק בהם. שיחקנו, למשל, ברחבות שליד גבעת קושצ'יושקו, או בפודגוז'ה. תנאים למשחק לא היו לנו: לא מגרש קבוע, לא נעלי ספורט ולא כדור מתאים, אבל זה לא הפריע לנו ושיחקנו הרבה כדורגל.<br />הדגש בחיי היה אז על ספורט וקריאה. עם בנות לא היתה לי הצלחה גדולה, פה ושם איזו בחורה אבל לא מי יודע מה. הייתי מופנם ומלא בעולמי הפנימי, והיה לי קשה לחלוק אותו עם אחרים.<br /><br /><strong>תנועות נוער<br /></strong>ציוני גדול לא הייתי, ופלשתינה בשבילי היתה מושג לא רלוונטי.<br />לפעמים הלכתי לתנועת "פועלי ציון" {41} אבל זה היה רק בגלל החברה וכדי לפגוש בנות ולא מעבר לזה. רק כשהגעתי ארצה לאחר המלחמה הפכתי לציוני. עד אז, הייתי בעיקר פולני. אהבתי היסטוריה פולנית, ידעתי בעל פה את אלף שנות פולין וראיתי עצמי כהיסטוריון פולני. יידיש לא ידעתי ודיברתי רק פולנית. בבית הספר למדתי גם גרמנית ואפילו ידעתי לכתוב ולקרוא, אבל לא השתמשתי בשפה וראיתי את עצמי כאינטלקטואל פולני.<br /><br /><strong>טיולים</strong><br />בכל שנה בחופשת הקיץ נהגנו לצאת לשבועיים באזור הקרפטים והטטרה. ה"בורסה" שכרה בקתה שממנה יצאנו לטיולים רגליים, מצוידים במפות ובסימונים הצבועים על העצים שלאורך השבילים.<br />היינו בפייניני (Pieniny),Kasprowy Wierch , נסענו ברכבל וטיפסנו על הרים. כל הטיולים היו כרוכים בהליכה בהרים, ועד היום אני זוכר את שמות כל ההרים.<br />נסענו ברכבת עד לזקופנה ומשם המשכנו ברגל וטיפסנו בהרים. באחד הטיולים הלכנו לפייניני להר טז'י קורוני (Trzy Korony; שלושת הכתרים), עלינו ברגל לפסגה ומשם ירדנו לשייט ברפסודות על נהר הדונייץ. טיילנו ללובון (Lubon) בסביבות רבקה והגענו לבביה גורא לראות את הזריחה, אבל דווקא באותו היום היה ערפל.<br />אני יכול לומר שרק כ-10% מילדי פולין זכו אז למה שאנחנו זכינו כיתומים, וזאת היתה תופעה מיוחדת במינה. למרות הילדות הלא כל כך מוצלחת שלי, כל מה שיש לי היום הוא תודות ליסודות שקיבלתי בבית היתומים ואחר כך ב"בורסה". עד היום אני מתפעל מהיצירה הזאת.<br />למרות כל התופעות השליליות שהיו אז, כל זה התרחש הודות לקהילת יהודי קרקוב, קהילה מעולה, רוחנית, נדיבה ובעלת מסורת נהדרת של תרומה ומחשבה יהודית מבחינת תוכנה המוסרי, עזרה הדדית ותמיכה. התוכן והמוסריות של הקהילה היהודית צמחו מתוך חייה בתוך שנאת הגויים, ולמרות השנאה.<br />כל יום אני מודה ומלא הערצה ואהבה לכל אלה שתרמו לכך, והבולט שבהם היה זיגמונט אלכסנדרוביץ', אדם מעל ומעבר לכל אדם שהיכרתי בחיי.<br /><br /><strong>לימוד מקצוע</strong><br />בתקופת ה"בורסה" לא הצלחתי ללמוד שום מקצוע.<br />במשך חצי שנה עבדתי אצל המהנדס שמידט בעסק של מכונות כתיבה ומכונות חישוב, והייתי צריך לסחוב את המכונות המתוקנות ולהביאן ללקוחות. העסק התנהל בבניין בקומה השלישית, ומשם הייתי צריך לקחת ולסחוב את המכונות שהיו יותר כבדות ממני. המהנדס, בעל הבית, לא שילם לי גרוש אחד במשך חצי שנה, וכאשר קיבלתי טיפ של חמישה גרוש מלקוח שאליו החזרתי את המכונה המתוקנת, הגוי מתקן המכונה לקח ממני את הטיפ בטענה שהכסף שלו. לא היה לי גרוש ולא יכולתי להישאר במקום הזה ולכן עזבתי.<br />לאחר מכן התקבלתי לעבודה בבית חרושת לכפתורים בעבודת יד, ברחוב קלווריסקה (Kalwaryjska). הרווחתי שכר שבועי של 12 זלוטי, וזה היה הון תועפות. במקום הזה התמדתי ועבדתי עד המלחמה.<br /><br /><strong>סיני אלכסנדרוביץ'</strong><br />אני לא בטוח שאלכסנדרוביץ' ידע מי אני. אולי הוא ידע, אבל לא היו לו אתי שום עסקים. היה לו קשר עם נערים שהלכו להתפלל בשבת בבית הכנסת שלו - אני, גם אם כבר הלכתי לתפילה, יצאתי באמצע. לא אהבתי את הדת והיתה לי התנגדות אליה. יכול להיות שההתנגדות נבעה מכך שאבי, שהיה אדם דתי, עזב אותנו לאחר מות אמי ולא פירנס אותנו. הבנתי שבדת יש הרבה מאוד התחסדות, צביעות ושקר, ומפני שהייתי מאוד ישר לא יכולתי לסבול את זה.<br />אני חושב שזאת הסיבה שאלכסנדרוביץ' לא כל כך הכיר אותי. הוא היה איש דתי ואני לא. מבחינת לימוד מקצוע עברתי בין מקצועות, ולא התמקדתי כמו אחרים במשהו מסוים. מי שהלך בתלם - אלכסנדרוביץ' דיבר אתו. ייתכן שהבין שאני מרחף ונמצא במקום אחר מבחינה אינטלקטואלית. הריחוק הזה איפשר לי אחרי שנים להבין, לנתח ולשפוט באופן אובייקטיבי את מה שקרה ב"בורסה". מה שקרה ב"בורסה" לא קרה בשום מקום אחר. לא פגשתי בשום מקום בספרות את המציאות שהיכרתי שם.<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098586918189664674" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhQvSghjGymkQgXnwO0sezwUwKOKF9CNfux1rTdNwWtZkaoDkNxl-0w_LVB-n5jWmYVZMIEJ3Co-ICJ-_mpWKgNcZw6H5pMKnRvlmZuU3Jv4Nvn2lacD-RWIeLxKi6LUtU0eBoNVoIb4HQ/s400/23A.JPG" border="0" /> סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' עם חניכיו<br /><br /><br />אני לא מבין כיצד אדם שמנהל עסק ברמה ארצית ובקנה מידה כל כך גדול כמו אלכסנדרוביץ, מגיע כל יום ב-12 בצהריים ל"בורסה" לראות מה קורה? כיצד ייתכן שבמוסד היתה בין הילדים קבוצה של כחמישה קומוניסטים? (אחד מהם פגשתי אחרי המלחמה והוא לא רצה לדבר אתי). הקומוניזם היה אסור אז בקרקוב, ואלכסנדרוביץ' כאדם דתי וציוני היה מודע היטב לדעותיהם של הילדים האלה, לא אמר להם אף מלה, לא שאל ולא מתח עליהם ביקורת.<br />יכול להיות שהבין שהתנאים האובייקטיביים אז בפולין דחקו את הילדים למקום הזה, או שהבין שהוא המשענת האחרונה שלהם ואם חס וחלילה יזרוק אותם לא יהיה להם לאן ללכת. הוא לא רק השאיר אותם ב"בורסה", אלא מעולם לא העיר להם. זאת גדולתו של אדם שיודע כי למרות כל החינוך שהושקע בילדים האלה, ולמרות שרצה שהילדים יחיו כיהודים וכציונים, הם ילכו והולכים לכיוונים אחרים. זאת גדולתו של אדם העומד מעל ומעבר לכל המוסכמות. הדת והציונות היו מאוד חשובות לו, אבל מעל הכל היתה חשובה לו השמירה על הילד שלא ידרדר לרחוב. זה היה אלכסנדרוביץ'.<br /><br /><strong>עזיבת ה"בורסה"</strong><br />שהיתי ב"בורסה" בשנים 1937-1934. יכולתי להישאר שנה נוספת, אבל כשהגעתי לגיל 17 אנטנברג אמר לי: "הגיע הזמן לעזוב. אתה לא כל כך מסודר, אתה לוקח מקום של מישהו אחר, לך הביתה". מבחינתו של אנטנברג לא כיבדתי אותו. הייתי בלגניסט לא קטן, מרחף, לא מאורגן, אחד שהדברים נכנסים אצלו באוזן אחת ויוצאים בשנייה, וזה נגד את הגישה שלו. הוא אהב סדר וטיפל בדרך כלל בילדים ששמעו בקולו. למרות כל הבלגנים שלי, הוא ניסה פעם או פעמיים ונתן לי הזדמנות לתת הרצאות, והיה המום מהן. אך בחיי המעשה הייתי בעיניו לא רציני וזר לרוחו.<br />אחותי הגדולה טיפלה בכל הסידורים וכך יצאתי מה"בורסה" והגעתי אל דודתי ובעלה הקצב בפודגוז'ה, ובביתם התגוררתי עד המלחמה. היתה לה דירה בחצר בניין בתנאים לא טובים במיוחד, ואני ישנתי במטבח על מיטה מתקפלת. המשכתי לעבוד בבית החרושת לכפתורים ושם גם קיבלתי אוכל. הסיפור שלי אז היה סיפור עצוב מאוד. לא היה לי כיוון ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי אדם מאוד לא מאורגן וחייתי מרגע לרגע. הייתי חסר מקצוע, למרות שלמדתי לעשות כפתורים.<br />לא היה לי על מי להישען והייתי תלוי בדודי ודודתי. במשך שהותי ב"בורסה" המחנכים הרגישו שאני סגור בתוך העולם הפנימי שלי ולא כל כך מציית לדבריהם, ולכן בעצם עזבו אותי במנוחה, לא כיוונו אותי ולא טיפלו בי באופן מיוחד. התפעלו מאוד מהרצאותי על לואי פסטר, אבל לא יותר מזה. היו לי אז מעט חברים. כמה בעבודה וכמה ב"בורסה", אבל למעשה לא הרגשתי שמישהו ממש קרוב אלי. רק ב-1939 כשהייתי ברוסיה מצאתי את עצמי.<br /><br /><strong>תקופת המלחמה</strong><br />כשפרצה המלחמה בספטמבר 1939 ידעתי שאברח לרוסיה. הייתי קצת שמאלן ותכננתי להגיע לרוסיה דרך לבוב. נסענו כמה קבוצות של חבר'ה ברכבת עד לפשמישל. פשמישל הופצצה עוד כשהיינו על הרכבת. קפצנו ממנה וברחנו, הקבוצה התפזרה לכל עבר ונותרתי לבד. אמנם הרגשתי אבוד, אבל איכשהו הגעתי לעיירה שהיתה כבר בשטח השליטה הרוסי. בעיירה הזאת חיה משפחתו של אבי מנישואיו השניים. היום היה יום כיפור 1939, עמדתי ליד עץ ולא ידעתי לאן ללכת. בכיתי ושרתי שיר פולני שמספר על נווד בודד:<br />"לאן אתה מוליך אותי?<br />מרחוק נראה בית,<br />אדוני לאן אתה מוליך אותי?<br />אלה דמעות של יתום,<br />אולי אם אבכה ביום, אוכל לישון בלילה".<br />עמדתי ליד עץ לבוש בגדים מרופטים ומלוכלכים וראיתי קבוצת ילדים. הם שאלו אותי ביידיש, "מי אתה ומאיפה אתה?" אחד הילדים, שקצת דמה לי, הסתכל עלי ושאל, "מה שם המשפחה שלך?" עניתי ששמי האס. הילד הסתובב, רץ ונעלם. כעבור כעשר דקות הופיעו שתי נשים צעירות שבכו וחיבקו אותי. התברר שהילד הוא אחי החורג, ושתי הנשים הן בנותיה של אשתו השנייה של אבי. הן לקחו אותי, האכילו אותי והביאו אותי ללבוב. שם פגשתי את אבי ואשתו השנייה, והפגישה לא היתה מוצלחת.<br />בלבוב גרתי תקופה מסוימת עד שנסעתי לרוסיה. ברוסיה טילטלו אותי ממקום למקום, ותוך כדי הנדודים פגשתי אנשים שהזהירו אותי לא לדבר על סוציאליזם, כי הרוסים לא אוהבים את זה. ברוסיה מצאתי את עצמי, הייתי שווה בין שווים ולא הרגשתי עוד כמו יתום ונחות.<br />אחרי המלחמה חזרתי לפולין, וב-1948 הגעתי לישראל. לא הייתי ציוני קודם ומעולם לא דיברתי יידיש, אבל כשהגעתי לארץ מצאתי דרכים לבטא את עצמי ומאוד התפתחתי.<br />אני יכול לציין שני גורמים שהשפיעו מאוד על חיי: הראשון הוא סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' ב"בורסה". מעולם לא היכרתי אדם שהשתווה לו, גם אם אישית לא היו לי קשרים אתו. הגורם השני הוא שהותי ברוסיה ובארץ ישראל. בשני המקומות האלה נתתי ביטוי ליכולות שלי, והייתי לשווה בין שווים. בארץ ישראל מצאתי בית ושייכות. הקמתי משפחה, יש לי שני ילדים ושישה נכדים. אני מעורה בתחומים שונים, שר במקהלה ואפילו הוצאתי דיסק.</span></div></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-89136000671508742802007-08-09T17:48:00.000-07:002008-12-11T15:28:10.736-08:00בנימין הויברגר - חניך ה בורסה<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">( 17.10.04 בביתו בכפר סבא)<br /><br />נולדתי בקרקוב להורי שהתגוררו ליד השוק הקטן ברחובBocheńska .<br />אמי נפטרה בלידתי וכבר כתינוק נדדתי בין כמה משפחות. ראשית העבירו אותי למשפחה חשוכת ילדים מווייליצ'קה, שהיתה בעלת חנות בעיירה. הקשר לא הצליח ואחרי זמן מה חזרתי לקרקוב, והועברתי למשפחה שגרה ברחובMiodowa לתקופה קצרה. מהמשפחה הזאת הועברתי לבית היתומים. גרתי בבית היתומים עד שסיימתי את בית ספר העממי בן שבע הכיתות.<br />בית הספר היסודי שבו התחלתי ללמוד היה ברחובBocheńska , ומנהל בית הספר גר באותו רחוב בבניין מספר 6. בגיל שש, בכיתה א', נהגנו לכתוב בעט ובעיפרון. פעם נשבר לי העיפרון והתחלתי לבכות מצער. מנהל בית הספר אמר שיתן לי במתנה עט מזהב, ואז נרגעתי וזה גרם לי אושר. הייתי יתום מאם וללא אב, כי אבי גויס לצבא פולין עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. באחת הפעמים הנדירות שאבי קיבל חופשה והגיע הביתה הוא הביא לנו במתנה כיסא ילדים.<br />עוד לפני שמלאו לי 13 סיימתי את בית הספר היסודי ועמו את תקופת שהותי בבית היתומים, ואז עברתי ל"בורסת" היתומים ברחוב פודבז'ז'ה 6.<br /><br /><strong>ה"בורסה"</strong><br />מוסד ה"בורסה" הוקם עבור ילדים יהודים שסיימו בית ספר יסודי ולא היה להם מקום אחר להיות בו. הילדים הגיעו לשם בערך בגיל 13, כדי ללמוד מקצוע ולקבל בסיס לחיים.<br />אני הייתי בין החניכים הראשונים ב"בורסה". באותו זמן היו ב"בורסה" 20 חניכים. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שבה הוגש לנו אוכל בצלחות שעליהן היה כתוב "בורסה". במוסד מצאו שאני מתאים למקצוע הפחחות והשתלבתי בעבודה במפעל המסגרות של לרנר ברחוב Miodowa.<br />מנהל ה"בורסה" בחיי היום-יום היה יחזקאל אנטנברג, שעבד אז בשתי עבודות: כמנהל ה"בורסה" וגם כבנאי בבניית בית הסטודנט היהודי {42}. בנוסף היה סטודנט ולמד באוניברסיטה היייגלונית. היינו אתו ביחסים טובים, כולנו אהבנו אותו ויכולנו לדבר ולהתייעץ אתו. כשיצאנו לטיולים ולחופשות הקיץ הוא דאג לכל מחסורנו. באחת הפעמים הוא נסע לגרמניה וביקר במוזיאון, והביא עמו משם פסל במתנה.<br />בשבתות היינו חופשיים ללכת לאן שרצינו. מי שהיתה לו משפחה, אמא או אבא, הלך לבקר אותם. ילדים כמוני לא הלכו לבקר אף אחד כי לא היתה להם משפחה. למרות שלא היינו דתיים מאוד הלכנו בשבתות להתפלל ב"טמפל", כדי לפגוש את הבנות שהתפללו שם. בשבת אחרי ארוחת הצהריים התקיימו חוגים ללימוד עברית ומוסיקה, ואחר הצהריים הלכנו לראות משחקי כדורגל במגרש של "מכבי" קרקוב. המגרש היה בין רחוב דיטלובסקה לרחובKoltek ונהר ויסלה. כדי לקבל כרטיס בחינם היה צריך ללכת בקבוצות, וכך הלכנו בצורה מסודרת למגרש הכדורגל. אני זוכר שפעם הגיעו לשחק במגרש "מכבי" קבוצות מארץ ישראל. תקופה מסוימת הייתי חבר בתנועת הנוער ""השומר הצעיר"" ברחוב Długa, אבל אחר כך הפסקתי ללכת לשם.<br /><br /><strong>הטיולים</strong><br />אחת ההנאות הגדולות ביותר היתה היציאה לטיולים ולנופש בחופשת הקיץ. אחד המקומות הפופולריים היה רבקה (Rabka). שכרנו מקום מגורים אצל גוי בעל מכוורת, ואכלנו הרבה אגרס הדומה במראהו לענבים. אני אהבתי ללכת וניצלתי כל הזדמנות להליכה ברגל. הלכתי מרבקה לזקופנה וזה לא היה משהו יוצא דופן, כך היה אז מקובל.<br />בתקופת הנופש עבדנו קצת במשק של האיכר, ואצלו ראיתי בפעם הראשונה תרנגולת. אהבתי במיוחד לקחת ביצה מיד לאחר שהתרנגולת הטילה אותה, לעשות חור בקליפת הביצה ולשתות את תוכנה.<br />היינו חופשיים והיתה תחושה של חופש, לא אמרו לנו מה לעשות וכל אחד הלך לפי נטיותיו.<br />ברבקה חיו יהודים ופעם פגשנו שם חזן ששר שיר, ואת השיר הזה זכרתי וזימזמתי במשך שנים.<br /><br /><strong>היכרותי עם זיגמונט אלכסנדרוביץ'</strong><br />הכוח המניע מאחורי המוסד היה סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'. הוא הגיע בכל יום ל"בורסה", שאל אותנו שאלות כמו מה שלומנו, מה אנחנו עושים ואיך בעבודה ובלימודים. ביום ההולדת הראשון שלי ב"בורסה" אלכסנדרוביץ' נתן לי במתנה שעון.<br />הוא גר עם משפחתו ברחוב גרטרודה, ובימי ראשון כשהמשפחה יצאה מהבית ולא רצתה להשאירו ריק ביקשו ממני שאשמור על הבית. הייתי ביחסים טובים אתו עד שעזבתי. לפעמים ביקרתי אותו בחנות הגדולה שלו בפינת Dluga 1.<br /><br /><strong>היציאה מה"בורסה"</strong><br />משך השהות ב"בורסה" היה שלוש שנים, שבהן החניכים למדו מקצוע באופן מעשי ותיאורטי. עם סיום הלימודים כל אחד פנה לגורלו. כך גם היה אתי: עזבתי ושכרתי חדר באמצעות מודעה להשכרת חדרים.<br />המעסיק שלי, לרנר, קיבל אז עבודה גדולה בשדה התעופה של קרקוב, והציע לי להמשיך לעבוד אתו בשדה התעופה. קיבלתי את ההצעה והמשכתי לעבוד אתו עוד תקופה מסוימת.<br />כשהגעתי לגיל 21, התלבטתי מאוד מה לעשות בחיי. לא ידעתי מה להחליט: האם להתגייס לצבא הפולני ולשרת שנתיים כמקובל, או לעלות לארץ דרך מעבר הגבול עם רומניה? לבסוף החלטתי להתגייס לפני העלייה לארץ, וכך עשיתי. התגייסתי ושירתתי שנתיים.<br /><br /><strong>העלייה לארץ ישראל</strong><br />לאחר שהשתחררתי מהצבא החלטתי לעלות לארץ ישראל, אבל זה היה מסובך ויקר מאוד. באתי אל אלכסנדרוביץ' וביקשתי שיעזור לי. היה אז קשה להשיג סרטיפיקטים וקשה מאוד לשלם תמורתם, כי הם היו יקרים מאוד - אלף ליש"ט. אלכסנדרוביץ' הביא את הכסף, סידר את כל הסידורים הדרושים ונתן לי את הכרטיס. נסעתי ברכבת לטריאסט באיטליה, ומשם הפלגנו באונייה לחיפה. הגעתי לארץ ב-1935, בגיל 24.<br />בארץ לא היה לי אף קרוב משפחה, אבל היו כאן כבר חברים מה"בורסה" והם קיבלו אותי. הצטרפתי לדירה שכורה שבה הם גרו, מצאתי עבודה והתחלתי לחיות. אחרי העבודה נפגשתי עם החברים מה"בורסה", בילינו ושיחקנו קלפים ביחד.<br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098587571024693682" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjDfq7tbN6dGr-Gm9rrwJkxygByLkbVcH3_KID_fa93-r314X9SiUyOm0Gcs48fQ_5st8go6D4uQZCfCxwQAvXVtpWyrgIh6QkfaqSsgW7kT8DgULcPNVmYQSQL_ltfM3zcXGSpEk5RSvE/s400/24.JPG" border="0" /> קבוצת בוגרים בארץ-ישראל 1935. ראשון משמאל בשורה השניה: בנימין הויברגר<br /><br />פגשתי את אלכסנדרוביץ' פעמים רבות אחרי שעליתי ארצה. הוא היה מגיע לביקורים בארץ, ואני נהגתי לקבל את פניו בנמל יפו.<br />אלכסנדרוביץ' נפטר ב-1946 והוא קבור בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל אביב. לאורך השנים הלכנו לאזכרות ביום השנה למותו, וכך גם פגשנו אחד את השני. </span></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-2694052624617542262007-08-09T17:45:00.000-07:002007-08-10T06:32:21.832-07:00יעקב הופמן - חניך ה בורסה<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">(21.9.04 בביתו בבאר-שבע)<br />נולדתי בעיירה חשאנוב (Chrzanów), כ-40 קילומטרים מצפון-מערב לקרקוב בכיוון קטוביץ'. חשאנוב היתה עיירת מחוז וגרו בה כ-12 אלף יהודים.<br />אבי נפטר כשהייתי בן חמש ונשארנו ארבעה ילדים בבית עם אמא צעירה, בת פחות מ-30. המצב היה קשה מאוד וטרגי. בפולין לא היו אז שירותים סוציאליים ממלכתיים ולא ארגון כלשהו שסייע מבחינה כלכלית לאלמנות וליתומים, כך שאמי התמודדה מדי יום עם בעיות קיומיות. היא עבדה קצת במשק בית והיתה פעילה מאוד בארגונים וולונטריים כמו ויצ"ו. המצב היה מאוד קשה והיו ארגונים סוציאליים שסייעו לכלל האוכלוסייה היהודית, ובעיקר לילדים. בחורף חילקו לילדים לחם עם קפה שחור, וילדים הגיעו מכל רחבי האזור, בקור של 15 מעלות מתחת לאפס, כדי לקבל את פרוסת הלחם והקפה. כילד עזרתי לאמי בעבודה הזאת, ותפקידי היה לחתוך את כיכרות הלחם לפרוסות כדי לחלקן לילדים. לפני שמלאו לי 10 שנים התחלתי לעבוד ולסייע לאמי בפרנסת המשפחה. סיימתי את בית הספר העממי בעיירה, ובגיל 14 היה עתידי לוט בערפל.<br />פעל אז אצלנו ארגון יהודי למען אלמנות ויתומים שסייע בדרכים שונות. פעילי הארגון ידעו שהמצב בביתנו קשה והשתדלו למצוא לי פתרון, כדי שאוכל להמשיך בלימודי מקצוע. כנראה שלארגון היו קשרים עם אלכסנדרוביץ' ובאמצעותו עם ה"בורסה" בקרקוב, והם כתבו וביקשו ממנו לקבל אותי ל"בורסה". במענה למכתב התקבלה תשובה מה"בורסה": "אנא שילחו את הילד לפגישת הכרות, ואחר כך נהיה מוכנים לקבלו".<br />נסעתי עם אמי ל"בורסה" בקרקוב לפגישה עם אלכסנדרוביץ', וזאת היתה היכרותנו הראשונה. הגענו למשרד ה"בורסה" ופגשנו שם את אלכסנדרוביץ' ואת יד ימינו, המנהל אנטנברג. הם ביקשו ממני לספר על עצמי. לא היה פשוט להתקבל ל"בורסה", והייתי צריך לעבור בדיקות רפואיות ופסיכיאטריות אצל הרופאים הפרטיים שלהם.<br />הלכתי עם אמי לבדיקות, וכשסיימתי אותן אמרו לנו לחזור הביתה ולחכות להודעה על תוצאות הבדיקות. התוצאות הגיעו ונקראתי לבוא ל"בורסה" לפגישה שנייה. הגעתי עם אמי ופגשתי בפעם השנייה את אלכסנדרוביץ'. הוא שאל אותי כמה שאלות, למשל מה המצב בבית ומה למדתי בבית הספר. הצגתי לפניו את תעודת סיום בית הספר העממי, סיפרתי לו שאני יודע קצת עברית ומשתייך לתנועה הציונית, וזה מאוד מצא חן בעיניו.<br />הייתי אז חבר בתנועת "עקיבא" ואחר כך עברתי ל""גורדוניה"". כל התנועות הציוניות היו מיוצגות בעיירה שלנו: פועלי ציון, "גורדוניה", "עקיבא", בונד, המזרחי ו"השומר הצעיר".<br />הנוף בעירנו היה מאוד יהודי, ורוב האוכלוסייה היהודית היתה דתית מאוד ואף חרדית. לכן הייתי בחשאי חבר בתנועת נוער ציונית. סבי הקפיד מאוד שבכל שבת אהיה בבית הכנסת, ואם במקרה נעדרתי אמי קיבלה על הראש. לו היה יודע שאני הולך לתנועה היה מתרחש סקנדל גדול, ולכן לא סיפרתי אפילו לאמי. לא הייתי היחיד שהסתיר את חברותו בתנועה, רבים מבני הנוער נהגו כך. הנוער שהשתייך לתנועת הנוער הציונית היה יותר חופשי, לעומת כלל יהדות העיירה הדתית מאוד. אבל לא כל ההורים התנגדו לחברות בתנועת נוער, והיו ילדים שקיבלו את רשות ההורים.<br />כשאלכסנדרוביץ' שמע שאני חבר בתנועת נוער ציונית, הוא אמר לי שאקבל הודעה מתי להגיע עם חפצי. ביולי 1933 סיימתי את בית הספר העממי, ובאפריל 1934 קיבלתי את ההודעה המיוחלת שהתקבלתי ל"בורסה". עם ההודעה הרשמית הגיעה רשימה מאוד מסודרת של חפצים שעלי להביא עמי: כמה חולצות, מכנסיים, גרביים, נעליים, בגדי עבודה, פיג'מה, מברשת וכו'.<br /><br /><strong>החיים ב"בורסה"</strong><br />הגעתי ל"בורסה" וזה היה בשבילי עולם חדש לגמרי. באתי ממסגרת של בית פרטי והגעתי למסגרת של חיים משותפים בפנימייה. אנטנברג המנהל הזמין אותי פעם נוספת לשיחה, והסביר לי את הנהלים במקום. זה היה מעבר קיצוני מאוד, שפתח בפני אופקים חדשים. באתי מעיר קטנה לעיר גדולה וראיתי אנשים שעסוקים בענייניהם, ונערים שעובדים כל אחד במקצועו. זה היה מוסד מסודר עם תקנון קפדני של סדר יום והתנהגות.<br />ביום הראשון שלי ב"בורסה" אנטנברג שאל אותי אם אני אוהב לאכול כוסמת (קאשה). לא אהבתי כוסמת. עוד בבית אם הרחתי ריח של כוסמת כשחזרתי מבית הספר, הייתי לפעמים בוכה ואומר שאם יש כוסמת אין לי מה לאכול. הגעתי ל"בורסה" והשאלה הראשונה ששואלים אותי כבר ביום הראשון היא אם אני אוהב כוסמת. לא הבנתי מה פתאום שואלים אותי על כוסמת. אמרתי לאנטנברג שאני לא אוהב כוסמת, והוא הודיע לי: "תדע לך שפה אוכלים גם כוסמת".<br />בתקנון, שהיה מאוד נוקשה, היה כתוב: "אם קיבלת מנה כלשהי באחת הארוחות ולא סיימת אותה והשארת משהו בצלחת, למחרת תקבל את המזון שהשארת פעם נוספת עד שתסיים. אם קיבלת פרוסת לחם והשארת את מחציתה בצלחת, לא תקבל פרוסה נוספת עד שלא תסיים את הפרוסה הזאת".<br />כל תלמיד חדש שהתקבל היה במבחן במשך חצי שנה. אם לא התאמת לא היו מקבלים אותך. למרות ההוראה הנוקשה הזאת אני זוכר שבכל התקופה שהייתי שם סלקו רק חניך אחד, מסיבות פוליטיות. אלכסנדרוביץ' היה מאוד ציוני ואחד התלמידים היה קומוניסט קיצוני, וזה לא התאים לאווירה ב"בורסה". נשיא פולין, המרשל יוזף פילדסוסקי, מת ב-1935 ומותו הוביל לאי שקט כללי. ב-1936 היו בקרקוב הפגנות ושביתות רבות, והחניך הקומוניסט השתתף בהן. כחניכים השתתפנו בשביתות מקצועיות, אבל לא פוליטיות. למשל, הייתי נגר במקצועי וכאשר היו שביתות כלליות של ארגון העובדים להטבת תנאי העבודה השתתפתי בהן לאות סולידריות.<br />תנאי העבודה היו מאוד קשים. הפועלים עבדו 12-10 שעות ביום וקיבלו משכורת עלובה. כדי לשנות את המצב הפועלים בכל המקצועות התארגנו ושבתו - מפעלים שלמים, נגרים, מסגרים וכו'. ב-1936 נראה היה שהולכת להיות מהפכה. אי השקט התחיל בקרקוב והתפשט ממנה למקומות אחרים. בקרקוב היה מפעל לייצור גומי שבו עבדו נשים רבות. הן שבתו, ובמהלך השביתה פרצו קטטות ואחד הפועלים נהרג. בעקבות האירוע הזה נערכה לאות סולידריות שביתה כללית בעיר. באחת ההפגנות נכנסה לפעולה המשטרה ונהרגו שישה פועלים.<br /><br />היה צריך להכיר היטב את התקנון של ה"בורסה" וללכת לפיו, אחרת היית נענש. אחת ההוראות היתה להגיע בזמן לארוחת הערב לארוחת ליל שבת. חניך חדש שהגיע ולא הכיר את התקנון היה עלול להפר אותו ולהימצא במצב מאוד לא נעים, וכך קרה לי מיד אחרי שהגעתי למוסד.<br />בכל יום היינו צריכים לחזור ל"בורסה" עד שעת ארוחת הערב, 20:00, וביום שבת עד שעה 21:00. בקרקוב היו לי קרובים, וביום ראשון אחד הלכתי לבקר אותם. יום ראשון היה יום שבתון ולא עבדו בו, אבל זה היה יום רגיל מבחינת שעת הארוחה, ולא שבת. חזרתי מהביקור המשפחתי לארוחת הערב ב-21:00 ולא ב-20:00 כפי שהייתי צריך. נכנסתי ל"בורסה" והלכתי היישר לחדר האוכל כדי לשבת במקומי הקבוע ליד השולחן. אנטנברג ראה אותי וקרא בקול, "החניך הופמן למשרד!". הלכתי מיד למשרד ובדרך חשבתי, "מה הוא רוצה ממני? מה עשיתי לא בסדר?" הוא שאל אותי אם קראתי את התקנון ועניתי שכן, והוא אמר: "אם כך, אינך יודע מתי אתה צריך להתייצב לארוחת ערב?" באחד הסעיפים שאותו אני זוכר עד היום נאמר כי "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש". זה היה קודש הקודשים, ועובדה שאני זוכר את זה עד היום. העונש שקיבלתי היה לא לאכול ארוחת ערב. נפגעתי מאוד וגם הייתי רעב, הלכתי לצד והתחלתי לבכות. חשבתי שאם אמא שלי היתה יודעת שלא קיבלתי ארוחת ערב, היא היתה באה בריצה ומוציאה אותי משם. מה זה? גם אם ילד עשה משהו לא בסדר, לא נותנים לו לאכול? אוכל הוא הבסיס לחיים. כמובן שלמדתי לקח ויותר זה לא קרה. המשמעת היתה מאוד מאוד קפדנית.<br />פעם בשבוע נערכה בדיקת ניקיון של הבגדים, הארון והחפצים האישיים, ואם בבדיקה נמצא לכלוך התלמיד קיבל עונש מינהלי, למשל: לא ללכת לקולנוע. מבחינתנו זה היה עונש חמור.<br /><br /><strong>ההתפתחותי המקצועית<br /></strong>כשחניך הגיע ל"בורסה" הוא נשאל מה המקצוע שהוא רוצה ללמוד. אבל זה היה מאוד בעייתי ולא פשוט. למדנו רק מקצועות שיהודים עסקו בהם, כי עבדנו רק במפעלים בבעלות יהודית, והאפשרויות היו מאוד מצומצמות - למשל נגרות, ספרות, חייטות, צבעות, פחחות ודפוס. למסגרות התקבלו בודדים בלבד. אני למדתי נגרות למרות שלא רציתי כל כך להתקבל למקצוע הזה. אני מאוד מוכשר לעבודות יד ורציתי משהו שמתאים לי כמו מכניקה עדינה, אבל מקצועות כמו מכניקה עדינה היה בידי גויים שלא רצו לקבל אותנו לעבודה. במשך שלוש שנים למדתי נגרות והמשכתי במקביל ללמוד בבית ספר מקצועי. למדתי לימודי ערב ארבע פעמים בשבוע בבית הספר ברחוב Przemysłowa באזור התעשייה מעבר לוויסלה. בימי שני עד חמישי עבדתי עד 16:00, והלכתי היישר מהעבודה לבית הספר. הלימודים ארכו שלוש שעות. בין 20:00-17:00 למדנו טכנולוגיות שונות של עיבוד עץ, כמו טכנולוגיות עיבוד עץ לריהוט וטכנולוגיות עיבוד עץ לבנייה.<br />בתום הלימודים התקיימו בחינות תיאורטיות, ואחריהן בחינות מעשיות-מקצועיות. אני נבחנתי אצל יו"ר ארגון הנגרים. עבדתי אצלו תקופה מסוימת והייתי צריך לבצע פרויקט מסוים לבד. אם העבודה השביעה את רצונו קיבלת תעודה, ואם לא - נכשלת. עברתי את הבחינות וקיבלתי תעודת בעל מקצוע עצמאי מטעם ארגון בעלי מלאכה. התעודה נמצאת אצלי עד היום הזה.<br />פעמים לא מעטות בעלי הבית במקום העבודה ניצלו אותנו ולא שילמו לנו משכורות. בעל הנגרייה שאצלו עבדתי במשך שלוש שנים ניצל אותי מאוד. לפי החוזה הוא היה צריך לשלם לי שכר, אבל הוא לא שילם וכשפנו אליו ענה, "אם זה לא מוצא חן בעיניכם, אתם יכולים לקחת אותו". לא עזבתי והתמדתי שם במשך כל שלוש השנים שלי ב"בורסה", ולמרות שלא אהבתי את הנגרות למדתי את המקצוע ועבדתי בו.<br /><br /><strong>אלכסנדרוביץ'</strong><br />בכל השנים שהייתי ב"בורסה" אלכסנדרוביץ' הגיע לביקור בכל יום ב-12:00. למרות שהיה בעל בית מסחר גדול מאוד לנייר, תמיד מצא זמן להגיע ל"בורסה" ולעקוב אחרי הנעשה. אנטנברג דיווח לו באופן קבוע מה קורה. ה"בורסה" נתמכה על ידי אנשים פרטיים וארגונים התנדבותיים וגם אלכסנדרוביץ' תמך בה. בכל שבת, אחרי התפילה בבית הכנסת שלו שהיה סמוך ל"אלטה שול" בשירוקה, הגיע אלכסנדרוביץ' "ל"בורסה"" ובירך אותנו ב"שבת שלום". בדרך כלל הוא הגיע כשכבר אכלנו ארוחת צהריים. אלכסנדרוביץ' למד עברית אצל יואל דרייבלט, שהיה גם המורה שלנו לעברית.<br /><br /><strong>טיולים<br /></strong>נופש וטיולים היו חוויה מיוחדת ב"בורסה" והתרחשו בחופשת הקיץ של בתי הספר. לדעתי, רוב הילדים בני ה-14 בעיירה שלי, חשאנוב, עדיין לא חוו נסיעה ברכבת, כלומר לא עזבו את העיירה. נסיעות וטיולים עלו אז הרבה מאוד כסף ומעטים יכלו להרשות זאת לעצמם.<br />כשהיינו ב"בורסה", לעומת זאת, טיילנו במקומות יוצאים מהכלל. ערכנו טיולים שנמשכו שלושה ימים בהרי הטטרה ובאזור זקופנה, שם הסתובבנו ב-Kasprowy Weirch, בקרפטים, בפיינינים ובמקומות אחרים. הכנו תוכנית מראש, הלכנו לפי מפות וישנו במוטלים בהרים.<br />אחד הטיולים היה לאזור זקופנה. נסענו ברכבת עד זקופנה, ומשם הלכנו ל-Morskie Oko, להר המפורסם Krzesznica מדרום לזקופנה, ולהר Giewont.<br />יעד אחר לטיולים היה הרי הקרפטים. היינו ב-Pienini וב-Trzy Korony , הגענו ל-Čevenŷ Kláštor ומשם הלכנו לשוט בנהר הדונייץ. זאת היתה חוויה בלתי רגילה לטייל בנופים המרהיבים שם. מאז טיילתי שם שלוש פעמים נוספות. באזור הזה הדונייץ מהווה גבול בין פולין לצ'כיה, וכששטנו בו ראינו את הצ'כים מצדו הדרומי של הנהר ואת הפולנים מצדו הצפוני.<br />בטיולים הלכנו בטור שהובילו שניים מאתנו שהיו מצוידים במפות, והם סימנו את השבילים בצבע. לכל שלב של הטיול היה צבע שונה, וכך הלכנו לפי הצבעים עד שהגענו למקום המתוכנן. כל אחד נשא בתרמיל אוכל, וצילמנו את עצמנו ואת הנופים למזכרת. בטיולים נהגנו לקום מוקדם מאוד בבוקר, ב-4:00, כדי להספיק לראות את הזריחה. לפעמים ירד גשם ולא יכולנו לסיים את המסלול. בערבים חזרנו למקום שבו ישנו, סיכמנו את היום שעבר והכנו את התוכנית ליום שלמחרת. אחרי שלושה ימים חזרנו לקרקוב.<br />בקיץ היינו בנופש של חודש בכפר Pieniążkowice, כ-10 ק"מ מצפון-מערב לזקופנה.<br />שכרנו חווה חקלאית ל-30 איש, וישנו על קש. הטבחית באה אתנו מה"בורסה" עם כל הציוד: היא בישלה במטבח ואנחנו אכלנו בחדר האוכל. פעם-פעמיים בשבוע הגיע אלכסנדרוביץ' לבקר אותנו עם אשתו והביא לנו מתנות, סוכריות ושוקולדים. עשינו ספורט, שיחקנו כדורגל וכדורסל, הלכנו הרבה ברגל והתיידדנו עם תושבי המקום, שהיו בדרך כלל הגורלס, אנשי ההרים. המיוחד בגורלס היה אופי החיים שלהם: הם אנשים שמחים שאוהבים לרקוד ולשיר, אנשי עבודה וחקלאות, עושים הכל לבד, בונים בעצמם את בתיהם ומנהלים אורח חיים מאוד עצמאי. בילינו וטיילנו אתם וזאת היתה חוויה גדולה. אחרי חודש חזרנו לקרקוב גדושי חוויות ועם כוחות מחודשים לשנה הבאה.<br /><br /><strong>עזיבת ה"בורסה"<br /></strong>ב-1937 סיימתי את בית הספר ויצאתי לעצמאות מה"בורסה". המקצוע שלמדתי ב"בורסה" אפשר לי להיות עצמאי ולהתפרנס. יותר מאוחר, בתקופת המלחמה, המקצוע שלי הציל אותי.<br />קיבלתי העלאה במשכורת בעבודה ושכרתי דירה עם עוד חבר. במשך חודשיים מיום העזיבה, בתור תקופת התארגנות, עדיין ניתנה לי האפשרות לאכול ב"בורסה", אך למעשה כך חייתי עד פרוץ המלחמה. השתייכתי לקבוצה של בוגרי ה"בורסה", ואתם הגעתי לפעמים למוסד כדי לשמש דוגמה לחניכים חדשים. באותו הזמן אלכסנדרוביץ' סייע לכחמישה או שישה מבוגרי ה"בורסה" להשיג סרטיפיקטים כדי לעלות לארץ ישראל. אני הייתי אחד המועמדים לעלייה, אבל הדבר לא קרה.<br /><br /><strong>תקופת המלחמה ברוסיה<br /></strong>זמן מה אחרי שהמלחמה פרצה ברחתי מקרקוב ללבוב ומשם לרוסיה, וב-1942 הגעתי לאורל. בהמשך הגעתי לאוזבקיסטאן במזרח, ובהשוואה למה שעברנו עד אז הגענו למקום שבו התנאים היו טובים יותר מבחינת מזג האוויר והמזון. הצטרפתי לעבודה במפעל שייצר טחנות קמח, משום שבמלחמה נהרסו טחנות הקמח ונוצרה בעיה בטחינת התבואה המרובה. המטרה היתה להקים הרבה טחנות קמח קטנות שבהן יטחנו את הקמח מכל האזור.<br />עבדתי במפעל כנגר, והם העריכו מאוד את עבודתי ואת הידע המקצועי הרב שלי. בכל פעם שהיתה בעיה מסובכת באו אלי למצוא פתרון, מפני שהיה לי חוש התמצאות טוב מאוד בכל המקצועות. יכולתי לעבוד בכל תחום כמו ברזלנות, בנייה, נגרות, חשמלאות, חרטות ועוד. אהבתי ולמדתי את העבודה המקצועית המגוונת, ובזכותה חיי ניצלו. נשארתי באוזבקיסטאן עד סוף המלחמה.<br />אחרי שחרור אוקראינה נשלחתי לקייב לשם הקמת טחנות קמח, ומקייב עברנו לחרקוב.<br />ב-1945 ניתנה רשות בכתב מהאנ-ק-וו-דה, ליוצאי פולין, המאפשרת להם לחזור הביתה לפולין. ניגשתי לבעל הבית שלי והראיתי לו את התעודה שקיבלתי. הוא לא האמין ואמר לי, "זה לא יכול להיות, אתה לא עוזב. אתה תישאר כאן ותמות יחד אתי". הוא לא רצה להיפרד ממני מפני שהאמין מאוד בי ובעבודתי, ולא תיאר לעצמו שאעזוב אותו אי פעם אחרי שלוש שנים שעבדנו ביחד. הוא רצה לקחת ממני את התעודה ולקרוע אותה. אמרתי לו, "אם אתה קורע את התעודה, יהיה לך עסק עם האנ-ק-וו-דה. אל תעז לעשות זאת!". עם כל הצער שגרמתי לו כשעזבתי הוא צייד אותי במתנות ואוכל, וכך חזרתי לפולין.<br />בתקופת המלחמה סבלנו מאוד, והיה חלום כזה שכאשר הכל ייגמר נבוא הביתה ונספר מה עבר עלינו וכמה סבלנו, ויהיה מי שיקשיב ויחבק אותנו. כשלא מצאנו אף אחד בחיים ההלם היה גדול מאוד. כשהגענו מרוסיה לגבול פולין פגשנו הרבה מאוד פליטים ממחנות הריכוז. הם חיכו בגבול לחוזרים מרוסיה, בתקווה שאולי יפגשו מישהו ממשפחתם ששרד. כששמענו את סיפוריהם ומה שעבר עליהם הבנו שאין לנו מה לספר על סבלנו, מפני ששום דבר ממה שעברנו לא התקרב לסבלם. אי אפשר היה להאמין שכל מה שקרה להם קרה באמת.<br />באתי לחשאנוב לחפש את הקרובים שלי ולא מצאתי אף אחד. סיפרו לי שאמי נספתה באושוויץ ושמישהו ראה את אחי. חיפשתי אותו ולא מצאתי, אבל שמעתי שאחותי נותרה בחיים.<br />רבים מיהודי חשאנוב ששרדו הגיעו לאזור שלזיה, שבו חיו גרמנים לפני המלחמה. נסעתי בעקבותיהם, כי חשבתי שאמצא את אחותי. כשהגעתי לשלזיה נאמר לי שאחותי אמנם היתה שם, אבל היא נסעה לבלגיה עם בחור שהכירה ונישאה לו. נאמר לי שהם נסעו לאחיו של בעלה הגר בבריסל. קיבלתי את כתובתה והחלטתי לנסוע אליה לבלגיה.<br />נסעתי לגרמניה ומשם אחרי כמה חודשים הגעתי לבריסל, ומצאתי את אחותי שהיתה כבר אם לילדה קטנה. היא היתה במצב מאוד קשה וחולה במחלת השחפת מתקופת שהותה במחנות הריכוז. בלגיה התאוששה מהמלחמה מהר יותר משאר המדינות, והיא שיגשגה. כשהגעתי לשם וראיתי את שפע המזון פשוט לא האמנתי למראה עיני.<br />היהודים עסקו שם במקצועות פופולריים כמו חייטות, יהלומים, תיקי נשים ועוד. לא היו לי ניירות ואזרחות ושהיתי שם באופן לא חוקי, ולכן לא יכולתי לעבוד בצורה רשמית. לא התייאשתי ועבדתי בכל עבודה שרק מצאתי, כדי שאוכל להתקיים ולעזור לאחותי. הנגרות בבלגיה היתה מקצוע של גויים ולא פופולרית. לעומת זאת השכר בחייטות היה פי 20 מאשר בנגרות, ולכן החלטתי שאלך לעבוד בחייטות. ניגשתי לקואופרטיב יהודי שבו תפרו מעילים ואמרתי לאחראי, "לפני המלחמה הייתי חייט ועבדתי בחייטות, אבל בכל תקופת המלחמה לא עבדתי במקצוע ושכחתי. תראה לי מה לעשות?" ואמנם התקבלתי לעבודה.<br />המכונות במפעל היו מכונות חשמליות, וכל אחד היה אחראי על תפירת חלק אחר של המעיל, כמו בפס ייצור. קיבלתי מכונת תפירה והתחלתי לעבוד. התפירה במכונה החשמלית רצה במהירות ואיבדתי את השליטה על העבודה. ניגשתי למנהל העבודה ואמרתי לו, "תראה לי מה אתה עושה, אני אלמד ממך". וכך היה. עבדתי שם והצלחתי, אבל כשביקשתי העלאה במשכורת לא רצו לתת לי. עזבתי את המקום וקיבלתי עבודה כקבלן משנה בתפירת מעילים אצל חייט פרטי, ומשכורתי עלתה. בהמשך הוספתי לעבודה בתפירה קבלנית גם את גיהוץ המעילים בקבלנות, ומשכורתי היומית עלתה עוד יותר.<br />לא הסתפקתי בזה. ידעתי שאני יכול יותר והפכתי לחייט עצמאי, וכעצמאי הגעתי להכנסה יומית של 800 פרנק. הרווחתי הרבה אבל עבדתי עשר שעות ביום בלי הפסקה. כך יכולתי גם לעזור לאחותי, גם לבלות, וגם להתלבש ולחיות.<br />באותה תקופה היכרתי את אשתי, שהגיעה לבלגיה בעזרת הרוזן השוודי ברנדוט {43}. אשתי מלודז', במלחמה היתה בגטו לודז' וממנו נשלחה לאושוויץ. מאושוויץ נשלחה עם עוד חמש בנות למפעל בברלין, כדי לעבוד בשביל הצבא הגרמני. נאמר להן שהן נשלחו לברלין בטעות במקום נשים קתוליות, ובמקום להחזיר אותן לאושוויץ הן יקבלו חודש ניסיון, ואם יבצעו העבודה היטב הן ישארו במחנה הריכוז בברלין. כך היה עד לסוף המלחמה. אחרי המלחמה הגיע לברלין הרוזן ברנדוט, ודאג להעביר את הנשים האלו במכוניות שוודיות לשוודיה, וכך הן הגיעו למחנה מעבר. ראשן גולח והן הוכנסו לבידוד. מי שהיתה חולה הועברה לבית חולים.<br />במחנה המעבר נודע לאשתי שדודתה חיה בבלגיה, ולדודתה נודע שבת אחותה שרדה. אשתי היתה בשוודיה כשנתיים-שלוש, ובמהלכן איתרה אותה דודתה והביאה אותה לבריסל, שם הכרנו ב-1947. התחתנו ב-1949, ושבוע אחרי החתונה עלינו ארצה והגענו לבאר שבע. מאז אנחנו כאן, כבר 55 שנים.</span></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-14252735345472089792007-08-09T17:43:00.000-07:002008-12-11T15:28:11.470-08:00דב יוהנס - מרצה מחליף ב בורסה<div align="center"><br /></div><div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;">(7.11.04, 27.1.05, בביתו בתל-אביב)<br /><br /><strong>מרצה מחליף ב"בורסה"<br /></strong>מוצאי מקרקוב, והקשר שלי ל"בורסה" היה אקראי לגמרי דרך חברי יואל דרייבלט, אחד ממנהיגי תנועת הנוער "עקיבא", מתמטיקאי ופילולוג, שהיה ידוע בקרקוב בהשכלתו הנרחבת.<br />"עקיבא" היתה אז התנועה הגדולה ביותר בקרקוב. כולנו היינו חברים בתנועה הציונית, וזיגמונט אלכסנדרוביץ' היה חלק ממנה.<br />למיטב ידיעתי זיגמונט אלכסנדרוביץ', שכינויו בקרקוב היה "הנדיב הידוע", הקים את ה"בורסה" כדי לתת בית, עבודה ולימוד מקצוע לנערים יתומים. הוא דאג למימון הפעילות ב"בורסה", להרחבת ההשכלה ולהעשרת הידע הכללי והמקצועי של הנערים.<br />כדי לממש את הרעיונות האלה פנה אלכסנדרוביץ' ליואל דרייבלט, וביקש ממנו שירצה בפני חניכי ה"בורסה" סדרת הרצאות להרחבת האופקים. יואל הסכים והירצה בשבתות. הוא עצמו היה חילוני אבל הוא לימד בגימנסיה "תחכמוני", גימנסיה דתית של תנועת המזרחי.<br /><br /><br /></div><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098588099305671106" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhWmju3XqE8USkQnOT4VzeeDNIGb5-kbicEdh_oGrem5PDaA4Lra5gkijSDiUz-b4XdVO4D0BbzPJ2KwSQ0nBZR_aIvnrdTVZ7EgO0gYtmY4kCBwa2EM287wMly4uy9OtsZw65rsS48V8o/s400/25A.JPG" border="0" /> <p align="center">יואל דרייבלט </p><p dir="rtl" align="right"><br /><br />מקור: יחיאלי, ברוך, עקיבא: תנועת נוער ציונית-כללית: צמיחתה, התפתחותה ולחימתה בשנות השואה. מול ע' 160<br /><br />מפני שיואל היה מנהיג בתנועה הציונית הוא נסע מדי פעם לארץ ישראל כדי ליצור קשרים עם הקיבוצים ולהביא ידיעות מהארץ, וכך נכנסתי לתמונה בין 1937-1936. יואל ביקש ממני להחליף אותו בתקופות שנסע לארץ ישראל ונעדר כמה חודשים מקרקוב. הייתי סטודנט למשפטים ולמתמטיקה באוניברסיטה היייגלונית, והוא ראה בי את האיש שיכול להחליף אותו.<br />בתקופה שמילאתי את מקומו בשבתות, נתתי להם הרצאות על נושאים שונים. ההרצאות התקיימו בדרך כלל בשבת בשעות אחר הצהריים. פגשתי שם בחורים שהיו נוער עובד, עירניים וסקרנים מאוד. הם התעניינו בנושאים רבים והעלו נושאים שונים שבהם נתקלו תוך כדי קריאת ספרים. פעם, למשל, התקיים דיון בנושא של תורת אדלר {44}. תורת אדלר היתה אז חדשה ומאוד אופנתית והם ידעו עליה, קראו ושאלו שאלות מאוד ענייניות.<br />הצגתי בפניהם נושאים כלליים ונושאים מתחום מדע המדינה והפסיכולוגיה החברתית, והערנות וההתעניינות מצדם היתה גדולה מאוד. הם לא הסתפקו בשעות ההרצאה, ובסיומה שאלו שאלות וערכנו דיונים.<br />הערכנו מאוד את הפרויקט של ה"בורסה", וראינו עד כמה שהוא פרקטי בשביל הבחורים האלה. לולא היו חלק מהפרויקט הזה, הם לא היו מוצאים את דרכם בחיים. כאן, ב"בורסה", בתנאים שיצרו עבורם, הם מצאו את עצמם מבחינה מקצועית, ואני משער שבנסיבות האלה הם מצאו חיזוקים לנושאים שעניינו אותם.<br />כשיואל דרייבלט חזר מנסיעותיו תם תפקידי ב"בורסה" והפסקתי לתת הרצאות.<br /><br /><strong>המלחמה<br /></strong>המלחמה תפסה אותי בקרקוב. הייתי כבר משפטן אבל עדיין סטודנט להוראת מתמטיקה ופיזיקה, במטרה להכשיר את עצמי לצורכי הקיבוץ שאליו עמדתי להצטרף בארץ. המלחמה שיבשה את התוכניות. התקשרתי לחברי כדי לטכס עצה ולהחליט מה לעשות.<br />במוגילאני (Mogilany), מדרום לקרקוב, ובלאופולדינוב במזרח היו לנו חווות הכשרה של תנועת "עקיבא", והיתה לנו אחריות לחברי ההכשרה ולגורלם. התכנסנו והתייעצנו מה אפשר לעשות. עד מהרה התברר שהצבא הגרמני מתקדם משני כיוונים: מכיוון צ'כיה בדרום ומכיוון גרמניה במערב. לפי הבנתנו האסטרטגית אז, ובפרט שאחד מאתנו בדיוק סיים את בית הספר לקצינים, הבנו שהחזית תזוז מזרחה עד לנהר הסאן, ואם הפולנים לא יסוגו הם יכותרו ויימצאו בתוך כיס מוקף בצבא הגרמני.<br />היינו בגיל גיוס ורצינו להתגייס לצבא, אבל לשכת הגיוס ברחוב פביה (Pawia), בקרבת תחנת הרכבת, הופצצה כבר בהפצצה הראשונה וחדלה לפעול. בעקבות ההרס הופצה הודעה כי כל מי שבגיל גיוס ילך מזרחה ללשכת הגיוס הקרובה ביותר, ובמקרה שלנו לבוכניה (Bochnia). היינו כמה חברים מהתנועה שלנו בגיל גיוס, והצטרף אלינו גם בחור מ"השומר הצעיר". הלכנו לבוכניה אבל המצב שם היה זהה לקרקוב, ולשכת הגיוס ומשרדי הצבא הפולני היו הרוסים גם שם. ניסינו במקומות נוספים והלכנו ממקום למקום, עד שהתברר לנו שאין שום סיכוי להתגייס ועלינו להימלט ולהתרחק מהחזית עד כמה שאפשר.<br />בדרך מזרחה עברנו חוויות לא נעימות והגענו לאזור לובלין. התברר שהגרמנים הקדימו אותנו וכבשו כבר את חלם במזרח, כך שהדרך היתה חסומה. הכבישים הראשיים הופצצו ובהם גם כביש קרקוב-פשמישל. הדרכים היו מאוד משובשות, וכדי להסתתר הלכנו בדרך כלל לפי מצב העניינים בחזית, בתוך היערות ובזיגזגים. בשלב מסוים, כשהבנו שאיננו יכולים להתקדם כי הגרמנים מקדימים אותנו, חזרנו לעיר הגדולה לובלין, כי חשבנו ששם נהיה יותר מוגנים.<br />הפולנים הקימו בלובלין ועד הצלה לפליטים, בעיקר פולנים. הלכנו אליהם, הם לא ידעו מי אנחנו ושלחו אותנו ללון במנזר, ושם שהינו יום או יומיים. באחד הבקרים התעוררנו ושמענו צעקות: "כל הגברים לרדת למטה!"<br />לא היתה לנו ברירה וירדנו. הסתבר שהגרמנים ריכזו את כל הגברים שהיו בלובלין בתוך מגרש כדורגל ענק, ושם השאירו אותנו. המקומיים השיגו מיד עזרה ממשפחותיהם שנשארו בבית, המשפחות הגיעו והביאו להם אוכל ובגדים. לנו לא היה אף אחד. היינו מבודדים לגמרי ולא היתה לנו אפשרות להשיג שום דבר.<br />למזלנו המחנה עדיין לא היה בידי אנשי האס-אס אלא בידי הוורמכט, ולכן לא היתה שום אפליה. עברו כיום או יומיים והפולנים העלו את נושא היהודים, ודרשו מהקצינים שלהם לעשות הפרדה בין היהודים לבין הפולנים. הם טענו שאינם רוצים להיות אתנו. הגרמנים דחו את הדרישה הזאת, ולאחר מכן איפשרו לחולים, זקנים, נשים וילדים להשתחרר באמצעות בדיקת רופאים שהיו במקום. התברר שבין הרופאים האלה היה גם רופא יהודי, ורמזנו לו מי אנחנו. רמזנו שאנחנו יהודים ולא פולנים, ואיננו יכולים להשיג שום דבר בכוחות עצמנו מפני שאנחנו לא מלובלין, והוא שיחרר אותנו. בהמשך הפולנים רצו אל הקצינים הגרמנים ואמרו להם שהרופא היהודי הזה משחרר יהודים ואותם, הפולנים, משאיר.<br />הזמן היה ספטמבר 1939. השתחררנו, קנינו אופניים והתחלנו לחזור לקרקוב, אבל הדרך חזרה לא היתה פשוטה כלל. חלק מהדרך נסענו במשאיות של הגרמנים. הם ראו אנשים צעירים ונתנו לנו טרמפ עם האופניים.<br />חזרנו הביתה לקרקוב. הגרמנים כבר שלטו ברחובות ומדי יום ביומו חטפו אנשים לעבודות כפייה באמצע הרחוב. התחלנו לטכס עצה בין החברים כיצד לעבור מזרחה לצד הסובייטי.<br />ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה התקיים הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה {45}, ותנועת "עקיבא" שלחה לקונגרס שלושה צירים ובהם יואל דרייבלט. בתום הקונגרס הם התכוונו לעבור בקרקוב בדרכם ארצה, אך המלחמה פרצה ושלושתם שהו בקרקוב עם פלישת הגרמנים לעיר.<br />למיטב ידיעתי זיגמונט אלכסנדרוביץ' היה ציר בקונגרס, הספיק לחזור מיד עם סיומו לקרקוב ומשם הספיק לברוח לארץ כמה ימים לפני פרוץ המלחמה.<br />נפגשתי אז עם יואל דרייבלט ועם חברי תנועה נוספים, שרובם היו חניכי, בדקנו את האפשרויות. חיפשנו דרך לעבור לצד המזרחי, שנכבש על ידי הסובייטים, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולטוב.<br />מצאנו מישהו שהיה לו קשר עם מבריח גבולות בפשמישל, ויצאנו לשם ברכבת. הגענו לעיר ועברנו את נהר הסאן בהצלחה. היתה סכנה שהרוסים יגלו אותנו בצד השני, אבל למזלנו עברנו את הגבול בשלום, הגענו לתחנת הרכבת ומשם ללבוב.<br /><br /><strong>לבוב<br /></strong>בלבוב הרגשתי בבית, ובנוסף היה שם סניף של התנועה שלנו. כדי שתהיה לנו אחיזה חוקית במקום ולא נהיה סתם פליטים חסרי זכויות, נרשמתי בספטמבר 1939 עם עוד כמה חברים לאוניברסיטת לבוב. עבורי זאת היתה הזדמנות לסיים את התואר בהוראה. ביוני 1940 קיבלתי את תעודת ההוראה, והתחלתי ללמד מתמטיקה ופיזיקה בגימנסיה פולנית בעיירה מצפון ללבוב.<br />כשגרתי בלבוב, ב-1940, ניסינו כחברי תנועת "עקיבא" לשתף פעולה עם אנשי "השומר הצעיר", אבל זה היה מאוד בעייתי כי הם היו מושפעים מהאידיאולוגיה הסובייטית. הסכם מולוטוב-ריבנטרופ לא עלה בקנה אחד עם מדיניות התנועה הציונית העולמית, אולם הם הצדיקו את ההסכם והמשיכו לתמוך בקו הסובייטי.<br />לאחר תקופה קצרה השתנו הדברים, כאשר הסובייטים החלו לרדוף גם את אנשי "השומר הצעיר" וגם את הקומוניסטים הפולנים האדוקים. אז התפרק שיתוף הפעולה וכל אחד המשיך בדרכו.<br />כאמור, בספטמבר 1940 התחלתי ללמד בבית ספר תיכון פולני מצפון ללבוב, באזור השליטה הסובייטי. לימדתי במשך כל שנת הלימודים, עד ראשית יוני 1941. חופשת הקיץ התחילה מוקדם ואני חזרתי ללבוב, שם תפסה אותי פלישת הצבא הגרמני.<br />הצעד הראשון של הגרמנים כשנכנסו ללבוב היה לפתוח את בתי הסוהר, ועם השוטרים האוקראינים הם הביאו לשם את היהודים שחטפו ברחובות ובבתים, ושם היכו והרגו אותם.<br />גרתי אז בעליית גג ברחוב סמוך לטכניון, לא רחוק מהאוניברסיטה. השוערת האוקראינית בבניין הלשינה לגרמנים שיש יהודים בעליית הגג. תפסו והוציאו אותנו מעליית הגג, והובאנו לחצר בית הסוהר. מול בית הסוהר ניצב משרד הגסטפו ובו שולחנות וארגזים, ולידם ישבו אנשי הגסטפו. עמדנו בשורה וכל אחד ניגש לשולחן בתורו, נשאל לשמו ונדרש להריק את הכיסים ולשים בארגזים את כל חפציו. האנשים שעברו את התהליך הזה הועלו על משאיות.<br /><br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098732165393680946" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEimI_uaqwxd0pgdd4P54y4Dp1ZKvvBGOEBDcnkFxwjodrc-uYsY8zZNsS7RqQRYzkBAlBYoWZzMqg7ChTdXb82s8om_XM_dzFFSq3Q2SCOy_dRnK_btGN-oGCHIZF8lGC-10yeHhw0i4No/s400/lwow1.JPG" border="0" /> <p align="center"><br />לבוב - מחנה ובית הסוהר ינובסקה </p><p dir="rtl" align="right">הייתי החמישי או השישי בתור, וכשתורי התקרב לגשת לבדיקה אמר קצין האס-אס, מתוך איזו גחמה, "עכשיו בואו מהצד השני של השורה". כנראה התמלאה מכסת האנשים המבוקשת, וכך ניצלתי עם עוד כמה אנשים. השומרים פתחו את השערים, ליוו אותנו במכות ושיחררו אותנו לחופשי.<br />הצלחתי ליצור קשר עם כמה חברים מהתנועה בקרקוב וביניהם גם אחד החניכים שלי, והם קישרו אותי עם משפחה שהגיעה מקרקוב ללבוב והיתה בעלת שם פולני, דנייבסקי. גברת דנייבסקי הצליחה להשיג דירה טובה ומרווחת בקומה שנייה או שלישית בבניין ושכרה אותה. נוצר קשר עם המשפחה והתגוררתי אצלם עם עוד חבר. בדירה היה מזנון גדול ובתוכו תקרה כפולה. אפשר היה להיכנס למזנון וממנו לעלות למעלה, לחלל שבין שתי התקרות. כל מי שפתח את המזנון לא יכול היה לדעת שלמעלה נמצאים אנשים. בדרך כלל כשבאו אורחים אל המשפחה, ובאו די הרבה כי האשה ניהלה מסחר גם עם הגרמנים, הסתתרנו בתוך החלל הזה.<br /><br /></p><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098733277790210626" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEiiY1b8kbW-2JToMmlnxLNdvpk8FaBcxdLITYjJQwD3b0lo7P6DtLBxDIHrmEOVy3_QNFMIt8yPrUDZ95ApX_-XBrgfhTAMBlIFTPOUwNeSxJD56Yr4v18tsfHhANJTxFfBUcwB3Xih5xg/s400/lwow2.JPG" border="0" /><br /></span><div align="center"><span style="font-family:arial;">לבוב - מגדל באקדמיצ'קה</span></div><span style="font-family:Arial;"></span><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="right"><br />בתקופת הכיבוש הגרמני, בין 1942-1941, שימק דרנגר {46} ביקר אצלי פעמיים בלבוב לתיאום פעולות מחתרתיות. הוא הביא לי תעודות זהות מתאימות, פרי המשרד הטכני של המחתרת בקרקוב, ויצר קשר ביני לבין נציג הפ-פ-ר, המחתרת הפולנית הקומוניסטית. הקשר נוצר אבל נותק אחרי תקופה קצרה, כי כנראה שהפ-פ-ר לא היו מעונינים בקשר עם יהודים.<br />בנם של משפחת דנייבסקי עבד באחד המלונות הפולניים בעיר, ואיש לא ידע שהוא יהודי. לרוע המזל, באחד הימים הגיע אורח למלון שכנראה הכיר אותו והלשין. באותו ערב הבן לא חזר הביתה, ואז הבנו שמשהו קרה. אחרי זמן קצר הגיע שוטר אוקראיני בלבוש אזרחי עם אשתו ואמר, "יש אצלנו הודעה שאתם יהודים ובעוד יום-יומיים יבואו הנה באופן רשמי לאסור אתכם". האשה שילמה לו והוא הלך. אנחנו היינו באותו הזמן למעלה בבוידעם והצענו לאשה שנברח מיד כולנו, אבל היא חשבה שיש לה עוד כמה ימים להתארגן עד שתצליח להשכיר את הדירה לאחרים. היו למשפחה יחסים מצוינים עם אזרחים גרמנים בזכות המסחר המשותף.<br />אבל העניינים התגלגלו הרבה יותר מהר, והמשטרה הופיעה ותפסה אותם. באותו הזמן אני וחברי היינו במסתור בבוידעם. האשה עוד הספיקה להשאיר לנו את מפתח הדירה לפני שנאסרה, וכשהם עזבו ירדנו ויצאנו החוצה. הלכנו לחברה שלנו מהתנועה שגרה עם אמה, ושהינו אצלה שלושה ימים. החברה הודיעה לחברי התנועה בקרקוב על מצבנו, ואמרה להם לבוא לקחת אותנו. אמיל ברגר, הנציג מקרקוב, הגיע עם ניירות עבודה שאיפשרו לנו לנסוע למקום עבודה בקרקוב, וכך חזרנו לקרקוב בקיץ 1943.<br /><br /><strong>בבונקר באזור מישלניצה<br /></strong>אמיל הסתתר בפרוקוצ'ים ((Prokocim {47} ליד קרקוב, בביתו של פולני שהסכים לתת לו מקלט. היינו אצל אמיל כיום-יומיים, ואז החלטנו לצאת ליערות Myślenice, לחפור בונקר ולחיות בו.<br />הגענו ליער בסביבות מישלניצה, ושם חפרנו את הבונקר שלנו. בצדו השני של היער היה מקום מסתור של הארמייה קריובה אק"א {48}, ומהם למדנו איך להשיג מזון. אחרי רדת החשיכה באנו לבתי האיכרים, הצגנו את עצמנו כאנשי אק"א ודרשנו מזון. כנראה שהצלחנו לשחק די טוב, כי האיכרים לא חשדו בנו ונתנו לנו אוכל.<br />החורף המתקרב העמיד אותנו בפני סכנות צפויות, כמו הצפת הבונקר במים וגילוי עקבות בשלג. חיפשנו פתרון אחר והעליתי רעיון לעבור להרי הטטרה, לאזור בו בילינו את חופשות הקיץ בתנועת "עקיבא".<br />היכרתי היטב את המקום, את שדות המרעה שבהם החזיקו האיכרים את הפרות בחודשי הקיץ, ואת הבבקתות ששימשו כרפתות וכמקום מגורים לרועים בחודשי הקיץ. בסתיו ירדו הרועים עם הפרות מההרים, והבקתות נשארו ריקות. חשבתי שזו תהיה הדרך הטובה ביותר להתחבא, אבל קודם לכן רציתי לבדוק אם העניין בר ביצוע, ולכן החלטתי לצאת לפרוקוצ'ים ומשם לטטרה. הגענו לפרוקוצ'ים ואז הסתבר שבלילה הקודם אנשי המחתרת הפולנית הרגו פולקסדויטשה {49} והגרמנים ערכו חיפושים בבתים כדי לגלות את המבצעים.<br />הפולני שהחביא את אמיל אמר לנו שלא נישאר שם בלילה, כי הוא חושש מהחיפושים. לא היתה לנו ברירה, עלינו על הרכבת ונסענו לכיוון זקופנה. זה היה בספטמבר 1943.<br /><br /><strong>מסתור בחוות איכר בטטרה<br /></strong>ירדנו בביאלה דונייץ (Biały Dunajec), כמה תחנות לפני זקופנה, ועלינו על הנתיב שהוביל למקומות שהיכרתי, כמו בנסקה ויז'נה (Bańska Wyżna) וגובאלובקה (Gubałówka). הגענו לבנסקה ויז'נה בלילה ונכנסנו אל אחד האיכרים. הוא חשב שאנחנו תיירים ואמר שאינו יכול לארח אותנו ללילה ללא הסכמת ראש הכפר. אבל אז התברר שראש הכפר נסע לקרקוב, ולכן נעזרתי בהיכרותי את אנשי המקום וביכולת לדבר בשפתם, והצלחתי לשכנע אותו לתת לנו ללון אצלו. הוא הסכים וביקש שנעזוב מוקדם בבוקר. אכלנו וישנו שם, ובבוקר השכם עזבנו. למחרת הגענו להר גובאלובקה, מול זקופנה. פסגת ההר היא בגובה כ-1,120 מטרים, ומטפסת אליו רכבת הרים. רציתי להגיע לצד השני של ההר, שם גר איכר פולני ידידי שלי, כי ידעתי שהוא יעזור לנו. בזמן שהלכנו באו מולנו שני חיילים גרמנים ממשמר הגבולות, חמושים עם כלב. האחד היה קצין חמוש באקדח והשני חמוש ברובה שהחזיק ביד. החלטנו לא לברוח אלא ללכת לקראתם. "מה אתם עושים כאן?" הם שאלו. "יש לנו חופש ואנחנו מטיילים בסביבה", ענינו. הם לא הסתפקו בתעודות זהות וביקשו תעודות עבודה. תוקף תעודת העבודה שלי פג וזה עורר את חשדם, והם החליטו לעשות חיפוש בבגדינו. היה לי אקדח קטן בקוטר 6 מ"מ ושני כדורים, ופחדתי שהם ימצאו אותו. לבשתי אז מעיל קצר, וכשהגרמני עם הרובה הוריד את הידיים כדי לבדוק אותי הורדתי את המעיל, זרקתי אותו עליו והתחלתי לברוח. הם ראו שאני בורח ושיסו בי את הכלב. חברי נתפס מיד, אני לא יודע אם ניסה לברוח מפני שברחתי. הם לא ירו עלי מפני שהכלב רץ אחרי ותפס אותי במכנסיים. הגעתי אל היער הקרוב, הוצאתי את האקדח והרגתי את הכלב.<br />המשכתי לברוח בין העצים והם לא הצליחו לתפוס אותי. בלילה נכנסתי לאיכר, אמרתי לו שאני איש המחתרת וסיפרתי לו על כל מיני מבצעים של המחתרת מהימים האחרונים. הוא נתן לי לשתות חלב ונשארתי לישון אצלו על הרצפה. הוא ביקש שאצא לדרכי למחרת בבוקר, כשעוד חשוך בחוץ. יצאתי והמשכתי בדרכי עד שהגעתי לקרבת ביתו של ידידי האיכר. הוא היה בנוי על צלע ההר, ליד עוד כשישה או שבעה בתים בלבד. התיישבתי, הסתכלתי מסביב וחיכיתי שירד הלילה, ורק אז נכנסתי אל האיכר. התארח אצלו שכן, אבל הוא העמיד פנים שאני אורח מוורשה שמבקר אותו מדי פעם, והשכן שמע ועזב. סיפרתי לו על מצבי ושאיני רוצה להמשיך להחזיק את האקדח, מפני שלא היו לי עוד כדורים. בדרכי אליו, כשהתחבאתי באחד המקומות, ראיתי עץ כרות עם סדק. הכנסתי לתוך הסדק את האקדח בתקווה שביום מן הימים אבוא ואמצא את העץ הזה. האיכר הלך לחפש אותו אך לא מצא את האקדח. למחרת האיכר סיפר לי שהגרמנים הרגו את החבר שלי, ופולנים הצטוו לקבור אותו בכפר הסמוך.<br />בדקנו מה אפשר לעשות וכיצד אני יכול להישאר בחווה שלו. האיכר אמר שבמשך היום אני יכול להיות בחוץ, וכאשר הילדים ייצאו עם הפרות למרעה הם יעברו לידי ויביאו לי משהו לאכול. כך זה היה כל זמן שלא היה גשם. כשהחל לרדת גשם הייתי רטוב לגמרי, אבל עם הבעיה הזאת הסתדרתי.<br />כשהתקרב החורף האיכר הציע שאתחבא בגורן שמעל הרפת, ואתחמם בחום שעולה מהרפת. הוא יצר בתוך הגורן חור גדול מכוסה בקרש שאפשר להזיזו. זו היתה למעשה עליית גג שבתוכה הניחו את החציר. בחוץ הכל קפא, וכאשר הגישו לי כוס תה והשארתי אותה קצת בחוץ התה קפא. בכל זאת החום מהזבל, מהפרות ומהחזירים, סייע. יצרתי קשרים טובים עם המשפחה המורחבת ויצאתי אתם לכל מיני מבצעים. היינו ידידים והם סיכנו את חייהם כדי להציל אותי.<br />כשברחתי מהגרמנים אחרי שזרקתי את המעיל איבדתי את משקפי הראייה שלי. החזקתי אותם במעיל מפני שלא נראיתי פולני אתם. ביקשתי מאשתו של האיכר שתקנה לי משקפיים אחרים בזקופנה, כאשר תלך למכור בשוק של העיירה את התוצרת השבועית שלהם. כתבתי לה את הנוסחה של המשקפיים ולפי זה היא קנתה אותם. מלבד זאת היא נהגה להביא לי את ה"קרקאוור צייטונג", וכך הייתי פחות או יותר בעניינים.<br />באמצעותה שלחתי מכתב לאמיל בפרוקוצ'ים, כדי להודיע לו מה קרה לי, והחברים שם ענו לי ושלחו את המכתב לסוכנות הדואר. במכתב אמיל הודיע שלא אעיז לחזור לפרוקוצ'ים ולאזור. הוא סיפר שכמה מהחברים יצאו ללקט תפוחי אדמה בשדה, הלשינו עליהם והם כותרו ונתפסו תוך כדי מאבק.<br />כך הייתי אצל האיכר כשנה וחצי, עד שהרוסים נכנסו לזקופנה דרך סלובקיה ב-30.1.45. רק אז יצאתי משם וחזרתי לקרקוב.<br /><br /><strong>השחרור<br /></strong>הגעתי לקרקוב ופגשתי חברה מהתנועה שסיפרה לי שהוקם ועד הצלה לפליטים. הצטרפתי לוועד והוטל עלי להקים בית ספר לילדים ששרדו והוצאו מהמנזרים וממקומות מחבוא שונים. אי אפשר היה להכניס אותם לבתי ספר פולניים ממלכתיים, משום שהילדים הפולנים ספגו הסתה אנטישמית והיו עדים לרדיפתם האכזרית של היהודים, והיה צריך למנוע מהילדים הניצולים את המפגש הטראומטי הזה.<br />בית הספר הוקם בחודשים הראשונים של 1945. מונתה מנהלת והיתה בו כיתה אחת שבה למדו ילדים בגילים שונים, כמו בבתי ספר כפריים. שיטת הלימוד היתה כזאת: מתחילים ללמד את הילדים הקטנים, ואחר נותנים להם עבודה ועוברים למבוגרים יותר. זו שיטה בהוראה של שיעור שקט ושיעור גלוי.<br />ועד ההצלה שכן ברחוב דלוגה 38 (Długa), ובית הספר היה בדירה ברחוב דאיוור (Dajwór). חגגנו שם עם הילדים אירועים שונים וחגים כמו חנוכה ופורים.<br />הייתי פעיל בתנועה הציונית איחוד, ונבחרתי להנהלה הראשית. התנועה הציונית היתה הגדולה ביותר בקרב היהודים, ושילבה בתוכה את כל הזרמים האידיאולוגיים. החברים בתנועה היו מקרב הריפטריאנטים {50} שחזרו מרוסיה כבר עם שחרור לובלין בקיץ 1944, ומקרב אלה ששרדו את מחנות ההשמדה, מחנות העבודה וכאלה שהחזיקו בתעודות זהוי אריות ונשארו בפולין. במרוצת הזמן הגיעו אלי נציגי ארגון ה"בריחה" {51} מלובלין וביקשו להקים מרכז לארגון בקרקוב, וסייעתי בידם.<br />בוורשה ישב כבר הוועד המרכזי של יהודי פולין בראשותו של ד"ר אמיל זומרשטיין, מי שהיה גם שר בממשלת פולין הזמנית.<br />הסוכנות היהודית פתחה את המשרד הארצישראלי בוורשה ברחוב מרשלקובסקה 81, ונבחרתי להיות מנהל המשרד. מלבד זאת נבחרתי כיו"ר משותף למועצה הציונית עם נציג הזרם השמאלי. במועצה הציונית היו חברות כל התנועות הציוניות, והיא הדריכה את המשרד הארצישראלי. עסקנו אז בעיקר בארגון ויזות טרנזיט משותפות לקבוצות, בקנה מידה גדול מאוד, כדי לאפשר לצאת מפולין באופן חוקי ולהגיע לצרפת ואיטליה.<br />באחת הפעמים נבדקה קבוצה במעבר הגבול, ומבדיקת הוויזות עלה חשד שאנחנו מאפשרים גם לפולנים לברוח. כנראה שנעלם אחד מהפולנים המבוקשים, והם ביצעו חקירה קשה מאוד. סייענו גם לאנשי ארגון "הבריחה" ונתנו להם כיסוי. הם ישבו אצלנו במשרד כאילו הם עובדי המשרד.<br />ב-1947 החלטתי לעלות לארץ. קיבלתי דרכון תייר מממשלת המנדט, ובסוף 1947 עליתי לארץ עם אירנה אשתי וחמותי אסתר הימלבלאו. הגעתי למסור דו"ח במוסדות הציוניים בירושלים, שם תפסה אותי מלחמת השחרור ולא יכולתי לעזוב את העיר. רק משהוכרזה הפוגה הצלחתי לחזור לתל אביב.בשנות ה-50 פגשתי את אחד מחניכי ה"בורסה", שהיום כבר אינו בחיים. אני לא הכרתי אותו אבל הוא הכיר אותי ושמח מאוד על הפגישה. אני יודע שהוא לא סיפר את סיפורו למשפחתו כאן בארץ, ומשפחתו כלל לא הכירה את סיפור ה"בורסה".</span></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-17635352336129087552007-08-09T17:19:00.000-07:002008-12-11T15:28:11.755-08:00אברהם יולי - חניך ה בורסה<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">(23.8.04 בביתו בתל-אביב)<br /><br />נולדתי בקרקוב. אבי נפטר בהיותי פעוט והשאיר משפחה במצב קשה: אמי החולנית ושמונה ילדים. אז משפחה בגודל כזה היתה תופעה שכיחה. ביתנו היה בשכונת פודגוז'ה (Podgórze) ברחוב קלווריסקה 45 (Kalwaryjska), על הדרך המובילה ל-Kalwaria, עיירה קדושה לקתולים שבה מנזר וכנסייה ברנרדינית מהמאה ה-17.<br />כשהייתי בן שבע וחצי הגיעו אל ביתנו נציגי הארגון הסוציאלי של קהילת יהודי קרקוב, שטיפל במשפחות כמו שלנו, והציעו לאמי להעביר אותי לבית היתומים. באותה תקופה, ב-1921, קהילת יהודי קרקוב היתה המתקדמת ביותר בפולין בתחום של מוסדות עזרה וסיוע לילדים. אמא הסכימה והעבירו אותי לבית יתומים. הפרידה מאמא ומהבית היתה קשה מאוד, ולא הפסקתי לבכות. רק לימים הבנתי עד כמה המעבר הזה היה לטובתי ושינה את חיי, אבל אז היה לי קשה מאוד.<br /><br /><strong>בית היתומים</strong><br />בית היתומים שכן בבניין בן ארבע קומות ברחוב דיטלובסקה 64 , ובחזיתו היה כתוב:<br />Zakład Wychowawczy Sierót Zydowskick im. Rackowej<br />הפטרונים של המוסד היו משפחת רוקח. ראש המשפחה היה נציג ועדה של הקהילה היהודית בקרקוב ואשתו, גברת רוקח, היתה רגישה מאוד כלפי היתומים והגיעה כל יום עם כלבה הגדול למוסד. היא היתה אחראית על המחנכים שם, והיתה עמם בקשר יום-יומי. המחנכים היו סטודנטים יהודים מהאוניברסיטה הייגלונית בקרקוב, והיו חלק מקבוצת סטודנטים יהודים שבנתה את בית הסטודנט היהודי הניהול השוטף של בית היתומים היה בידי גברת פוירשטיין.<br />המחנכים אז לא קיבלו הדרכה פדגוגית כמו שאנחנו דורשים היום ממחנכים ומנהלים, אבל קיבלנו שם כל מה שרק אפשר לתת לילד ,שלא קיבל מהבית מה שבית צריך לתת.<br />בית היתומים היה מעורב לבנים ולבנות, אבל הבנים היו הרוב, כ-40, לעומת כ-23 בנות.<br />חדרי השינה היו בקומה השלישית משני צדי המסדרון: בצד אחד חדרי הבנים ובצד השני חדרי הבנות. לאורך קירות חדר המדרגות היו לוחות שמות התורמים לבית היתומים. זה היה מוסד מסודר ומפואר מאוד.<br />חדר האוכל היה אולם גדול מאוד ובו שולחנות לארבעה סועדים, ולכל ילד היה מקום ישיבה קבוע. בזמן הארוחה היתה הקפדה על שקט ועל אכילה בלי להניח את הידיים על השולחן, כדי לא לתפוס את מקום האוכל על השולחן. העבודה בחדר האוכל נעשתה על ידי עובד מבוגר, בסיוע ילד שהתנדב לעזור. הילדים חולקו לקבוצות ומילאו תפקידים שונים בחיי המוסד, ולא רק בחדר האוכל.<br /><br />בשבתות התקיימו שיחות עם המחנך, שבהן היה אפשר להגיד מה טוב ומה מפריע, והמחנך הקשיב ושמע.<br />זה היה מוסד חינוכי בהתאם לכללים שהיו באותה תקופה, כלומר כללים של "עשה ואל תעשה": קום, לך, צא ועשה מה שאתה מוכרח. אחת מתקנות המוסד היתה ביקור בבית המשפחה, פעם בשבוע בשבת אחר הצהריים. כל השבוע חיכיתי לפגישה הזאת. בסך הכל הייתי אז בן שמונה, וזכרתי את הדרך מבית היתומים לבית והלכתי לבד. אף אחד לא ליווה אותי ולא ידע כיצד להגיע לביתי.<br />לפעמים, כאשר היו בעיות התנהגות, בוטלה הזכות הזאת של הביקור השבועי. בשבתות שלא ביקרנו בבית התחושה היתה איומה. בתום ארוחת הצהריים בשבת אמרו לילד בחדר האוכל, "עלה לחדר השינה ושכב שם עד ארוחת הערב, ב-17:00".<br />אף על פי שעל בניין בית היתומים היה כתוב "מוסד חינוכי", לא הכל היה כל כך חינוכי. אבל אין לי טענות. כל אחד מאתנו שהיה שם צריך להודות לאלוהים על שניתנה לו הזכות הזאת. לפעמים כשנמצאים בתוך משהו לא מבינים אותו, אבל אחר כך מבינים שקיבלת את הטוב ביותר.<br />ההורים לא יכלו לבקר במוסד ולשמוע על ילדיהם, והנוהג הזה היה כנראה הדבר הנכון ביותר אז.<br />למדנו בבית ספר יסודי ממלכתי ברחוב מיודובה (Miodowa), לא רחוק מבורסת היתומים ברחוב פודבז'זה.<br /><br /><strong>היציאה מבית היתומים</strong><br />איני יודע מתי בדיוק נוסדה ה"בורסה". אני הגעתי למוסד ב-1929. בגיל 14 עזבנו את בית היתומים ועברנו ל"בורסה", שהיתה מעין המשך לבית היתומים. זה היה טבעי, כמו שילד עובר מבית ספר יסודי לתיכון. כך אנחנו עברנו מהמוסד הראשון לשני.<br />בריאותי לא היתה טובה כשסיימתי את בית היתומים, ולכן גרתי בבית חצי שנה עד שהתחזקתי והצטרפתי ל"בורסה".<br /><br /><strong>ה"בורסה"</strong><br />בורסת היתומים היתה ברחוב פודבז'ז'ה 6, במרחק שני רחובות מבית היתומים. הבניין היה שייך לארגון בעלי מלאכה ותעשייה יהודים בקרקוב, ומשרדיו היו בקומה העליונה של הבניין. הם תרמו את רוב הבניין ושיפצו אותו למטרות ה"בורסה".<br />הכוח מאחורי ה"בורסה" היה סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'. אנחנו היכרנו רק אותו, אבל לצידו פעלה הנהלה, שהיתה אחראית למסגרת.<br />מפני שהמטרה היתה ללמד את החניכים מקצוע עבר כל ילד בדיקת התאמה מקצועית, והשתדלו להתאים לו מקום עבודה שבו הוא גם יעבוד וגם ילמד את המקצוע. כמובן שלא תמיד זה הלך ולא תמיד החניך עבד במקום שמתאים לו.<br />אני עבדתי במפעל למוצרי נייר שייצר מזכרות ומוצרי נייר אחרים, כמו מחברות. עבדתי שם תקופה לא ארוכה.<br />מבחינה חברתית הייתי חבר ומדריך בתנועת הנוער "גורדוניה". כל חניכי ה"בורסה" היו חברים בתנועת נוער כלשהי. הפעילויות התרחשו בעיקר בשישי ובשבת, ואז הלכנו לסניף של התנועה. הסניף שלנו של "גורדוניה" היה ברחוב סטארובישלנה.<br /><br /><strong>היכרותי עם סיני אלכסנדרוביץ'<br /></strong>ב"בורסה" השתדלו לכוון את החניכים לדרך המתאימה להם מבחינה בריאותית, חינוכית ומעשית. אבל היינו זקוקים לקשר אישי, להיות קרובים למישהו שיתעניין במה שקורה לנו, וזה היה אלכסנדרוביץ'. בשבילי הוא מושג ומוסד.<br />בכל יום הוא הגיע אל ה"בורסה" בשעת ארוחת הצהריים, בין 13.00-12.00. דלת חדר האוכל נפתחה והוא עמד והתבונן, איש יפה ואסתטי. ראשית פנה למנהל אנטנברג ושוחח אתו, ואחר כך ניגש אלינו, שאל והתעניין: "מה שלומכם? איך אתם מרגישים?"<br />איך אפשר להשתחרר מהדמות הזאת? כך היה גם בשבת. אני זוכר אותו לבוש במעיל, נעליים וגרביים לבנים, מסתובב בין השולחנות בחדר האוכל, מתעניין בנו ואחר כך שוב משוחח עם המנהל. מפני שהיה אדם דתי ולא נסע בשבת, הוא הלך דרך ארוכה מביתו ברחוב גרטרודה לבית הכנסת ול"בורסה", כדי להגיד לנו שבת שלום ולראות מה שלומנו, ואחר חזר לביתו, שם חיכו לו אשתו ובנו זאב. הוא דאג לצרכינו מבחינה פיזית, חברתית ותרבותית. למשל, הוא דאג שתהיה לנו תזמורת של מנדולינות וגיטרות. היתה לנו מסורת, אני חושב שעל פי דרישתו, לקבל כל חג בנגינה ובהצגה שהכנו לבד. ההופעות היו באולם הכניסה בקומת הקרקע. תמיד ראיתי את המבט שלו בודק ומתבונן סביבו. לי היתה בעיית שמיעה ולא שרתי, אבל הוא ניגש אלי ואמר, "אני מאוד מרוצה לשמוע אותך שר". התמיכה הזאת חיזקה אותי ונשארה עמי עד היום. הייתי מאוד קרוב אליו.<br /><br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098589413565663698" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEilS4c92r2BIP4iu96UyBEzBzeihBLgBN8Ws4eKsnEgOnBubpG9GSlba1fvxG8eZloOA_53Bw2GyWg3qc6sEd37rkse5WlcEcuO3OBw3gRgSi4ScmWCIyCe0ELjVQ4lzqx-rmrF7EoJZYk/s400/26A.JPG" border="0" /><br />חג החנוכה – הדלקת נרות ליד השעון המפורסם<br /><br /><br /><strong>היציאה מה"בורסה"<br /></strong>עברו שלוש שנים והגיע זמני לצאת מה"בורסה". המצב בפולין היה קשה מאוד מבחינה כלכלית. התגייסתי לצבא אבל לא יכולתי להמשיך בשירות הצבאי בגלל בעיות בריאותיות, ושיחררו אותי. חזרתי לגור בבית אמי וחיפשתי פרנסה במקצועי. התבקש שאחזור למקצוע שלי ולבית המלאכה שבו עבדתי בתקופת ה"בורסה", אבל לא אהבתי את העבודה שם. המכונות היו פשוטות והיה עלי להפעיל כוח כדי לחתוך את הנייר ולבצע עבודות אחרות. לא ידעתי מה לעשות והייתי מאוד מדוכדך.<br />למי יכולתי לפנות? לאלכסנדרוביץ' שהיה בעסקי הנייר. היכרתי את מחסני הנייר הגדולים שלו והלכתי לשם לדבר אתו. הוא אמר לי, "מה הבעיה? בוא תעבוד כאן". וכך היה, הרי באתי מענף הדפוס והנייר שהיה מאוד קרוב. המכונות של פירמת אלכסנדרוביץ' היו משוכללות, והתחלתי לעבוד עם וויניארסקי, מנהל העבודה הפולני. בימי ראשון, כשווינארסקי הלך לצוד ציד ביער, הוא היה זקוק למחליף ובחר בי, כי היכרתי את העבודה וידעתי מה לעשות.<br />בבית המסחר היה מלאי עצום של סוגי נייר בגדלים וצבעים שונים. המחסנים של אלכסנדרוביץ' היו ממוקמים ליד תחנת הרכבת המרכזית של קרקוב, כי כמויות הנייר העצומות הובלו מכל בתי החרושת ברכבת. נסעתי עם וויניארסקי לבתי החרושת השונים לייצור נייר בגבול הגרמני, כדי לבדוק ולבחור נייר. בחרנו את הנייר לפי פרמטרים שונים כמו גודל ולחות, ובדקנו אם הפרמטרים מדויקים, על פי הדרישות.<br />מאוד אהבתי את העבודה. עבדתי בפירמה אלכסנדרוביץ' כשנתיים, ושם היכרתי את סיני ואת אחיו דוד בעבודתם. משפחת אלכסנדרוביץ' היתה משפחה גדולה ועדינה. איני יודע מי בדיוק ניהל את העסק, זיגמונט או אחיו דוד. אני זוכר את שני האחים מגיעים למשרד, שבו התנהל רישום מדויק מאוד של כל דבר.<br />המקום עצמו היה ענק, והנייר הובל בתוך המחסנים ממקום למקום בקרוניות. עבדו שם כ-20-15 עובדים שידעו את העבודה, ידעו להוריד את חבילות הנייר מהמקומות הגבוהים בלי שהנייר יינזק. עבדתי בחדר המכונות ושם חתכנו וצבענו נייר. למשל, היה סוג של קרטון שצבענו בצבע מיוחד, וזה היה הספציאליטה של הפירמה. בהמשך ארזנו ושלחנו את הנייר ללקוחות בכל רחבי פולין, בהתאם לצרכים שלהם.<br /><br /><strong>המלחמה פורצת<br /></strong>המלחמה פרצה בקרקוב ב-1.9.1939. המשכתי לעבוד אצל אלכסנדרוביץ', אבל זה לא היה פשוט כי למעשה המפעל חדל לעבוד בגלל מחסור בחומרים, ובעיקר בשמן להפעלת המכונות. בכל זאת נשארתי כאחראי על מחלקת המכונות, וחיפשתי מקורות לשמן מכונות. אפשר היה לקבל שמן במחלקה הצבאית שמספקת שמן לטנקים של הצבא. בסיס האס-אס היה בפריפריה של קרקוב, וכולם הסתובבו שם במדים, הצדיעו ואמרו "הייל היטלר". כדי לקבל שם את השמן הבאתי אתי עטים מפוארים מהחנות של אלכסנדרוביץ', וחילקתי אותם לגרמנים האחראים. את השמן לא סחבתי לבד, לקחתי אתי גוי מהעבודה שסחב את דליי השמן.<br />באוקטובר 1939, כחודש וחצי אחרי פרוץ המלחמה, ברחתי מקרקוב ללבוב כדי לעזור לאחותי שגרה שם ובדיוק ילדה. שמענו שהיו לה בעיות בלידה ואמא ביקשה שמישהו ייסע וייראה מה קורה לה. הכל רתח מסביב ורבבות פליטים נעו בדרכים.<br />הגעתי ללבוב, חיפשתי עבודה והגעתי לסניף של אלכסנדרוביץ' בעיר, ופגשתי את דוד שעבד שם. זיגמונט אלכסנדרוביץ' הספיק לצאת מקרקוב לפלשתינה ברכבת האחרונה לפני פרוץ המלחמה.<br />העובדים בסניף בלבוב קיבלו אותי בזרועות פתוחות ואמרו לי, "קודם כל לך להתרחץ ולהחליף בגדים, ורק אחרי שתתרענן תבוא לעבוד". כך עשיתי וקיבלתי עבודה בסידור הניירות במחסן, עם יהודי בשם פליישר. לבוב היתה תחת השלטון הרוסי, והרוסים הזמינו הרבה מאוד נייר.<br />בחורף 1940 נערכו רשימות בלבוב, הפליטים היו צריכים להירשם ולכתוב אם הם רוצים להישאר ברוסיה ולנסוע לעומק רוסיה לעבודה, או לחזור לפולין. דוד ואני כתבנו שאנחנו רוצים לחזור לקרקוב. דוד היה איש עם נשמה אבל לא טיפוס שהתעניין בסביבתו בדומה לזיגמונט. הוא היה יותר סגור עם משפחתו ועם העסק שלהם.<br />הייתי בלבוב כמה חודשים. מתוכם ישבתי כחודשיים במאסר וחזרתי לקרקוב בינואר או פברואר 1940.<br />הגעתי לחנות ולמחסנים של אלכסנדרוביץ' ושום דבר לא היה כמו קודם. הגרמנים תפסו את המקום והפעילו את העסק, והכל השתנה. היתה שם כמות עצומה של נייר, כ-40 אלף טון נייר. שוב נזקקתי לנפט כדי להפעיל את המכונות, ושוב הלכתי לבסיס של האס-אס כדי לקבל את הנפט שהיה מצרך חשוב מאוד במלחמה. שוב ניגשתי למשרד של אלכסנדרוביץ' וקיבלתי כמה מוצרים יפים, באתי לבסיס האס-אס, דיברתי עם האחראי, נתתי את המזכרות היפות וקיבלתי את הנפט. אחרי שיצאתי עם השלל אמרתי לעצמי, "אני לא חוזר לכאן". הלכתי לאנטנברג מנהל ה"בורסה", שעדיין ניהל את ה"בורסה" כרגיל, וסיפרתי לו על תוכניתי: "אנחנו קבוצת חברים מ"גורדוניה" שמתכננים לצאת ללבוב, משם נמשיך לווילנה ונעלה לארץ ישראל". החלטתי ללכת לאחותי ולמחסנים של דוד בלבוב. זו היתה הפגישה האחרונה שלי עם אנטנברג, יותר לא ראיתי אותו. עם פרוץ המלחמה ה"בורסה" הצטמצמה מאוד. הילדים שהיו להם הורים חזרו הביתה, ומי שלא היה לו בית נשאר שם.<br />הגענו ללבוב וקבענו עם קבוצת החברים שבלילה נצא בשקט גמור לכיוון וילנה, כך שאף אחד לא ישמע אותנו. הייתי אצל אחותי ונרדמתי כשלייבל'ה התינוק שלה שוכב על ברכי, וכשהתעוררתי גיליתי שהבחורים מ"גורדוניה" המשיכו בדרכם לווילנה בלעדי, ונותרתי לבד. בהמשך הגעתי לסיביר. בתקופת שהותי בסיביר, במלחמה, זיגמונט אלכסנדרוביץ' שלח לי חבילות מפלשתינה. אני לא יודע איך הוא עשה זאת, כיצד מצא את הכתובת וכיצד החבילות הגיעו. אבל הן הגיעו.<br />זיגמונט אלכסנדרוביץ' נפטר פה בארץ והוא קבור בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב. בכל שנה, ביום השנה למותו, אנחנו עולים לקברו. בכל פעם אני מודה לאלוהים על מה שקיבלתי ממנו. אדם כזה לא היכרתי מעולם, ובתי החיה בארצות הברית גאה מאוד על שהייתי ב"בורסה".<br /><br /><br /><strong>לאחר המלחמה<br /></strong>אחרי המלחמה הייתי בגרמניה ונסעתי לפולין לראות מה קרה בבית שלי. בדירה שלנו כבר גרה בעלת בית גויה. הדירה היתה בקומה ראשונה. נכנסתי רק לחדר המדרגות ורגלי לא נתנו לי להמשיך ולעלות לדירה.<br />לאחר המלחמה אחי חיפש אותי וכתב מכתבים לכל מוסד אפשרי, הוא חיפש אותי בכל מקום. לבסוף מצא אותי ובמכתב סיפר לי את כל קורות משפחתנו בשואה. שמעתי ממנו שאמי מתה בגטו במיטה, כשאחותי יושבת לידה. היתה לה זכות מיוחדת והיא נפטרה בידיים של הבת שלה.<br />המלחמה הסתיימה, היה תוהו ובוהו בכל מקום ואיש לא ידע היכן הוא ומי הוא. כך התחלתי את פעילותי בארגון "הבריחה". נפגשתי עם אנשים והלכנו ממקום למקום כפעילים שהיפנו לעלייה לארץ ישראל. זה היה מסובך מאוד כי לאנשים לא היה אמון באף אחד, והיינו צריכים לגרום לאנשים ששרדו לתת בנו אמון. ב-1946, בתקופת העלייה, ישבתי עם נוער וסיפרתי להם על חיי, מה עשיתי וכיצד קיבלתי את הדברים. הם ישבו בשקט רב והקשיבו, ולאט לאט החלו לתת בי אמון. תפקידי היה להביא אנשים ולסייע להם לעבור את הגבול בדרכם לארץ ישראל. ישבתי בנקודה מסוימת בגבול איטליה ומפעם לפעם הייתי צריך לנסוע למקומות שונים, כמו אוסטריה או מינכן, ולהביא משם אנשים ונוער. באחת הקבוצות שפגשתי במינכן היתה גם אשתי. היא היתה עם שתי אחיותיה, והן השתייכו לקבוצה של כ-30 בנות. כשהגעתי לקבוצה וראיתי את הילדה הזאת אמרתי "את שלי", ומאז ידה לא משה מתוך ידי. היא לא הבינה באיזו חוצפה אני לוקח אותה מתוך משפחתה וחברותיה. </span></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-41847725674170637032007-08-09T16:28:00.001-07:002008-12-11T15:28:12.242-08:00יחזקאל פולניצר - חניך ה בורסה<div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">(9.8.04, 12.8.04, בביתו בחולון)<br /><br />נולדתי בקרקוב ברחוב יוזפה (Jozefa). משפחתי התגוררה בבית מספר 40, הנמצא בין בית הכנסת "הגבוה" ("הויכה שול") לבין בית המדרש "קובעי העתים".<br />אמי חלתה והמצב בבית, שבו היו שלושה ילדים, היה קשה מאוד. לכן הועברתי לבית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64 , שנקרא:<br />Rockowej Zakład Wychowawczy Sierót Zydowskick im<br />עד היום רואים את שרידי שם בית היתומים כתוב בפולנית ובעברית על חזית הבניין, בין הקומה הראשונה לשנייה.רחוב דיטלובסקה נקרא על שמו של יוזף דיטל, ראש העיר קרקוב בזמן שלטון האוסטרים.<br />המוסד נוהל בפועל על ידי גברת פויירשטיין בסיוע בעלה, ונשיא המוסד היה ד"ר רפאל לנדאו, רופא ילדים ידוע ומנהל בית החולים היהודי ברחוב.Skawińska לצד המנהלים פעלה ועדה מרכזת בת 30 חברים, שהיתה נפגשת אחת לכמה זמן. באותה תקופה לא היו טלפונים, וחניכי בית היתומים שימשו כשליחים להעברת ההזמנות והדואר לפגישות חברי הוועדה.<br />בית הספר היסודי שבו למדנו היה בקרבת מקום, ברחוב מיודובה 36 (Miodowa). זה היה בית ספר פולני בשפה הפולנית. התלמידים היו יהודים וצוות המורים וההנהלה היה מעורב, יהודים ופולנים.<br />בזמן שהותי בבית היתומים למדנו תורה כמה פעמים בשבוע במשך שעה, ואחת לכמה זמן נבחנו בעל פה בפני מלומדי הקהילה בקריאת חומש מתורגם ליידיש.<br />משך הלימודים הסטנדרטי בבית הספר היסודי בפולין אז היה שבע שנות לימוד, כך שסיימתי את בית הספר בגיל שלושה עשרה וחצי. בזמן שהותי בבית היתומים אמי נפטרה ונותרתי יתום מאם.<br />עם סיום הלימודים בבית הספר היסודי הסתיימה גם השהות בבית היתומים. חלק מהילדים עברו ישירות ל"בורסת" היתומים הסמוכה, ואחרים שמצבם בבית היה טוב יותר חזרו לביתם.<br />אני עברתי ישירות ל"בורסה". מצויד בחבילת בגדים חמים וחדשים עברתי את שני הרחובות שהפרידו בין שני המוסדות, והתקבלתי על ידי המנהל מר יחזקאל אנטנברג.<br /><br /><strong>החיים ב"בורסה"</strong><br />בקרקוב היו אז שתי בורסות. אחת ברחוב קרקובסקה, שנקראהBursa na Krakowskiej - כלומר, ה"בורסה" מרחוב קרקובסקה; והשנייה שלנו, שנקראה<br />Bursa Rękodzielnicza Seirót Zydowskich w Krakowie ul. Podbrzezie 6<br />כלומר, ה"בורסה" מרחוב פודבז'ז'ה 6. המקום נקרא "בורסה" למקצועות יד או למלאכות יד.<br /><br />גילי הצעיר יחסית לא אפשר לי להתחיל לעבוד מיד עם היכנסי למוסד כשאר חניכי ה"בורסה". מפני שהייתי תלמיד טוב הוחלט שאמשיך ללמוד. למדתי בבית הספר המקצועי ליהודים, שהיה בתוך חצר הגימנסיה העברית וחלק ממנה. שני המוסדות, ה"בורסה" והגימנסיה, היו צמודים זה לזה אבל לא קשורים אחד לשני. לגימנסיה העברית היו שתי כניסות, אחת מרחוב Brzozowa והשנייה מרחוב פודבז'ז'ה, בקרבת הכניסה ל"בורסה". שפת הלימוד בגימנסיה היתה פולנית, אבל לימודי העברית היו מאוד מפותחים.<br />אחרי שתי שנות לימוד נאלצתי להפסיק את לימודי בבית הספר המקצועי ולא סיימתי את השנה השלישית והאחרונה, מפני שלאבי לא היה כסף להמשיך לממן את לימודי. הפסקתי ללמוד אבל נשארתי ב"בורסה" והתחלתי את חיי העבודה כשאר החניכים.<br />הקירבה בין בית הספר המקצועי ל"בורסה" איפשרה לי לצאת לבית הספר חמש דקות לפני תחילת הלימודים בשעה שמונה, ובזמן הפנוי, אחרי שסיימתי להתארגן בבוקר, עזרתי עם חבר שלמד אתי לפאני גוסדודיני, מנהלת המטבח. טחנו בשר, הלכנו למכולת הסמוכה שנפתחה כבר בשעה 6:00-5:00 וקנינו חמאה וגבינות, ועשינו עבודות נוספות. פאני גוסדודיני לימדה אותי לבדוק את החמאה שעמדתי לקנות בעזרת הלשון: שמים טיפת חמאה על הלשון, ואם היא שורפת סימן שהחמאה לא טובה. בימי חמישי קניתי במכולת שני סוגי חמאה, אחד כרגיל למריחה והשני לאפיית העוגה לכבוד שבת.<br />כל חניך לקח עמו, לפני היציאה לעבודה, כריך משתי פרוסות לחם מרוחות בחמאה. מי שרצה שתייה קיבל גם מיכל תה. ביום שישי הכריך הכיל בנוסף לחמאה גם גבינה או דגי שפרוטים, ובערב היתה ארוחת קבלת שבת חגיגית.<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098590023451019746" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjtVF62fh2HOtuQ9IlMZgU8r-2xVL3y91qwXuei-P_LVOvHM0TZT0wricXkMNZc9Y2oT8CRdXwDPC7Hp0x6kErxoYtOB5hGliPRWSK_E5ruhlckeghyphenhyphenU8LdRKGZ3xVZe2grGXqhHBwDBqw/s400/27A.JPG" border="0" /> צוות המטבח<br /><br /><br /><strong>המקצוע שלי</strong><br />עבודתי הראשונה כחניך ה"בורסה" היתה במסגרות, במסגרייה של גינסקי מרחוב Wawrzyńca. זאת היתה עבודה קשה ופשוטה שלא סיפקה אותי. מי הלך אז לעבוד במסגרות? רק ז'לובים ואנשים חזקים. במסגרות צריך להפעיל כוח כדי לשייף ולעבוד עם פטיש ואזמל. זאת לא היתה עבודה מקובלת ליהודים והם לא עבדו בה.<br />לא הייתי מרוצה, ורציתי להחליף את עבודת המסגרות לעבודה אחרת. הלכתי לאלכסנדרוביץ' וביקשתי ממנו שיעזור לי להשתלב בעבודה אחרת. אמרתי לו: "הלכתי לבית ספר מקצועי, ובמקום לתת לי עבודה באחד המקצועות שלמדתי שלחו אותי לעבוד במסגרות, שזאת עבודה מאוד פשוטה". רציתי להיות דפס וביקשתי ממנו שיעזור לי למצוא עבודה בדפוס. אלכסנדרוביץ' אמר לי שקשה מאוד להשיג עכשיו עבודה אחרת, אבל הוא יראה מה אפשר לעשות. לא הרפיתי ודיברתי אתו פעם נוספת, ובאמת הוא מצא לי עבודה בבית דפוס, באזור שיהודים לא גרו בו.<br />היו לאלכסנדרוביץ' הרבה מאוד קשרים. הוא היה אישיות מאוד מכובדת, יועץ בעירייה, חבר מועצת העיר, סוחר עשיר ומעורה בחיים הציבוריים. הוא הכיר את כל קרקוב וסייע לנו למצוא עבודות מתאימות.<br />מקצוע הדפוס נחשב אז למלך המקצועות. שינוי המקצוע שינה גם את המשכורת שלי לטובה. במסגרייה השתכרתי סכום זעום ומגוחך של שני זלוטי לשבוע. זה היה השכר היומי של פועל דחק והיה אפשר לקנות בסכום הזה שני קילוגרם בשר או שישה וחצי קילוגרם לחם. אני חושב שדולר היה שווה חמישה זלוטי.<br /><br /><strong>היכרותי עם סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'</strong><br />סיני היה ה"פרזס". הוא היה מגיע ל"בורסה" לעתים קרובות. אני זוכר אותו מגיע לבקר ב"בורסה" בשעות הערב. יש כאלה שזוכרים שהוא הגיע באמצע היום.<br />הוא היה תמיד לבוש במעיל חורפי, נכנס למשרד ומסדר דברים עם אנטנברג. לפעמים ביקש לדבר עם מישהו מהתלמידים, או שמישהו מאתנו ביקש לדבר אתו - כמוני למשל, כשביקשתי ממנו להחליף עבודה.<br />בתקופת לימודי בבית הספר המקצועי הזדקקתי לכלי ציור ושרטוט, לחומרי כתיבה ולמחברות. לאלכסנדרוביץ' היתה חנות גדולה לנייר מסוגים שונים ולכלי כתיבה ברחוב Dluga 1 פינת Basztowa. מעל הכניסה לחנות היתה כתובת:<br />ר. אלכסנדרוביץ' ובניה<br />כלומר רגינה אלכסנדרוביץ', אמו של זיגמונט, ובניה.<br />כשהזדקקתי לציוד לבית הספר המנהל אנטנברג כתב מכתב ובו רשימה של כל צורכי הכתיבה והשרטוט, ונתן לי את המכתב כדי שאקח אותו לחנות ואחזור עם החומרים. הגעתי לחנות עם המכתב, הראיתי אותו למי שהיה שם, ומשם נשלחתי אל אלכסנדרוביץ' במשרד כדי שיחתום ויאשר. בחנות קיבלנו את הציוד הטוב ביותר שהיה קיים. נייר שרטוט משובח כמו שקיבלנו מאלכסנדרוביץ' לא ראיתי אצל אף אחד מתלמידי בית הספר, שהיה מוסד פרטי ולמדו בו ילדים ממשפחות עשירות.<br />אלכסנדרוביץ' היה אדם דתי, אך איני זוכר אם חבש לראשו כיפה. אני זוכר שהוא לא חבש כובע. היתה לו רעמת שיער לבן, הוא חבש משקפיים מוזהבים וחיוך תמידי היה נסוך על שפתיו כשהוא דיבר אתנו. אני חושב שהוא אהב מאוד ילדים ובמיוחד את החניכים שלו. תמיד שאל שאלות והתעניין במה שקורה אתנו.<br /><br /><strong>נופש וטיולים</strong><br />בחופשות הקיץ נהגנו לצאת לנופש. הנופשים התקיימו במשך שבועיים-שלושה מדרום לקרקוב, במקומות כמו רבקה (Rabka), יורדאנוב (Jordanow) וחבובקה (Chabówka). עלינו על הרכבת בקרקוב ונסענו למקום הנופש או לבסיס היציאה לטיולים. הנסיעה מקרקוב לרבקה, למשל, ארכה כארבע שעות משום שזאת היתה נסיעת מאסף, והרכבת עצרה כל עשרה קילומטרים. הנסיעה ברכבת היתה אז התחבורה הנוחה ביותר.<br />ברבקה היה בית מרפא, סולנקה (Solanka), שבו ריפאו מחלות מעיים בעזרת מי מלח. היה שם פארק יפה מאוד שאליו הלכנו לפעמים כדי לשמוע את התזמורת שניגנה אז בכל יום מימי הקיץ.<br />הטיולים והנופש התנהלו עם סדר ומשמעת צבאיים, ועד היום זה עד כדי כך טבוע בי שאיני יכול לסבול איחורים.<br />החצוצרה ליוותה אותנו בפעילויות השונות ואני הייתי החצוצרן. יותר מאוחר פלגי ירש את מקומי בתפקיד. חיצצרתי פעמיים ביום, בבוקר ובערב. בבוקר הייתי חייב לקום ראשון ולהעיר את החניכים בתקיעות חצוצרה, ובערב תקעתי בחצוצרה לסיום היום.<br />נהגנו ללון במקום מסוים ששימש לנו כבסיס יציאה לטיולים, ממנו יצאנו ואליו חזרנו. אחד הטיולים הזכורים לי ביותר היה לאזורBabia Gora שעל מקורות הוויסלה, ממערב לזקופנה, שנמשך יומיים. משם המשכנו מזרחה לקרושצ'נקו (Krościenko), וישנו באכסניה שמקבלים בה מרק ותה. זו היתה אז שיטה מאוד מפותחת בפולין. בהרים תפס אותנו גשם נורא ונרטבנו עד לשד עצמותינו. חילקנו את מצרכי המזון בינינו וכל אחד נשא עמו את מה שהוטל עליו. אלה שנשאו בתיק לחם היו בבעיה. הגשם הרטיב את הלחם והוא הפך לדייסה, אז זרקנו את העיסה והכנו מרק לבד.<br />המרק שבישלנו אז בטיולים היה נהדר, ושנים אחר כך עוד זכרתי את הטעם. אהבתי את המרק הזה עד כדי כך שפעם בשנות ה-60 וה-70, כבר פה בארץ, נסעתי לכמה ימים לים המלח עם חברי (שהיום כבר אינו בחיים), ובישלנו את אותו המרק. הכנו את המרק מאבקת מרק מאגי, חתיכות נקניק, תפוחי אדמה, שקדי מרק ועוד כל מיני דברים, וזה היה מצוין.<br />בארוחת הערב אכלנו חמאה עם גבינה למריחה וביצים קשות, ונהנינו מאוד.<br />תחום הטיולים היה מפותח בפולין, ובאזורי הטיולים היו סימנים צבועים על העצים שכיוונו את ההליכה במסלול. פלגי ואני תמיד הלכנו בראש הטור. היינו מצוידים במפות, בדקנו כל הזמן את המפה והשווינו עם הסימנים על העצים. לפעמים הוספנו סימנים על האדמה עם אבנים, למשל חצים.<br />אנטנברג היה שונה לחלוטין בטיולים מאנטנברג שהיכרנו ב"בורסה", שם הוא היה מאוד קשוח. בטיולים הוא היה אחר לגמרי, והתנהג כחבר וכאחד מאתנו.<br />אחד הטיולים שאני זוכר ארך יומיים והיה באזור ה-Pieniny ושלושת הכתרים (Trzy Korony). זה הר בגובה 982 מטרים מעל פני הים, המתנשא מעל נהר דונייץ (Dunajec), ועל פסגתו ארון קבורה ובתוכו נזיר.<br />משם הלכנו לתחנת הרכבת בקרושצ'נקו (Krościenko) או בשבניצה (Szczawnica), עלינו על הרכבת וחזרנו לקרקוב. באחת הפעמים צעדנו כשעתיים במרץ רב לאורך 15 קילומטרים עד שהגענו לתחנת הרכבת, והמרצנו את עצמנו בשירה.<br />זכור לי טיול נוסף לטטרה שארך שלושה ימים. נסענו ברכבת לזקופנה ומשם הלכנו ל-Dolina Gąsienicowa ואחר לזברט (Zawrat). זאת פסגת הר שקשה מאוד לטפס עליה, והטיפוס כרוך בסולמות ברזל ושלשלאות. טלר המחנך הלך בראש הטור, ואנטנברג היה המאסף. מהזברט המשכנו לעמק חמש הימות (Dolina Pięciustawów), ומשם למורסקי אוקו (Morskie Oko). בסוף המסע חזרנו ברגל לזקופנה, עלינו על הרכבת וחזרנו לקרקוב.<br />מלבד הטיולים מחוץ לקרקוב סיירנו במקומות רבים בתוך קרקוב עצמה, כמו המוזיאון הלאומי, וואוול, מוזיאון צ'רטוריצקי, מפעלים ליצור חשמל, גז, פחם ואחרים.<br /><br /><br /><strong>קז'ימיז וסביבת ה"בורסה" כפי שהיכרתי</strong><br />נולדתי בקז'ימיז' וברובע זה חייתי בכל תקופת שהותי בקרקוב. רחוב פודבז'ז'ה , בו היתה ה"בורסה", היה רחוב רגיל, לא תוסס במיוחד ולא שקט. התלמידים שהלכו לבית הספר היסודי ולגימנסיה הגיעו מרחוב מיודובה ולא דרך הרחוב שלנו. בהמשך, בפינת הרחובות מיודובה ופודבז'זה, שכן בית הכנסת "הטמפל". זה היה בית כנסת מפואר שבו לא התפללו בכל יום, אלא רק בשבתות וחגים. בחלקו העליון של אולם התפילה הגדול היה יציע ובו עוגב שליווה את שירת המקהלה.<br />על העוגב ניגנו רק בעצרות ממלכתיות כמו ביום הקונסטיטוציה בשלישי במאי, ביום העצמאות הפולני שחל ב-11 בנובמבר או ביום הולדתו של הנשיא. בימים אלה התאספו כל הילדים מבתי הספר היהודיים לתפילת חג יפה ומיוחדת. הרב החזן התפלל, ותפילתו לוותה בנגינת עוגב ובשירת המקהלה. לאחר התפילה דרש הרב דרשה, ואחריה התפזרה העצרת. הרבנים שדרשו ב"טמפל" ושאותם אני זוכר מתקופת ילדותי היו ד"ר יהושע טהון, ואחריו ד"ר שמלקס.<br />ברחוב מול הגימנסיה היו בתים קטנים. אחרי שעזבתי את ה"בורסה" שכרתי דירה עם חברים שלי בבניין שבפודבז'ז'ה 1. היום עומד בית ספר במקומם של הבתים הקטנים.<br />מרחוב מיודובה, בקרבת פינת הרחוב עם פודבז'ז'ה, הוביל רחוב אסתרי (Estery) לשוק החדש. ברחוב אסתרי שכן תלמוד תורה בבניין גדול. לשוק קראו אז הפלאץ, הכיכר. אני זוכר שבנו את המבנה הגדול והעגול שבמרכז הכיכר. אם ממשיכים מקצה הפלאץ שמאלה, מגיעים לבית הכנסת של הרב אייזיק שבו התפלל אבי. בשטח הפתוח שלפני בית הכנסת היה שוק דגים, פיש פלאץ. בסמוך, ברחוב Warszauera פינת רחוב קופה ((Kupa, עמד בית הכנסת "קיפה שול" (קופת הקהל).<br />בית הכנסת ה"אלטה שול" שוכן ברחבת שירוקה (Szeroka), בקרבת המפגש עם רחוב יוזפה. באולם הגדול התפללו רק בשבתות וחגים, וביום-יום התפללו בחדרים הצדדיים. פנחס לייזר, השמש של ה"אלטה שול", היה שכן של הורי. לאחר מותו החליף אותו בנו שייע.<br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098590629041408498" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEj-ftMc8vkvWVri-7-zIbwfArKzrlLyVXmAmKHfPE0ikZXLh0KiwzAJBvly6S7qum5IUe_ZFFUjk4c5ofEGy2V89Pyf5_U7TyQbtEJveddP749ttGsP9bDounGBtDVYsgDIoj6m7bRGsOE/s400/28.JPG" border="0" /> ה"אלטה שול"<br />צלם: זאב אלכסנדרוביץ', '1930<br /><br />בשבתות שבהן היהודים אומרים פרקי אבות למדו ב"אלטה שול" למעלה. הייתי ילד קטן וסקרן ונכנסתי להסתכל בשעה שאכלו שם סעודה שלישית. ביידיש אומרים: שָלֶשידס. שתו שם יין ומיוט. הסופר הפולני הידוע שנקביץ' כתב טרילוגיה, שם הוא מזכיר פעמים רבות שהפולנים שותים מיוט {53}<br />בית הורי שכן ברחוב יוזפה 40, בין ה"הויכה שול" שבמספר 38 לבין בית המדרש "קובעי עתים" שבמספר 42. זה היה בית בן שתי קומות עם עליית גג. בקומה השנייה היה בית כנסת קטנטן בגודל 25 מ"ר לערך, נקי מאוד, והמתפללים היו חילונים ומסורתיים. קראו להם דאיטש מלשון דויטשר, כלומר גרמנים. הכינוי דבק בהם מפני שיהודים דתיים לבשו קפוטה, מעיל ארוך, ואילו היהודים החילונים היו מגולחים ולבשו מעיל כפי שהיה מקובל אז באירופה.<br />שמש בית הכנסת, יהודי נמוך מאוד, גר בעליית הגג ונעל את דלת בית הכנסת על סוגר ובריח. לפעמים כילד ניסיתי להתגנב פנימה, אבל לא תמיד הצלחתי ופעמים רבות הוא לא הכניס אותי.<br />בבניין שלנו גר שפינגאר, יהודי נמוך קומה, בעל חנות קטנטונת בתוך כוך שבה מכר משקה מיוט, רגל קרושה ומזטים שונים. היה לו פטנט מיוחד להורדת המאכלים המבושלים מהמטבח שבדירתו בקומה העליונה לחנות בקומת הקרקע. הוא התקין צינור ארוך והוריד דרכו את המאכלים המבושלים מהמטבח למעלה לכוך למטה. בדירתו היה אולם גדול מאוד, שהתמלא בשבתות באורחים שהגיעו במיוחד לסעודה השלישית. הסעודה היתה תוססת מאוד ולוותה בשירים ובריקודים. היום המקום חסום ואי אפשר להיכנס לתוכו, וכך גם החצר שבה עומד הבניין שבו גרה משפחתי. משפחה נוספת שגרה אז בבניין שלנו היתה משפחת הורוביץ. היום פועל בדירתם המשרד לשיקום רובע קז'ימיז'.<br /><br /><strong>היציאה מה"בורסה"<br /></strong>עברו שלוש שנים מאז שנכנסתי ל"בורסה", התבססתי בעבודה והרווחתי 12 זלוטי לשבוע. אנטנברג קרא לי ואמר שהגיע הזמן שאצא לעצמאות, וכך היה. שכרתי חדר עם עוד שני חברים בפודבז'ז'ה 1, בדירה שבה גר זוג צעיר עם ילד. הזוג והילד גרו כנראה במטבח ובחלק נוסף של הדירה, ולנו היה חדר ממש לוקסוס עם רדיו. למי היה אז רדיו? ב"בורסה" היה לנו רדיו קטן.<br />בדירה הזאת היה חדר נוסף שבו גרו ארבעה-חמישה חבר'ה שהגיעו מהעיירות ומהכפרים שמסביב לקרקוב. הם היו מרדנים סוציאליסטים ובונדיסטים, לא היה להם טוב אז הם התקוממו נגד הקפיטליסטים. הם ישנו על מיטות ברזל ועל הרצפה ולא כולם עבדו. הבחור ששכר את הדירה עבד במפעל לטחינת קפה בפינת רחובותSienna ו-Mally Rynek. למפעל היה חלון ראווה מזכוכית גדולה, ותמיד כאשר עברנו שם עמדנו והסתכלנו על הקפה הנטחן. לא יכולנו להיפרד מהריח המגרה של הקפה, שהתפשט בכל הסביבה. הזוג לא קנה את הדירה, רק שכר אותה והשכיר חדרים כדי לשלם את שכר הדירה. אף אחד לא קנה אז דירה, על קניית דירה שמענו פעם ראשונה בישראל.<br />זמן מה לאחר שיצאתי מה"בורסה" עוד איפשרו לי להמשיך לאכול ארוחת צהריים במוסד, וזאת היתה עזרה מאוד חשובה באותה תקופה. תיכננתי את הארוחות שלי בצורה קפדנית: ארוחת בוקר אכלתי לפני העבודה בדירה, וארוחת צהריים בסיום העבודה אכלתי ב"בורסה".<br />באותה תקופה בקרקוב היה בכל בניין שוער שהיה אחראי עליו. היתה תקנה לפיה סגרו את דלת הבניין ב-22:00, ומי שרצה להיכנס לבניין אחר כך היה צריך לשלם 10 גרושי. מי שרצה להיכנס אחרי חצות שילם 20 גרושי.<br /><br /><strong>המלחמה פורצת<br /></strong>עבדתי בבית הדפוס עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, קיבלתי העלאה במשכורת ופירנסתי את עצמי.<br />הגרמנים נכנסו לקרקוב ביום שישי, 1.9.1939, ב-6:00 בבוקר. היתה פאניקה איומה והיה ברור שהולכת לפרוץ מלחמה. הגיעו רבבות פליטים יהודים ופולנים שברחו משלזייה במערב דרך קרקוב למזרח.<br />בשבת עוד הייתי בקולנוע ושמעתי הפצצות, אבל לא ידענו אם זאת מלחמה והלכתי לעבודה כרגיל. לא גייסו אותי לצבא, כי עדיין לא הייתי בן 21. הייתי עם עוד שלושה חברים, ויחד החלטנו לברוח מזרחה לכיוון לבוב. ברחתי רק עם חברים. אמי מתה מזמן, אבי היה זקן, אחי צעיר ממני בארבע שנים, אח אחר נשוי, ואחיותי כבר מזמן עזבו את הבית.<br />התחלנו את הבריחה ביום ראשון ברגל, והיה קשה מאוד. המים אזלו ולא היה מאיפה להשיג מים. רבבות בני אדם היו בדרכים והיה כאוס כללי. הצבא הסתובב בשטח ימינה ושמאלה, ללא שום סדר. האנשים חשבו שאולי תהיה מלחמה בין הרוסים לגרמנים, דובר שיהיה משהו בגדנסק אבל לא יותר מזה.<br />היה קשה להשיג אוכל, נכנסנו לכפרים לחפש אוכל. עם מעט הכסף שהיה לי הסתדרתי. יום אחד ראינו את הטנקים הגרמניים עוברים לידינו, לא היה יותר לאן לברוח והחלטנו לחזור לקרקוב. כל ההרפתקה הזאת ארכה עשרה ימים. הרגליים כאבו לנו נורא וביום השמיני קבוצת החברים שלנו התפרקה. הלכנו לחפש מים. הם הלכו לשבת ולנוח ואני הלכתי לבד בכביש, עברתי על פני עיירה והגעתי לביתם של תושבי כפר. התיישבתי על סף הבית ופתאום נפתחה הדלת, וקצין גרמני יצא ודיבר בגרמנית אל בעלת הבית הפולנייה, שלא הבינה דבר. אני ישבתי וחייכתי והוא שאל אותי, "למה אתה מחייך?" ועניתי לו, "היא לא מבינה, אבל אני מבין קצת כי למדנו בבית הספר גרמנית". הוא אמר לי, "תגיד לה שאבוא", והתיישב לידי.<br />בדיוק גמרתי לעשן סיגריה וזרקתי את בדל הסיגריה. הוא ראה את זה ושאל, "יש לך סיגריה?" אמרתי לו, "ראית, כבר אין לי, זרקתי את מה שהיה לי כי הסיגריה נגמרה".<br />הוא הוציא קופסת סיגריות רגילה, נתן לי כ-20 סיגריות ואמר, "אתה רק צריך לבקש". הוא סיפר על עצמו והתברר שהוא רופא מאוסטריה. שאלתי אותו, "מה תעשו עם היהודים?" האוסטרים לא היו כל כך רעים, אני היכרתי אותם עוד מתקופת קרקוב כאשר חיילים אוסטרים לנו בבית הספר ברחוב Wąska, בקרבת בית הורי. אבי היה חייל בצבא האוסטרי ולפעמים הוא דיבר אתם והם נתנו לו לחם. הרופא אמר לי, "אני לא יודע מה יעשו עם היהודים, אולי ישלחו אותם למקום אחר". לא ידעתי למה הוא מתכוון. הוא התחיל לשאול אותי לאן אני הולך ומה אני עושה. אני חושב שהוא ידע משהו על מיידאנק שבאזור לובלין. אני לא התייחסתי לזה.<br />שאלתי אותו אם הוא נוסע לכיוון קרקוב והוא ענה שכן. ביקשתי ממנו שייקח אותי טרמפ לקרקוב והוא ענה שהיה לוקח אותי ברצון, אבל המכונית מקולקלת והוא מחכה לצוות שצריך להגיע לתקן אותה. לכן קמתי והלכתי.<br /><br />חזרנו הביתה לקרקוב ומיד חזרתי לעבודה בבית הדפוס, לראות מה קורה. הבוסים לא היו, הם נעלמו. אני לא זוכר אם קיבלתי משכורת בשבת האחרונה לפני שברחנו. הרי עבדתי גם בשבת. התברר שרוצים לפתוח מחדש את בית הדפוס, כי היו הזמנות והיתה עבודה, אבל לא בשביל יהודים. את היהודים לא הסכימו לקבל בחזרה לעבודה.<br />כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה ואחרי שהגרמנים התמקמו, עובדי מחוז קרקוב תלו שלטים בכל העיר שבהם נכתב שכולם מתבקשים לחזור לעבודה כי העסקים כרגיל. כל מי שעבד במקום כלשהו ממשיך לעבוד בעבודתו.<br />לא התביישתי והלכתי לגסטפו, למפקדה של הגרמנים ברחוב Basztowa, שהתמקמה במשרד המחוזי של מחוז קרקוב. אמרתי שלא רוצים לקבל אותי בחזרה לעבודה כי אני יהודי, והם נתנו לי פתק שמורה לקבל אותי בחזרה לעבודה. חזרתי לבית הדפוס עם הפתק, ועבדתי במשך שבועיים.<br />אחרי שבועיים קראו לי ואמרו שמצמצמים את מספר העובדים, ובצורה עדינה יחסית נאמר לי שליהודים אין פה מקום. הציבו במקומי פולני שעבד מטעם הגרמנים. הייתי בבעיה ולא ידעתי מה לעשות. תחום ההתמחות שלי בתוך מקצוע הדפוס היה מיוחד, התמחיתי בדפוס עמוק או קעור, Tiefdruck. בכל קרקוב היו שלוש-ארבע מכונות כאלה, בוורשה מכונה אחת ובלבוב מכונה אחת. לא ידעתי מה לעשות ואיך להתפרנס. ראיתי שאין לי עבודה במקצוע, ובנוסף לא ידענו מה יקרה עם היהודים.<br />לקנות לחם היה אז קשה במיוחד, וכדי להשיג לחם קמנו בשעה 2:00 ועמדנו בתורים שעות. לפעמים הגרמנים הוציאו אותנו מהתור כי אנחנו יהודים. היה קשה מאוד, הכל היה סגור וכבר לא היה מסחר. חנויות רבות נפרצו ונבזזו.<br /><br /><strong>הבריחה מזרחה</strong><br />כחודש וחצי אחרי פרוץ המלחמה חזר אחד הקרובים שלי מלבוב, שם שירת בצבא והשתחרר. למרות הפקודה להעביר לגסטפו את כל מקלטי הרדיו ומכשירים אחרים, שמענו שידורים מלבוב באמצעות מקלט רדיו שהוחבא על ידי מכר של אחי. אלה היו שידורי תעמולה של הרוסים, שקראו לפליטים להגיע לאזור החסות הרוסי. הם הסבירו שטוב מאוד שם: יש לחם, אוכל ומקומות עבודה ואין בעיות.<br />בחודשים האלה הצעירים עדיין חשבו שהכל זמני. לא יכול להיות שגם הגרמנים וגם הרוסים ייכנסו לפולין, והמצב יישאר כמו שהוא. חשבנו שנברח לתקופה מסוימת עד שהרוסים יגרשו את הגרמנים, ואחר כך נחזור הביתה.<br />בסוף אוקטובר או תחילת נובמבר 1939 החלטתי להצטרף לבעלה של בת אחותי, ולנסוע ללבוב. נסעתי אתו ועם עוד כמה אנשים שלקח עמו.<br />הגענו לפשמישל ועברנו את נהר הסאן שהיה הגבול בין אזור ההשפעה הגרמני לאזור ההשפעה הרוסי, ומשם המשכנו ללבוב.<br />מיד לאחר שעברנו את הגבול עמד יהודי עם רובה ולקח אותנו למפקדה, שם נשארנו כל הלילה. בבוקר שלמחרת הגיע קצין רוסי ואמר לנו ששולחים אותנו בחזרה לקרקוב, כי לא יודעים מי אנחנו. הוא היה יהודי ודיבר יידיש, ואמרנו לו שאנחנו יהודים. אחרי דין ודברים הוא הסכים להשאיר אותנו, ושנחתום שלא נצא מברית המועצות.<br />המשכנו בדרכנו והגענו ללבוב. לבעלה של אחייניתי היו שם עסקים, אבל אני לא רציתי לחיות על חשבונו. אחייניתי ובעלה שכרו שם חדר, ואני הלכתי לעבוד בפריקת קש מקרונות רכבת עבור סוסים. לבוב היתה מלאה פליטים יהודים. פגשתי גם את הבוס שלי מבית הדפוס אבל לא דברתי אתו, רק אמרנו שלום. ראיתי שם גם את דוד, אחיו של זיגמונט אלכסנדרוביץ'. לא דיברתי אתו כי לא היכרנו זה את זה, רק אמרתי שלום.<br />בלבוב החלטתי שאני נוסע לתוך רוסיה אחרי שפגשתי אנשים מאזור של כריית פחם. היתה הרשמה לנסוע לשם ולעבוד בכריית פחם. אנשים רבים נרשמו וכך גם אני. לא יכולתי לעבוד במקצועי כי בכל לבוב היתה רק מכונת דפוס אחת מהסוג שעבדתי עליו, אבל ההרשמה לכריית פחם הסתיימה מהר כי הרשימות התמלאו, ולא היה לי מקום בעבודה הזאת. מפני שלמדתי בבית ספר מקצועי שלחו אותי לעבוד כחרט בקייב, והתקבלתי שם יפה מאוד על ידי הרוסים. נתנו לנו סוג של מגפי פרווה עממית וערדליים ושלחו אותנו לעבודה.<br />חורף 1940-1939 היה חורף קשה מאוד, והקור בחוץ הגיע למינוס 37-36 מעלות. רציתי לקנות כובע פרווה וכבר לא השגתי, ועד היום יש לי רגישות באוזן בגלל החורף ההוא.<br />עבדתי אז כחרט בבית חרושת, אבל לא הייתי טוב במקצוע הזה ורצו להעביר אותי לעבודה אחרת כפועל פשוט. ניגשתי אל המנהל וביקשתי להחליף את העבודה למקצוע שלי בעבודת דפוס. המנהל הסכים ואמר שאם אמצא עבודה שבה גם ישלמו את כל הוצאותי אין לו התנגדות.<br />הלכתי לארגון הדפסים שבהנהלתו ישבו יהודים, הם היו טובי לב ועזרו עד כמה שאפשר. הם סידרו לי עבודה במשכורת גבוהה פי שניים וגם סייעו לי בדיור. היהודים שלטו שם כמעט בכל מקום.<br />אחרי כחודשיים הייתי צריך לעזוב כי לא איפשרו לי יותר לגור לבד. מהפרסומים שהודפסו בבית הדפוס למדתי שאני יכול לעבור לקווקז. היו שמועות שאפשר ללמוד בקווקז בחינם וגם לקבל כסף, ולכן תיכננתי לעבור לקווקז וללמוד שם. כמעט כל הבחורים היהודים למדו שם. כיבדו אותנו כפליטים "מסכנים". כבר אז היו גם שם תורים ארוכים ללחם. הייתי לבוש הרבה יותר יפה ואלגנטי מאשר הרוסים או היהודים המקומיים, שהיו לבושים בפשטות רבה, ולכן לא נתנו לי כפליט לעמוד בתור ללחם.<br />הגעתי עם חבר שלי לקומסומול באורז'יניקיווה ((Ordżonikidze וביקשנו שיאפשרו לנו ללמוד. היפנו אותנו מהקומסומול לאוניברסיטה.<br />בקרקוב לא סיימתי בית ספר תיכון, ומפני שרציתי להגיע לבגרויות למדתי בכל מיני קורסים. הרוסים לא הבינו מה אני רוצה כי הם דיברו רוסית ואני פולנית, אבל הם סידרו לנו מקום לינה ותלושי אוכל, ונרשמתי לקורס הכנה לאוניברסיטה כדי ללמוד את השפה הרוסית. עד תחילת הקורס הלכנו לעבוד.<br />למדתי שם שנתיים וקיבלתי סטיפנדיה, שהופסקה אחרי שהגרמנים פלשו לרוסיה ואז ושינו את הכללים. השבוע ברוסיה היה אז בן שישה ימים, וכעת הפך לשבוע של שבעה ימים. עבדתי שם תקופה מסוימת, וב-1942 התגייסתי לצבא הרוסי כנער סוסים. לא היכרתי את העבודה אבל היה אתנו אדם מביילורוסיה, והוא לימד אותי את עבודת ניקוי הסוסים.<br />עם התקדמות הצבא הרוסי לתוך פולין חזרו הפליטים הפולנים למקומות שכבר שוחררו על ידי הרוסים. אחרי זמן מה הזדקקו בצבא לטכנאים, ואני אמרתי שאני טכנאי ועברתי לשרת כשרטט. בהמשך עליתי בדרגה והוסיפו לי תפקיד כמי שקובע נורמות בעבודת מתכת.<br />במחצית 1944 התגייסתי לצבא הפולני ב-Kutaisi. באותו זמן היו שני צבאות פולניים: האחד צבא הגנרל אנדרס, והשני ביוזמת ארגון "הפטריוטים הפולנים" ובהנהגת קולונל ז. ברלינג ו-וונדה וושילבסקה (Wanda Wasilewska) {54}. כך נוסד צבא פולני חדש, שקיבל מהרוסים את משאביו - כסף, מדים, אוכל וציוד.<br />באוגוסט 1944, בתקופת המרד הפולני, נסעתי לפולין עם עוד שלושה חבר'ה, שני יהודים ופולני אחד, והגענו למיידאנק. באותו הזמן הגיעו למיידאנק יחידות שונות ובחרו אנשים. אותי לקחו ליחידה מיוחדת שבה היו משכילים.<br />לא ידענו דבר על מה שקרה ליהודים. אני זוכר אירוע שקרה ב-1942, שנתיים קודם לכן. היה לי חבר מאורז'יניקיווה. פעם הלכנו לאכול במסעדה ואמרתי לו, "תראה, שומעים שלוקחים יהודים למחנות ושם הם מתים. מי יודע אם נפגוש את המשפחות שלנו?" הוא קם ואמר בכעס, "איך אתה מעז להגיד דבר כזה, שאני לא אראה את ההורים שלי?" קם, הלך ולא דיבר אתי חודש ימים. לא ידענו כלום.<br />עם כניסתנו לפולין התחלנו לשמוע ולדעת. ארגון "הפטריוטים הפולנים" הוציא עלונים מדי פעם, והיה כתוב שם שלא יודעים מדוע, אבל לא פוגשים יהודים בפולין. כשבאתי לפולין לא ראיתי יהודים. רק פה ושם הסתתרו.<br />במיידאנק הכניסו אותנו למבנה עם רצפה מקרשים, וישנו עליהם כמו בהמות. האוכל שקיבלנו בצבא הפולני היה כולו תפוחי אדמה. אכלנו תפוחי אדמה שלוש פעמים ביום לאורך ימים. כתוצאה מכך נוצר אצלי מחסור בויטמין C, וזה השפיע על החניכיים.<br />במיידאנק היינו חופשיים, הסתובבנו וראינו מה קרה כי ראינו תנורי קרמטוריום, אבל לא הבנו בדיוק. הפולנים שבאזור מיידאנק לא יכלו לעשות שום דבר. היינו בקסרקטין ולא ראיתי מה קורה בסביבת המחנה. האם לובלין קרובה או לא? האמת היא שלובלין לא עניינה אותנו בכלל. חיכינו ימים שלמים עד שמישהו יבוא ויגיד לאן ללכת. באחת הערים ראינו יהודים. היו באותה עיר אולי שמונה-עשרה יהודים. באחת הדירות ראיתי כמה יהודים שלא הסתכלו עלי בכלל. כנראה שאחרי שהסתתרו כל כך הרבה זמן הם פחדו, ולקח להם הרבה זמן לפתוח לי את הדלת. הם היו מפוחדים ולא מסרו שום מידע. אחרי כמה ימים במיידאנק יצאתי מהמחנה. שירתתי ביחידה שאספה מידע על כלי נשק ועל הכיוון שממנו הם יורים בעזרת מכשירים. היינו חלק מדיביזיה של ארטילריה, ותפקידנו היה לערוך חישובים ולתקן את המפות בהתאם לחישובים. רוב הקצינים היו רוסים, ומפני ששלטתי גם ברוסית וגם בפולנית הייתי במטה, ותירגמתי את כל הניירת שהגיעה בשפה הפולנית.<br />בנובמבר 1945 השתחררתי, משום שהייתי רשום ללימודים באוניברסיטת גדנסק. חיפשתי מקום ללמוד, ומפני שגדנסק היתה כבר משוחררת כתבתי לאוניברסיטה שם והתקבלתי. התקבלתי אך לא למדתי שם. הסתובבתי קצת בפולין והיכרתי את אשתי בטורון, ילידת גדנסק שהיתה במחנה שטוטהוף. ב-1946 התחתנו ונסענו לגרמניה, שם למדתי הנדסה ושם נולד בני הבכור. ב-1949 עלינו לארץ.<br />ב-1945 קיבלתי חופשה מהצבא הפולני ונסעתי לקרקוב לראות מה קרה שם. הגעתי לבניין ה"בורסה" שהפך לבית תינוקות שבהם טיפלו נזירות. נכנסתי ושאלתי את הנזירות אם הן יודעות משהו על ה"בורסה". הסברתי שפעם גרתי כאן, אבל הן לא ידעו דבר.</span></div></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-1269611016713910452007-08-09T02:09:00.000-07:002008-12-11T15:28:12.326-08:00אריה פלגי - חניך ה בורסה<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">(14.9.04 בביתו בחולון)<br /><br />נולדתי בעיר פרושוביצה (Proszowice) שעל גדת נהר שניאבה (Szreniawa), כ-20 קילומטרים מצפון-מזרח לקרקוב.<br />אמי נפטרה כשהייתי בן חמש ונותרנו חמישה ילדים יתומים בבית. אחי הצעיר ביותר היה עדיין תינוק, ודודתי לקחה אותו אליה לקרקוב. לפרקים אחי נשאר גם אצל סבי, שהתגורר בזרבנה בסביבות קרקוב. אבי היה סוחר באזור קרקוב.<br />בפרושוביצה הלכתי ל"חדר", אבל חיי התנהלו ללא שום הכוונה חינוכית מסודרת. ב-1934, כשהגעתי לגיל 14, דודתי החליטה שצריך לטפל בעתידי. היא גרה בקרקוב ברחוב דלוגה (Długa), וניהלה שם עסק למריטת עופות וחלוקתם לבתים ברחוב. החנות היתה בחדר גדול בכניסה לבית. היא קיבלה את העופות השחוטים, ניקתה אותם ומכרה אותם ליהודים.<br />החנות היתה בקרבת המשרדים של זיגמונט אלכסנדרוביץ', וכך דודתי הכירה אותו. באחד הימים היא ניגשה למשרדו וסיפרה לו שיש לה אחיין בן 14, חסר חינוך, והיא היתה רוצה שהוא ייכנס ל"בורסה". אלכסנדרוביץ' שוחח על כך עם יחזקאל אנטנברג, מנהל ה"בורסה", ואנטנברג הזמין אותי אליו לשיחה יחד עם דודתי.<br />הגענו ל"בורסה" ונכנסנו למשרדו של אנטנברג, שחיכה לנו עם המחנך טלר. הם ביקשו ממני שאספר על עצמי ושאלו שאלות. התקבלתי ל"בורסה" ושיכנו אותי בחדר שינה עם עוד 14 בחורים.<br /><br /><strong>המקצוע שבו התמחיתי<br /></strong>אחרי שהתקבלתי ל"בורסה" סידרו לי מקום עבודה אצל קבלן צביעה שעבד עם פועלים בפודגוז'ה (Podgórze), ובכל יום הלכתי מה"בורסה" לשם. עברתי את הוויסלה (Wisła) והלכתי עד לביתו של הקבלן, שהיה בסיס היציאה לעבודות הצביעה.<br />אחרי כמה חודשים, עוד בשנתי הראשונה ב"בורסה", לא היתה לקבלן יותר עבודה. אנטנברג שלח אותי לעבוד בבית החרושת לשוקולד "סושרד" שהיה בקרבת הוויסלה. זה היה בית חרושת עצום שבו עבדו יותר מ-300 פועלים. בהתחלה עברתי ממחלקה למחלקה ולא עבדתי במקום מסוים, אבל אחרי זמן מה נשלחתי למחלקת הוופלים ושם נשארתי.<br />במחלקה הזאת היו תנורי אפייה מיוחדים, וליד כל תנור עבד פועל. הפועל שפך את הבצק לתבניות, הכניס את התבניות לתנור, הוציא אותן מהתנור, הוציא את הוופלים מתוכן וסידר אותם בצד, וחוזר חלילה. כך נמשכה העבודה תשע שעות, מ-7:00 ועד 16:00.<br />העבודה במחלקת הוופלים היתה בקבלנות. עבדתי מהר והרווחתי. כשלא היתה עבודה במחלקה הקבועה שלחו אותי למחלקות אחרות, ושם עבדנו שמונה שעות ולא בקבלנות. ארוחת צהריים אכלנו במקום. אכלתי את הכריכים שהבאתי מה"בורסה" ואוכל שנתנו במפעל, למשל חלב. עבדתי שם כמה שנים, עד שהתחלתי להרוויח כסף טוב. בחינות מקצועיות לא עברתי שם.<br /><br /><strong>החיים ב"בורסה"</strong><br />חיי ב"בורסה" היו טובים. קמנו בשעה 6:30-6:00. שעת ההשכמה המדויקת נקבעה לפי השעה שבה כל אחד מאתנו התחיל לעבוד. היו בחורים שהתחילו לעבוד ב-8:00, והיו כמוני שהתחילו לעבוד ב-7:00. ההליכה מה"בורסה" עד לבית החרושת ארכה כ-30 עד 45 דקות, ולכן הייתי צריך לבצע את הכל בזריזות: קמתי, התארגנתי, ירדתי לחדר האוכל, שתיתי קפה, לקחתי כריך מהכריכים, שהכינה לנו המבשלת והלכתי לעבודה.<br />ב-16:00 סיימתי לעבוד, וכעבור חצי שעה כבר הייתי ב"בורסה". ראשית הלכתי לאכול ארוחת צהריים שקיבלתי בחלון הוצאת אוכל שבין חדר האוכל למטבח. הארוחה כללה מרק, מנה עיקרית ותוספת. אחרי שסיימתי את ארוחת הצהריים התרחצתי, התלבשתי והלכתי לאחד החוגים השונים, כמו עברית, מנדולינה, גיטרה ושירה.<br />בערבים יצאנו, בין השאר הלכנו לקולנוע שהיה לא רחוק. ב-21:00 הלכנו לישון. לפעמים היינו הולכים לטייל בפלנטי, הגן שמקיף את קרקוב העתיקה, ולפעמים נפגשתי עם אחותי. אחותי עבדה בחנות ברחוב דלוגה ואחר כך היתה הולכת לעבוד בביתו של בעל הבית. אחי הגדול פליקס עבד כחייט בקרקוב, לא רחוק מה"בורסה", ולפעמים הוא בא לבקר אותי, אבל בדרך כלל אני הלכתי לבקר אותם.<br /><br /><strong>שבתות ב"בורסה"</strong><br />בין חניכי ה"בורסה" היו נערים דתיים שלא עבדו בשבתות והלכו להתפלל עם אלכסנדרוביץ' בבית הכנסת שלו, שהיה בשירוקה ליד ה"אלטה שול", קצת בצד (בית הכנסת "על הגבעה").<br />בית החרושת שלנו עבד בשבת וגם אני עבדתי בשבתות, ולכן אף פעם לא הלכתי להתפלל.<br />הבעלים של בית החרושת היו יהודים – שלושת האחים לאקס. בית החרושת היה באזור התעשייה, בשכנות למפעל הגלגלים "פליקס".<br />ביתם של האחים לאקס היה גדול מאוד, וביקרתי בו כמה פעמים. הם עצמם לא היו אנשים דתיים, רק אביהם היה דתי, אבל הוא היה כבר זקן ולא עסק בניהול בית החרושת.<br />יום המנוחה שלי היה יום ראשון, כשבית החרושת היה סגור. אפשר לומר שכחצי מבין חניכי ה"בורסה" עבדו בשבת, והיום החופשי שלהם היה ביום ראשון.<br />ביום ראשון קמתי מוקדם בבוקר עם כולם, מפני שגם מי שלא עבד היה צריך לקום. אחרי ארוחת הבוקר ואחרי שסיימנו את המחוייבויות שלנו היינו חופשיים, ויכולנו לעשות מה שרצינו.<br />לכל אחד היתה תורנות ומחוייבות, למשל אחריות בחדר האוכל. התורן היה חייב לדאוג שכל אחד יוריד את הכלים ויכניס אותם דרך החלון למטבח.<br />בקיץ היינו הולכים לשחות ולהתרחץ בוויסלה. חוף הרחצה היה בסוף רחוב דיטלובסקה (היום בסביבות גשר גרונוולד) והיה פתוח לכולם, יהודים ופולנים.<br /><br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098591402135521794" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEhbVPrK_fsbqgj8jNg2CtDUuFhKe3qIOF2yWeCCK8of_yPPOmVookFHStMT4YNkFtknd4kHW6Y6UO1q4OqN26ToSstUu4ICwYV0dV1jXd5MjgbHlsfDeTuQndR-wWxyCexxnGrWaWd4jvo/s400/29A.JPG" border="0" /> החניכים בטיול על גדת הויסלה<br /><br /><strong>קשרי עם זיגמונט אלכסנדרוביץ'</strong><br />קשרים אישיים לא היו לי עם אלכסנדרוביץ'. פעמים רבות הוא היה מגיע בשעת ארוחת הצהריים וניגש למשרדו של אנטנברג, ושם הם ישבו ושוחחו על כל מיני נושאים הקשורים ל"בורסה". לפעמים בימי ראשון, כשאלכסנדרוביץ' נסע עם אשתו ובנו לכמה שעות ולא רצה להשאיר את ביתו ללא השגחה, הוא ביקש מכמה מחניכי ה"בורסה" לשמור על הבית. היינו מחכים אצלו ומעבירים את הזמן עד שהמשפחה חזרה בקריאת ספרים.<br /><br /><strong>היציאה מה"בורסה"</strong><br />כשהגעתי לגיל 18, ב-1937, ואנטנברג ראה שאני יכול לפרנס את עצמי היטב, הוא קרא לי ואמר, "אתה מרוויח די טוב, תוכל לצאת לעצמאות ולעזוב את ה"בורסה". לך תמצא דירה בשכר דירה שאתה יכול לעמוד בו". בדרך כלל שכרנו דירה אצל יהודי שהיו לו כמה חדרים, ושהיה זקוק לכסף. אני שכרתי חדר עם חזקל פולניצר בדירה ברחוב פודבז'ז'ה 1. חזקל עבד בדפוס ואני המשכתי לעבוד ב"סושרד" והרווחתי פי שניים ממנו.<br />זמן מה אחרי שעזבנו את ה"בורסה" איפשרו לנו להמשיך לאכול שם ארוחת צהריים או ערב, וזה סייע לנו מאוד עד שהתארגנו. את הכביסה עשינו במכבסות, שבהן אפשר היה לכבס לפי משקל. טיפול רפואי קיבלנו בסוג של קופת חולים, בבית החולים היהודי ברחוב סקבינסקה (Skawińska).<br /><br />[המרפאה 30]<br />[כיתוב:] המרפאה<br /><br /><strong>המלחמה</strong><br />המלחמה פרצה ב-1 בספטמבר 1939, ואני המשכתי לעבוד עוד תקופה קצרה בבית החרושת "סושארד". בספטמבר ובאוקטובר 1939 היהודים עזבו את המפעל, והפולנים היו מרוצים מהמצב. החיים נעשו בלתי נסבלים, ובאוקטובר החלטנו כשישה חברים מה"בורסה" להתארגן ולצאת מקרקוב מזרחה.<br />נסענו ברכבת עד פשמישל (Przemyśl), שם עובר נהר הסאן. הסאן היה הגבול בין אזור החסות הגרמני במערב לבין אזור החסות הרוסי במזרח, והיה צריך לעבור אותו כדי להגיע לצד הרוסי. חיפשנו מקום בסאן שבו המים רדודים יחסית, כדי שנוכל לעבור לצד השני, אבל לא ידענו איפה ולכן חיפשנו יהודים שינחו אותנו. מצאנו והם כיוונו אותנו ליהודים שעסקו בהעברת פליטים מצד אחד של הנהר לשני. זה היה חודש אוקטובר, ירדו גשמים רבים והכל היה בוצי.<br />היהודים מעבירי הנהר הביאו אותנו בלילה על עגלה וסוס, עד למקום שבו המים רדודים ואפשר היה לחצות את הנהר ברגל. הורדנו את הנעליים, שמנו את התרמיל על הראש וכך חצינו את הנהר לצד השני לפנות בוקר. היהודי שהעביר אותנו אמר, "תיזהרו מהחיילים הרוסים. אם הם יראו אתכם, הם ישלחו אתכם בחזרה". ראינו חיילים רוסים ומיד נשכבנו בתוך השיחים כדי שהם לא יראו אותנו. אחרי שהם הלכו יצאנו מהשיחים, התלבשנו והתחלנו ללכת לכיוון תחנת הרכבת של פשמישל. הפגנו ביטחון עצמי, כאילו אנחנו בני המקום, וכשהרוסים ראו אותנו הם לא הרגישו שאנחנו פליטים. לכל אחד מאתנו היה קצת כסף.<br />הגענו לתחנת הרכבת ועלינו על הרכבת ללבוב.<br />הגענו ללבוב והתחלנו לחפש מקום מגורים ועבודה. עם חבר מצאנו פנימייה של ילדים פולנים הדומה ל"בורסה", וסיפרנו שם שבקרקוב גרנו גם אנו ב"בורסה". הם קיבלו אותנו ונתנו לנו להישאר, למרות שהיה קשה להתקבל למקום הזה - הביקוש מצד הפליטים היה גדול ונתמזל מזלנו. אחרי זמן מה שגרנו שם ראינו שאין חיים ואין מה לעשות. בסוף 1939 הרוסים הזדקקו לכוח עבודה בתוך רוסיה, ופתחו בלבוב הרשמה לעבודה באורל לפליטים שרצו לנסוע ולעבוד במקצוע. יחד עם כמה חבר'ה, לא מה"בורסה", שעדיין חיים בארץ, נרשמנו לנסוע לאורל. נסענו לאורל והתקבלנו לעבודה בחברת הרכבות, שהזדקקה לעובדים בתחומים שונים. התקבלתי לעבודה במשרד, שהיה אחראי על הבאת אוכל לעובדי הרכבת במחסנים. קיבלתי הזמנות אוכל והובלתי את המזון ממקום למקום. כל יחידת רכבת היתה בת 20 קרונות ולכל קרון היה תפקיד משלו, ואני הייתי אחראי על הקרון להובלת מזון. כשהרכבת היתה מגיעה לסברדלובסק, בירת אורל, הובילו את קרון המזון למסילה צדדית לשם הטענת שקי האוכל. בסיום ההטענה התחברנו בחזרה לרכבת, וחזרנו לעיר שבה עבדתי. כך זה נמשך עד 1945. בכל תקופת המלחמה הגרמנים לא הגיעו לאורל.<br /><br /><strong>השחרור<br /></strong>עם תום המלחמה נפתחה בכל עיר ברוסיה תחנת הרשמה לפליטים פולנים, כדי שיוכלו לחזור לפולין. נרשמנו בסברדלובסק, ומנהלי ההרשמה אמרו לנו מתי עלינו להתייצב בתחנה עם החפצים שלנו. כשהגיע המועד המיוחל הגענו לתחנה ועלינו על הרכבת הנוסעת ללבוב. הנסיעה ארכה יותר מחודש. מלבוב נסענו לשלונסק (Słońsk) שבמערב פולין, שם חולקנו לעבודות במקומות שונים עם אזרחים תושבי המקום. לא רציתי להישאר בשלונסק, וברחתי בחזרה לקרקוב.<br />הגעתי לקרקוב וחיפשתי את הקרובים שלי, וכמובן שלא מצאתי אף אחד. החלטתי לגשת לוועד ההצלה בבית הקהילה היהודית ברחוב דלוגה 38 (Długa), שם טיפלו בניצולים ושם אפשר היה להירשם לנסיעה לכל מיני מקומות, כמו למשל אמריקה. נרשמתי לנסיעה לגרמניה. לפני הנסיעה אמרו לנו לזרוק את כל ניירות הזיהוי שיש לנו. נאמר לנו שאנחנו לא פולנים ולא יהודים, אנחנו חסרי נתינות, אין לנו ניירות ואם ישאלו אותנו משהו אנחנו לא מבינים שום דבר. עשיתי כך והגעתי למינכן בגרמניה. ראשית קיבלנו מקום לינה, ואחרי כן נשלחנו לקהילה היהודית באגנפלדן, שם היה בית ספר יהודי ויכולתי ללמוד בו. הייתי בן 26 ונרשמתי ללימודים כלליים בבית הספר היהודי. למדתי שם מכונאות והקהילה היהודית מימנה את הלימודים. אחרי שלמדתי כשנה היתה הרשמה לנסיעה לישראל, וב-1949 עליתי ארצה.<br />הגעתי לישראל והתקבלתי לעבודה כמכונאי בצה"ל, ושם עבדתי עד שיצאתי לפנסיה. את אשתי, ילידת פולין מרוזוודוב, הכרתי בקרית אונו, שם גר אחי.</span></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-2791393972546079802007-08-08T20:12:00.000-07:002007-08-10T06:43:51.560-07:00דוד קודלר - חניך ה בורסה<span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="justify">(7.11.04 בביתו בתל-אביב)<br /><br />נולדתי בבשניה דולנה (Basznia Dolna), בקרבת העיר לובצ'וב (Lubaczów) שבמזרח פולין. לאבי ז"ל היתה חווה גדולה בשטח של כ-700 דונם, שכללה משק גדול ובית חרושת לספירט. המשפחה היתה ציונית ובחווה שלנו הוכשרו חלוצים שהתכוננו לעלייה ארצה. אבי נפטר מטיפוס בנסיעה לקניית סוסים למשק שלנו. לא ידעו אז לטפל בטיפוס והוא נפטר ב-1921. אחרי מותו נותרה אמי עם חמישה ילדים בבית. אני הייתי הקטן, בן שנה. המצב במשפחה הידרדר, אבל אחרי זמן מה אמי התאוששה והתחתנה בשנית. עם נישואיה עזבנו את בשניה דולנה ועברנו לירוסלב (Jarosław). גם שם היתה לנו חווה חקלאית, אבל קטנה יותר.<br />חוץ ממני, כל אחיי ואחותי סיימו את לימודיהם בגימנסיה. אחי הגדול למד משפטים באוניברסיטה. ב-1932, תוך כדי לימודיו, נכנס לתוקפו ה"נומרוס קלאוזוס" והוא עזב את הלימודים. כעבור שנה, ב-1933, הוא עלה לארץ ישראל. כל המשפחה היתה ציונית והשתייכה למפלגת הציונים הכלליים, והצעירים הלכו לתנועת הנוער העברי הציוני, ששינתה יותר מאוחר את שמה לנוער הציוני העברי "עקיבא".<br />אחותי למדה בקרקוב בבית הספר הגבוה ללימודי מסחר, והיתה בקשר עם מפלגת הציונים הכלליים. דרך המפלגה היא הכירה את ה"בורסה", שהיתה קשורה למפלגה, באמצעות זיגמונט אלכסנדרוביץ'. יותר מאוחר, כשאלכסנדרוביץ' השיג לכמה מבוגרי ה"בורסה" סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, הוא השיג אותם באמצעות מפלגת הציונים הכלליים. כל אחיי ואחותי היו חברים בתנועת "עקיבא", והיה קשר חזק בין התנועה לבין אלכסנדרוביץ'.<br />סיימתי את בית הספר היסודי בירוסלב ורציתי ללמוד לעבוד בבניין, מפני שתיכננתי לעלות לארץ ישראל. דובר אצלנו שבארץ ישראל זקוקים לבנאים. אחותי, שהכירה את האפשרות ללמוד מקצוע ב"בורסה", חשבה שהמקום עשוי להיות טוב בשבילי. היא קיבלה המלצה מ"עקיבא" וכך התקבלתי ל"בורסה", רק על סמך ההמלצה הזאת ובלי בחינות וראיון. ב-1936, כשהייתי בן 16, נכנסתי ל"בורסה".<br />רוב חניכי ה"בורסה" הגיעו ישירות מבית היתומים, אבל היו גם חניכים כמוני שהגיעו מבחוץ. הורי היו בעלי אמצעים ושילמו תמורת שהותי במוסד 25 זהובים (זלוטי) בחודש.<br /><br /><strong>לימודי המקצוע בתקופת ה"בורסה"</strong><br />תהליך בחירת ולימוד המקצוע ב"בורסה" היה כזה: ראשית היה על התלמיד לבחור מקצוע, ואחר כך הוא עבר מבחני התאמה פסיכוטכניים ונשלח לבית ספר מקצועי מתאים. עברתי את המבחן הפסיכוטכני והתקבלתי לעבודה בפירמה גדולה שעסקה בעבודות אינסטלציה. הפירמה היתה של המהנדס היהודי הוכברג, ושכנה ברחוב Starowiślna. כל הפועלים מלבדי היו פולנים, והסתכלו בעין רעה על היהודי שעבד אתם. וכך, חוץ מלהתרכז בלימוד המקצוע הייתי צריך גם להילחם בעובדים שהתנכלו לי. אחרי שלושה חודשי עבודה הגיעה חופשת הקיץ, ויצאתי לחופשה עם כל שאר חניכי ה"בורסה". כשחזרתי מהחופשה הוכברג לא רצה לקבל אותי בחזרה, ופיטר אותי בטענה שאינו יכול להרשות לעצמו שהפועלים ייקחו חופשה כרצונם.<br />עברתי מחדש מבחן התאמה פסיכוטכני במכון הפולני ברחוב סמולנסק (Smoleńsk) ונקבע שאני מתאים לצבעות. כך הגעתי ליוסל רומבלר, מייסטר בתחום הצבעות ומומחה בצביעת דלתות וחלונות בצבע שמן. העסק שלו היה סמוך למכון הפסיכוטכני ברחוב סמולנסק.<br />עבודת הצבעות היתה עבודה קשה. עבדנו כל יום במשך תשע שעות, מ-7:00 עד 16:00, כולל הפסקת צהריים קצרה. ראשית הכנו במחסן את הצבעים, ואחר כך הלכנו למקום שבו היינו צריכים לעבוד. הבוס לא עבד אתנו. שאר הפועלים לא הסתכלו עלי בעין יפה כי פחדו מתחרות. עבדתי טוב, למדתי את המקצוע ביסודיות וקבלתי שכר בהתאם, כי עובד טוב הרוויח יותר מעובד פחות טוב.<br />לפי החוק הפולני מתלמד שלמד מקצוע היה צריך ללמוד בבית ספר מקצועי, וחובתו של הקבלן המעסיק היתה לרשום אותו לבית ספר ולקופת חולים. למדתי בבית ספר מקצועי פעמיים בשבוע: יום אחד לפני הצהריים, בשעות 14:00-8:00, ויום נוסף אחר הצהריים בין 19:00-14:00.<br />בית הספר שלי היה חדש בבניין שזה עתה הסתיימה בנייתו, ברחוב סקז'נסקייגו 1 (Skrzyneckiego) בפודגוז'ה. המקום היה מסודר מאוד. כשהגענו לבית הספר ירדנו למרתף, ושם פשטנו את הבגדים, חלצנו את הנעליים, לבשנו מדי בית ספר ונעלנו נעלי בית. מי שלא הביא נעלי בית הלך בבית הספר בגרביים. זה היה בית הספר המקצועי הראשון בפולין שבו ביום של לימודים הנערים לא עבדו. עד אז נערים עובדים עבדו ביום ולמדו בערב, וכמובן שנרדמו מרוב עייפות בזמן הלימודים.<br />לפעמים המייסטר שלי הורה לנו לפרק ארגזים שהיו במחסן חומרי הצבע ולהביאם למרתף בביתו. בנוסף ביקש שאביא פחמים לביתו. אמרתי לו שאיני מסכים כי זה לא חלק מן העבודה ולא במסגרת תפקידי. הוא ענה לי שזאת לא בושה לעשות עבודה כזאת, וגם הוא בתקופת לימודי המקצוע טיפל בתינוק של המעביד שלו. אמרתי לו, "כשלמדת מקצוע ישנת אצל הקבלן, והוא נתן לך אוכל ובגדים וסיפק את כל צרכיך. אני, לעומת זאת, לא חי אצלך ואתה משלם לי לפי חוזה. אני עובד מספיק שעות ביום, ואם ארצה לעשות עבודות בבית אעשה אותן בביתי ולא אצלך". הוא לא היה מרוצה, אבל הסכים בלית ברירה.<br />אחרי שנה ידעתי כבר את העבודה. הבוס היה מרוצה ממני והחליט לקחת מה"בורסה" מתלמד נוסף, את יאנק פלג. הקבלן אמר לי, "אפשר לעשות את העבודה לפי 10 לירות, 20 לירות ו-100 לירות, ואתה עושה את העבודה תמיד לפי הסכום הגבוה ביותר, לפי 100 לירות". עניתי לו, "תראה, אני לומד מקצוע ואני חייב ללמוד אותו בצורה הטובה ביותר. ככל שאדע את העבודה טוב יותר אעשה בשבילך עבודה טובה יותר". הפועל הטוב ביותר הרוויח 10 זהובים ליום, ואילו פועל פחות טוב שעבד גם בזגגות הרוויח פחות מ-5 זהובים ליום, וזה היה מדד טוב להערכת טיב העבודה.<br />כשיאנק התחיל לעבוד אצל הקבלן נתנו לו רק עבודות שפשוף. רציתי לקדם אותו ולכן לקחתי אותו תחת חסותי ולימדתי אותו את המקצוע. עבדתי לפי החוזה, התקדמתי בעבודה ול"בורסה" לא היו בעיות אתי. בשנה הראשונה הרווחתי 4 זלוטי לשבוע, בשנה השנייה 10 זלוטי לשבוע, ובשנה השלישית 15 זלוטי לשבוע.<br /><br /><strong>החיים ב"בורסה"</strong><br />צלצול ההשכמה היה ב-6:00. קמתי ב-6:15 עם החניכים שהיו צריכים לקום מוקדם, התרחצתי וסידרתי את המיטה. לא הלכתי להתפלל ולהניח תפילין וירדתי ישר לחדר האוכל. אכלתי ארוחת בוקר, קיבלתי כריך לארוחת צהריים ויצאתי לעבודה. חזרתי ב-16:30 או ב-17:00, תלוי היכן עבדתי באותו יום.<br />כסף לא חסר לי אף פעם, כי תמיד קיבלתי טיפים בעבודה. הייתי יסודי והלקוחות היו מרוצים ונתנו לי טיפ. ידעתי לשמור על הכסף.<br />אחרי שחזרתי מהעבודה אכלתי ארוחת צהריים, התרחצתי ומילאתי תפקידים שונים. אהבתי לקרוא וכשמצאתי ספר מעניין לא יכולתי להפסיק. המשכתי בקריאה במיטה בלילה אחרי כיבוי האורות, עם פנס מתחת לשמיכה. במשך זמן מה עוד המשכתי ללכת בקרקוב לתנועת "עקיבא", אבל אחר כך הפסקתי. בירוסלב קיבלו לתנועה כל אחד, אבל בקרקוב הסתכלו בעין לא כל כך יפה על נערים עובדים ולכן הפסקתי ללכת לתנועה.<br />תחום נוסף שאהבתי מאוד היה ריקודים סלוניים. מדי פעם הלכתי ללמוד לרקוד אצל מורה לריקודים סלוניים ברחוב קרקובסקה. בית הספר נתן שיעורי בית ומטלות של הכנת שרטוטים, כך שהיום עבר די מהר. ארוחת ערב היתה ב-19:30 או 20:00, וב-22:00 כולם היו צריכים להיות בחדר השינה.<br />היינו חופשיים ב"בורסה" ולא סגורים בתוכה, אבל היה עלינו למלא תפקידים ולהשתתף בחוגים, ולא יכולנו להיעדר. מוסד ה"בורסה" היה מקום מאוד מסודר. המנהל אנטנברג היה אדם קפדן וניהל את המקום בצורה נהדרת.<br />פעם בשנה הוא נסע להשתתף בסמינר בוורשה למנהלי בתי יתומים ברחבי פולין, שאורגן על ידי יאנוש קורצ'ק. מטרת הסמינרים היתה ללמוד ולשמוע רעיונות חדשים, לספר על הניסיון שהצטבר אצל כל אחד מהמשתתפים, ולנסות לפתור בעיות מחיי היום-יום במוסדות.<br />החיים ב"בורסה" התנהלו באמצעות שלטון עצמי של החניכים. כל חניך היה צריך למלא תפקיד כלשהו. פעם בשנה התקיימו אסיפה כללית ובחירות לתפקידים השונים. שלושה חודשים אחרי שהגעתי ל"בורסה" נבחרתי לתפקיד הגזבר.<br />הגזבר ניהל קופה קטנה, שכספיה נאספו מהחניכים פעם בחודש. מטרת התשלום היתה כנראה ליצור סדר ואחריות בקרב החניכים. התשלום החודשי היה 50 גרושי, חצי זלוטי. פעם בשנה נערכה ביקורת לקופה. המבקר היה בוגר ה"בורסה", ובתקופתי היה אברהם יולי המבקר.<br />בשנתי השנייה ב"בורסה" נבחרתי לתפקיד מזכיר בית המשפט של החניכים, ובשנה השלישית נבחרתי ליושב ראש בית המשפט. תפקידים נוספים שמילאתי ב"בורסה" היו אחריות על היציאה לקולנוע ועל הביקורים במקומות שונים, ואחריות על הגינה שהיתה בחצר. סידרתי את הפרחים בגינה בצורת מגן דוד, ומצדדיו היה דשא מוגבה.<br /><br /><strong>טיולים</strong><br />בכל שנה בחופשת הקיץ יצאנו לטיולים, בעיקר הליכה בהרים. היה לנו נוהג בטיול שבראש הטור הולכים שלושה חניכים ומנווטים עם המפות לפי סימני צבע שהיו על העצים. תמיד הייתי בין שלושת החניכים המובילים, ובזמן הפסקות האוכל הייתי הטבח והכנתי לכולם אוכל. יש לי תמונות מהטיולים האלה שבהן רואים איך אני מכין אוכל ומסדר כריכים לכולם. לקחנו לדרך כיכר לחם שלמה ותוך כדי המסע הכנו את הכריכים.<br />היו טיולים קצרים לאזורים הקרובים לקרקוב, כמו אויצוב (Ojców), אזור של מערות זקיפים ונטיפים, וטיולים ארוכים בהרי הטטרה ובקרפטים. בטטרה, למשל, הלכנו למורסקה אוקו (Morskie Oko) ולבבייה גורה (Babia Góra).<br /><br /><strong>זיגמונט אלכסנדרוביץ'</strong><br />הקשר שלי עם אלכסנדרוביץ' היה רופף ביותר. כמעט לא נפגשתי אתו מפני שלא הייתי ב"בורסה" בשעות שאלכסנדרוביץ' הגיע, כולל השבתות שבהן עבדתי.<br />באחד מימי ראשון נשלחתי לשמור על ביתו של אלכסנדרוביץ' ולהחליף את העוזרת הקבועה שקיבלה את החופשה השבועית. זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שנפגשתי אתו. דיברתי אתו ועם אשתו, והוא שאל איפה אני עובד, איך אני מרגיש ומי אני. זה היה כנראה נוהג קבוע שבכל יום ראשון, בזמן החופשה של העוזרת, חניכים מה"בורסה" הלכו לשמור על ביתו של אלכסנדרוביץ'. <br />אם למישהו היו בעיות בעבודה והוא לא עבד או החליף מקום עבודה, אלכסנדרוביץ' התעניין וניסה לפתור את הבעיה. לי לא היו בעיות ולכן לא היתה לי הזדמנות לדבר אתו.<br />ידוע לי שאלכסנדרוביץ' תמך כספית בהכשרה הציונית של "עקיבא" שהיתה בבונרקה (Bonarka), באזור הדרומי של קרקוב. אחי היה בהכשרה הזאת עם פרוץ המלחמה.<br /><br /><strong>המלחמה<br /></strong>בסוף אוגוסט 1939 נשבו רוחות מלחמה והצבא גייס מילואים. אבי החורג, שהיה קצין, גויס לצבא עוד לפני פרוץ המלחמה כדובר שפות כדי לבצע ביקורת על מכתבים. אמי ואבי החורג גרו אז ברוזבורז' (Rozbórz) ליד ירוסלב, ועם גיוסו של אבי החורג אמי נשארה לבדה בבית ובאה לבקר את ילדיה בקרקוב.<br />אני הייתי כבר עצמאי, אחותי למדה באוניברסיטה ואחי היה בהכשרה בבונרקה מדרום לפודגוז'ה. אמי לא ידעה שתפרוץ מלחמה ולכן באה לבקר. בתום הביקור היא היתה צריכה לחזור ברכבת הביתה, ולא רציתי שתיסע לבדה. הרכבות היו עמוסות מאוד בגלל המצב, והחלטתי ללוות אותה לחווה. נסעתי ולא חזרתי לקרקוב. אחרי חזרו הביתה גם אחי ואחותי. המלחמה פרצה, ואחרי זמן קצר ניתנה ליהודים הוראה לענוד מגן דוד על השרוול. המצב הכלכלי הורע והיינו צריכים להתקיים ממשהו שהיה כרוך בנסיעות, אבל בתור יהודים מסומנים היה מסוכן לנסוע ברכבות. קנינו במחיר נמוך כל מיני מוצרים כמו שינקן וסכרין, ואחותי נסעה לקרקוב ומכרה אותם שם במחיר גבוה יותר. קניתי סכרין בחתיכות ושילמתי מחיר לקילו, ומכרנו אותו לקונים בחתיכות של 100 גרם במחיר של קילו, וכך הרווחנו ויכולנו להסתדר קצת. אחותי לא ענדה את הטלאי הצהוב בנסיעות למרות שזה היה מסוכן. כל המשפחה נראתה ארית ולכן הרשינו לעצמנו להסתכן ולנסוע בלי הטלאי.<br />אחרי שראיתי שאחותי נוסעת לקרקוב וחוזרת והכל בסדר, החלטתי לחזור לקרקוב. קיבלתי עבודה אצל קבלן אוקראיני שעבד בפירמה גרמנית. אחרי שהסתדרתי הרווחתי יפה מאוד ושלחתי את הכסף הביתה. ביקשתי מאחותי שתפסיק לנסוע כדי שלא תסתכן. שכרתי חדר עם בחור מה"בורסה" בקרבת התיאטרון היהודי ברחוב בוכנסקה (Bocheńska). האוקראיני היה איש די נחמד ואיפשר לי לצרף בסוף 1939 או בתחילת 1940 את אחד משני האחים מינקובסקי (האחים שהגיעו ל"בורסה" אחרי שאביהם נרצח בפוגרום בפשיטיק), חברי מה"בורסה", לעבוד אתי כצבע בקבלנות אצלו. מינקובסקי היה במקצועו סנדלר, אבל עבד אתנו כצבע. באותו הזמן כל העסקים כבר היו בידיים גרמניות, והיהודים פונו מדירותיהם כדי לשכן גרמנים.<br />עד שסגרו את היהודים בגטו החיים היו רגילים לגמרי, אבל עוד קודם לכן כבר היה צריך לקבל אישור עבודה בצורת כרטיס עבודה. בארץ אמרו שהיהודים לא נלחמו אבל זה לא נכון, כל אחד נלחם על חייו. אמרתי למינקובסקי שכדאי לנו לחפש מקום עבודה יותר בטוח עם כרטיסי עבודה קבועים, כי במקום כזה נוכל לעבור את המלחמה, וכך עשינו. הלכנו לפירמה גרמנית לצבעות מברלין, "בירקלר אונד תומר", והתקבלנו לעבודה. הם ידעו שאנחנו יהודים, וכשהגענו המנהל שאל אותנו בפליאה: "מה? יהודים יודעים לעבוד בצבעות?" אמרתי לו, "תנסה אותנו ותראה", וכך היה. עבדנו וקיבלנו שכר זהה לשכרם של הפולנים, אבל רק כמחצית מהשכר שהרווחנו אצל האוקראיני, ועשירית מהשכר שהרווחנו ביום אחד בעבודה קבלנית. למרות זאת עבדנו שם, כי המקום היה יותר בטוח. אף אחד לא דיבר אז על השמדת היהודים. מפני שעבדנו אצל גרמנים קיבלנו כרטיס עבודה, וזה עזר לנו כמובן גם בתקופה הגטו. כשסגרו את היהודים בגטו, במארס 1941, עברנו לגטו והמשכנו לעבוד בפירמה הגרמנית מחוץ לגטו. כל חודש היה צריך לחדש את כרטיס העבודה במשרד לחידוש הכרטיסים, שהיה בגטו מול בית המרחץ.<br /><br /><strong>ה"בורסה" בתקופת המלחמה<br /></strong>אנטנברג המשיך לנהל את ה"בורסה" גם אחרי פרוץ המלחמה, אבל מספר החניכים קטן ונשארו כ-25 חניכים. כשדובר כבר על סגירת הגטו, אבל לפני שסגרו אותו, אנטנברג הלך לפודגוז'ה וביקש ממנהל בית יתומים פולני ברחוב יוזפינסקה 37 להתחלף אתו. המנהל הפולני הסכים, ובאביב 1941 הם התחלפו. אז עוד חשבנו שהכל זמני. ה"בורסה" עברה לבניין ביוזפינסקה 37 , ליד המשטרה היהודית ששכנה ביוזפינסקה 39.<br />המיקום והבניין היו פחות נוחים מאשר בפודבז'ז'ה, אבל היו חצר וגינה גדולה. אנטנברג ביקש ממני להמשיך לטפל בגינה, וביקשתי ממנו שידאג לחומרים. הגינה היתה גדולה מאוד ומוקפת בגדר, כך שאף אחד לא היה יכול להיכנס ולקטוף ירקות ופירות.<br />מתחת לגדר היתה גפן שהניבה ענבים. גזמתי את הגפן וקשרתי את הזמורות לגדר, וכשהענבים הראשונים הבשילו אנטנברג אמר לי לאכול אותם ראשון, מפני שאני זה שגידלתי אותם. אמרתי לו, "ננסה את הענבים ביחד". גידלתי בגינה עגבניות וירקות לסלט בכמות גדולה.<br />עזרתי ל"בורסה" בעוד דרך. המשכתי לקבל מהמשפחה שלי בחווה שקי אפונה, ומכרתי אותם ל"בורסה" במחיר מוזל. הדואר עבד בתוך הגטו והיה אפשר לשלוח מכתבים וחבילות, וכך קיבלתי את החבילות ממשפחתי.<br />חניכי ה"בורסה" עבדו קצת בתוך הגטו, אבל לא מחוץ לגטו. הרי אי אפשר היה לצאת החוצה, וגם לא נותרו מפעלים יהודיים. אנטנברג ניהל את ה"בורסה" בגטו לבדו. איש לא היה אתו ולא עזר לו, גם לא אשתו. היא חייתה עם בתו בניירות אריים, ולא היה לו קשר אתה.<br /><br /><strong>החיים בגטו בפודגוז'ה<br /></strong>בגטו גרתי בדירה עם אחד הבחורים מה"בורסה", חייט שעבד אצל האס-אס. הרי כל אחד חיפש מקום עבודה כדי שיוכל לעבור איכשהו את המלחמה.<br />לפני הקמת הגטו עבדו אצל האס-אס חייטים, סנדלרים ובעלי מקצוע אחרים, והם היו הראשונים שבחרו לעצמם בתים טובים ברחוב Rękawka 16 או 26 בפודגוז'ה, באזור שידעו שעתיד להיות בתוך הגטו. חברי החייט בחר בדירה של שני חדרים. בחדר אחד גרו בן דודו הסנדלר עם אשתו, בחדר השני גר חברי החייט עם אמו ואחותו, ולי הוא השכיר את חדרון המשרתת הצמוד למטבח.<br />המשכתי לעבוד באותה פירמה גרמנית. שערי הגטו היו נעולים אבל עם כרטיס העבודה שלי יכולתי לצאת ולהיכנס.<br />בסוף 1941 הגיע מנהל חדש בן 70, איש האס-אס וחבר המפלגה הנאצית. רוב עובדי הפירמה היו גויים, ואני היהודי הייתי מנהל עבודה והיו לי מפתחות למחסן. ביום תשלום המשכורת השבועי המנהל נתן לי מחצית מהסכום שהרווחתי עד אז. שאלתי אותו, "הר נילסון, מה קרה? למה אתה נותן לי רק חצי מהמשכורת?" והוא ענה, "לפי הוראות הממשלה שלנו, אסור ליהודי לקבל שכר שווה לשכר של הפועלים הפולנים, אלא רק מחצית ממנו. תהיה מרוצה כי בנוסף אני נותן לך במתנה חמישה זלוטי". זרקתי את הכסף, החזרתי לו את מפתחות המחסן ואמרתי לו, "תנהל את העבודה לבד!!" לא עזבתי את העבודה, רק את הניהול. הוא ענה לי, "אני אלמד אותך. עוד תראה מה אעשה לך!" והלך.<br />למחרת המנהל הביא במקומי גרמני מברלין שינהל את העבודה. ידעתי גרמנית ודיברתי אתו, והוא שאל אותי כמה זמן אני עובד שם. צבענו ביחד תריסים בצריפים של מחנה זמני בצ'יקיקונצ'יק {55} בקרקוב, וכשגמרנו את העבודה והגרמני ראה איך אני עובד, הוא שאל אותי: "מי ניהל פה את העבודה לפני?" עניתי לו שאני, והוא שאל, "למה הפסקת? מה קרה?" סיפרתי לו. הוא אמר, "אילו הייתי במקומך הייתי מסתלק מפה". עניתי לו, "אתה גרמני ואני יהודי. זה כל ההבדל", וכך המשכנו.<br />באחד הימים היה בלגן, ומסיבות שונות החלפנו רישיונות עבודה בין אנשים. היו כאלה שהלכו לעבוד במקום אחרים, ואני הייתי בין המחליפים. בצהריים הגיע אלי לפירמה הגרמנית אחד מחברי מה"בורסה" ואמר לי לחזור מוקדם לגטו, כי רוצים לעצור את אלה שלא הגיעו לעבודה ולשלוח אותם למחנה ריכוז. הלכתי למנהל העבודה הגרמני וסיפרתי לו על האירועים, ושלמרות הכל הגעתי לעבודה אבל בגלל האירועים אני חוזר לגטו. הצטבר אצלי די הרבה כסף ופחדתי שיקרה לי משהו והכסף יאבד. הלכתי לאנטנברג וסיפרתי לו מה קרה. אמרתי שאני הולך למשטרה להודיע שהייתי בקבוצה שהתחלפה, ואם יקרה לי משהו אני מבקש שישלח את הכסף לאמא שלי. <br />היה יום שישי, הגעתי למשטרה וסיפרתי מה קרה. מהמשטרה טילפנו למנהל הפירמה הגרמנית, אמרו לו שהגעתי לבד ושהם עוצרים אותי. מנהל הפירמה אמר שיגיע ביום ראשון ואז יעשה אתי סדר, ואמנם הוא הגיע ביום ראשון כדי להגן עלי. הוא אמר שישלחו אותי למקום העבודה הגרוע ביותר, שבו גם נותנים מכות, ואחר כך ישחררו אותי. כך הוא הגן עלי כי היה מרוצה ממני.<br />בקיץ 1942, אחרי הגירוש הראשון, הידלדלה אוכלוסיית הגטו והתפנו מקומות דיור. עברתי עם חברי לדירה גדולה של שלושה חדרים, וזכיתי לחדר משלי. מתוך 12 צבעים בפירמה הגרמנית נותרנו שישה, השאר נשלחו בגירושים. מנהל העבודה פחד שייקחו גם אותנו, ולכן העבירו אותנו, כולל מגורים, למקום שבו הפירמה עבדה באותו זמן, לשדה התעופה ברקוביצה (Rakowice). אבל המקום לא היה מיועד למגורים ולא היה בו איפה להתרחץ. כשאמרתי למנהל שאנחנו צריכים לעשות מקלחת מדי פעם הוא ענה לי, "אין לנו זמן". לא היו אז עובדים פולנים ואנחנו עבדנו כל יום, כולל שבת וראשון. באחד הימים עבדנו במקום כלשהו ברחוב Basztowa, וביקשתי מהמנהל שיתן לנו להיכנס לגטו להתרחץ. ביום ראשון היינו אמורים לצבוע את המטבח, והמנהל שאל אותנו באיזו שעה הנהג יכול לבוא לקחת אותנו להתרחץ בגטו. אמרתי לו שב-12:00, והוא שאל אם נגמור את כל העבודה עד אז. הבטחתי לו שנגמור.<br />גמרנו את העבודה, הורדנו את הסולמות והתלבשנו, וכשהוא הגיע ב-11:30 הוא שאל, "מה פתאום אתם מפסיקים את העבודה? איך אתם רוצים לנסוע לגטו אם לא סיימתם את העבודה?" עניתי לו שהכל גמור. אחרי שבדק והיה מרוצה הלכנו לגטו, התרחצנו והתארגנו, והוא החזיר אותנו לשדה התעופה.<br /><br /><strong>הפרידה מאנטנברג בפלשוב</strong><br />כעבור כתשעה חודשים שלחו אותנו לפלשוב (Płaszów), שם עבדנו בצביעת הווילות של הגרמנים על הגבעה במשך כמה חודשים. כשסיימנו את צביעת הווילות העבירו אותי לעבודה שחורה. בפלשוב פגשתי את אנטנברג וכמה מחניכי ה"בורסה". הוא יצא כל יום מפלשוב לפודגוז'ה כדי לנקות את שטח הגטו. באחת הפעמים אנטנברג אמר לי, "אם אתה צריך לחם, אני אקנה לך". נתתי לו כסף והוא הביא לי לחם פעם או פעמיים בשבוע. יום אחד, בסוף 1942, אנטנברג אמר לי שהעבודה הסתיימה ויותר הוא לא יוצא לגטו. כששמעתי את זה החזרתי לו לחם ואמרתי, "עכשיו אתה תזדקק ללחם כי אתם לא יוצאים יותר, אני אסתדר ואשיג לחם במקום אחר". זאת היתה הפעם האחרונה או הלפני האחרונה שראיתי אותו.<br />יכולתי לקנות לחם כי נשאר לי כסף מתקופת הגטו. הייתי מאוד פדנט ותמיד לבשתי חליפות שקניתי בהזמנה. כאשר עבדתי בשדה התעופה מכרתי חליפה בהרבה מאוד כסף והיה לי כסף. יום אחד הגיע קצין אס-אס ואמר שכל מי שיש לו כסף יסתדר בשורה וימסור לו את הכסף, ומי שלא ייתן וימצאו אצלו כסף יהרגו אותו. לא נתתי את הכסף וכך נשאר לי.<br />במחנה פלשוב ואחריו לא הלכנו עם טלאי, ובמקומו סימנו את הבגדים בצבע.<br />הזמן עבר ובסוף 1943 הגיעה דרישה מצ'נסטוחובה לעובדים בבית חרושת צבאי לתחמושת. כך נלקחתי מפלשוב והועברתי לצ'נסטוחובה. גרנו בצריפים ועבדנו בצביעה. בזמן ההפצצות של בנות הברית על פולין צבענו את חלונות המפעל בכחול כדי שלא יזהו אותו.<br />היינו שם שישה צבעים, וביחד צבענו חדר אוכל וחדר קבלה חדשים. חג המולד התקרב והמהנדס האחראי ביקש שנסיים את צביעת האולם עד חג המולד. אמרתי לו, "תראה, אנחנו עובדים ככל יכולתנו. תשיג לנו לחם ונעבוד שעות נוספות". המהנדס הלך לבקש תוספת לחם ממנהל יהודי שהיה שם, שלא רצה לתת לו תוספת לחם. הוא חזר אלי ואמר, "המנהל לא רוצה לתת תוספת לחם". התעקשתי ואמרתי לו, "אם אתה רוצה שנעבוד יותר שעות, לך העירה ותשיג שם לחם". כך היה, והוא השיג תוספת לחם.<br />יום לפני כניסת הרוסים לצ'נסטוחובה, בינואר 1945, הנאצים הוציאו אותנו מהמחנה והעבירו אותנו לבוכנוולד בגרמניה. הנסיעה ארכה שבוע, ושבוע אחרי שהגענו נשלחתי לעבוד בבאו אנייץ צוואי, בסחיבת חומרים לבית חרושת שהיה במנהרה בתוך הר. ליד כל שולחן במפעל עבדו 20 אנשים, וחיפשו מישהו שיקום שעה אחת לפני כולם בבוקר ובתמורה יקבל ליטר מרק. תפקידו היה לקבל אוכל בשביל כל 20 האנשים ולחלקו באופן שווה. התנדבתי, קמתי שעה אחת לפני כולם, קיבלתי את האוכל וחילקתי אותו למנות טובות, ובתמורה קיבלתי ליטר מרק. עבדנו 12 שעות בשתי משמרות, משמרת יום ומשמרת לילה. אפשר היה ללכת רק אחרי שהמשמרת השנייה באה להחליף.<br />באחד הימים קמתי בבוקר למשמרת שלי והתעלפתי. התנאים הקשים והעומס הכריעו אותי. רופא פולני שהיה אתנו נתן לי שלושה ימי חופש. באותו זמן התחילו לצבוע את הצריף שבו גרנו, ושאלו אותי אם אני יודע לצבוע. עניתי שקצת. קיבלתי את העבודה ועשיתי את מה שהם לא ידעו לעשות, ובתמורה קיבלתי לחם, מרק ואוכל.<br />הגרמנים הגיעו וחיפשו אנשים לבניית צריפים בשביל הצבא. מפני שלא עבדתי באותו הזמן לקחו אותי לעבודה. היה חסר להם אינסטלטור, ומפני שפעם עבדתי אצל אינסטלטור התנדבתי לעשות את העבודה הזאת. הכנו את מערכת המים והביוב והרכבנו אותה לפני שיצקו את היסודות. המנהל היה מרוצה ממני ונתן לי עבודה יותר קלה עם מלט. בבוכנוולד אנשים מתו כמו זבובים ואנחנו סחבנו כל הזמן את המתים לבורות.<br />במארס 1945 העבירו אותנו לברגן בלזן ללא מזון ומים. יצאנו מבוכנוולד כ-120 נפשות בקרון, ונותרו כ-40 כשהגענו לברגן בלזן. בנסיעה ברכבת לא אכלנו ולא שתינו שמונה ימים. מסילת הברזל היתה מוגבהת ומתחתיה ראיתי שצומח סלק, וכשהרכבת עצרה ירדתי למטה ואכלתי את הסלק כאילו היה העוגה הטובה ביותר שאי פעם אכלתי.<br />הגענו לברגן בלזן ושם חיפשו מישהו לעבודה תמורת מרק, ואני התנדבתי. קיבלתי ליטר מרק ובקושי הצלחתי לאכול שתי כפות, אז נתתי את שאר המרק למישהו אחר. <br /><br /><strong>השחרור<br /></strong>באפריל, בדיוק ביום ההולדת שלי, נכנסו האנגלים למחנה. גרתי בצריף במיטת קומותיים, ובמיטה התחתונה ישן אוזבקי אחד. היד שלו היתה שבורה והוא לא היה יכול לטפס בסולם, ולכן אני ישנתי במיטה העליונה. פתאום אנחנו משוחררים וחופשיים ואין גרמנים. הלכתי למחסן והבאתי קצת בגדים ותפוחי אדמה מהמטבח, והאנגלים הביאו לנו קופסאות שימורים עם בשר שמן. האוזבקי אמר לי, "אל תיגע באוכל הזה, כי תמות". הבאתי תפוחי אדמה, קצת קמח ועוד ירקות והכנו לבד מרק, ולאט לאט למדנו לאכול. מי שאכל את המזון שהאנגלים הביאו קיבל שלשול, חלה ומת מהשלשולים.<br />בהמשך האנגלים הוציאו אותנו משם וקיבלנו אוכל טוב ולחם לבן. חליתי וקדחתי בחום גבוה של 41 מעלות, ולכן נלקחתי לבית חולים בברגן. בבית החולים קיבלנו לחם שחור ויבש שאספתי ושמתי בארון הלילה ליד המיטה. האחיות בבית החולים היו גרמניות, ובאחד הלילות הגיעה אחות ושאלה לשלומי. פתחתי את המגירה עם הלחם היבש וזרקתי אותו על ראשה.<br />אחרי יומיים, כשהחום ירד, ברחתי מבית החולים וחזרתי לצלר, שם פגשתי שני בחורים שעבדו אתי בצבעות בצ'נסטוחובה. אחרי זמן קצר חזרנו מגרמניה לפולין בטרמפים. הטרמפ הראשון היה לברלין, שם ראינו עיר הרוסה ומושמדת כולה. מברלין המשכנו ברכבת לפולין. עברנו בפוזנן, ושם קיבלנו אוכל בתחנת הרכבת. מפוזנן המשכנו לקרקוב.<br />הגעתי לקרקוב וחיפשתי קרובי משפחה, ורק שם התברר לי שהגרמנים השמידו כמעט את כל יהודי פולין. מכל קרובי נותר רק בן דוד אחד בקרקוב. קיבלתי את הכתובת שלו והגעתי לשם, אבל הוא לא היה שם. אמרו לי שהוא בבית החולים, אבל מפני שהבריא נוסעים להביא אותו הביתה. נסעתי לבית החולים והוצאתי אותו משם, ובדרך פגשתי מכר ששאל אותי אם יש לי מקום לגור. עניתי שאין, והוא הציע שאצטרף אליו והוא ייתן לי חצי מיטה. בהמשך פגשתי שתי אחיות, שאחת מהן היתה חברתו של מינקובסקי שנפטר בגטו מטיפוס. היא הזמינה אותי להצטרף אליהן, ואמרה שיש להן חדר ברחוב קלוורינסקה. אמרתי להן שאני עם חבר ולא לבד, והן הזמינו גם את החבר.<br />כשהגענו לחדרן בקלוורינסקה הן סידרו לעצמן מקום לישון על הרצפה ונתנו לנו את המיטות שלהן. אמרתי להן שאני לא מסכים לסידור הזה.<br />באותו זמן היה פוגרום בקילצה והחלטתי שאני עוזב את פולין. בדיוק הגיע אחיהן של שתי האחיות והציע לנסוע לצ'כיה, למכור שם סיגריות ולהרוויח כסף. החלטתי לנסוע וגם רציתי להיפטר מהחבר שהיה אתי, כי הוא היה שיכור כל הזמן .<br />מכרתי את כל מה שהיה לי וקניתי סיגריות. נסענו לכיוון הגבול עם צ'כיה, עברנו את הגבול והגענו לפראג. אחרי חודש בפראג קיבלתי תיאבון גדול, וכל הזמן רציתי לאכול. הלכתי לאכול במטבח חלוקת אוכל לפליטים, וכשגמרתי לאכול נסעתי למקום אחר שבו חילקו אוכל כדי להמשיך לאכול. משם חזרתי לאכול ארוחת צהריים במקום הראשון, ומשם לארוחת צהריים שנייה במקום השני וכך הלאה. לא יכולתי להשביע את הרעב אחרי כל תקופת הרעב שעברתי.<br /><br />לפני שעזבתי את פולין מכרתי זוג נעליים כדי לקנות סיגריות, ובפראג נקרע זוג הנעליים היחיד שהיה לי. הלכתי לסנדלר כדי שיתקן את הנעליים, ובתמורה לתיקון הצעתי לו סיגריות. הוא סירב לקבל ואמר שהוא לא לוקח תשלום ממי שהיה במחנות.<br /><br /><strong>העלייה לארץ<br /></strong>אחרי חודש בפראג הלכתי למשרד טיפול בפליטים שנתן כרטיסי נסיעה למקומות שונים. הפקידה שאלה אותי לאן אני רוצה לנסוע, ואמרתי שלפלשתינה. היא כתבה פלשתינה. היה אז בלגן ברכבות ואם נתת לכרטיסן פתק שעליו כתוב משהו בעברית הוא נתן לך לנסוע. שמעתי שבבודפשט בהונגריה יש קיבוץ, וחבריו מתכוננים לעלייה לארץ ישראל. נסעתי לקיבוץ בבודפשט וגרתי שם חודש. אחרי חודש העבירו אותנו לאוסטריה, ומשם למסטרה בקרבת ונציה באיטליה. ממסטרה המשכנו לבולוניה, ושם הוכנסנו למחנה. שוב מחנה? החלטתי שאני לא נשאר ונסעתי לרומא. כשהגעתי לרכבת הודיעו שהסתיימה המלחמה בין אמריקה ליפן, והחיילים האמריקאים היו שיכורים משמחה. עליתי על הרכבת ונסעתי לרומא.<br />ברומא הלכתי למקום ריכוז של יהודים, ושם קיבלתי מסוכנות אונר"א פתק לארוחת צהריים. הלכתי לאכול ובהמשך שכרתי חדר, ולאט לאט התחלתי להסתדר ברומא.<br />בארץ היו לי שני אחים ויצרתי אתם קשר, אבל הם לא יכלו לסדר לי סרטיפיקט. מה לעשות? החלטתי להצטרף לקיבוץ כדי שאוכל לעלות לארץ. מצאתי קיבוץ הכשרה בנאפולי ונסעתי לשם. הגעתי לקיבוץ אבל חליתי והיה לי חום גבוה. היה חשד לקדחת, ולכן נלקחתי לבית חולים. לאט לאט החום ירד והבראתי.<br />בנאפולי פגשתי חיילים מארץ ישראל שנישאו לנשים איטלקיות, והם סיפרו לי על אונייה שמפליגה לארץ ישראל. החלטתי לנסות לעלות עליה. חזרתי לקיבוץ, לקחתי את החפצים שלי, הלכתי לאונייה ובדקתי איך אני יכול לעלות עליה. בדיוק ירדה בחורה מהאונייה והתברר שהיא מפולין, מדריכה קבוצת ילדים ונוסעת אתם ארצה. שאלתי אותה, "תהיי מוכנה לקחת את המזוודה שלי ולהביא אותה לאחי בתל אביב?" היא הסכימה ונתתי לה את המזוודה. ביקשתי ממנה שמה שלא יקרה, את המזוודה תעביר לאחי. נשארתי לעמוד שם בלי חפצי, ועקבתי אחרי אב שהלך עם בנו לאונייה. האב הלך קדימה והבן השתרך אחריו. כשהבן רצה להיכנס לאונייה השוטר לא נתן לו. הוא הראה לשוטר שהוא הולך יחד עם אביו, ואז השוטר נתן לו להיכנס. אחריהם הגיע איש מבוגר לבדו. התחלתי ללכת אחריו והראיתי לשוטר שאני ביחד אתו. הוא נתן לי להיכנס, וכך עליתי לאונייה.<br />באונייה דיברתי עם המדריכה והילדים. הם פינו לי מקום במיטה של אחד מהם, והילד ישן במיטה עם חברו. הילדים והמדריכה הביאו לי אוכל מחדר האוכל, ואני הקראתי להם ספרים.<br />ב – 26.6.46 הגעתי לחיפה אולם לא יכולתי לרדת מן האונייה מהסיבה שעליתי עליה בלי ניירות ולכן הייתי נוסע בלתי חוקי. באוניה פגשתי יהודי שחזר לביתו בארץ מבלגיה, שם השתתף בחתונת בנו חייל בבריגדה. יום לפני שהגענו לחיפה ועל האונייה, היהודי הזה רשם בניירותיו על שמו, אותי וששה פליטים נוספים. כשהגענו לחיפה, היהודי ירד מהאונייה ולא השאיר אישור שרשם אותנו על שמו. אנחנו נשארנו על האונייה כדי לקבל זריקות וכשסיימנו את התהליך הזה, שוב היינו בלי ניירות. פועל ערבי שידע יידיש ויכולנו להידבר עמו, עלה לאונייה וסייע לשניים מאתנו לרדת לחוף. נשארנו חמישה פליטים על האונייה ללא ניירות ולא יכולנו לרדת. ביום שישי הגיעה נציגת הסוכנות ואמרה שהיא מוכנה לעזור לנו לרדת מהאונייה. היא שאלה אותי אם אני מוכן להיות הראשון, ועניתי שכן. הייתי לבוש בבגדים אלגנטיים והיא אמרה לי, "אנחנו בבעיה, הבגדים שלך יותר מדי אלגנטיים. אתה צריך להחליף אותם ולהתלבש בבגדי סבל". החלפתי את הבגדים עם אחד הסבלים, הוא נתן לי פתק כניסה ואמר לי ללכת אחריו, לשתוק ולא להגיד אף מילה. כך ירדתי מהאונייה והגעתי לחיפה.<br />מכל משפחתי בפולין לא שרד איש, מלבד בן דוד אחד.</div></span>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-9145352695409278412007-08-08T18:53:00.000-07:002008-12-11T15:28:12.709-08:00אברהם רווה - חניך הבורסה<div><div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">(17.10.04 בביתו בחיפה)<br /><br />נולדתי בביילסקו ביאלה (Bielsko Biała) {56}, עיר פרובינציה שבה גרו גרמנים ודיברו גרמנית. התרבות הגרמנית שלטה בעיר, היה להם תיאטרון, עיתון יומי ועוד.<br />הייתי הילד השני בין חמישה אחים ואחיות. התייתמנו מאמי ב-1925, כשהייתי בן ארבע וחצי. אותי ייעדו להמשיך במסלול עיוני, ואילו כל שאר אחיי ואחיותי סיימו בית ספר יסודי בלבד. כל ילדי המשפחה מלבד אחותי הקטנה למדו בבית ספר גרמני. עם סיום בית הספר היסודי המשכתי ללמוד בגימנסיה הגרמנית.<br />ב-1933 הנאצים השתלטו על גרמניה, והדבר השפיע על רוב האזורים שבהם חיו גרמנים. ללמוד בבית ספר גרמני אז היה מאוד לא נעים. רעיונות התנועה הנאציונל-סוציאליסטית חילחלו בציבור הזה. היה שם גם פלג סוציאליסטי גדול, כמו בתקופת רפובליקת ויימר בגרמניה. חלק מהמורים היו יהודים, אבל רובם היו גרמנים. בגלל ההידרדרות הזאת עברו רבים מהתלמידים היהודים בעיר מהגימנסיה הגרמנית לגימנסיה הפולנית וכך גם אני, אבל המעבר היה קשה מאוד. פולנית כמעט לא ידעתי, ובעיקר לא ברמה של בית ספר תיכון.<br />הייתי חבר בתנועת הנוער "עקיבא", כמו רוב הנוער שהיה חבר בתנועת נוער כלשהי. המגמה היתה להתכונן לעלייה לארץ ישראל, והתכוננות כזאת היתה כרוכה בלמידת מקצוע. שקלתי מה לעשות ואז נזכרתי ב"בורסה" שבה למד אחי. הייתי בן 14 והחלטתי להפסיק ללמוד בגימנסיה הפולנית, ולנסות להתקבל ל"בורסה" בקרקוב.<br />בתקופה שבה התלבטתי מה לעשות נסעתי לקרקוב במבצע של עידוד הנסיעה ברכבות - כל מבוגר שנסע ברכבת היה יכול לקחת אתו חינם נוסע צעיר . הגעתי עם חבר לתחנת הרכבת וחיפשנו יהודי שנוסע לקרקוב כדי להתלוות אליו. מצאנו אדם מבוגר וכך הגעתי לקרקוב והוקסמתי ממנה מאוד. היתה לי בקרקוב משפחה, דודה ובני דודים.<br />למרות שהעיר שלי לא היתה פרובינציה נידחת, אי אפשר היה להשוותה לקרקוב. הממדים כאן היו לגמרי אחרים. הרבה יהודים, תנועות נוער, הרבה אפשרויות. זה מצא חן בעיני. מסביבי שמעתי רק פולנית, לא רק אצל הגויים אלא גם אצל היהודים, ולא רק אצל היהודים המתבוללים אלא גם אצל היהודים הדתיים. גם היהודים החרדים דיברו פולנית, בעיקר אלה שעסקו במסחר ולא היתה להם ברירה אלא לדבר פולנית.<br />המחשבה להיכנס ל"בורסה" עלתה בגלל אחי הגדול, שהיה חניך ה"בורסה", אבל עד היום אני לא יודע כיצד הגיע לשם. באחד החגים אחי בא לביקור בבית עם חבר, ומשיחותיהם נודע לי על קיומה של ה"בורסה". מפני שאחי היה בשבילי מודל לחיקוי, רציתי ללכת בעקבותיו וללמוד מקצוע באותו מקום. ביקשתי בבית שיסדרו לי את זה. אחותי הבכורה כתבה ל"בורסה", צירפה תעודה שלי מבית הספר וביקשה שיקבלו אותי. בהמשך קיבלנו תשובה חיובית.<br /><br /><strong>המעבר ל"בורסה"<br /></strong>הגעתי ל"בורסה" בקרקוב בסוף 1934, בגיל 14 וכמה חודשים. חלק מהילדים הגיעו מבית היתומים, מהזקלד, כהמשך טבעי. אני הגעתי מבחוץ, מהפרובינציה.<br />יום או יומיים אחרי שהגעתי קרא לי אנטנברג המנהל וביקש שאכתוב את קורות חיי. הכל התנהל שם בפולנית, והייתי חייב לכתוב בפולנית. כתבתי את קורות החיים שלי בעט עם דיו כחולה, ולמחרת אנטנברג החזיר לי אותם ובמקום כחול הכל היה אדום, כי כל מה שכתבתי היה מלא שגיאות והוא תיקן בדיו אדומה. הייתי מתוסכל, בכל זאת הייתי תלמיד גימנסיה והנה אני בא לכאן וכאילו לא יודע כלום. זה היה המבחן הראשון שלי, שהמחיש לי עד כמה אני לא יודע ועד כמה אני צריך להשלים. למרות ידיעותי הקלושות בפולנית הוחלט לשלוח אותי ללמודים.<br /><br /><strong>החיים ב"בורסה"<br /></strong>אני רואה ב"בורסה" מוסד שהטביע בי חותם בל ימחק. אם אני יכול להשוות זאת לספרו של גורקי "האוניברסיטה", הרי שה"בורסה" היתה האוניברסיטה שלי.<br />עצם קיומה היה תלוי באפוטרופסים שלה ובראש וראשונה באלכסנדרוביץ'. אבל הניהול וכל מה שנעשה בפנים נקבע על ידי אנטנברג המנהל.<br />בחצר הגימנסיה העברית היה בית ספר מקצועי, ולשם נשלחתי. למדתי שם כחצי שנה עד סוף שנת הלימודים, אבל היה לי קשה, בעיקר מבחינת הידיעות בפולנית והצורך להדביק את הכיתה. כמו כן לא היו לי כישורים מתאימים למקצוע שנלמד שם, מכניקה עדינה.<br />אלכסנדרוביץ' עקב אחרי כל מה שקרה ב"בורסה", ואחרי התקדמותו של כל ילד. הוא הופיע ב"בורסה" כל יום בצהריים והתעניין בשלום כולם. לדעתי הוא ידע גם מה קורה אתי, כי הוא נתן הוראה לשלוח אותי למבחן פסיכוטכני להתאמה מקצועית. המכון למבדקים פסיכוטכניים היה מול האוניברסיטה, נדמה לי שברחוב שלסקה (היום רחוב פילסודסקייגו, Piłsudskiego) בקרבת בית הספר התיכון צ'פסקי. הבוחנת שבדקה אותי שם היתה יהודייה. זה מעיד עד כמה דאגו ב"בורסה" להתאים לכל אחד את המקצוע הנכון לו. כשאני מדבר על זה אני ממש מתרגש, כי בעצם מה היה אכפת להם שאהיה חייט או צבע. במבדקים גילו שהכישרון הבולט ביותר שלי הוא ציור, ושלחו אותי לעבוד בבית דפוס גדול, דרוקרמו מרודובה, ששכן ברחוב Piłsudskiego. זה היה בית דפוס בינלאומי, ובעליו טלץ היה יהודי מתבולל. אלכסנדרוביץ' היה בקשרים עסקיים אתו וסיפק לו נייר, וכך הכניס עוד לפני חניך אחר מה"בורסה" לעבודה שם.<br />בחצי השנה שלמדתי בבית הספר המקצועי שליד הגימנסיה העברית השלמתי הרבה מאוד, ובעיקר התקדמתי בפולנית. כבר בשלב הזה ה"בורסה" הטביעה בי חותם בל ימחה.<br />במקביל לעבודה בבית הדפוס של טלץ למדתי בבית ספר לגרפיקה ברחוב דיטלובסקה בקרבת הוויסלה. בבית הספר הזה למד כל מי שעסק בגרפיקה. בנוסף ללימודים המקצועיים למדנו גם קצת צרפתית, כי המקצוע דרש ידיעה בסיסית בצרפתית.<br />רוב החניכים ב"בורסה" היו במידה רבה אינדיבידואליסטים, אפילו שהיו קשרים בין כולם. היו כאלה שהיו חברים בתנועת נוער והיו שלא, היו שנטו לקומוניזם ולנוער סוציאליסטי, והיו שנטו לתנועות הציוניות. כל אחד חי בעולמו.<br />ה"בורסה" החדירה בי, ואני בטוח שגם בכל אחד מאתנו, את המודעות לחשיבות של סדר, ניקיון, משמעת, אחריות למה שאתה צריך לעשות ואחריות לגבי הזולת.<br /><br /><strong>השכמת בוקר<br /></strong>צלצול ההשכמה היה ב-6:00 או 6:30, ואחריו היו לנו שלוש-ארבע דקות לקום. כששמענו את הצעדים של אנטנברג מתקרבים התיישבנו על המיטות. הוא נכנס, בדק שכולם יושבים והלך. כשיצא כולם היו חוזרים למיטות, אבל הוא ידע שככה זה מתנהל והיה חוזר ותופס אותנו. ניסינו להתחכם ופה ושם הוא קצת נתן לנו, אבל הוא שמר חזק על הגבולות.<br /><br /><strong>השיחות אחרי כיבוי אורות</strong><br />כיבוי אורות היה לפי מיטב זיכרוני ב-21:00, אז היינו צריכים להיות במיטות. אנטנברג היה בודק שכולנו באמת במיטות. אחרי שהלך התחילו ויכוחים ושיחות שנמשכו הרבה זמן, בנושאים שונים ומגוונים. השיחות האלה אחרי כיבוי האורות מאוד העשירו אותנו. גם אם מישהו לא דיבר בעצמו השיחות העשירו אותו מאוד. כך זה התנהל כל לילה, ובעיקר היו ויכוחים בין הציונים לבין הנוטים לקומוניזם.<br /><br /><strong>תפקידים שונים</strong><br />אנטנברג דאג שכל אחד יקבל תפקיד וימלא אותו, והיה ערני מאוד ועיצב את הפעילות הענפה הזאת.<br />אחד התפקידים היה ניהול הספרייה. האחראי היה צריך למלא את הספרייה בספרים, ולדאוג שהחברים יקראו את הספרים. תפקיד אחר היה אחריות על תחום הספורט. האחראי היה צריך לעקוב אחרי אירועים ספורטיביים שונים שבהם נוכל להשתתף, ולדאוג שנקבל כרטיסי כניסה, למשל החלקה על קרח בחורף במגרש הספורט של "מכבי".<br />חניך אחר היה צריך לדאוג שחיי התרבות יהיו עשירים. מדי שבוע-שבועיים יצאנו בקבוצה לקולנוע, בבתי קולנוע שבעליהם הסכימו שניכנס בחינם. אנטנברג יצר את הקשר עם בתי הקולנוע, אבל האחראי על התרבות היה צריך לדאוג שזה יתבצע. אחד מבתי הקולנוע שאתם היה לנו הסדר כזה היה קולנוע Wanda ברחוב גרטרודה.<br />מלבד הליכה לקולנוע השתתפנו גם בקונצרטים ובהצגות תיאטרון. הדברים האלה היו כל כך מובנים ומקובלים משום שהתפתחה בקרב חניכי ה"בורסה" מודעות עמוקה ללימוד עצמי. היה אחד שהיה לו כישרון משחק, וכל כמה זמן היה משעשע אותנו בהופעות בלתי רגילות ובקריאת טקסטים.<br />בכל שנה נהגנו להציג מחזה באולם הקריאה, שהתחבר לאולם האוכל כך שנוצר אולם די גדול. במה לא היתה, והכיסאות הפרידו בין השחקנים למוזמנים. האורחים היו מבין האפוטרופסים שלנו ומוזמנים נוספים. ה"בורסה" נתמכה במידה מסוימת על ידי ארגון בעלי מלאכה ששכן בקומה העליונה בבניין, וגם חבריו באו להצגה.<br />אחד מהחברים שלנו שרד את המלחמה והגיע לארצות הברית. חלק מהתקופה שבה היה ב"בורסה" הוא היה קומוניסט, אבל כשהגיע אליה היה למעשה אנאלפבית ולא ידע פולנית טובה. ב"בורסה" הוא התקדם באופן יוצא מן הכלל, והתחיל לכתוב שירים בפולנית. היום הוא כמעט בן 90 ושולח לי מארצות הברית שירים שהוא כותב באנגלית. היו דוגמאות נוספות לבחורים שכתבו שירים, כמו לוכר ז"ל וקמינסקי שהתפרסם אחר כך וחי בפאריס.<br /><br /><strong>תיאטרון<br /></strong>היה בקרקוב תיאטרון יהודי שבו לא היתה להקה קבועה. הלהקות הגיעו מכל מיני מקומות והציגו באולם התיאטרון. פעם הלכנו לתיאטרון ובדיוק הגיע יהודי מווילנה, מ- IVO {57}, ואנטנברג הביא אותו ל"בורסה". הוא שמע שאנחנו מעלים מדי שנה הצגה בפולנית ואמר, "אתם יהודים, למה שלא תנסו להציג פעם הצגה ביידיש? אם תרשו לי אני רוצה לדבר בפניכם ביידיש, ואם אחרי השיחה שלי תתרצו, אכין לכם מחזה ותציגו אותו ביידיש". היידיש היתה זרה ורחוקה מאתנו. הוא דיבר והיידיש בפיו נשמעה כשפה יפה להפליא ומצטלצלת יפה, והתרשמנו מאוד מהיידיש שלו. עד אז, היידיש שדוברה בפי היהודים נשמעה באוזני כגרמנית מקולקלת ולא יפה.<br />היו בינינו בעלי כישרונות בלתי רגילים, ובכל החגים הכנו בעצמנו חגיגות והצגות. הגיע הזמן להכנת ההצגה השנתית והחלטנו להעלות את המחזה הזה. היתה בקרקוב להקת יידיש של דינה הלפרין, שהציגה את מהחזה "המכשפה" בתיאטרון היהודי. הגענו לראות את ההצגה הזאת ביידיש, וזה מאוד מצא חן בעינינו. כאשר להקת הלפרין הציגה בקרקוב הדריך אותנו אחד השחקנים איך להציג ביידיש את "דון קיחוטה". השנה היתה 1937, ונדמה לי שזאת היתה ההצגה האחרונה ביידיש שהצגנו ושבה השתתפתי. עד אז הצגנו רק בפולנית בהדרכת במאים שהגיעו מבחוץ, ובדרך כלל את מולייר.<br /><br /><strong>חוגי העשרה</strong><br />כשחייתי בביילסקו הייתי חבר בתנועת הנוער "עקיבא". כשהגעתי לקרקוב לא המשכתי בחברותי בתנועה, אבל נשארו לי מכרים מבין חברי התנועה. באותה תקופה תקף אותי בולמוס לימודים והתקדמות. רציתי להשלים כל מה שהחסרתי ונהפכתי לאוטודידקט, מכור לקריאה וללימודים ומתעניין בתחומים שונים.<br />היו בינינו סופרים ומשוררים וכאלה שנוטים למוסיקה. היה בינינו בחור אחד שלמד צבעות, והוא זה שפתח בפני את הצוהר למוסיקה. היתה לו שמיעה אבסולוטית, הוא ניגן על מנדולינה ונהג לפזם לעצמו לחנים של אופרות, דבוז'ק ושוברט. אני הוקסמתי ממנו וזה קירב אותי למוסיקה קלאסית. לו היה חי בבית מסודר עם הורים שהיו דואגים לו, הוא היה מתפתח להיות מלחין או מוסיקאי מעולה, אבל ב"בורסה" הוא חי את חייו ופיתח את כישרונותיו בעצמו, וה"בורסה" איפשרה לו את זה. היה לנו מורה לזמרה, אנהלט; מורה למנדולינות וגיטרה, שווננפלד, מוסיקאי ופסל שהגיע מהסורבון בפאריס, וקירב אותנו מאוד לתחום האמנות. היה לנו מורה מעולה לעברית, יואל דרייבלט, שהיה גם מורה בגימנסיה. בנוסף היו לנו מורים מבחוץ שדאגו להעשרה, והיתה אפשרות כמעט בלתי נדלית לקלוט דברים ולהתקדם.<br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098592686330743314" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEjvoznvGYfAxmhozfSTH88SnqXHqN2Io_00uhC8DhD0xMILua_QQjX5VRpNxHzX82wxop0cgYHiocsKFVCM6nehL_zs3vVdJ7sPZTpdVd3q3UYCcxceRubRddwD9aRbgnuWEafJ9cFIkbs/s400/31.JPG" border="0" /><br />תזמורת המנדולינות<br /><br /><strong>מימון הפעילות</strong><br />מימנו את הפעילות שלנו בכוחות עצמנו. אחת מצורות התשלום שאני זוכר היא "מס קוביית סוכר".<br />ב"בורסה" קיבלנו אוכל ויכולנו לקבל תה כמה ומתי שרצינו, אבל בלי סוכר. אחד מהחברים היה הגזבר, והוא מכר לחברים קוביות סוכר. מהכסף הזה הוא גם דאג למלאי סוכר קבוע וגם העביר סכום מסוים לקופה, כדי לקנות דברים שונים שהזדקקנו להם, כמו ספרים.<br />פה ושם מימנו דברים בכוחות עצמנו. היתה לנו ספרייה גדולה ועשירה בספרים טובים. בדרך כלל קיבלנו אותם מכל מיני מקורות, ובעיקר ממי שכבר סיימו לקרוא אותם.<br />אחד מהספרים שהתלבשתי עליו היה "מבוא לפילוסופיה" בפולנית. רציתי מאוד לקרוא ולהבין את התוכן, אבל זה היה מאוד קשה מפני שהפולנית עדיין לא היתה שגורה בפי. ניסיתי אז לקלוט מידע מכל מקום אפשרי, וכמוני היו גם אחרים. כל אחד לפי יכולתו ולפי התעניינותו.<br />כל זה לא יכול היה להתקיים אלמלא אותה מסגרת שהאפוטרופסים יצרו, ובראשם אלכסנדרוביץ'. כל אחד מאתנו שהתברך במשהו ממה שהביא מה"בורסה" צריך להגיד אלפי תודות למי שקיימו את המוסד הזה.<br /><br /><strong>אנטנברג<br /></strong>המנהל אנטנברג היה איש מאוד מעניין. קפדן ביותר, חמור סבר, לא ויתר על שום דבר כהוא זה. אבל הוא לא היה רשע. הוא עמד על כך שהסדר יקוים במלואו, ושכל אחד יתנהג בהתאם לכללים. אם ראה מישהו בא עם נעליים לא מצוחצחות לחדר האוכל הוא לא איפשר לו לאכול, והורה לו לרדת למטה ולצחצח את הנעליים. כך הרגיל אותנו לצחצח נעליים לפני הכניסה לחדר האוכל. כלל אחר היה: סיים לאכול מה ששמת בצלחת. אם אכלת משהו בארוחת הצהריים ולא גמרת את מה שנתנו לך, קיבלת את זה לארוחת ערב, ואם לא סיימת בארוחת הערב קיבלת למחרת. היו מאכלים שלא הייתי רגיל לאכול כמו סלק או רגל קרושה, והשארתי אותם בצלחת. לא עזר לי כלום וקיבלתי אותם בערב, ואם לא גמרתי בערב קיבלתי למחרת, עד שלמדתי לאכול את המאכלים האלה וכל דבר אחר שהגישו לי.<br />כל זה עזר לי מאוד בחיים וביכולת להסתגל לכל מצב. הוא מאוד הקפיד על הדברים האלה.<br />בליל שבת אכל אתנו המחנך הרמן טלר, עוזרו של אנטנברג, סטודנט לכימיה ופעיל בנוער הציוני. לא זכור לי שאנטנברג ישב ואכל אתנו בארוחות ליל שבת. כשהיינו בחוץ בטיולים כמובן שהוא אכל אתנו.<br />כשיצאנו לטיול אנטנברג היה חברי, מתבדח, לא שמר על דיסטנס ולא קילקל לנו את ההנאה מהטיול, להיפך, הוא שיתף אתנו פעולה. אבל מיד כשחזרנו לקרקוב ול"בורסה" הוא שינה את הבעת פניו והפך לאנטנברג אחר.אני מעריך אותו עד מאד, וכל כך כואב לי הלב שלא זכה לשרוד. בתקופת שהותי ב"בורסה" הוא התחתן ונולדה לו בת. שמעתי שאשתו ובתו הגיעו לאיטליה, ואני מקווה שבתו חיה ושאשתו סיפרה לה מי היה אביה. בלב שלי שמורה פינה מאוד חמה לאנטנברג, על כל מה שעשה ב"בורסה" בכלל ועל השפעתו עלי.<br /><br /><strong>הטיולים<br /></strong>היו לנו טיולים קצרים וטיולים ארוכים. טיול קצר היה למשך חצי יום או יום, יציאה מקרקוב וחזרה לקרקוב. פעם יצאנו לטיול של יום אחד, לאוייצוב (Ojców), מצפון לקרקוב. באוייצוב יש מערות זקיפים ונטיפים. פעם אחרת נסענו לראות מנזר במעלה הוויסלה, הגענו לשם וחזרנו באותו היום.<br />אני זוכר שני טיולים ארוכים יותר:<br />הראשון, לברניה גורה (Barania Gora) {58}. ביום ראשון היה חג נוצרי ובמוצאי שבת היה גשם זלעפות, וחיכינו לשמוע את תחזית מזג האוויר בשעת החדשות, שאותן שמענו ברדיו בחדר הקריאה. מאוחר בערב הקריין אמר, "יורדים גשמים אבל מחר בבוקר יהיה יפה". כשיצאנו לרכבת עוד היה גשם שוטף, אבל כשהגענו למקום שממנו התחלנו ללכת ברגל מזג האוויר התבהר ונעשה יפה. טיפסנו במעלה ההר (שגובהו 1,220 מטרים). היה די קשה ללכת ומדי פעם עשינו אתנחתא. החבר'ה רצו להתיישב ולהשתרע על האדמה, אבל אנטנברג אמר, "תעמדו. נחים בעמידה!" את זה למדתי אז ממנו. אם יושבים בזמן המנוחה העייפות גוברת, אבל אם עומדים ונחים מתאוששים.<br />הכל היה מאורגן להפליא. הגענו לאכסניה בפסגת ההר, אכלנו וישנו על הרצפה. בדרך חזרה ירד קצת גשם, אבל לא היה נורא ובסך הכל זאת היתה חוויה גדולה.<br />טיול יפהפה נוסף הזכור לי היה ל-Przetom Dunajca. נסענו לפייניני (Pienini), עלינו על הדוברות ושטנו במעבר הידוע, וזאת היתה חוויה בלתי רגילה. משם ירדנו לקרושצ'נקו ללינת לילה, ומשם חזרנו הביתה לקרקוב.<br /><br /><strong>מושבת קיץ<br /></strong>בקיץ נהגנו לצאת למושבת קיץ בסביבות הרי הטטרה. משם יצאנו, למשל, לטיול לזקופנה וצעדנו לכיוון מורסקה אוקו (Morskie Oko), שפירושו "עין ימית". טיפסנו לפסגה, בגובה של כ-2,000 מטרים, והמשכנו לעלות לזברט (Zawrat), שזאת פסגה נוספת. משם חזרנו לזקופנה, עלינו על רכבת ונסענו לאכסניה שבה התארחנו. תחנת הרכבת היתה במרחק כמה קילומטרים מהאכסניה, ואת המרחק הזה עשינו בהליכה, צועדים בשורות ושרים. מרוב עייפות הלכתי וישנתי תוך כדי הליכה.<br /><br /><br /><br /><img id="BLOGGER_PHOTO_ID_5098592892489173538" style="DISPLAY: block; MARGIN: 0px auto 10px; CURSOR: hand; TEXT-ALIGN: center" alt="" src="https://blogger.googleusercontent.com/img/b/R29vZ2xl/AVvXsEirAruDTOtvjlbVrVVdMXqYPKg_tFaGGdB1MAtHo3PRHJ2KuzKXB1XkSLrxKwwl_FZKigDBUkK5CqSRu4Mvk2Jr_sT0PIk-mVHjlRDcaxWx86au4JB5SWugFBOXSUXTp4xanIQA8G6zI2g/s400/32.JPG" border="0" /> שייט על הדונייץ'<br /><br /><br /><strong>היציאה מה"בורסה"</strong><br />בסוף 1937, בתום שלוש שנים ואחרי שסיימתי את לימודי, הודיעו לי שאני צריך לעזוב את ה"בורסה". קיבלתי אז שכר שהיה בסיס מינימלי לקיום. אגב, כל הזמן קיבלנו תשלום מזערי אבל מסרנו אותו ל"בורסה".<br />יצאתי מהמוסד וחיפשתי מקום לגור. בדרך כלל מי שיצא מה"בורסה" הצטרף לדירה שבה התגוררו בחורים שיצאו לפניו. למשל, פולניצר ופלגי גרו ביחד. אני שכרתי מקום ברחוב פאולינסקה, יחד עם בחור שגר היום בארצות הברית ועם לוכר, בחור נוסף שעלה אחר כך לארץ. כשלוכר עזב הגיע במקומו בחור אחר.<br />במשך זמן מסוים אחרי שיצאנו מה"בורסה" עדיין יכולנו לאכול שם ארוחת צהריים, כך שבסיום העבודה יכולתי לבוא לאכול שם. אחר כך היית צריך לעמוד על רגליך ולקיים את עצמך. לעתים קרובות עוד המשכתי לבקר ב"בורסה" מפני שנשארו לי שם חברים, אבל אלה היו כבר ביקורים של בוגרים.<br />מהדירה ברחוב פאולינסקה עברתי לדירה אחרת ברחוב גרודסקה (Grodzka), קרוב יותר למקום שבו עבדתי, בית הדפוס ברחוב Piłsudskiego.<br />באותו הזמן היתה לנו, למשפחה שעדיין נשארה בפולין, תוכנית כללית לעלות לארץ ישראל בעקבות אחי ואחותי שכבר עלו לארץ. מתי? לא היה ברור לנו.<br />אלכסנדרוביץ' סייע ודאג לסרטיפיקטים לכמה מבוגרי ה"בורסה", אבל זאת לא היתה זכות קבועה. אפשר היה להגיע לארץ גם באמצעות תנועות הנוער, אבל גזירות "הספר הלבן" יצרו קשיים רבים והעלייה לארץ היתה מועטה ומוגבלת ביותר. התוכנית הכללית שלי היתה להתבסס כלכלית ומקצועית, ואחר כך לעלות לארץ.<br />המלחמה טרפה את הקלפים ושינתה את כל התוכניות.<br /><br /><strong>המלחמה</strong><br />אני חי בתחושה שאני חב את חיי לאנטנברג. אחרי שהגרמנים כבשו את פולין ונכנסו לקרקוב, ניסינו לברוח מזרחה ללא הצלחה. אבי ושתי אחיותי הגיעו לקרקוב ב-2.9.39, מיד עם הפלישה הגרמנית. ניסינו לברוח יחד, אבל לא הצלחנו. הגרמנים עקפו אותנו, ולכן חזרנו לקרקוב ולא ידענו מה ילד יום.<br />יום אחד הופיעו על לוחות המודעות כרזות שהודיעו: "כל היהודים חייבים להירשם". חשבתי אז שאם זה מתחיל ככה, סימן שאנחנו מסומנים. בערים אחרות היהודים היו כבר חייבים לשים את טלאי המגן דוד על השרוול, ובקרקוב כל חנות יהודית היתה חייבת לשים שלט עם מגן דוד על חלון הראווה.<br />נכנסתי ל"בורסה" להתייעץ עם אנטנברג ולשאול אותו מה לעשות. לא הייתי היחיד, הגיעו עוד כמה חברים כדי להתייעץ אתו. הוא ענה לנו, "אני במקומכם הייתי עובר לצד הרוסי".<br />עם המשפט הזה חזרתי אל אבי ואחיותי ואמרתי, "אני לא נשאר כאן, אני רוצה לעבור אל הרוסים". זה השפיע עליהם והם הצטרפו אלי. עברנו לרוסיה וכך ניצלנו, מלבד אחותי הבכורה שנספתה.<br />את זה אני חייב לאנטנברג.<br />החוסן שקיבלתי ב"בורסה" היה המזל שלי במלחמה.<br />בסוף אוקטובר 1939 החלטנו - אני, אבי ושתי אחיותי - לעבור לצד הרוסי. ראשית נסענו ברכבת לפגוש את בני הדודים שלנו בזשוב (Rzeszów), שם התארגנו והחלטנו לעבור את הגבול. הם שכרו עגלה כדי להגיע אל נהר הסאן ולעבור שם את הגבול לצד הרוסי. בן דודי מזשוב הצטרף אלינו וכך שרד והגיע לארץ. נסענו בעגלה עד לקרבת הסאן, ושם עצר אותנו קצין גרמני ואמר, "הגבול סגור, הרוסים לא מקבלים יותר פליטים ועליכם לחזור לקרקוב. אם תחליטו בכל זאת לעבור את הסאן, לא תוכלו לחזור לפולין. אתם צריכים להחליט עכשיו". כלומר, אם נעבור לצד הרוסי והרוסים יכריחו אותנו לחזור לצד הפולני, הוא לא ייתן לנו להיכנס ונישאר תקועים. לא כאן ולא שם. הוא היה הוגן והסביר את המצב.<br />היינו נחושים בדעתנו לעבור את הגבול. הגענו לנהר ומצאנו אדם, שכיוון אותנו למקום שבו אפשר לעבור אותו. לקחנו את החבילות ונכנסנו לתוך המים, וכשהיינו בתוך המים החיילים הרוסים ירו עלינו. לקבלת פנים כזאת לא ציפינו. כדור אחד עבר ממש ליד אבא שלי, אבל לא היתה ברירה אלא להמשיך. כשהסתובבנו ראינו את החיילים הגרמנים מכוונים אלינו את הרובים, ומלפנים ירו עלינו החיילים הרוסים. הרוסים המשיכו לירות עוד קצת והפסיקו, וכך הגענו לחוף המזרחי של הסאן. בחוף המזרחי כבר היתה קבוצת פליטים שהגיעה יום קודם, והצטרפנו אליה. הרוסים אמרו שלא נוכל להישאר שם כי נגמרו מכסות האישורים לפליטים ולא מקבלים יותר פליטים, ולכן הם יחזירו אותנו לפולין דרך פשמישל. הגיע הלילה שהיה קר מאוד, ולכן הובלנו לבית ספר כפרי באזור כדי שנעבור שם את הלילה ומשם יעבירו אותנו לפשמישל.<br />הכל היה רטוב ובוץ נוראי כיסה את האדמה. בוססנו בבוץ עד בית הספר, ושם דחסו אותנו, כ-200 איש, לכיתה אחת. האנשים ניסו להשפיע על הרוסים שיתנו לנו להמשיך הלאה, אולם ללא הועיל. היה שם קצין מהאנ-ק-וו-דה שאמר, "אני מצטער מאוד, קיבלנו הוראה". האנשים המשיכו לבקש: "תראה, יש כאן ילדים, נשים וזקנים, תן לנו לעבור", אבל הוא בשלו. אחר כך הוא הלך. זאת היתה הפעם הראשונה שנתקלתי באנטישמיות הסובייטית. נכנסתי לאחד החדרים בבית הספר כדי לקחת מים, ונתקלתי באוקראיני מקומי שהצביע עלינו ואמר לחייל סובייטי, "תראה את הפליטים האלה, הם לא רוצים לחזור לפולין", והחייל ענה לו, "הם לא רוצים? אנחנו כבר נראה להם". הוא אמר את זה באיבה גלויה.<br />כעבור זמן מה חזר הקצין ואמר שקיבל אישור שנוכל לעבור. הוא הורה לנו לגשת למקום שבו יתנו לכל אחד אישור מעבר ולחכות בתור. האנשים התחילו להצטופף אבל אנחנו חיכינו לתורנו בסבלנות, ואז הגיע הקצין שוב ואמר, "טוב, מי שקיבל אישור קיבל ומי שלא, אין יותר אישורים. זה המצב". אחרי שחיכינו וטיפחנו תקוות זה היה לגמרי בלתי צפוי. הוא נתן לנו הוראה לאסוף את החפצים שלנו ואמר, "זקנים, נשים וילדים לצד הזה. צעירים לצד הזה". אבי ואחיותי אמרו לי לבוא אתם, אבל אני כחניך ה"בורסה" וכיקה מאוד ממושמע, שהולך בדיוק לפי ההוראות, לא רציתי להפר אותן. את אבי ואחיותי שיחררו והעבירו לקרובי משפחתנו בפשמישל, ואותנו הצעירים החזירו לסאן.<br />הלכנו בשורות, מלווים בחיילים סובייטים רכובים על סוסים, שהקפידו שאף אחד מאתנו לא יברח. כשהגענו לחוף הסאן הם אמרו לנו להיכנס למים ולצעוד לחוף המערבי. פירוש הדבר היה לחזור לפולין. התנגדנו, והחיילים ניסו להשפיע עלינו. המשכנו להתנגד וניסינו להתחמק, וכשראו שאינם מצליחים להעביר אותנו את הסאן הם אמרו לנו, "בסדר, תישארו פה הלילה ובבוקר נעביר אתכם על הגשר בפשמישל. הלכנו בין בתים וניסינו להתייבש מהמים. פגשנו בדרך יהודי שכיוון אותנו לאדם אחר שיוכל להדריך אותנו איך להסתלק מהמקום, וכשנציג האנ-ק-וו-דה יגיע הוא לא ימצא אותנו. היהודי אמר לנו כמה זה יעלה, אספנו מכל אחד כסף, שילמנו לו והוא הוליך אותנו אל היער. ביער הוא אמר לנו שאם נעבור את היער נגיע לעיר מסוימת.<br />נכנסנו כ 300-200 מטרים לתוך מעבה היער, ופתאום הגיעו עריקים אוקראינים מהצבא מצוידים ברובים, עקפו אותנו ופקדו, "תשאירו כאן כל מה שיש לכם, ולא נהרוג אתכם". בלית ברירה השארנו את כל החפצים. למזלנו היינו לבושים בכמה שכבות בגדים, וכך כל מה שהיה עלי נשאר. המשכנו ללכת אל העיירה, וכך נכנסנו לברית המועצות. זאת היתה קבלת הפנים שלנו.<br />בעיירה פגשנו קצין אחד וסיפרנו לו על השודדים האוקראינים, והוא אמר, "טוב, אנחנו נטפל בזה". כמובן שאף אחד לא עשה כלום.<br />משם הגעתי בעצמי לפשמישל ונודע לי מפי בן דודי שאבי ואחיותי כבר נסעו ללבוב. נסעתי בעקבותיהם ונפגשנו. זמן מה גרנו אצל יהודים בלבוב, ואז אחותי הבכורה מצאה לנו מקום מקלט אצל משפחה יהודית, בעיירה השוכנת כמאה קילומטרים מדרום ללבוב. אבי, אחותי הקטנה ואני נסענו לשם, ואילו אחותי הבכורה נשארה בלבוב.<br />מקום המקלט היה בחנותו של סוחר בעיירה. מפני שכבר לא היה יכול להחזיק בחנות, ורצה למנוע מהסובייטים להכניס מישהו משלהם, הוא העדיף שאנחנו נגור שם. גרנו בעיירה כחמישה חודשים וניסיתי למצוא עבודה. באותה תקופה היו חגיגות בעיירה, וחיפשו מישהו שיצייר סיסמאות. בחור מקומי שלמד ציור בוורשה הציע לי לבוא לעבוד אתו בציור הסיסמאות. התחלתי לעבוד ואחרי שבוע באתי לקבל תשלום, אבל הוא אמר לי, "מצטער, אין לי כסף". מה יכולתי לעשות? מפני שלא קיבלתי תשלום התקיימנו ממכירת חפצים שהיו לנו, וגם הסתייענו בקצת כסף שאחותי הבכורה הביאה לנו מלבוב. אחותי ניהלה בלבוב משרד של מפעל לבדים. היא נסעה מטעם המשרד לגבות כספים מהסוחרים, לקוחות בית החרושת. היא פיתחה קשרים מסחריים וסחרה בכל מיני דברים, וכך יכלה לעזור לנו. היא היתה אדם יוצא דופן.<br />ביוני 1940 שמענו שעוצרים אנשים, אבל לא ידענו שזה עלול להגיע גם אלינו. באחד הלילות הגיעו אלינו, העלו אותנו על עגלה והביאו אותנו לתחנת הרכבת. בתחנת הרכבת נאמר לנו כי משום שאנחנו לא רוצים לקבל אזרחות סובייטית, מחזירים אותנו לגרמנים. לא רצינו לקבל אזרחות סובייטית וביקשנו סטטוס של פליטים. אמרו לנו, "אין דבר כזה. או שאתם מקבלים אזרחות סובייטית, או שאתם חוזרים לגרמנים". הסטטוס שלנו היה של משפחות עצורות, ולכן העלו אותנו על רכבת משא ללבוב, מלאה באוקראינים שרצו לעבור אל הגרמנים. הרכבת עצרה בלבוב ואני ירדתי והלכתי לחפש את אחותי. הגעתי למקום שבו לפי מיטב ידיעתי היא היתה, אבל לא מצאתי אותה ונאמר לי שהיא מסתתרת. לא ידעתי היכן ולא יכולתי ליצור אתה קשר, וחזרתי לרכבת.<br />הודעתי לאבא שלי, "אני לא חוזר לשטח הגרמני. אם אנחנו נוסעים חזרה אני קופץ מהרכבת". הרכבת נסעה צפונה, והגענו לעיר דובנו הסמוכה לגבול ביילורוסיה–אוקראינה. לא הבנו מה פתאום נוסעים צפונה כדי להגיע לפולין. בבוקר הבנו שאנחנו עמוק בצד הסובייטי, ושאנחנו נוסעים לסיביר.<br />הנסיעה לסיביר ארכה חודש, ומדי פעם קיבלנו כיכר לחם. בכל התחנות שבהן עצרנו היו מים רתוחים לשתיה. אכלנו את האוכל שעוד היה ברשותנו, צידה שקיבלנו מבעלי הבית שלנו בעיירה. כשראו שעוצרים ולוקחים אותנו, הם הכינו לנו אוכל לדרך.<br />בתום חודש של נסיעה הגענו לטייגה הסיבירית, שם שהינו חודש נוסף ומשם העבירו אותנו לאורל. הגענו ללב הטייגה בספינה, ומשם הלכנו ברגל כ-30 קילומטרים נוספים לתוך הטייגה, לשומקום, מנותקים מהעולם, חסרי מעמד עם סטטוס של משפחות עצורות. היה יולי 1940, חום אימים, פערי טמפרטורה גדולים בין היום ללילה ובבוקר כפור על העצים. היינו צריכים לבנות בעצמנו את צריפי המגורים שלנו, והבנייה לקחה חודש. כשגמרנו לבנות החזירו אותנו לאורל באותה דרך - קודם שיט בספינה ואחר כך נסיעה ברכבת, עד שהגענו ליישוב מסודר באזור של מכרות נחושת באורל. קיבלנו צריף עץ של שני חדרים והיינו צריכים לחלוק אותו עם עוד משפחה מסאנוק. גרנו אבי, אחותי ואני בחדר אחד, והמשפחה מסאנוק קיבלה את החדר השני. באותה תקופה בנו הרבה באזור הזה, ואני עבדתי כסבל בפינוי חומרי בניין תמורת שכר נמוך מאוד, שהיה צריך להספיק לקניית אוכל.<br />התשלום תמורת הוצאת מ"ק אדמה היה רובל אחד, שבו היה ניתן לקנות כיכר לחם ועוד משהו. אבל כדי להוציא מ"ק אדמה היה צריך לעבוד בפרך. למרות הקיץ האדמה היתה קפואה, עם קרח מתחת לשכבת האדמה העליונה בעובי 20 סנטימטרים. אבא שלי ניסה לעבוד אבל זה כמעט עלה לו בחייו. הוא עבד אבל לא הצליח להרוויח. זה היה "בית ספר" קשה מאוד וחיוני.<br />העבודה היתה במשמרות, ובלילה הראשון כשהגעתי למשמרת הגיע משלוח של קרונות פתוחים עמוסים בחצץ, 20 טון כל אחד, והיה צריך לפרוק אותם. בכל קרון עבדו שלושה פועלים ופרקו באמצעות את חפירה. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהחזקתי את כזאת. ניסיתי להכניס אותה לתוך ערימת החצץ, אבל זה לא הלך - אני מתאמץ ומתאמץ וזה לא זז, מסתכל מסביב ורואה אחרים עובדים ואני אינני מסוגל לבצע את העבודה. חשבתי שזה הסוף שלי והרגשתי שאני מאבד את כל הכוחות במאמץ שווא. היה שם אדם מביילורוסיה שראה את המאמצים שלי ואמר, "שמע, ככה לא תצליח. בוא אראה לך איך לעבוד. צריך לשים את האת על הרצפה ומשם להרים את החצץ". זה היה השיעור הראשון, ושיעור מאלף.<br />באחד הערבים עבדתי עם פועל נוסף בהוצאת 50 טון מלט מקרון והעברתו למחסן. עבדנו יותר משתי משמרות, במשך יממה שלמה. כוחותינו הלכו ואזלו אבל לא היתה לנו ברירה והיינו חייבים לגמור את העבודה. נשאר בקרון עוד טון או טון וחצי מלט, וראינו שכוחותינו אוזלים ואנחנו לא מסוגלים לגמור את המשימה. פתאום הגיע סוקולוב, מפקח העבודה הרוסי, וראה את המצב הירוד שלנו. הוא הורה לנו לזוז ולקח את האת, ובמהירות הוציא את כל החומר, העביר אותו במריצות, והשלים את העבודה בשבילנו. זה היה מסוג המקרים הנדירים שקורים.<br />המעברים ממקום למקום בין הקרונות לבין המחסנים היו קשים מאוד. אתה עומד על מסילת הברזל בלילה חורפי קפוא, הקטר מגיע וצופר מאחוריך, אבל אתה לא שומע את הצפירה כי אתה מכוסה כולך. באחד הלילות הגיעו עצים להסקת תנורים גדולים מאוד, שעליהם ייבשו את החול הקפוא. היה נהוג להוציא את החול הקפוא מהנהרות, אבל קשה מאוד לפרוק חול קפוא מהקרונות, ואחרי שכבר פרקו אותו אי אפשר להשתמש בו לבנייה לפני שמפשירים אותו. כדי להפשיר את החול שמו אותו על פלטות וחיממו אותן על תנורים מוסקים. באותו לילה הייתי במשמרת והגיעו קרונות חול. הטמפרטורה בחוץ היתה כמינוס 40 מעלות, הכל הפך לקרח ולא יכולנו לנשום. עבדנו כל הזמן כשאנחנו עוברים מהחום לקור: נכנסנו לאיזה חדרון כדי להתחמם קצת, וממנו יצאנו החוצה לחמש דקות אל הקרון לעבוד, וכך הלכנו הלוך וחזור מהקרון לתוך החדרון. היה קשה מאוד.<br />ביוני 1941 הגרמנים פלשו לרוסיה. אחרי כמה חודשים התקבלה הודעה באמצעות העיתון הפולני של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, כי כפליטים פולנים ברוסיה נקבל תעודות כפולנים, ונוכל לנסוע לאן שנרצה. בקובישב נפתחה תחנה לחלוקת תעודות, הגענו אליה וקיבלנו אותן. עם התעודות נסענו דרומה לפרגנה, מזרחית לטשקנט, ובדרך שדדו מאתנו כל מה שעוד נשאר לנו. התמקמנו בפרגנה שנמצאת בעמק די פורה, ומצב האוכלוסייה המקומית היה די טוב. היו להם חלקות אדמה והם עיבדו אותן.<br />קיבלנו מגורים בבקתה די עלובה, והשתכנו בה שלושתנו בחדר אחד. אבי היה חולה, אחותי היתה צעירונת ועלי הוטל לדאוג לפרנסתנו. ממה נתקיים? מצאתי עבודה כמסיק תנורים במתקן המיועד לקטילת כינים מבגדים מכונמים. הכניסו את הבגדים המכונמים לתוך מיכל מים רותחים, והכינים היו אמורות למות בטמפרטורה הגבוהה. אבל לא כל הכינים מתו, התפתח שם סוג של כינים עמידות בטמפרטורות גבוהות.<br />עבדתי בכל עבודה שיכולתי למצוא, אבל למעשה כמעט לא היתה עבודה, ובנוסף כולנו חלינו. בשלב מסוים, עד שנותקו היחסים עם רוסיה, קיבלנו עזרה מהשגרירות של ממשלת פולין הגולה, שכללה קצת מזון. אבל אחרי שנותקו היחסים נשארנו בלי כלום. בינתיים קם צבא אנדרס, ומי שיכול היה לעזוב עזב. גם אנחנו ניסינו אבל לא קיבלו אותנו. לעומת זאת הרוסים איפשרו התארגנות של פליטים פולנים שנשארו על אדמת רוסיה. הצלחנו לקבל קצת עזרה וסידרתי את אבא שלי בבית אבות. כך לפחות היה לו אוכל וגג מעל לראשו. אחותי מצאה מקלט אצל משפחה מאמצת, ופירנסה את עצמה בעבודות סריגה. אני מצאתי עבודה אצל בחור מלודז', שמו היה מליניאק ואני זוכר אותו מאוד לטובה. הוא הסתדר במפעל לרכיבי חשמל, וריכז סביבו כמה בחורים ילידי פולין, את גיסו וחבר שלי. כך גם אני מצאתי אצלו עבודה במסגרות והלחמה, וזה נתן לי קיום בסיסי וקורת גג עד לסוף התקופה ברוסיה.<br />בתקופה הזאת נעזרתי מאוד בידע במסגרות שלמדתי בחצי השנה הראשונה ב"בורסה", כשלמדתי בבית הספר המקצועי שליד הגימנסיה העברית בקרקוב. ב-1946 חזרנו לפולין עם גל הריפטריאנטים ששבו מרוסיה לפולין. נסענו ברכבת וירדנו באופולה (Opole), ושם פגשנו קבוצה של תנועת "גורדוניה". הם הזמינו אותנו להצטרף אליהם. אבי גר תקופה מסוימת בבית אבות, וב-1947 קיבל סרטיפיקט לעלייה ארצה מאחי או אחותי שחיו בארץ. אותי גייסו מיד לפעילות בתנועה, ונשארתי בפולין כפעיל בארגון הקבוצות שיצאו לארץ. עבד אתי זאב האס. הייתי אחראי על קבוצה כזאת בזבשה (Zabrze) בקרבת קטוביץ, ובהמשך גרתי כחצי שנה בקרקוב, בביטום (Bytom) ובז'רז'ונוב. בבאובז'ה הייתי אחראי על קבוצות נוער, ושם היכרתי את אשתי. עליתי ארצה ב-1948 ומיד התגייסתי לצבא. </span></div></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-21170820797433745342007-08-08T18:48:00.000-07:002007-08-10T01:35:50.893-07:00אחרית דבר<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">תם סיפורה של בורסת היתומים מרחוב פודבז 'ז'ה 6 בקרקוב. קרקוב היהודית היתה ואיננה עוד. דיירים אחרים תפסו את מקומם של היתומים בבניין, איש איננו זוכרשם דבר, איש איננו יודע.<br />קבוצות של בני נוער מישראל, העוברות היום ליד הבניין עוצרות לכמה דקות בגלל שלט הנחושת הקבוע בחזיתו, מנסות לנחש מהי ה "בורסה".<br />בדרך כלל מקשרים בין "בורסה" לבין השקעות, ומפרשים את המונח כהשקעה ביתומים ובעתידם - פירוש שאינו רחוק מהמציאות של אז. סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' דגל בחינוך לאזרחות טובה, ליהדות, לקיום בכבוד, ללימוד מקצוע, לציונות, ולהתייחסות שוויונית לכל אדם באשר הוא אדם ובפתיחת הלב והכיס כלפי הנזקק. הערכים האלה הם שהניעו אותו לפעול להקמת ה"בורסה" וליטול אותה תחת חסותו, והם שעיצבו את דמותו המיוחדת של המוסד. נכדו יוסי, אשר שהה מספר שנים בברזיל, ובה ראה ילדים עזובים ונטושים מתגלגלים ברחוב, חשופים למחלות ולפשע, למד להעריך ביתר שאת את חזונו, פועלו וגדולתו של סיני אלכסנדרוביץ'.<br />העבר נגוז והעולם השתנה, אך הקווים שהינחו את פעילות ה"בורסה" נותרו רלוונטיים יותר מתמיד: סיוע לנערים שנמצאים במצוקה, אפשרות ללמוד מקצוע, הצבת מסגרת וכללים, שמירה על כבודו של הנער, הרחבת<br />אופקיו וכיבוד רצונותיו. סיני אלכסנדרוביץ' האמין כי הבטחת עתידם של ילדים ונערים במצוקה ומניעת הידרדרותם לרחוב חשובה יותר מהשוני ומההבדלים בתפישות העולם. בזכות ערכים אלה שרדו לא מעט מבוגריה "בורסה" בשואה וצלחו את קשיי החיים.</span></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-30915961678393809652007-08-08T18:42:00.000-07:002007-08-10T06:48:06.390-07:00מקורות<div dir="rtl" align="right"><span style="font-family:arial;"><strong>מקורות ראשוניים:</strong><br /><strong>ראיונות:<br /></strong> אלכסנדרוביץ, לאה, כלה – ראיון 22.12.04, 5.1.05<br />אלכסנדרוביץ', יוסי , נכד – ראיון 12.12.04<br />אלכסנדרוביץ', דניאל, נכד - ראיון 22.12.04, 5.1.05<br />אלכסנדרוביץ', סיני , נכד - ראיון 22.12.04, 5.1.05<br />בן יוסף, נתן, חניך ה"בורסה" - עדות אישית28.9.04<br />האס, זאב, חניך ה"בורסה" - עדות אישית17.10.04<br />הויברגר, בנימין, חניך ה"בורסה" - עדות אישית 16.8.04 <br />הופמן, יעקב, חניך ה"בורסה" - עדות אישית21.9.04<br />יוהנס, דב, מרצה ב"בורסה" - עדות אישית 7.11.04, 27.1.05<br />יולי, אברהם, חניך ה"בורסה" - עדות אישית 23.8.04<br />פולניצר, יחזקאל הנריק, חניך ה"בורסה" - עדות אישית 9.8.04, 12.8.04 <br />פלגי, אריה, חניך ה"בורסה" - עדות אישית14.9.04<br />דוד קודלר, חניך ה"בורסה" - עדות אישית 7.11.04 <br />רווה, אברהם, חניך ה"בורסה" - עדות אישית17.10.04<br />יוהנס, אירנה, קרקובאית - ראיון 7.11.04, 27.1.05<br />מהלר נזר, רינה, (מנהלת חוות הכשרה בארגון "עקיבא") – ראיון טלפוני , ירושלים 13.11.04 <br />פניגר, גיורא, (בנו של המחנך יצחק פניגר) - עבודת שורשים של הנכד +תוספות בע'פ, רחובות 20.9.04<br />פרדרבר, צבי ונחמה, - ראיון טלפוני, ירושלים 8.1.05<br />Jan Śliwa- ראיון בפולנית 2002. [קלטת שמע] תרגום לאנגלית: אווה לזוריק<br />קלטת זכרון לסיני זיגמונט אלכסנדרוביץ': ערב זכרון בבית לאה אלכסנדרוביץ': עדויות של חניכי ה"בורסה" ובני המשפחה (נובמבר 2002) [קלטת וידאו]. תל-אביב: בהוצאת המשפחה, 2003<br /><br /><strong>מקורות ראשוניים בכתב:<br /></strong><br />מכתבים לסיני זיגמונט אלכסנדרוביץ', תרגום מפולנית: דב (בן דוד) אלכסנדרוביץ', 2005<br />מכתבים מאנה חרדיל לסיני אלכסנדרוביץ' (הנכד), 1976<br />עיתון ה"בורסה" "מהחיים שלנו", פברואר 1930, תרגום מפולנית: שולמית וולנר 2005<br />רקובר, אולק, (אחיינה של הלה אלכסנדרוביץ') - מכתב 1.11.04 <br />ראדאל, ל., "עם יתומי מינקובסקי בביכנ"ס בקרקוב בעת תפילת "נעילה'", תרגום מיידיש: אפרים שילה<br />Bursa Rękodzielnicza sierót zydowskich, Sprawozdnie, z 10 - Lecia istnienia 1927-1937 , Krakow, 1937<br /><br /><strong>מקורות משניים:</strong><br /><br />אביאלי – טביביאן קציעה, מסע אל העבר: עולם מודרני נולד: המאה ה-19, הוצאת מט"ח – המרכז לטכנולוגיה מדעית, 2003.<br />אלכסנדרוביץ' סיני, סיני אלכסנדרוביץ': ה"פרזס" של נערי ה"בורסה". תל-אביב: בהוצאת המשפחה, 1987<br />או.ז.ע "במאבק על בריאות העם היהודי" (50 שנות ה"או.ז.ע" ). תרגום מיידיש: אפרים שילה. הוצאת ניו יורק "או.ז.ע" 1968<br />בוסאק מאיר, "קהילת קרקוב", בתןך: מחניים, גיליון ק"כ ( מרחשוון תשכ"ט)<br />בוסאק מאיר, בין צללי עירי, תל-אביב: עקד, תשמ"ו<br />בלבן מאיר, היהודים בקרקוב ובקז'ימיז': 1868-1304. ירושלים: מגנס, תשס"ג 2002<br />דפי עד יד ושם <a href="http://www.yadvashem.org/wps/portal/!ut/p/_s.7_0_A/7_0_9E">http://www.yadvashem.org/wps/portal/!ut/p/_s.7_0_A/7_0_9E</a><br />דנציג, אלכס, מדריך למסייר בקרקוב. תל-אביב, מורשת, תשס"ג 2003<br />היהודים בקרקוב, חיפה: ועדת ההנצחה של יוצאי קרקוב בחיפה, 1981<br />"זה היה בית הספר העברי בקרקוב", תל-אביב: ארגון יוצאי קרקוב בישראל, 1989<br />יד ושם <a href="http://www.yadvashem.org.il/Odot/prog/index_gibuy.asp">http://www.yadvashem.org.il/Odot/prog/index_gibuy.asp</a><br />יחיאלי, ברוך, עקיבא: תנועת נוער ציונית-כללית: צמיחתה, התפתחותה ולחימתה בשנות השואה. תל-אביב, מורשת וספרית פועלים, 1988<br />מלצר עמנואל, "המערך הפוליטי של יהודי קרקוב בין שתי מלחמות עולם", (בתוך: ריינר אלחנן, עורך: קרקא-קז'ימיז'-קרקוב: תל-אביב:המרכז לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, תשס"א)<br />עיתון ה"בורסה" "מהחיים שלנו", פברואר 1930, תרגום מפולנית: שולמית וולנר 2005<br />עקביא מרים, כרמי שלי, תל-אביב: דביר, תשמ"ד 1984<br />צוקרמן יצחק, בסוק משה עורכים, ספר מלחמת הגטאות, תל-אביב: הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1956<br />"שבר בת עמי", פרקים בתולדות היהדות הדתית בתקופת השואה. ירושלים: הוצאת יד ושם </span></div><span style="font-family:arial;"><div dir="rtl" align="left"><br /><a href="http://www.amalnet.k12.il/meida/masa/articles/jews0018.asp?bit=1&tat=2">http://www.amalnet.k12.il/meida/masa/articles/jews0018.asp?bit=1&tat=2</a> <a href="http://www.israel.org/MFA/History/Modern%20History/Centenary%20of%20Zionism/Lexicon%20of%20Zionism">http://www.israel.org/MFA/History/Modern%20History/Centenary%20of%20Zionism/Lexicon%20of%20Zionism</a><br />Duda, Eugeniusz, Krakowskie Judaica. Warszawa :Wydawnictwo Pttk " Kraj" 1991<br /> <a href="http://www.ics.uci.edu/~dan/genealogy/Krakow/other/alex2.htm">http://www.ics.uci.edu/~dan/genealogy/Krakow/other/alex2.htm</a> <br />Alexander, George, Krakow buildings: Aleksandrowicz residences, 1802-1939 (<a href="http://www.ics.uci.edu/~dan/genealogy/Krakow/other/alex2.htm">http://www.ics.uci.edu/~dan/genealogy/Krakow/other/alex2.htm</a>)<br />Legutko Olownia Agnieska, Krakow"s Kazimierz (עברית: חיים מזרחי) 2004<br />Scharf Refael “Cracow – blessed its memory” In:Markowski, Stanisław Krakowski Kazimierz 1870-1988, Kraków :ARKA, 1992. </span></div>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-8253928472830748035.post-84223148955935794172007-08-08T18:36:00.000-07:002007-08-10T01:40:55.619-07:00הערה אישית<div dir="rtl" align="justify"><span style="font-family:arial;">ספר זה נולד מתוך מפגש מקרי - ואולי לא כל כך מקרי - בחזית בניין ה"בורסה" ברחוב פודבז'זה 6 בקרקוב, ביולי.2004 ביקרתי שם כמדריכת קבוצת מבוגרים בפולין. יוסי אלכסנדרוביץ', נכדו הבכור של סיני אלכסנדרוביץ', בא להתייחד עם זכרו של סבו ליד לוח הזיכרון בחזית הבניין.<br />התעניינותי וסקרנותי, לצד נכונותו של יוסי לשתף אותנו בסיפור מאחורי השלט, הביאו לכתיבת הספר הזה. אני רואה בכך משהו מיסטי. נוכח דיוקנו של סיני אלכסנדרוביץ' אולי קיבלנו את ברכתו לבצע ביחד את הפרויקט הזה, ולהוסיף נדבך להנצחת יהודי קרקוב בין שתי מלחמות עולם. אני שמחה שזכיתי לחקור ולספר את הסיפור.<br />נורית אשכנזי<br /><span style="font-size:85%;">צילום: יוסי אלכסנדרוביץ 'ליד לוח הזכרון ,1998<br /></div></span></span>צביקה שורצמןhttp://www.blogger.com/profile/07509755871243393512noreply@blogger.com0