(21.9.04 בביתו בבאר-שבע)
נולדתי בעיירה חשאנוב (Chrzanów), כ-40 קילומטרים מצפון-מערב לקרקוב בכיוון קטוביץ'. חשאנוב היתה עיירת מחוז וגרו בה כ-12 אלף יהודים.
אבי נפטר כשהייתי בן חמש ונשארנו ארבעה ילדים בבית עם אמא צעירה, בת פחות מ-30. המצב היה קשה מאוד וטרגי. בפולין לא היו אז שירותים סוציאליים ממלכתיים ולא ארגון כלשהו שסייע מבחינה כלכלית לאלמנות וליתומים, כך שאמי התמודדה מדי יום עם בעיות קיומיות. היא עבדה קצת במשק בית והיתה פעילה מאוד בארגונים וולונטריים כמו ויצ"ו. המצב היה מאוד קשה והיו ארגונים סוציאליים שסייעו לכלל האוכלוסייה היהודית, ובעיקר לילדים. בחורף חילקו לילדים לחם עם קפה שחור, וילדים הגיעו מכל רחבי האזור, בקור של 15 מעלות מתחת לאפס, כדי לקבל את פרוסת הלחם והקפה. כילד עזרתי לאמי בעבודה הזאת, ותפקידי היה לחתוך את כיכרות הלחם לפרוסות כדי לחלקן לילדים. לפני שמלאו לי 10 שנים התחלתי לעבוד ולסייע לאמי בפרנסת המשפחה. סיימתי את בית הספר העממי בעיירה, ובגיל 14 היה עתידי לוט בערפל.
פעל אז אצלנו ארגון יהודי למען אלמנות ויתומים שסייע בדרכים שונות. פעילי הארגון ידעו שהמצב בביתנו קשה והשתדלו למצוא לי פתרון, כדי שאוכל להמשיך בלימודי מקצוע. כנראה שלארגון היו קשרים עם אלכסנדרוביץ' ובאמצעותו עם ה"בורסה" בקרקוב, והם כתבו וביקשו ממנו לקבל אותי ל"בורסה". במענה למכתב התקבלה תשובה מה"בורסה": "אנא שילחו את הילד לפגישת הכרות, ואחר כך נהיה מוכנים לקבלו".
נסעתי עם אמי ל"בורסה" בקרקוב לפגישה עם אלכסנדרוביץ', וזאת היתה היכרותנו הראשונה. הגענו למשרד ה"בורסה" ופגשנו שם את אלכסנדרוביץ' ואת יד ימינו, המנהל אנטנברג. הם ביקשו ממני לספר על עצמי. לא היה פשוט להתקבל ל"בורסה", והייתי צריך לעבור בדיקות רפואיות ופסיכיאטריות אצל הרופאים הפרטיים שלהם.
הלכתי עם אמי לבדיקות, וכשסיימתי אותן אמרו לנו לחזור הביתה ולחכות להודעה על תוצאות הבדיקות. התוצאות הגיעו ונקראתי לבוא ל"בורסה" לפגישה שנייה. הגעתי עם אמי ופגשתי בפעם השנייה את אלכסנדרוביץ'. הוא שאל אותי כמה שאלות, למשל מה המצב בבית ומה למדתי בבית הספר. הצגתי לפניו את תעודת סיום בית הספר העממי, סיפרתי לו שאני יודע קצת עברית ומשתייך לתנועה הציונית, וזה מאוד מצא חן בעיניו.
הייתי אז חבר בתנועת "עקיבא" ואחר כך עברתי ל""גורדוניה"". כל התנועות הציוניות היו מיוצגות בעיירה שלנו: פועלי ציון, "גורדוניה", "עקיבא", בונד, המזרחי ו"השומר הצעיר".
הנוף בעירנו היה מאוד יהודי, ורוב האוכלוסייה היהודית היתה דתית מאוד ואף חרדית. לכן הייתי בחשאי חבר בתנועת נוער ציונית. סבי הקפיד מאוד שבכל שבת אהיה בבית הכנסת, ואם במקרה נעדרתי אמי קיבלה על הראש. לו היה יודע שאני הולך לתנועה היה מתרחש סקנדל גדול, ולכן לא סיפרתי אפילו לאמי. לא הייתי היחיד שהסתיר את חברותו בתנועה, רבים מבני הנוער נהגו כך. הנוער שהשתייך לתנועת הנוער הציונית היה יותר חופשי, לעומת כלל יהדות העיירה הדתית מאוד. אבל לא כל ההורים התנגדו לחברות בתנועת נוער, והיו ילדים שקיבלו את רשות ההורים.
כשאלכסנדרוביץ' שמע שאני חבר בתנועת נוער ציונית, הוא אמר לי שאקבל הודעה מתי להגיע עם חפצי. ביולי 1933 סיימתי את בית הספר העממי, ובאפריל 1934 קיבלתי את ההודעה המיוחלת שהתקבלתי ל"בורסה". עם ההודעה הרשמית הגיעה רשימה מאוד מסודרת של חפצים שעלי להביא עמי: כמה חולצות, מכנסיים, גרביים, נעליים, בגדי עבודה, פיג'מה, מברשת וכו'.
החיים ב"בורסה"
הגעתי ל"בורסה" וזה היה בשבילי עולם חדש לגמרי. באתי ממסגרת של בית פרטי והגעתי למסגרת של חיים משותפים בפנימייה. אנטנברג המנהל הזמין אותי פעם נוספת לשיחה, והסביר לי את הנהלים במקום. זה היה מעבר קיצוני מאוד, שפתח בפני אופקים חדשים. באתי מעיר קטנה לעיר גדולה וראיתי אנשים שעסוקים בענייניהם, ונערים שעובדים כל אחד במקצועו. זה היה מוסד מסודר עם תקנון קפדני של סדר יום והתנהגות.
ביום הראשון שלי ב"בורסה" אנטנברג שאל אותי אם אני אוהב לאכול כוסמת (קאשה). לא אהבתי כוסמת. עוד בבית אם הרחתי ריח של כוסמת כשחזרתי מבית הספר, הייתי לפעמים בוכה ואומר שאם יש כוסמת אין לי מה לאכול. הגעתי ל"בורסה" והשאלה הראשונה ששואלים אותי כבר ביום הראשון היא אם אני אוהב כוסמת. לא הבנתי מה פתאום שואלים אותי על כוסמת. אמרתי לאנטנברג שאני לא אוהב כוסמת, והוא הודיע לי: "תדע לך שפה אוכלים גם כוסמת".
בתקנון, שהיה מאוד נוקשה, היה כתוב: "אם קיבלת מנה כלשהי באחת הארוחות ולא סיימת אותה והשארת משהו בצלחת, למחרת תקבל את המזון שהשארת פעם נוספת עד שתסיים. אם קיבלת פרוסת לחם והשארת את מחציתה בצלחת, לא תקבל פרוסה נוספת עד שלא תסיים את הפרוסה הזאת".
כל תלמיד חדש שהתקבל היה במבחן במשך חצי שנה. אם לא התאמת לא היו מקבלים אותך. למרות ההוראה הנוקשה הזאת אני זוכר שבכל התקופה שהייתי שם סלקו רק חניך אחד, מסיבות פוליטיות. אלכסנדרוביץ' היה מאוד ציוני ואחד התלמידים היה קומוניסט קיצוני, וזה לא התאים לאווירה ב"בורסה". נשיא פולין, המרשל יוזף פילדסוסקי, מת ב-1935 ומותו הוביל לאי שקט כללי. ב-1936 היו בקרקוב הפגנות ושביתות רבות, והחניך הקומוניסט השתתף בהן. כחניכים השתתפנו בשביתות מקצועיות, אבל לא פוליטיות. למשל, הייתי נגר במקצועי וכאשר היו שביתות כלליות של ארגון העובדים להטבת תנאי העבודה השתתפתי בהן לאות סולידריות.
תנאי העבודה היו מאוד קשים. הפועלים עבדו 12-10 שעות ביום וקיבלו משכורת עלובה. כדי לשנות את המצב הפועלים בכל המקצועות התארגנו ושבתו - מפעלים שלמים, נגרים, מסגרים וכו'. ב-1936 נראה היה שהולכת להיות מהפכה. אי השקט התחיל בקרקוב והתפשט ממנה למקומות אחרים. בקרקוב היה מפעל לייצור גומי שבו עבדו נשים רבות. הן שבתו, ובמהלך השביתה פרצו קטטות ואחד הפועלים נהרג. בעקבות האירוע הזה נערכה לאות סולידריות שביתה כללית בעיר. באחת ההפגנות נכנסה לפעולה המשטרה ונהרגו שישה פועלים.
היה צריך להכיר היטב את התקנון של ה"בורסה" וללכת לפיו, אחרת היית נענש. אחת ההוראות היתה להגיע בזמן לארוחת הערב לארוחת ליל שבת. חניך חדש שהגיע ולא הכיר את התקנון היה עלול להפר אותו ולהימצא במצב מאוד לא נעים, וכך קרה לי מיד אחרי שהגעתי למוסד.
בכל יום היינו צריכים לחזור ל"בורסה" עד שעת ארוחת הערב, 20:00, וביום שבת עד שעה 21:00. בקרקוב היו לי קרובים, וביום ראשון אחד הלכתי לבקר אותם. יום ראשון היה יום שבתון ולא עבדו בו, אבל זה היה יום רגיל מבחינת שעת הארוחה, ולא שבת. חזרתי מהביקור המשפחתי לארוחת הערב ב-21:00 ולא ב-20:00 כפי שהייתי צריך. נכנסתי ל"בורסה" והלכתי היישר לחדר האוכל כדי לשבת במקומי הקבוע ליד השולחן. אנטנברג ראה אותי וקרא בקול, "החניך הופמן למשרד!". הלכתי מיד למשרד ובדרך חשבתי, "מה הוא רוצה ממני? מה עשיתי לא בסדר?" הוא שאל אותי אם קראתי את התקנון ועניתי שכן, והוא אמר: "אם כך, אינך יודע מתי אתה צריך להתייצב לארוחת ערב?" באחד הסעיפים שאותו אני זוכר עד היום נאמר כי "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש". זה היה קודש הקודשים, ועובדה שאני זוכר את זה עד היום. העונש שקיבלתי היה לא לאכול ארוחת ערב. נפגעתי מאוד וגם הייתי רעב, הלכתי לצד והתחלתי לבכות. חשבתי שאם אמא שלי היתה יודעת שלא קיבלתי ארוחת ערב, היא היתה באה בריצה ומוציאה אותי משם. מה זה? גם אם ילד עשה משהו לא בסדר, לא נותנים לו לאכול? אוכל הוא הבסיס לחיים. כמובן שלמדתי לקח ויותר זה לא קרה. המשמעת היתה מאוד מאוד קפדנית.
פעם בשבוע נערכה בדיקת ניקיון של הבגדים, הארון והחפצים האישיים, ואם בבדיקה נמצא לכלוך התלמיד קיבל עונש מינהלי, למשל: לא ללכת לקולנוע. מבחינתנו זה היה עונש חמור.
ההתפתחותי המקצועית
כשחניך הגיע ל"בורסה" הוא נשאל מה המקצוע שהוא רוצה ללמוד. אבל זה היה מאוד בעייתי ולא פשוט. למדנו רק מקצועות שיהודים עסקו בהם, כי עבדנו רק במפעלים בבעלות יהודית, והאפשרויות היו מאוד מצומצמות - למשל נגרות, ספרות, חייטות, צבעות, פחחות ודפוס. למסגרות התקבלו בודדים בלבד. אני למדתי נגרות למרות שלא רציתי כל כך להתקבל למקצוע הזה. אני מאוד מוכשר לעבודות יד ורציתי משהו שמתאים לי כמו מכניקה עדינה, אבל מקצועות כמו מכניקה עדינה היה בידי גויים שלא רצו לקבל אותנו לעבודה. במשך שלוש שנים למדתי נגרות והמשכתי במקביל ללמוד בבית ספר מקצועי. למדתי לימודי ערב ארבע פעמים בשבוע בבית הספר ברחוב Przemysłowa באזור התעשייה מעבר לוויסלה. בימי שני עד חמישי עבדתי עד 16:00, והלכתי היישר מהעבודה לבית הספר. הלימודים ארכו שלוש שעות. בין 20:00-17:00 למדנו טכנולוגיות שונות של עיבוד עץ, כמו טכנולוגיות עיבוד עץ לריהוט וטכנולוגיות עיבוד עץ לבנייה.
בתום הלימודים התקיימו בחינות תיאורטיות, ואחריהן בחינות מעשיות-מקצועיות. אני נבחנתי אצל יו"ר ארגון הנגרים. עבדתי אצלו תקופה מסוימת והייתי צריך לבצע פרויקט מסוים לבד. אם העבודה השביעה את רצונו קיבלת תעודה, ואם לא - נכשלת. עברתי את הבחינות וקיבלתי תעודת בעל מקצוע עצמאי מטעם ארגון בעלי מלאכה. התעודה נמצאת אצלי עד היום הזה.
פעמים לא מעטות בעלי הבית במקום העבודה ניצלו אותנו ולא שילמו לנו משכורות. בעל הנגרייה שאצלו עבדתי במשך שלוש שנים ניצל אותי מאוד. לפי החוזה הוא היה צריך לשלם לי שכר, אבל הוא לא שילם וכשפנו אליו ענה, "אם זה לא מוצא חן בעיניכם, אתם יכולים לקחת אותו". לא עזבתי והתמדתי שם במשך כל שלוש השנים שלי ב"בורסה", ולמרות שלא אהבתי את הנגרות למדתי את המקצוע ועבדתי בו.
אלכסנדרוביץ'
בכל השנים שהייתי ב"בורסה" אלכסנדרוביץ' הגיע לביקור בכל יום ב-12:00. למרות שהיה בעל בית מסחר גדול מאוד לנייר, תמיד מצא זמן להגיע ל"בורסה" ולעקוב אחרי הנעשה. אנטנברג דיווח לו באופן קבוע מה קורה. ה"בורסה" נתמכה על ידי אנשים פרטיים וארגונים התנדבותיים וגם אלכסנדרוביץ' תמך בה. בכל שבת, אחרי התפילה בבית הכנסת שלו שהיה סמוך ל"אלטה שול" בשירוקה, הגיע אלכסנדרוביץ' "ל"בורסה"" ובירך אותנו ב"שבת שלום". בדרך כלל הוא הגיע כשכבר אכלנו ארוחת צהריים. אלכסנדרוביץ' למד עברית אצל יואל דרייבלט, שהיה גם המורה שלנו לעברית.
טיולים
נופש וטיולים היו חוויה מיוחדת ב"בורסה" והתרחשו בחופשת הקיץ של בתי הספר. לדעתי, רוב הילדים בני ה-14 בעיירה שלי, חשאנוב, עדיין לא חוו נסיעה ברכבת, כלומר לא עזבו את העיירה. נסיעות וטיולים עלו אז הרבה מאוד כסף ומעטים יכלו להרשות זאת לעצמם.
כשהיינו ב"בורסה", לעומת זאת, טיילנו במקומות יוצאים מהכלל. ערכנו טיולים שנמשכו שלושה ימים בהרי הטטרה ובאזור זקופנה, שם הסתובבנו ב-Kasprowy Weirch, בקרפטים, בפיינינים ובמקומות אחרים. הכנו תוכנית מראש, הלכנו לפי מפות וישנו במוטלים בהרים.
אחד הטיולים היה לאזור זקופנה. נסענו ברכבת עד זקופנה, ומשם הלכנו ל-Morskie Oko, להר המפורסם Krzesznica מדרום לזקופנה, ולהר Giewont.
יעד אחר לטיולים היה הרי הקרפטים. היינו ב-Pienini וב-Trzy Korony , הגענו ל-Čevenŷ Kláštor ומשם הלכנו לשוט בנהר הדונייץ. זאת היתה חוויה בלתי רגילה לטייל בנופים המרהיבים שם. מאז טיילתי שם שלוש פעמים נוספות. באזור הזה הדונייץ מהווה גבול בין פולין לצ'כיה, וכששטנו בו ראינו את הצ'כים מצדו הדרומי של הנהר ואת הפולנים מצדו הצפוני.
בטיולים הלכנו בטור שהובילו שניים מאתנו שהיו מצוידים במפות, והם סימנו את השבילים בצבע. לכל שלב של הטיול היה צבע שונה, וכך הלכנו לפי הצבעים עד שהגענו למקום המתוכנן. כל אחד נשא בתרמיל אוכל, וצילמנו את עצמנו ואת הנופים למזכרת. בטיולים נהגנו לקום מוקדם מאוד בבוקר, ב-4:00, כדי להספיק לראות את הזריחה. לפעמים ירד גשם ולא יכולנו לסיים את המסלול. בערבים חזרנו למקום שבו ישנו, סיכמנו את היום שעבר והכנו את התוכנית ליום שלמחרת. אחרי שלושה ימים חזרנו לקרקוב.
בקיץ היינו בנופש של חודש בכפר Pieniążkowice, כ-10 ק"מ מצפון-מערב לזקופנה.
שכרנו חווה חקלאית ל-30 איש, וישנו על קש. הטבחית באה אתנו מה"בורסה" עם כל הציוד: היא בישלה במטבח ואנחנו אכלנו בחדר האוכל. פעם-פעמיים בשבוע הגיע אלכסנדרוביץ' לבקר אותנו עם אשתו והביא לנו מתנות, סוכריות ושוקולדים. עשינו ספורט, שיחקנו כדורגל וכדורסל, הלכנו הרבה ברגל והתיידדנו עם תושבי המקום, שהיו בדרך כלל הגורלס, אנשי ההרים. המיוחד בגורלס היה אופי החיים שלהם: הם אנשים שמחים שאוהבים לרקוד ולשיר, אנשי עבודה וחקלאות, עושים הכל לבד, בונים בעצמם את בתיהם ומנהלים אורח חיים מאוד עצמאי. בילינו וטיילנו אתם וזאת היתה חוויה גדולה. אחרי חודש חזרנו לקרקוב גדושי חוויות ועם כוחות מחודשים לשנה הבאה.
עזיבת ה"בורסה"
ב-1937 סיימתי את בית הספר ויצאתי לעצמאות מה"בורסה". המקצוע שלמדתי ב"בורסה" אפשר לי להיות עצמאי ולהתפרנס. יותר מאוחר, בתקופת המלחמה, המקצוע שלי הציל אותי.
קיבלתי העלאה במשכורת בעבודה ושכרתי דירה עם עוד חבר. במשך חודשיים מיום העזיבה, בתור תקופת התארגנות, עדיין ניתנה לי האפשרות לאכול ב"בורסה", אך למעשה כך חייתי עד פרוץ המלחמה. השתייכתי לקבוצה של בוגרי ה"בורסה", ואתם הגעתי לפעמים למוסד כדי לשמש דוגמה לחניכים חדשים. באותו הזמן אלכסנדרוביץ' סייע לכחמישה או שישה מבוגרי ה"בורסה" להשיג סרטיפיקטים כדי לעלות לארץ ישראל. אני הייתי אחד המועמדים לעלייה, אבל הדבר לא קרה.
תקופת המלחמה ברוסיה
זמן מה אחרי שהמלחמה פרצה ברחתי מקרקוב ללבוב ומשם לרוסיה, וב-1942 הגעתי לאורל. בהמשך הגעתי לאוזבקיסטאן במזרח, ובהשוואה למה שעברנו עד אז הגענו למקום שבו התנאים היו טובים יותר מבחינת מזג האוויר והמזון. הצטרפתי לעבודה במפעל שייצר טחנות קמח, משום שבמלחמה נהרסו טחנות הקמח ונוצרה בעיה בטחינת התבואה המרובה. המטרה היתה להקים הרבה טחנות קמח קטנות שבהן יטחנו את הקמח מכל האזור.
עבדתי במפעל כנגר, והם העריכו מאוד את עבודתי ואת הידע המקצועי הרב שלי. בכל פעם שהיתה בעיה מסובכת באו אלי למצוא פתרון, מפני שהיה לי חוש התמצאות טוב מאוד בכל המקצועות. יכולתי לעבוד בכל תחום כמו ברזלנות, בנייה, נגרות, חשמלאות, חרטות ועוד. אהבתי ולמדתי את העבודה המקצועית המגוונת, ובזכותה חיי ניצלו. נשארתי באוזבקיסטאן עד סוף המלחמה.
אחרי שחרור אוקראינה נשלחתי לקייב לשם הקמת טחנות קמח, ומקייב עברנו לחרקוב.
ב-1945 ניתנה רשות בכתב מהאנ-ק-וו-דה, ליוצאי פולין, המאפשרת להם לחזור הביתה לפולין. ניגשתי לבעל הבית שלי והראיתי לו את התעודה שקיבלתי. הוא לא האמין ואמר לי, "זה לא יכול להיות, אתה לא עוזב. אתה תישאר כאן ותמות יחד אתי". הוא לא רצה להיפרד ממני מפני שהאמין מאוד בי ובעבודתי, ולא תיאר לעצמו שאעזוב אותו אי פעם אחרי שלוש שנים שעבדנו ביחד. הוא רצה לקחת ממני את התעודה ולקרוע אותה. אמרתי לו, "אם אתה קורע את התעודה, יהיה לך עסק עם האנ-ק-וו-דה. אל תעז לעשות זאת!". עם כל הצער שגרמתי לו כשעזבתי הוא צייד אותי במתנות ואוכל, וכך חזרתי לפולין.
בתקופת המלחמה סבלנו מאוד, והיה חלום כזה שכאשר הכל ייגמר נבוא הביתה ונספר מה עבר עלינו וכמה סבלנו, ויהיה מי שיקשיב ויחבק אותנו. כשלא מצאנו אף אחד בחיים ההלם היה גדול מאוד. כשהגענו מרוסיה לגבול פולין פגשנו הרבה מאוד פליטים ממחנות הריכוז. הם חיכו בגבול לחוזרים מרוסיה, בתקווה שאולי יפגשו מישהו ממשפחתם ששרד. כששמענו את סיפוריהם ומה שעבר עליהם הבנו שאין לנו מה לספר על סבלנו, מפני ששום דבר ממה שעברנו לא התקרב לסבלם. אי אפשר היה להאמין שכל מה שקרה להם קרה באמת.
באתי לחשאנוב לחפש את הקרובים שלי ולא מצאתי אף אחד. סיפרו לי שאמי נספתה באושוויץ ושמישהו ראה את אחי. חיפשתי אותו ולא מצאתי, אבל שמעתי שאחותי נותרה בחיים.
רבים מיהודי חשאנוב ששרדו הגיעו לאזור שלזיה, שבו חיו גרמנים לפני המלחמה. נסעתי בעקבותיהם, כי חשבתי שאמצא את אחותי. כשהגעתי לשלזיה נאמר לי שאחותי אמנם היתה שם, אבל היא נסעה לבלגיה עם בחור שהכירה ונישאה לו. נאמר לי שהם נסעו לאחיו של בעלה הגר בבריסל. קיבלתי את כתובתה והחלטתי לנסוע אליה לבלגיה.
נסעתי לגרמניה ומשם אחרי כמה חודשים הגעתי לבריסל, ומצאתי את אחותי שהיתה כבר אם לילדה קטנה. היא היתה במצב מאוד קשה וחולה במחלת השחפת מתקופת שהותה במחנות הריכוז. בלגיה התאוששה מהמלחמה מהר יותר משאר המדינות, והיא שיגשגה. כשהגעתי לשם וראיתי את שפע המזון פשוט לא האמנתי למראה עיני.
היהודים עסקו שם במקצועות פופולריים כמו חייטות, יהלומים, תיקי נשים ועוד. לא היו לי ניירות ואזרחות ושהיתי שם באופן לא חוקי, ולכן לא יכולתי לעבוד בצורה רשמית. לא התייאשתי ועבדתי בכל עבודה שרק מצאתי, כדי שאוכל להתקיים ולעזור לאחותי. הנגרות בבלגיה היתה מקצוע של גויים ולא פופולרית. לעומת זאת השכר בחייטות היה פי 20 מאשר בנגרות, ולכן החלטתי שאלך לעבוד בחייטות. ניגשתי לקואופרטיב יהודי שבו תפרו מעילים ואמרתי לאחראי, "לפני המלחמה הייתי חייט ועבדתי בחייטות, אבל בכל תקופת המלחמה לא עבדתי במקצוע ושכחתי. תראה לי מה לעשות?" ואמנם התקבלתי לעבודה.
המכונות במפעל היו מכונות חשמליות, וכל אחד היה אחראי על תפירת חלק אחר של המעיל, כמו בפס ייצור. קיבלתי מכונת תפירה והתחלתי לעבוד. התפירה במכונה החשמלית רצה במהירות ואיבדתי את השליטה על העבודה. ניגשתי למנהל העבודה ואמרתי לו, "תראה לי מה אתה עושה, אני אלמד ממך". וכך היה. עבדתי שם והצלחתי, אבל כשביקשתי העלאה במשכורת לא רצו לתת לי. עזבתי את המקום וקיבלתי עבודה כקבלן משנה בתפירת מעילים אצל חייט פרטי, ומשכורתי עלתה. בהמשך הוספתי לעבודה בתפירה קבלנית גם את גיהוץ המעילים בקבלנות, ומשכורתי היומית עלתה עוד יותר.
לא הסתפקתי בזה. ידעתי שאני יכול יותר והפכתי לחייט עצמאי, וכעצמאי הגעתי להכנסה יומית של 800 פרנק. הרווחתי הרבה אבל עבדתי עשר שעות ביום בלי הפסקה. כך יכולתי גם לעזור לאחותי, גם לבלות, וגם להתלבש ולחיות.
באותה תקופה היכרתי את אשתי, שהגיעה לבלגיה בעזרת הרוזן השוודי ברנדוט {43}. אשתי מלודז', במלחמה היתה בגטו לודז' וממנו נשלחה לאושוויץ. מאושוויץ נשלחה עם עוד חמש בנות למפעל בברלין, כדי לעבוד בשביל הצבא הגרמני. נאמר להן שהן נשלחו לברלין בטעות במקום נשים קתוליות, ובמקום להחזיר אותן לאושוויץ הן יקבלו חודש ניסיון, ואם יבצעו העבודה היטב הן ישארו במחנה הריכוז בברלין. כך היה עד לסוף המלחמה. אחרי המלחמה הגיע לברלין הרוזן ברנדוט, ודאג להעביר את הנשים האלו במכוניות שוודיות לשוודיה, וכך הן הגיעו למחנה מעבר. ראשן גולח והן הוכנסו לבידוד. מי שהיתה חולה הועברה לבית חולים.
במחנה המעבר נודע לאשתי שדודתה חיה בבלגיה, ולדודתה נודע שבת אחותה שרדה. אשתי היתה בשוודיה כשנתיים-שלוש, ובמהלכן איתרה אותה דודתה והביאה אותה לבריסל, שם הכרנו ב-1947. התחתנו ב-1949, ושבוע אחרי החתונה עלינו ארצה והגענו לבאר שבע. מאז אנחנו כאן, כבר 55 שנים.
נולדתי בעיירה חשאנוב (Chrzanów), כ-40 קילומטרים מצפון-מערב לקרקוב בכיוון קטוביץ'. חשאנוב היתה עיירת מחוז וגרו בה כ-12 אלף יהודים.
אבי נפטר כשהייתי בן חמש ונשארנו ארבעה ילדים בבית עם אמא צעירה, בת פחות מ-30. המצב היה קשה מאוד וטרגי. בפולין לא היו אז שירותים סוציאליים ממלכתיים ולא ארגון כלשהו שסייע מבחינה כלכלית לאלמנות וליתומים, כך שאמי התמודדה מדי יום עם בעיות קיומיות. היא עבדה קצת במשק בית והיתה פעילה מאוד בארגונים וולונטריים כמו ויצ"ו. המצב היה מאוד קשה והיו ארגונים סוציאליים שסייעו לכלל האוכלוסייה היהודית, ובעיקר לילדים. בחורף חילקו לילדים לחם עם קפה שחור, וילדים הגיעו מכל רחבי האזור, בקור של 15 מעלות מתחת לאפס, כדי לקבל את פרוסת הלחם והקפה. כילד עזרתי לאמי בעבודה הזאת, ותפקידי היה לחתוך את כיכרות הלחם לפרוסות כדי לחלקן לילדים. לפני שמלאו לי 10 שנים התחלתי לעבוד ולסייע לאמי בפרנסת המשפחה. סיימתי את בית הספר העממי בעיירה, ובגיל 14 היה עתידי לוט בערפל.
פעל אז אצלנו ארגון יהודי למען אלמנות ויתומים שסייע בדרכים שונות. פעילי הארגון ידעו שהמצב בביתנו קשה והשתדלו למצוא לי פתרון, כדי שאוכל להמשיך בלימודי מקצוע. כנראה שלארגון היו קשרים עם אלכסנדרוביץ' ובאמצעותו עם ה"בורסה" בקרקוב, והם כתבו וביקשו ממנו לקבל אותי ל"בורסה". במענה למכתב התקבלה תשובה מה"בורסה": "אנא שילחו את הילד לפגישת הכרות, ואחר כך נהיה מוכנים לקבלו".
נסעתי עם אמי ל"בורסה" בקרקוב לפגישה עם אלכסנדרוביץ', וזאת היתה היכרותנו הראשונה. הגענו למשרד ה"בורסה" ופגשנו שם את אלכסנדרוביץ' ואת יד ימינו, המנהל אנטנברג. הם ביקשו ממני לספר על עצמי. לא היה פשוט להתקבל ל"בורסה", והייתי צריך לעבור בדיקות רפואיות ופסיכיאטריות אצל הרופאים הפרטיים שלהם.
הלכתי עם אמי לבדיקות, וכשסיימתי אותן אמרו לנו לחזור הביתה ולחכות להודעה על תוצאות הבדיקות. התוצאות הגיעו ונקראתי לבוא ל"בורסה" לפגישה שנייה. הגעתי עם אמי ופגשתי בפעם השנייה את אלכסנדרוביץ'. הוא שאל אותי כמה שאלות, למשל מה המצב בבית ומה למדתי בבית הספר. הצגתי לפניו את תעודת סיום בית הספר העממי, סיפרתי לו שאני יודע קצת עברית ומשתייך לתנועה הציונית, וזה מאוד מצא חן בעיניו.
הייתי אז חבר בתנועת "עקיבא" ואחר כך עברתי ל""גורדוניה"". כל התנועות הציוניות היו מיוצגות בעיירה שלנו: פועלי ציון, "גורדוניה", "עקיבא", בונד, המזרחי ו"השומר הצעיר".
הנוף בעירנו היה מאוד יהודי, ורוב האוכלוסייה היהודית היתה דתית מאוד ואף חרדית. לכן הייתי בחשאי חבר בתנועת נוער ציונית. סבי הקפיד מאוד שבכל שבת אהיה בבית הכנסת, ואם במקרה נעדרתי אמי קיבלה על הראש. לו היה יודע שאני הולך לתנועה היה מתרחש סקנדל גדול, ולכן לא סיפרתי אפילו לאמי. לא הייתי היחיד שהסתיר את חברותו בתנועה, רבים מבני הנוער נהגו כך. הנוער שהשתייך לתנועת הנוער הציונית היה יותר חופשי, לעומת כלל יהדות העיירה הדתית מאוד. אבל לא כל ההורים התנגדו לחברות בתנועת נוער, והיו ילדים שקיבלו את רשות ההורים.
כשאלכסנדרוביץ' שמע שאני חבר בתנועת נוער ציונית, הוא אמר לי שאקבל הודעה מתי להגיע עם חפצי. ביולי 1933 סיימתי את בית הספר העממי, ובאפריל 1934 קיבלתי את ההודעה המיוחלת שהתקבלתי ל"בורסה". עם ההודעה הרשמית הגיעה רשימה מאוד מסודרת של חפצים שעלי להביא עמי: כמה חולצות, מכנסיים, גרביים, נעליים, בגדי עבודה, פיג'מה, מברשת וכו'.
החיים ב"בורסה"
הגעתי ל"בורסה" וזה היה בשבילי עולם חדש לגמרי. באתי ממסגרת של בית פרטי והגעתי למסגרת של חיים משותפים בפנימייה. אנטנברג המנהל הזמין אותי פעם נוספת לשיחה, והסביר לי את הנהלים במקום. זה היה מעבר קיצוני מאוד, שפתח בפני אופקים חדשים. באתי מעיר קטנה לעיר גדולה וראיתי אנשים שעסוקים בענייניהם, ונערים שעובדים כל אחד במקצועו. זה היה מוסד מסודר עם תקנון קפדני של סדר יום והתנהגות.
ביום הראשון שלי ב"בורסה" אנטנברג שאל אותי אם אני אוהב לאכול כוסמת (קאשה). לא אהבתי כוסמת. עוד בבית אם הרחתי ריח של כוסמת כשחזרתי מבית הספר, הייתי לפעמים בוכה ואומר שאם יש כוסמת אין לי מה לאכול. הגעתי ל"בורסה" והשאלה הראשונה ששואלים אותי כבר ביום הראשון היא אם אני אוהב כוסמת. לא הבנתי מה פתאום שואלים אותי על כוסמת. אמרתי לאנטנברג שאני לא אוהב כוסמת, והוא הודיע לי: "תדע לך שפה אוכלים גם כוסמת".
בתקנון, שהיה מאוד נוקשה, היה כתוב: "אם קיבלת מנה כלשהי באחת הארוחות ולא סיימת אותה והשארת משהו בצלחת, למחרת תקבל את המזון שהשארת פעם נוספת עד שתסיים. אם קיבלת פרוסת לחם והשארת את מחציתה בצלחת, לא תקבל פרוסה נוספת עד שלא תסיים את הפרוסה הזאת".
כל תלמיד חדש שהתקבל היה במבחן במשך חצי שנה. אם לא התאמת לא היו מקבלים אותך. למרות ההוראה הנוקשה הזאת אני זוכר שבכל התקופה שהייתי שם סלקו רק חניך אחד, מסיבות פוליטיות. אלכסנדרוביץ' היה מאוד ציוני ואחד התלמידים היה קומוניסט קיצוני, וזה לא התאים לאווירה ב"בורסה". נשיא פולין, המרשל יוזף פילדסוסקי, מת ב-1935 ומותו הוביל לאי שקט כללי. ב-1936 היו בקרקוב הפגנות ושביתות רבות, והחניך הקומוניסט השתתף בהן. כחניכים השתתפנו בשביתות מקצועיות, אבל לא פוליטיות. למשל, הייתי נגר במקצועי וכאשר היו שביתות כלליות של ארגון העובדים להטבת תנאי העבודה השתתפתי בהן לאות סולידריות.
תנאי העבודה היו מאוד קשים. הפועלים עבדו 12-10 שעות ביום וקיבלו משכורת עלובה. כדי לשנות את המצב הפועלים בכל המקצועות התארגנו ושבתו - מפעלים שלמים, נגרים, מסגרים וכו'. ב-1936 נראה היה שהולכת להיות מהפכה. אי השקט התחיל בקרקוב והתפשט ממנה למקומות אחרים. בקרקוב היה מפעל לייצור גומי שבו עבדו נשים רבות. הן שבתו, ובמהלך השביתה פרצו קטטות ואחד הפועלים נהרג. בעקבות האירוע הזה נערכה לאות סולידריות שביתה כללית בעיר. באחת ההפגנות נכנסה לפעולה המשטרה ונהרגו שישה פועלים.
היה צריך להכיר היטב את התקנון של ה"בורסה" וללכת לפיו, אחרת היית נענש. אחת ההוראות היתה להגיע בזמן לארוחת הערב לארוחת ליל שבת. חניך חדש שהגיע ולא הכיר את התקנון היה עלול להפר אותו ולהימצא במצב מאוד לא נעים, וכך קרה לי מיד אחרי שהגעתי למוסד.
בכל יום היינו צריכים לחזור ל"בורסה" עד שעת ארוחת הערב, 20:00, וביום שבת עד שעה 21:00. בקרקוב היו לי קרובים, וביום ראשון אחד הלכתי לבקר אותם. יום ראשון היה יום שבתון ולא עבדו בו, אבל זה היה יום רגיל מבחינת שעת הארוחה, ולא שבת. חזרתי מהביקור המשפחתי לארוחת הערב ב-21:00 ולא ב-20:00 כפי שהייתי צריך. נכנסתי ל"בורסה" והלכתי היישר לחדר האוכל כדי לשבת במקומי הקבוע ליד השולחן. אנטנברג ראה אותי וקרא בקול, "החניך הופמן למשרד!". הלכתי מיד למשרד ובדרך חשבתי, "מה הוא רוצה ממני? מה עשיתי לא בסדר?" הוא שאל אותי אם קראתי את התקנון ועניתי שכן, והוא אמר: "אם כך, אינך יודע מתי אתה צריך להתייצב לארוחת ערב?" באחד הסעיפים שאותו אני זוכר עד היום נאמר כי "אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש". זה היה קודש הקודשים, ועובדה שאני זוכר את זה עד היום. העונש שקיבלתי היה לא לאכול ארוחת ערב. נפגעתי מאוד וגם הייתי רעב, הלכתי לצד והתחלתי לבכות. חשבתי שאם אמא שלי היתה יודעת שלא קיבלתי ארוחת ערב, היא היתה באה בריצה ומוציאה אותי משם. מה זה? גם אם ילד עשה משהו לא בסדר, לא נותנים לו לאכול? אוכל הוא הבסיס לחיים. כמובן שלמדתי לקח ויותר זה לא קרה. המשמעת היתה מאוד מאוד קפדנית.
פעם בשבוע נערכה בדיקת ניקיון של הבגדים, הארון והחפצים האישיים, ואם בבדיקה נמצא לכלוך התלמיד קיבל עונש מינהלי, למשל: לא ללכת לקולנוע. מבחינתנו זה היה עונש חמור.
ההתפתחותי המקצועית
כשחניך הגיע ל"בורסה" הוא נשאל מה המקצוע שהוא רוצה ללמוד. אבל זה היה מאוד בעייתי ולא פשוט. למדנו רק מקצועות שיהודים עסקו בהם, כי עבדנו רק במפעלים בבעלות יהודית, והאפשרויות היו מאוד מצומצמות - למשל נגרות, ספרות, חייטות, צבעות, פחחות ודפוס. למסגרות התקבלו בודדים בלבד. אני למדתי נגרות למרות שלא רציתי כל כך להתקבל למקצוע הזה. אני מאוד מוכשר לעבודות יד ורציתי משהו שמתאים לי כמו מכניקה עדינה, אבל מקצועות כמו מכניקה עדינה היה בידי גויים שלא רצו לקבל אותנו לעבודה. במשך שלוש שנים למדתי נגרות והמשכתי במקביל ללמוד בבית ספר מקצועי. למדתי לימודי ערב ארבע פעמים בשבוע בבית הספר ברחוב Przemysłowa באזור התעשייה מעבר לוויסלה. בימי שני עד חמישי עבדתי עד 16:00, והלכתי היישר מהעבודה לבית הספר. הלימודים ארכו שלוש שעות. בין 20:00-17:00 למדנו טכנולוגיות שונות של עיבוד עץ, כמו טכנולוגיות עיבוד עץ לריהוט וטכנולוגיות עיבוד עץ לבנייה.
בתום הלימודים התקיימו בחינות תיאורטיות, ואחריהן בחינות מעשיות-מקצועיות. אני נבחנתי אצל יו"ר ארגון הנגרים. עבדתי אצלו תקופה מסוימת והייתי צריך לבצע פרויקט מסוים לבד. אם העבודה השביעה את רצונו קיבלת תעודה, ואם לא - נכשלת. עברתי את הבחינות וקיבלתי תעודת בעל מקצוע עצמאי מטעם ארגון בעלי מלאכה. התעודה נמצאת אצלי עד היום הזה.
פעמים לא מעטות בעלי הבית במקום העבודה ניצלו אותנו ולא שילמו לנו משכורות. בעל הנגרייה שאצלו עבדתי במשך שלוש שנים ניצל אותי מאוד. לפי החוזה הוא היה צריך לשלם לי שכר, אבל הוא לא שילם וכשפנו אליו ענה, "אם זה לא מוצא חן בעיניכם, אתם יכולים לקחת אותו". לא עזבתי והתמדתי שם במשך כל שלוש השנים שלי ב"בורסה", ולמרות שלא אהבתי את הנגרות למדתי את המקצוע ועבדתי בו.
אלכסנדרוביץ'
בכל השנים שהייתי ב"בורסה" אלכסנדרוביץ' הגיע לביקור בכל יום ב-12:00. למרות שהיה בעל בית מסחר גדול מאוד לנייר, תמיד מצא זמן להגיע ל"בורסה" ולעקוב אחרי הנעשה. אנטנברג דיווח לו באופן קבוע מה קורה. ה"בורסה" נתמכה על ידי אנשים פרטיים וארגונים התנדבותיים וגם אלכסנדרוביץ' תמך בה. בכל שבת, אחרי התפילה בבית הכנסת שלו שהיה סמוך ל"אלטה שול" בשירוקה, הגיע אלכסנדרוביץ' "ל"בורסה"" ובירך אותנו ב"שבת שלום". בדרך כלל הוא הגיע כשכבר אכלנו ארוחת צהריים. אלכסנדרוביץ' למד עברית אצל יואל דרייבלט, שהיה גם המורה שלנו לעברית.
טיולים
נופש וטיולים היו חוויה מיוחדת ב"בורסה" והתרחשו בחופשת הקיץ של בתי הספר. לדעתי, רוב הילדים בני ה-14 בעיירה שלי, חשאנוב, עדיין לא חוו נסיעה ברכבת, כלומר לא עזבו את העיירה. נסיעות וטיולים עלו אז הרבה מאוד כסף ומעטים יכלו להרשות זאת לעצמם.
כשהיינו ב"בורסה", לעומת זאת, טיילנו במקומות יוצאים מהכלל. ערכנו טיולים שנמשכו שלושה ימים בהרי הטטרה ובאזור זקופנה, שם הסתובבנו ב-Kasprowy Weirch, בקרפטים, בפיינינים ובמקומות אחרים. הכנו תוכנית מראש, הלכנו לפי מפות וישנו במוטלים בהרים.
אחד הטיולים היה לאזור זקופנה. נסענו ברכבת עד זקופנה, ומשם הלכנו ל-Morskie Oko, להר המפורסם Krzesznica מדרום לזקופנה, ולהר Giewont.
יעד אחר לטיולים היה הרי הקרפטים. היינו ב-Pienini וב-Trzy Korony , הגענו ל-Čevenŷ Kláštor ומשם הלכנו לשוט בנהר הדונייץ. זאת היתה חוויה בלתי רגילה לטייל בנופים המרהיבים שם. מאז טיילתי שם שלוש פעמים נוספות. באזור הזה הדונייץ מהווה גבול בין פולין לצ'כיה, וכששטנו בו ראינו את הצ'כים מצדו הדרומי של הנהר ואת הפולנים מצדו הצפוני.
בטיולים הלכנו בטור שהובילו שניים מאתנו שהיו מצוידים במפות, והם סימנו את השבילים בצבע. לכל שלב של הטיול היה צבע שונה, וכך הלכנו לפי הצבעים עד שהגענו למקום המתוכנן. כל אחד נשא בתרמיל אוכל, וצילמנו את עצמנו ואת הנופים למזכרת. בטיולים נהגנו לקום מוקדם מאוד בבוקר, ב-4:00, כדי להספיק לראות את הזריחה. לפעמים ירד גשם ולא יכולנו לסיים את המסלול. בערבים חזרנו למקום שבו ישנו, סיכמנו את היום שעבר והכנו את התוכנית ליום שלמחרת. אחרי שלושה ימים חזרנו לקרקוב.
בקיץ היינו בנופש של חודש בכפר Pieniążkowice, כ-10 ק"מ מצפון-מערב לזקופנה.
שכרנו חווה חקלאית ל-30 איש, וישנו על קש. הטבחית באה אתנו מה"בורסה" עם כל הציוד: היא בישלה במטבח ואנחנו אכלנו בחדר האוכל. פעם-פעמיים בשבוע הגיע אלכסנדרוביץ' לבקר אותנו עם אשתו והביא לנו מתנות, סוכריות ושוקולדים. עשינו ספורט, שיחקנו כדורגל וכדורסל, הלכנו הרבה ברגל והתיידדנו עם תושבי המקום, שהיו בדרך כלל הגורלס, אנשי ההרים. המיוחד בגורלס היה אופי החיים שלהם: הם אנשים שמחים שאוהבים לרקוד ולשיר, אנשי עבודה וחקלאות, עושים הכל לבד, בונים בעצמם את בתיהם ומנהלים אורח חיים מאוד עצמאי. בילינו וטיילנו אתם וזאת היתה חוויה גדולה. אחרי חודש חזרנו לקרקוב גדושי חוויות ועם כוחות מחודשים לשנה הבאה.
עזיבת ה"בורסה"
ב-1937 סיימתי את בית הספר ויצאתי לעצמאות מה"בורסה". המקצוע שלמדתי ב"בורסה" אפשר לי להיות עצמאי ולהתפרנס. יותר מאוחר, בתקופת המלחמה, המקצוע שלי הציל אותי.
קיבלתי העלאה במשכורת בעבודה ושכרתי דירה עם עוד חבר. במשך חודשיים מיום העזיבה, בתור תקופת התארגנות, עדיין ניתנה לי האפשרות לאכול ב"בורסה", אך למעשה כך חייתי עד פרוץ המלחמה. השתייכתי לקבוצה של בוגרי ה"בורסה", ואתם הגעתי לפעמים למוסד כדי לשמש דוגמה לחניכים חדשים. באותו הזמן אלכסנדרוביץ' סייע לכחמישה או שישה מבוגרי ה"בורסה" להשיג סרטיפיקטים כדי לעלות לארץ ישראל. אני הייתי אחד המועמדים לעלייה, אבל הדבר לא קרה.
תקופת המלחמה ברוסיה
זמן מה אחרי שהמלחמה פרצה ברחתי מקרקוב ללבוב ומשם לרוסיה, וב-1942 הגעתי לאורל. בהמשך הגעתי לאוזבקיסטאן במזרח, ובהשוואה למה שעברנו עד אז הגענו למקום שבו התנאים היו טובים יותר מבחינת מזג האוויר והמזון. הצטרפתי לעבודה במפעל שייצר טחנות קמח, משום שבמלחמה נהרסו טחנות הקמח ונוצרה בעיה בטחינת התבואה המרובה. המטרה היתה להקים הרבה טחנות קמח קטנות שבהן יטחנו את הקמח מכל האזור.
עבדתי במפעל כנגר, והם העריכו מאוד את עבודתי ואת הידע המקצועי הרב שלי. בכל פעם שהיתה בעיה מסובכת באו אלי למצוא פתרון, מפני שהיה לי חוש התמצאות טוב מאוד בכל המקצועות. יכולתי לעבוד בכל תחום כמו ברזלנות, בנייה, נגרות, חשמלאות, חרטות ועוד. אהבתי ולמדתי את העבודה המקצועית המגוונת, ובזכותה חיי ניצלו. נשארתי באוזבקיסטאן עד סוף המלחמה.
אחרי שחרור אוקראינה נשלחתי לקייב לשם הקמת טחנות קמח, ומקייב עברנו לחרקוב.
ב-1945 ניתנה רשות בכתב מהאנ-ק-וו-דה, ליוצאי פולין, המאפשרת להם לחזור הביתה לפולין. ניגשתי לבעל הבית שלי והראיתי לו את התעודה שקיבלתי. הוא לא האמין ואמר לי, "זה לא יכול להיות, אתה לא עוזב. אתה תישאר כאן ותמות יחד אתי". הוא לא רצה להיפרד ממני מפני שהאמין מאוד בי ובעבודתי, ולא תיאר לעצמו שאעזוב אותו אי פעם אחרי שלוש שנים שעבדנו ביחד. הוא רצה לקחת ממני את התעודה ולקרוע אותה. אמרתי לו, "אם אתה קורע את התעודה, יהיה לך עסק עם האנ-ק-וו-דה. אל תעז לעשות זאת!". עם כל הצער שגרמתי לו כשעזבתי הוא צייד אותי במתנות ואוכל, וכך חזרתי לפולין.
בתקופת המלחמה סבלנו מאוד, והיה חלום כזה שכאשר הכל ייגמר נבוא הביתה ונספר מה עבר עלינו וכמה סבלנו, ויהיה מי שיקשיב ויחבק אותנו. כשלא מצאנו אף אחד בחיים ההלם היה גדול מאוד. כשהגענו מרוסיה לגבול פולין פגשנו הרבה מאוד פליטים ממחנות הריכוז. הם חיכו בגבול לחוזרים מרוסיה, בתקווה שאולי יפגשו מישהו ממשפחתם ששרד. כששמענו את סיפוריהם ומה שעבר עליהם הבנו שאין לנו מה לספר על סבלנו, מפני ששום דבר ממה שעברנו לא התקרב לסבלם. אי אפשר היה להאמין שכל מה שקרה להם קרה באמת.
באתי לחשאנוב לחפש את הקרובים שלי ולא מצאתי אף אחד. סיפרו לי שאמי נספתה באושוויץ ושמישהו ראה את אחי. חיפשתי אותו ולא מצאתי, אבל שמעתי שאחותי נותרה בחיים.
רבים מיהודי חשאנוב ששרדו הגיעו לאזור שלזיה, שבו חיו גרמנים לפני המלחמה. נסעתי בעקבותיהם, כי חשבתי שאמצא את אחותי. כשהגעתי לשלזיה נאמר לי שאחותי אמנם היתה שם, אבל היא נסעה לבלגיה עם בחור שהכירה ונישאה לו. נאמר לי שהם נסעו לאחיו של בעלה הגר בבריסל. קיבלתי את כתובתה והחלטתי לנסוע אליה לבלגיה.
נסעתי לגרמניה ומשם אחרי כמה חודשים הגעתי לבריסל, ומצאתי את אחותי שהיתה כבר אם לילדה קטנה. היא היתה במצב מאוד קשה וחולה במחלת השחפת מתקופת שהותה במחנות הריכוז. בלגיה התאוששה מהמלחמה מהר יותר משאר המדינות, והיא שיגשגה. כשהגעתי לשם וראיתי את שפע המזון פשוט לא האמנתי למראה עיני.
היהודים עסקו שם במקצועות פופולריים כמו חייטות, יהלומים, תיקי נשים ועוד. לא היו לי ניירות ואזרחות ושהיתי שם באופן לא חוקי, ולכן לא יכולתי לעבוד בצורה רשמית. לא התייאשתי ועבדתי בכל עבודה שרק מצאתי, כדי שאוכל להתקיים ולעזור לאחותי. הנגרות בבלגיה היתה מקצוע של גויים ולא פופולרית. לעומת זאת השכר בחייטות היה פי 20 מאשר בנגרות, ולכן החלטתי שאלך לעבוד בחייטות. ניגשתי לקואופרטיב יהודי שבו תפרו מעילים ואמרתי לאחראי, "לפני המלחמה הייתי חייט ועבדתי בחייטות, אבל בכל תקופת המלחמה לא עבדתי במקצוע ושכחתי. תראה לי מה לעשות?" ואמנם התקבלתי לעבודה.
המכונות במפעל היו מכונות חשמליות, וכל אחד היה אחראי על תפירת חלק אחר של המעיל, כמו בפס ייצור. קיבלתי מכונת תפירה והתחלתי לעבוד. התפירה במכונה החשמלית רצה במהירות ואיבדתי את השליטה על העבודה. ניגשתי למנהל העבודה ואמרתי לו, "תראה לי מה אתה עושה, אני אלמד ממך". וכך היה. עבדתי שם והצלחתי, אבל כשביקשתי העלאה במשכורת לא רצו לתת לי. עזבתי את המקום וקיבלתי עבודה כקבלן משנה בתפירת מעילים אצל חייט פרטי, ומשכורתי עלתה. בהמשך הוספתי לעבודה בתפירה קבלנית גם את גיהוץ המעילים בקבלנות, ומשכורתי היומית עלתה עוד יותר.
לא הסתפקתי בזה. ידעתי שאני יכול יותר והפכתי לחייט עצמאי, וכעצמאי הגעתי להכנסה יומית של 800 פרנק. הרווחתי הרבה אבל עבדתי עשר שעות ביום בלי הפסקה. כך יכולתי גם לעזור לאחותי, גם לבלות, וגם להתלבש ולחיות.
באותה תקופה היכרתי את אשתי, שהגיעה לבלגיה בעזרת הרוזן השוודי ברנדוט {43}. אשתי מלודז', במלחמה היתה בגטו לודז' וממנו נשלחה לאושוויץ. מאושוויץ נשלחה עם עוד חמש בנות למפעל בברלין, כדי לעבוד בשביל הצבא הגרמני. נאמר להן שהן נשלחו לברלין בטעות במקום נשים קתוליות, ובמקום להחזיר אותן לאושוויץ הן יקבלו חודש ניסיון, ואם יבצעו העבודה היטב הן ישארו במחנה הריכוז בברלין. כך היה עד לסוף המלחמה. אחרי המלחמה הגיע לברלין הרוזן ברנדוט, ודאג להעביר את הנשים האלו במכוניות שוודיות לשוודיה, וכך הן הגיעו למחנה מעבר. ראשן גולח והן הוכנסו לבידוד. מי שהיתה חולה הועברה לבית חולים.
במחנה המעבר נודע לאשתי שדודתה חיה בבלגיה, ולדודתה נודע שבת אחותה שרדה. אשתי היתה בשוודיה כשנתיים-שלוש, ובמהלכן איתרה אותה דודתה והביאה אותה לבריסל, שם הכרנו ב-1947. התחתנו ב-1949, ושבוע אחרי החתונה עלינו ארצה והגענו לבאר שבע. מאז אנחנו כאן, כבר 55 שנים.
