( 17.10.04 בביתו בכפר סבא)
נולדתי בקרקוב למשפחה שהגיעה כנראה מהולנד במאה ה-15, עם גירוש יהודי הולנד לקרקוב. בין המגורשים הגיעה גם משפחת דה-האס. דודתי, אחות אבי, היתה קשורה למשפחת שטיגליץ בלאו-וייס, שכמה מבניה היו אנשים חשובים ומכובדים. סבי מצד אמי היה סוחר ומבחינת משפחת אבי היה שייך למעמד נחות. אמי היתה יפהפייה אך חסרת נדוניה, ומשפחת אבי התנגדה לנישואים ולכן מחקה את אבי והחרימה אותו. הורי גרו ברחוב קרקובסקה 33 (Krakowska) בבית הנמצא במעבר לרחוב אגוסטיאנסקה (Augustiańska), שם גם נולדתי. הייתי הילד השני מתוך ארבעה ילדים, ובן יחיד בין שלוש בנות. ב-1926, כשהייתי בן חמש, אמי הרתה בפעם החמישית והחליטה לעבור הפלה, אבל פיתחה הרעלת דם ונפטרה. נותרנו בבית ארבעה ילדים עם אב, שלא עמד בנטל והשאיר אותנו אצל סבתי, נסע ללבוב והתחתן בשנית.
סבתי לא הצליחה לשאת לבדה בנטל, והוחלט לפזר אותנו בין בני המשפחה. אחותי הגדולה נמסרה לדודי, אחי אבי, שהיה אדם עשיר מאוד ודתי מאוד. אני ואחותי השלישית נמסרנו לבית יתומים, ואחותי הצעירה ביותר נשארה אצל הסבתא. המשפחה קיבלה את הדירה שבה גרנו.
מעמדו של יתום בפולין אז היה כמו של בעל מום. גם אם היית יתום ממשפחה טובה, ולעומתך היה ילד שהוריו חיים אך אינם מספקים לו דבר, מעמדך היה נחות משלו.
בית היתומים
אחותי ואני התקבלנו לבית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64 בזכות תשלומים חודשיים של שתי דודותי, אחיותיה של אמי. הן נסעו לארגנטינה ושלחו 42 דולר בכל חודש. אחרי זמן מה הן הפסיקו לשלם, אך מפני שכבר היינו שם נשארנו.
בית היתומים היה מוסד מאוד מפואר, ומשפחת רוקח היתה הפטרונית שלו. בזמן שהותנו שם נפטרה גברת רוקח, ובכל שנה ביום השנה למותה עלינו לקברה בבית העלמין במיודובה. התורמים היו מכל העולם, ובכניסה לבניין היו לוחות הנושאים את שמות התורמים: בחלק התחתון לוחות גדולות עם התורמים הגדולים, ולאורך גרם המדרגות היו לוחות קטנות יותר עם שמות תורמים קטנים. דלת הכניסה לבניין היתה משובצת קריסטלים בלגיים.
לא כל אחד היה יכול להיכנס מתי שרצה לתוך המוסד. הכניסה התאפשרה רק עם אישור מגברת פוירשטיין, מנהלת המוסד. מי שביקש להיכנס היה מטלפן בטלפון פנימי מאולם הכניסה, ורק לאחר אישור היה נכנס.
בית היתומים שכן בבניין בן חמש קומות, והתנאים היו טובים מאוד. לתנאים כאלה זכו רק כ-10% מילדי קרקוב. היתה בבניין ספרייה עשירה מאוד, ובכל שנה בקיץ יצאנו לחופשה של חודשיים בהרי הקרפטים, רבקה (Rabka) או מז'אנה דולנה (Mszana Dolna).
ברבקה גרנו בביתו של סאמק, גוי מהגורלס {40}, ושם לנו בחדרים נפרדים לבנים ולבנות. במז'אנה דולנה שכרנו את ביתו של אדלר, יהודי מקומי עשיר, וגרנו בביתו בנים ובנות בחדרים משותפים.
למדנו בחוגים שונים, כמו נגינה במנדולינה, מקהלה בניצוחו בהתנדבות של החזן פרופ' שפרברג מזקופנה, תנ"ך אצל הרב רוזנבאום ואחריו אצל הרב מינץ. המחנך המעולה והחכם מאוד שלנו היה ד"ר סובול.
אני יכול לומר שאת התשתית התרבותית והאינטלקטואלית שלי קיבלתי בבית היתומים. הרי במשפחתי לא יכולתי לקבל זאת, כי הייתי מנותק ממשפחה. בכל שבת קיבלנו חופש לבקר את המשפחה ואני הלכתי לבקר כמה דודים שהיו לי בקרקוב, במיוחד כדי לקבל חתיכת עוגה. בעצם לא היה לי לאן ללכת, כי סבי וסבתי, הורי אמי - שגרו לפני מותו של סבי ברחוב אגוסטיאנסקה 15 - היו עסוקים בבעיותיהם. לאחר מות סבי עברה סבתי להתגורר בפודגוז'ה אצל אחת מדודותי.
ההבדל בין התנאים הטובים בבית היתומים לבין התנאים הגרועים בקז'ימיז', שם גרו דודי, היה עצום. הלכתי כשאני סותם את האף כדי לא להריח את הסירחון העולה מהרחוב.
חתיכת העוגה המתוקה שקיבלתי בביקורי אצל הדודים היתה חשובה לי, כי בזקלד לא עודדו אכילת ממתקים ולא נתנו לנו לאכול דברים מתוקים. עד היום אני מודה להם על האיסורים האלה. הם ידעו לתת לנו תזונה נכונה ובריאה, ותפריט שונה בכל יום.
הסיפור הבא, שהתרחש בפסח, הוא דוגמה להתנגדות המנהלת פויירשטיין לאכילת דברי מתיקה. בשנים 1932-1929 כיהן בקרקוב ראש עיר יהודי, משה קפלנר, ששינה את שמו כשהמיר את דתו לשם הפולני בצ'יסלוב קפליצקי. באחד מלילות הסדר הגיעו למוסד לביקור שתי אחיותיו של קפליצקי, שגם הן המירו את דתן לנצרות.
ליל הסדר אצלנו אורגן על ידי מנצח המקהלה שלנו, פרופ' שפרברג, כהצגה גדולה. כחצי שעה לפני הסדר הכללי, ערכנו סדר לפני שורה של מכובדים ופילנתרופים כמו אלכסנדרוביץ', שבאו לראות את ההצגה. אחיותיו של קפליצקי, שהגיעו גם הן לחזות בהצגה שלנו, הביאו לכל ילד שוקולד ועמדו על כך שכל ילד יקבל את השוקולד שלו מידיהן. גברת פוירשטיין המנהלת, שהקפידה מאוד על תזונה בריאה, השתגעה כשראתה את זה. היא רצתה לקחת את השוקולדים למחסן ולחלק אותם אחר כך, אבל הן לא הסכימו.
הצגה לפני אורחי המוסד. במרכז: סיני אלכסנדרוביץ
בכל ראש השנה ופסח קיבלנו בגדים חדשים. לכל ילד היו הבגדים שלו עם ראשי התיבות של שמו רקומים עליהם, ועד היום אני מתרגש כשאני נזכר בזה.
בית הספר היהודי היסודי בשפה הפולנית שבו למדנו היה ברחוב מיודובה 36 (Miodowa). התלמידים היו יהודים וצוות המורים מעורב, יהודים ופולנים - מורות פולניות והמורה ללימודי דת ויהדות היה יהודי קטנצ'יק. לא אהבתי ללמוד, אבל אהבתי מאוד לקרוא וקראתי המון: היסטוריה, ספרות, גיאוגרפיה וטבע. לעומת זאת מתמטיקה, גיאומטריה וציור היו מקצועות בעייתיים. אהבתי להיסטוריה היתה עד כדי כך גדולה, שלפעמים נתתי הרצאה היסטורית על החגים הלאומיים הפולניים. בסך הכל תמיד עליתי מכיתה לכיתה, ועד היום יש לי רגשות מעורבים בקשר לזקלד. מצד אחד הייתי בלי משפחה, ומצד שני המקום היה פלא אחד גדול.
זה היסוד שממנו ינקתי את התשתית התרבותית, החשיבתית והאנושית שלי. הייתי ילד אבוד, וצריך להבין שיתום הוא ילד עם צורך בסיסי קודם כל לרצות את כל העולם ורק אחר כך לדאוג לעצמו.
בבית היתומים למדתי את הדברים הבסיסיים ביותר: להתרחץ ולהתלבש, להיות מסודר, ללבוש את הבגדים שלי, מחויבות ללימודים, הכנת שיעורי הבית בכיתות הלימוד בתוך בית היתומים אחרי שעות הלימודים, ועוד.
ה"בורסה"
הגעתי לגיל 13 ועברתי מבית היתומים ל"בורסה", אבל המעבר לא היה חלק. התנאים האובייקטיביים בשני המוסדות היו שונים: התנאים ב"בורסה" היו פחות טובים מאשר בזקלד, והייתי צריך גם ללכת לעבוד.
התקבלתי לעבודה במסגרייה של אחד ממשפחת שטיגליץ, ולמדתי שם מכניקה עדינה. המסגרייה היתה ברחוב קרקובסקה ליד בית החולים של הנזירים ממסדר הבוניפרטים, המטפלים גם בחולים, שהיה צמוד לכנסייה הבוניפרטית.
עם העבודה התחלתי ללמוד לימודים משלימים בבית הספר שברחוב בונרקה (Bonarka), בערך בפינת רחוב Kalwaryjska. בית הספר נוסד ב-1932 בבניין חדש, ולמדו בו ילדים יהודים ופולנים.
נסעתי מה"בורסה" לבית הספר בחשמלית, אבל לפעמים כשרציתי לחסוך את עשרת הגרושים של הנסיעה בחשמלית הלכתי ברגל.
הייתי ילד רזה ולא גיבור גדול. למדו אתי ילדים פולנים שנשארו כיתה והיו מבוגרים יותר וגדולים בגופם, והם פשוט התנכלו לי. בשיעורי דת בנצרות הילדים היהודים יכלו לצאת החוצה ולא להשתתף, אבל בימי החורף הקרים פחדתי לצאת והעדפתי להישאר בכיתה, שהיתה מוסקת. כשהכומר הגיע לשיעור הראשון וראה אותי הוא שאל, "חדש?" כל הכיתה ענתה: "הוא יהודי!" והכומר אמר, "אני לא אגרש אותך מהכיתה, אבל בסוף השנה אבחן אותך על כל החומר!". בבחינות סוף השנה הוא אמר לכולם, "תראו ראשים סתומים! התלמיד האס יודע את כל החומר גם על הדת שלו וגם על הדת שלכם, ואתם לא יודעים שום דבר!"
לא הייתי התלמיד היהודי היחיד בכיתה ובבית הספר, היו תלמידים נוספים. לא פחדתי מהנערים הפולנים כי ההתעללויות, הדחיפות, הצחוקים והעלבונות פסקו עם תחילת הבחינות, ובפרט בהיסטוריה ובספרות. עניתי בבת אחת על חמישה נושאים ועזרתי לכולם. הם קיבלו ציוני עובר ואני קבלתי ציונים מעולים, ומאז איש לא נגע בי.
בכיתה הזאת למדתי יום שלם פעמיים בשבוע, במשך שלוש שנים. זו היתה השלמת לימודים, ובימי הלימודים לא עבדנו.
החלפתי מקום עבודה כמה פעמים. בהתחלה עבדתי במסגרייה, משם עברתי לעסק לתיקון מכונות כתיבה ומשם למפעל כפתורים. לא מצאתי את מקומי בעבודה משום שהמקצוע שלי לא היה מוגדר. לא למדתי בבית ספר מקצועי, אלא רק בבית הספר ללימודים משלימים. כילד יתום ללא אב ואם לא היה מי שיכוון אותי. מרדן לא הייתי, ותמיד רק חיפשתי את הדרך לשרוד.
ה"בורסה" נוהלה בידי אנטנברג שהיה אדם ברמה מעל ומעבר, ועל ידי אלכסנדרוביץ' שתמך בה. המורים שלנו ב"בורסה" היו המחנך טלר, שווננפלד המורה לגיטרה בוגר הסורבון, שהתנהג כמו חבר שלנו ונותר ככל הסטודנטים עני ואביון, ופרופ' אנהלט שניצח על המקהלה שלנו והצליח להטביע בי את האהבה לשירה. השירה היא סם חיים בשבילי עד היום הזה. המורה לעברית היה יואל דרייבלט, אבל בדרך כלל אחרי יום עבודה לא הצלחתי ללמוד ופשוט ישנתי בזמן הלימודים. למרות שתי רגלי העקומות והידיים שלא תמיד ידעתי איפה לתקוע אותן אהבתי לשחק כדורגל.
שיטת הלימוד ב"בורסה"
ב"בורסה" היתה שיטת לימוד מיוחדת במינה. היה לנו חוג ללימוד עצמי – אוטודידקטיות.
מאז שלמדתי לקרוא אני זוכר את עצמי קורא. בבית הספר היסודי קראתי בזמן השיעורים: שמתי את הספר מתחת לשולחן, ופעמים רבות תפסו אותי ולקחו ממני את הספרים. בחוג ללימוד עצמי כל חניך היה יכול ללמוד מה שעניין אותו. כולם קיבלו אפשרות להרצות. אני, למשל, הרציתי פעמיים על לואי פסטר. כל הרצאה נמשכה שעה וחצי. הכנתי את ההרצאות מתוך ערימת ספרים.
בגיל 15 קראתי את רומן רולן, את הביוגרפיה של בטהובן וספרים אחרים, והקריאה היתה היסוד להתפתחותנו. היתה בינינו מעין תחרות על ידע, וכל אחד ניסה להראות עד כמה הוא יודע יותר מהאחרים. את הספרים שאלנו מתוך הספרייה העשירה שהיתה ב"בורסה".
כשהתחלנו להיפגש עם בחורות התפארנו בפניהן במספר ובטיב הספרים שקראנו. זה היה הרכוש הגדול ביותר שהיה לנו. לא היה לנו משהו אחר להתפאר בו: לא בבגדים המכוערים שלנו, לא בכסף ובבית שלא היו לנו. יכולנו להתפאר בספרים שקראנו ובידיעות שלנו. אני זוכר שבמיפגשים החברתיים שלנו סיפרתי על מה שקראתי, ואנשים הקשיבו לי.
חיי התרבות שלנו כללו גם הליכה לתיאטרון פעם בחודש, וגם העלאת הצגות. למשל, היצגנו את "דון קישוט" ביידיש בהנחייתו של אחד השחקנים מהחבורה הוילנאית ("וילנער טרופע") שהגיעה להעלות את "המכשפה" מאת גולדפאדן באולם התיאטרון היהודי בקרקוב. עד אז שיחקנו תמיד בפולנית, והשחקן הזה לימד אותנו לשחק את "דון קישוט" ביידיש. פעם בשבוע נהגנו ללכת לקולנוע, גם בזקלד (בית היתומים) וגם ב"בורסה".
בשבתות הלכתי לפעמים לבקר את סבתא בפודגוז'ה. לעתים שיחקתי כדורגל עם חברים בתפקיד קיצוני ימני, במגרש צדדי ליד "מכבי". ב"מכבי" לא נתנו לנו לשחק וחיפשנו כל מיני מגרשים ריקים לשחק בהם. שיחקנו, למשל, ברחבות שליד גבעת קושצ'יושקו, או בפודגוז'ה. תנאים למשחק לא היו לנו: לא מגרש קבוע, לא נעלי ספורט ולא כדור מתאים, אבל זה לא הפריע לנו ושיחקנו הרבה כדורגל.
הדגש בחיי היה אז על ספורט וקריאה. עם בנות לא היתה לי הצלחה גדולה, פה ושם איזו בחורה אבל לא מי יודע מה. הייתי מופנם ומלא בעולמי הפנימי, והיה לי קשה לחלוק אותו עם אחרים.
תנועות נוער
ציוני גדול לא הייתי, ופלשתינה בשבילי היתה מושג לא רלוונטי.
לפעמים הלכתי לתנועת "פועלי ציון" {41} אבל זה היה רק בגלל החברה וכדי לפגוש בנות ולא מעבר לזה. רק כשהגעתי ארצה לאחר המלחמה הפכתי לציוני. עד אז, הייתי בעיקר פולני. אהבתי היסטוריה פולנית, ידעתי בעל פה את אלף שנות פולין וראיתי עצמי כהיסטוריון פולני. יידיש לא ידעתי ודיברתי רק פולנית. בבית הספר למדתי גם גרמנית ואפילו ידעתי לכתוב ולקרוא, אבל לא השתמשתי בשפה וראיתי את עצמי כאינטלקטואל פולני.
טיולים
בכל שנה בחופשת הקיץ נהגנו לצאת לשבועיים באזור הקרפטים והטטרה. ה"בורסה" שכרה בקתה שממנה יצאנו לטיולים רגליים, מצוידים במפות ובסימונים הצבועים על העצים שלאורך השבילים.
היינו בפייניני (Pieniny),Kasprowy Wierch , נסענו ברכבל וטיפסנו על הרים. כל הטיולים היו כרוכים בהליכה בהרים, ועד היום אני זוכר את שמות כל ההרים.
נסענו ברכבת עד לזקופנה ומשם המשכנו ברגל וטיפסנו בהרים. באחד הטיולים הלכנו לפייניני להר טז'י קורוני (Trzy Korony; שלושת הכתרים), עלינו ברגל לפסגה ומשם ירדנו לשייט ברפסודות על נהר הדונייץ. טיילנו ללובון (Lubon) בסביבות רבקה והגענו לבביה גורא לראות את הזריחה, אבל דווקא באותו היום היה ערפל.
אני יכול לומר שרק כ-10% מילדי פולין זכו אז למה שאנחנו זכינו כיתומים, וזאת היתה תופעה מיוחדת במינה. למרות הילדות הלא כל כך מוצלחת שלי, כל מה שיש לי היום הוא תודות ליסודות שקיבלתי בבית היתומים ואחר כך ב"בורסה". עד היום אני מתפעל מהיצירה הזאת.
למרות כל התופעות השליליות שהיו אז, כל זה התרחש הודות לקהילת יהודי קרקוב, קהילה מעולה, רוחנית, נדיבה ובעלת מסורת נהדרת של תרומה ומחשבה יהודית מבחינת תוכנה המוסרי, עזרה הדדית ותמיכה. התוכן והמוסריות של הקהילה היהודית צמחו מתוך חייה בתוך שנאת הגויים, ולמרות השנאה.
כל יום אני מודה ומלא הערצה ואהבה לכל אלה שתרמו לכך, והבולט שבהם היה זיגמונט אלכסנדרוביץ', אדם מעל ומעבר לכל אדם שהיכרתי בחיי.
לימוד מקצוע
בתקופת ה"בורסה" לא הצלחתי ללמוד שום מקצוע.
במשך חצי שנה עבדתי אצל המהנדס שמידט בעסק של מכונות כתיבה ומכונות חישוב, והייתי צריך לסחוב את המכונות המתוקנות ולהביאן ללקוחות. העסק התנהל בבניין בקומה השלישית, ומשם הייתי צריך לקחת ולסחוב את המכונות שהיו יותר כבדות ממני. המהנדס, בעל הבית, לא שילם לי גרוש אחד במשך חצי שנה, וכאשר קיבלתי טיפ של חמישה גרוש מלקוח שאליו החזרתי את המכונה המתוקנת, הגוי מתקן המכונה לקח ממני את הטיפ בטענה שהכסף שלו. לא היה לי גרוש ולא יכולתי להישאר במקום הזה ולכן עזבתי.
לאחר מכן התקבלתי לעבודה בבית חרושת לכפתורים בעבודת יד, ברחוב קלווריסקה (Kalwaryjska). הרווחתי שכר שבועי של 12 זלוטי, וזה היה הון תועפות. במקום הזה התמדתי ועבדתי עד המלחמה.
סיני אלכסנדרוביץ'
אני לא בטוח שאלכסנדרוביץ' ידע מי אני. אולי הוא ידע, אבל לא היו לו אתי שום עסקים. היה לו קשר עם נערים שהלכו להתפלל בשבת בבית הכנסת שלו - אני, גם אם כבר הלכתי לתפילה, יצאתי באמצע. לא אהבתי את הדת והיתה לי התנגדות אליה. יכול להיות שההתנגדות נבעה מכך שאבי, שהיה אדם דתי, עזב אותנו לאחר מות אמי ולא פירנס אותנו. הבנתי שבדת יש הרבה מאוד התחסדות, צביעות ושקר, ומפני שהייתי מאוד ישר לא יכולתי לסבול את זה.
אני חושב שזאת הסיבה שאלכסנדרוביץ' לא כל כך הכיר אותי. הוא היה איש דתי ואני לא. מבחינת לימוד מקצוע עברתי בין מקצועות, ולא התמקדתי כמו אחרים במשהו מסוים. מי שהלך בתלם - אלכסנדרוביץ' דיבר אתו. ייתכן שהבין שאני מרחף ונמצא במקום אחר מבחינה אינטלקטואלית. הריחוק הזה איפשר לי אחרי שנים להבין, לנתח ולשפוט באופן אובייקטיבי את מה שקרה ב"בורסה". מה שקרה ב"בורסה" לא קרה בשום מקום אחר. לא פגשתי בשום מקום בספרות את המציאות שהיכרתי שם.
סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' עם חניכיו
אני לא מבין כיצד אדם שמנהל עסק ברמה ארצית ובקנה מידה כל כך גדול כמו אלכסנדרוביץ, מגיע כל יום ב-12 בצהריים ל"בורסה" לראות מה קורה? כיצד ייתכן שבמוסד היתה בין הילדים קבוצה של כחמישה קומוניסטים? (אחד מהם פגשתי אחרי המלחמה והוא לא רצה לדבר אתי). הקומוניזם היה אסור אז בקרקוב, ואלכסנדרוביץ' כאדם דתי וציוני היה מודע היטב לדעותיהם של הילדים האלה, לא אמר להם אף מלה, לא שאל ולא מתח עליהם ביקורת.
יכול להיות שהבין שהתנאים האובייקטיביים אז בפולין דחקו את הילדים למקום הזה, או שהבין שהוא המשענת האחרונה שלהם ואם חס וחלילה יזרוק אותם לא יהיה להם לאן ללכת. הוא לא רק השאיר אותם ב"בורסה", אלא מעולם לא העיר להם. זאת גדולתו של אדם שיודע כי למרות כל החינוך שהושקע בילדים האלה, ולמרות שרצה שהילדים יחיו כיהודים וכציונים, הם ילכו והולכים לכיוונים אחרים. זאת גדולתו של אדם העומד מעל ומעבר לכל המוסכמות. הדת והציונות היו מאוד חשובות לו, אבל מעל הכל היתה חשובה לו השמירה על הילד שלא ידרדר לרחוב. זה היה אלכסנדרוביץ'.
עזיבת ה"בורסה"
שהיתי ב"בורסה" בשנים 1937-1934. יכולתי להישאר שנה נוספת, אבל כשהגעתי לגיל 17 אנטנברג אמר לי: "הגיע הזמן לעזוב. אתה לא כל כך מסודר, אתה לוקח מקום של מישהו אחר, לך הביתה". מבחינתו של אנטנברג לא כיבדתי אותו. הייתי בלגניסט לא קטן, מרחף, לא מאורגן, אחד שהדברים נכנסים אצלו באוזן אחת ויוצאים בשנייה, וזה נגד את הגישה שלו. הוא אהב סדר וטיפל בדרך כלל בילדים ששמעו בקולו. למרות כל הבלגנים שלי, הוא ניסה פעם או פעמיים ונתן לי הזדמנות לתת הרצאות, והיה המום מהן. אך בחיי המעשה הייתי בעיניו לא רציני וזר לרוחו.
אחותי הגדולה טיפלה בכל הסידורים וכך יצאתי מה"בורסה" והגעתי אל דודתי ובעלה הקצב בפודגוז'ה, ובביתם התגוררתי עד המלחמה. היתה לה דירה בחצר בניין בתנאים לא טובים במיוחד, ואני ישנתי במטבח על מיטה מתקפלת. המשכתי לעבוד בבית החרושת לכפתורים ושם גם קיבלתי אוכל. הסיפור שלי אז היה סיפור עצוב מאוד. לא היה לי כיוון ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי אדם מאוד לא מאורגן וחייתי מרגע לרגע. הייתי חסר מקצוע, למרות שלמדתי לעשות כפתורים.
לא היה לי על מי להישען והייתי תלוי בדודי ודודתי. במשך שהותי ב"בורסה" המחנכים הרגישו שאני סגור בתוך העולם הפנימי שלי ולא כל כך מציית לדבריהם, ולכן בעצם עזבו אותי במנוחה, לא כיוונו אותי ולא טיפלו בי באופן מיוחד. התפעלו מאוד מהרצאותי על לואי פסטר, אבל לא יותר מזה. היו לי אז מעט חברים. כמה בעבודה וכמה ב"בורסה", אבל למעשה לא הרגשתי שמישהו ממש קרוב אלי. רק ב-1939 כשהייתי ברוסיה מצאתי את עצמי.
תקופת המלחמה
כשפרצה המלחמה בספטמבר 1939 ידעתי שאברח לרוסיה. הייתי קצת שמאלן ותכננתי להגיע לרוסיה דרך לבוב. נסענו כמה קבוצות של חבר'ה ברכבת עד לפשמישל. פשמישל הופצצה עוד כשהיינו על הרכבת. קפצנו ממנה וברחנו, הקבוצה התפזרה לכל עבר ונותרתי לבד. אמנם הרגשתי אבוד, אבל איכשהו הגעתי לעיירה שהיתה כבר בשטח השליטה הרוסי. בעיירה הזאת חיה משפחתו של אבי מנישואיו השניים. היום היה יום כיפור 1939, עמדתי ליד עץ ולא ידעתי לאן ללכת. בכיתי ושרתי שיר פולני שמספר על נווד בודד:
"לאן אתה מוליך אותי?
מרחוק נראה בית,
אדוני לאן אתה מוליך אותי?
אלה דמעות של יתום,
אולי אם אבכה ביום, אוכל לישון בלילה".
עמדתי ליד עץ לבוש בגדים מרופטים ומלוכלכים וראיתי קבוצת ילדים. הם שאלו אותי ביידיש, "מי אתה ומאיפה אתה?" אחד הילדים, שקצת דמה לי, הסתכל עלי ושאל, "מה שם המשפחה שלך?" עניתי ששמי האס. הילד הסתובב, רץ ונעלם. כעבור כעשר דקות הופיעו שתי נשים צעירות שבכו וחיבקו אותי. התברר שהילד הוא אחי החורג, ושתי הנשים הן בנותיה של אשתו השנייה של אבי. הן לקחו אותי, האכילו אותי והביאו אותי ללבוב. שם פגשתי את אבי ואשתו השנייה, והפגישה לא היתה מוצלחת.
בלבוב גרתי תקופה מסוימת עד שנסעתי לרוסיה. ברוסיה טילטלו אותי ממקום למקום, ותוך כדי הנדודים פגשתי אנשים שהזהירו אותי לא לדבר על סוציאליזם, כי הרוסים לא אוהבים את זה. ברוסיה מצאתי את עצמי, הייתי שווה בין שווים ולא הרגשתי עוד כמו יתום ונחות.
אחרי המלחמה חזרתי לפולין, וב-1948 הגעתי לישראל. לא הייתי ציוני קודם ומעולם לא דיברתי יידיש, אבל כשהגעתי לארץ מצאתי דרכים לבטא את עצמי ומאוד התפתחתי.
אני יכול לציין שני גורמים שהשפיעו מאוד על חיי: הראשון הוא סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' ב"בורסה". מעולם לא היכרתי אדם שהשתווה לו, גם אם אישית לא היו לי קשרים אתו. הגורם השני הוא שהותי ברוסיה ובארץ ישראל. בשני המקומות האלה נתתי ביטוי ליכולות שלי, והייתי לשווה בין שווים. בארץ ישראל מצאתי בית ושייכות. הקמתי משפחה, יש לי שני ילדים ושישה נכדים. אני מעורה בתחומים שונים, שר במקהלה ואפילו הוצאתי דיסק.
נולדתי בקרקוב למשפחה שהגיעה כנראה מהולנד במאה ה-15, עם גירוש יהודי הולנד לקרקוב. בין המגורשים הגיעה גם משפחת דה-האס. דודתי, אחות אבי, היתה קשורה למשפחת שטיגליץ בלאו-וייס, שכמה מבניה היו אנשים חשובים ומכובדים. סבי מצד אמי היה סוחר ומבחינת משפחת אבי היה שייך למעמד נחות. אמי היתה יפהפייה אך חסרת נדוניה, ומשפחת אבי התנגדה לנישואים ולכן מחקה את אבי והחרימה אותו. הורי גרו ברחוב קרקובסקה 33 (Krakowska) בבית הנמצא במעבר לרחוב אגוסטיאנסקה (Augustiańska), שם גם נולדתי. הייתי הילד השני מתוך ארבעה ילדים, ובן יחיד בין שלוש בנות. ב-1926, כשהייתי בן חמש, אמי הרתה בפעם החמישית והחליטה לעבור הפלה, אבל פיתחה הרעלת דם ונפטרה. נותרנו בבית ארבעה ילדים עם אב, שלא עמד בנטל והשאיר אותנו אצל סבתי, נסע ללבוב והתחתן בשנית.
סבתי לא הצליחה לשאת לבדה בנטל, והוחלט לפזר אותנו בין בני המשפחה. אחותי הגדולה נמסרה לדודי, אחי אבי, שהיה אדם עשיר מאוד ודתי מאוד. אני ואחותי השלישית נמסרנו לבית יתומים, ואחותי הצעירה ביותר נשארה אצל הסבתא. המשפחה קיבלה את הדירה שבה גרנו.
מעמדו של יתום בפולין אז היה כמו של בעל מום. גם אם היית יתום ממשפחה טובה, ולעומתך היה ילד שהוריו חיים אך אינם מספקים לו דבר, מעמדך היה נחות משלו.
בית היתומים
אחותי ואני התקבלנו לבית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64 בזכות תשלומים חודשיים של שתי דודותי, אחיותיה של אמי. הן נסעו לארגנטינה ושלחו 42 דולר בכל חודש. אחרי זמן מה הן הפסיקו לשלם, אך מפני שכבר היינו שם נשארנו.
בית היתומים היה מוסד מאוד מפואר, ומשפחת רוקח היתה הפטרונית שלו. בזמן שהותנו שם נפטרה גברת רוקח, ובכל שנה ביום השנה למותה עלינו לקברה בבית העלמין במיודובה. התורמים היו מכל העולם, ובכניסה לבניין היו לוחות הנושאים את שמות התורמים: בחלק התחתון לוחות גדולות עם התורמים הגדולים, ולאורך גרם המדרגות היו לוחות קטנות יותר עם שמות תורמים קטנים. דלת הכניסה לבניין היתה משובצת קריסטלים בלגיים.
לא כל אחד היה יכול להיכנס מתי שרצה לתוך המוסד. הכניסה התאפשרה רק עם אישור מגברת פוירשטיין, מנהלת המוסד. מי שביקש להיכנס היה מטלפן בטלפון פנימי מאולם הכניסה, ורק לאחר אישור היה נכנס.
בית היתומים שכן בבניין בן חמש קומות, והתנאים היו טובים מאוד. לתנאים כאלה זכו רק כ-10% מילדי קרקוב. היתה בבניין ספרייה עשירה מאוד, ובכל שנה בקיץ יצאנו לחופשה של חודשיים בהרי הקרפטים, רבקה (Rabka) או מז'אנה דולנה (Mszana Dolna).
ברבקה גרנו בביתו של סאמק, גוי מהגורלס {40}, ושם לנו בחדרים נפרדים לבנים ולבנות. במז'אנה דולנה שכרנו את ביתו של אדלר, יהודי מקומי עשיר, וגרנו בביתו בנים ובנות בחדרים משותפים.
למדנו בחוגים שונים, כמו נגינה במנדולינה, מקהלה בניצוחו בהתנדבות של החזן פרופ' שפרברג מזקופנה, תנ"ך אצל הרב רוזנבאום ואחריו אצל הרב מינץ. המחנך המעולה והחכם מאוד שלנו היה ד"ר סובול.
אני יכול לומר שאת התשתית התרבותית והאינטלקטואלית שלי קיבלתי בבית היתומים. הרי במשפחתי לא יכולתי לקבל זאת, כי הייתי מנותק ממשפחה. בכל שבת קיבלנו חופש לבקר את המשפחה ואני הלכתי לבקר כמה דודים שהיו לי בקרקוב, במיוחד כדי לקבל חתיכת עוגה. בעצם לא היה לי לאן ללכת, כי סבי וסבתי, הורי אמי - שגרו לפני מותו של סבי ברחוב אגוסטיאנסקה 15 - היו עסוקים בבעיותיהם. לאחר מות סבי עברה סבתי להתגורר בפודגוז'ה אצל אחת מדודותי.
ההבדל בין התנאים הטובים בבית היתומים לבין התנאים הגרועים בקז'ימיז', שם גרו דודי, היה עצום. הלכתי כשאני סותם את האף כדי לא להריח את הסירחון העולה מהרחוב.
חתיכת העוגה המתוקה שקיבלתי בביקורי אצל הדודים היתה חשובה לי, כי בזקלד לא עודדו אכילת ממתקים ולא נתנו לנו לאכול דברים מתוקים. עד היום אני מודה להם על האיסורים האלה. הם ידעו לתת לנו תזונה נכונה ובריאה, ותפריט שונה בכל יום.
הסיפור הבא, שהתרחש בפסח, הוא דוגמה להתנגדות המנהלת פויירשטיין לאכילת דברי מתיקה. בשנים 1932-1929 כיהן בקרקוב ראש עיר יהודי, משה קפלנר, ששינה את שמו כשהמיר את דתו לשם הפולני בצ'יסלוב קפליצקי. באחד מלילות הסדר הגיעו למוסד לביקור שתי אחיותיו של קפליצקי, שגם הן המירו את דתן לנצרות.
ליל הסדר אצלנו אורגן על ידי מנצח המקהלה שלנו, פרופ' שפרברג, כהצגה גדולה. כחצי שעה לפני הסדר הכללי, ערכנו סדר לפני שורה של מכובדים ופילנתרופים כמו אלכסנדרוביץ', שבאו לראות את ההצגה. אחיותיו של קפליצקי, שהגיעו גם הן לחזות בהצגה שלנו, הביאו לכל ילד שוקולד ועמדו על כך שכל ילד יקבל את השוקולד שלו מידיהן. גברת פוירשטיין המנהלת, שהקפידה מאוד על תזונה בריאה, השתגעה כשראתה את זה. היא רצתה לקחת את השוקולדים למחסן ולחלק אותם אחר כך, אבל הן לא הסכימו.
הצגה לפני אורחי המוסד. במרכז: סיני אלכסנדרוביץבכל ראש השנה ופסח קיבלנו בגדים חדשים. לכל ילד היו הבגדים שלו עם ראשי התיבות של שמו רקומים עליהם, ועד היום אני מתרגש כשאני נזכר בזה.
בית הספר היהודי היסודי בשפה הפולנית שבו למדנו היה ברחוב מיודובה 36 (Miodowa). התלמידים היו יהודים וצוות המורים מעורב, יהודים ופולנים - מורות פולניות והמורה ללימודי דת ויהדות היה יהודי קטנצ'יק. לא אהבתי ללמוד, אבל אהבתי מאוד לקרוא וקראתי המון: היסטוריה, ספרות, גיאוגרפיה וטבע. לעומת זאת מתמטיקה, גיאומטריה וציור היו מקצועות בעייתיים. אהבתי להיסטוריה היתה עד כדי כך גדולה, שלפעמים נתתי הרצאה היסטורית על החגים הלאומיים הפולניים. בסך הכל תמיד עליתי מכיתה לכיתה, ועד היום יש לי רגשות מעורבים בקשר לזקלד. מצד אחד הייתי בלי משפחה, ומצד שני המקום היה פלא אחד גדול.
זה היסוד שממנו ינקתי את התשתית התרבותית, החשיבתית והאנושית שלי. הייתי ילד אבוד, וצריך להבין שיתום הוא ילד עם צורך בסיסי קודם כל לרצות את כל העולם ורק אחר כך לדאוג לעצמו.
בבית היתומים למדתי את הדברים הבסיסיים ביותר: להתרחץ ולהתלבש, להיות מסודר, ללבוש את הבגדים שלי, מחויבות ללימודים, הכנת שיעורי הבית בכיתות הלימוד בתוך בית היתומים אחרי שעות הלימודים, ועוד.
ה"בורסה"
הגעתי לגיל 13 ועברתי מבית היתומים ל"בורסה", אבל המעבר לא היה חלק. התנאים האובייקטיביים בשני המוסדות היו שונים: התנאים ב"בורסה" היו פחות טובים מאשר בזקלד, והייתי צריך גם ללכת לעבוד.
התקבלתי לעבודה במסגרייה של אחד ממשפחת שטיגליץ, ולמדתי שם מכניקה עדינה. המסגרייה היתה ברחוב קרקובסקה ליד בית החולים של הנזירים ממסדר הבוניפרטים, המטפלים גם בחולים, שהיה צמוד לכנסייה הבוניפרטית.
עם העבודה התחלתי ללמוד לימודים משלימים בבית הספר שברחוב בונרקה (Bonarka), בערך בפינת רחוב Kalwaryjska. בית הספר נוסד ב-1932 בבניין חדש, ולמדו בו ילדים יהודים ופולנים.
נסעתי מה"בורסה" לבית הספר בחשמלית, אבל לפעמים כשרציתי לחסוך את עשרת הגרושים של הנסיעה בחשמלית הלכתי ברגל.
הייתי ילד רזה ולא גיבור גדול. למדו אתי ילדים פולנים שנשארו כיתה והיו מבוגרים יותר וגדולים בגופם, והם פשוט התנכלו לי. בשיעורי דת בנצרות הילדים היהודים יכלו לצאת החוצה ולא להשתתף, אבל בימי החורף הקרים פחדתי לצאת והעדפתי להישאר בכיתה, שהיתה מוסקת. כשהכומר הגיע לשיעור הראשון וראה אותי הוא שאל, "חדש?" כל הכיתה ענתה: "הוא יהודי!" והכומר אמר, "אני לא אגרש אותך מהכיתה, אבל בסוף השנה אבחן אותך על כל החומר!". בבחינות סוף השנה הוא אמר לכולם, "תראו ראשים סתומים! התלמיד האס יודע את כל החומר גם על הדת שלו וגם על הדת שלכם, ואתם לא יודעים שום דבר!"
לא הייתי התלמיד היהודי היחיד בכיתה ובבית הספר, היו תלמידים נוספים. לא פחדתי מהנערים הפולנים כי ההתעללויות, הדחיפות, הצחוקים והעלבונות פסקו עם תחילת הבחינות, ובפרט בהיסטוריה ובספרות. עניתי בבת אחת על חמישה נושאים ועזרתי לכולם. הם קיבלו ציוני עובר ואני קבלתי ציונים מעולים, ומאז איש לא נגע בי.
בכיתה הזאת למדתי יום שלם פעמיים בשבוע, במשך שלוש שנים. זו היתה השלמת לימודים, ובימי הלימודים לא עבדנו.
החלפתי מקום עבודה כמה פעמים. בהתחלה עבדתי במסגרייה, משם עברתי לעסק לתיקון מכונות כתיבה ומשם למפעל כפתורים. לא מצאתי את מקומי בעבודה משום שהמקצוע שלי לא היה מוגדר. לא למדתי בבית ספר מקצועי, אלא רק בבית הספר ללימודים משלימים. כילד יתום ללא אב ואם לא היה מי שיכוון אותי. מרדן לא הייתי, ותמיד רק חיפשתי את הדרך לשרוד.
ה"בורסה" נוהלה בידי אנטנברג שהיה אדם ברמה מעל ומעבר, ועל ידי אלכסנדרוביץ' שתמך בה. המורים שלנו ב"בורסה" היו המחנך טלר, שווננפלד המורה לגיטרה בוגר הסורבון, שהתנהג כמו חבר שלנו ונותר ככל הסטודנטים עני ואביון, ופרופ' אנהלט שניצח על המקהלה שלנו והצליח להטביע בי את האהבה לשירה. השירה היא סם חיים בשבילי עד היום הזה. המורה לעברית היה יואל דרייבלט, אבל בדרך כלל אחרי יום עבודה לא הצלחתי ללמוד ופשוט ישנתי בזמן הלימודים. למרות שתי רגלי העקומות והידיים שלא תמיד ידעתי איפה לתקוע אותן אהבתי לשחק כדורגל.
שיטת הלימוד ב"בורסה"
ב"בורסה" היתה שיטת לימוד מיוחדת במינה. היה לנו חוג ללימוד עצמי – אוטודידקטיות.
מאז שלמדתי לקרוא אני זוכר את עצמי קורא. בבית הספר היסודי קראתי בזמן השיעורים: שמתי את הספר מתחת לשולחן, ופעמים רבות תפסו אותי ולקחו ממני את הספרים. בחוג ללימוד עצמי כל חניך היה יכול ללמוד מה שעניין אותו. כולם קיבלו אפשרות להרצות. אני, למשל, הרציתי פעמיים על לואי פסטר. כל הרצאה נמשכה שעה וחצי. הכנתי את ההרצאות מתוך ערימת ספרים.
בגיל 15 קראתי את רומן רולן, את הביוגרפיה של בטהובן וספרים אחרים, והקריאה היתה היסוד להתפתחותנו. היתה בינינו מעין תחרות על ידע, וכל אחד ניסה להראות עד כמה הוא יודע יותר מהאחרים. את הספרים שאלנו מתוך הספרייה העשירה שהיתה ב"בורסה".
כשהתחלנו להיפגש עם בחורות התפארנו בפניהן במספר ובטיב הספרים שקראנו. זה היה הרכוש הגדול ביותר שהיה לנו. לא היה לנו משהו אחר להתפאר בו: לא בבגדים המכוערים שלנו, לא בכסף ובבית שלא היו לנו. יכולנו להתפאר בספרים שקראנו ובידיעות שלנו. אני זוכר שבמיפגשים החברתיים שלנו סיפרתי על מה שקראתי, ואנשים הקשיבו לי.
חיי התרבות שלנו כללו גם הליכה לתיאטרון פעם בחודש, וגם העלאת הצגות. למשל, היצגנו את "דון קישוט" ביידיש בהנחייתו של אחד השחקנים מהחבורה הוילנאית ("וילנער טרופע") שהגיעה להעלות את "המכשפה" מאת גולדפאדן באולם התיאטרון היהודי בקרקוב. עד אז שיחקנו תמיד בפולנית, והשחקן הזה לימד אותנו לשחק את "דון קישוט" ביידיש. פעם בשבוע נהגנו ללכת לקולנוע, גם בזקלד (בית היתומים) וגם ב"בורסה".
בשבתות הלכתי לפעמים לבקר את סבתא בפודגוז'ה. לעתים שיחקתי כדורגל עם חברים בתפקיד קיצוני ימני, במגרש צדדי ליד "מכבי". ב"מכבי" לא נתנו לנו לשחק וחיפשנו כל מיני מגרשים ריקים לשחק בהם. שיחקנו, למשל, ברחבות שליד גבעת קושצ'יושקו, או בפודגוז'ה. תנאים למשחק לא היו לנו: לא מגרש קבוע, לא נעלי ספורט ולא כדור מתאים, אבל זה לא הפריע לנו ושיחקנו הרבה כדורגל.
הדגש בחיי היה אז על ספורט וקריאה. עם בנות לא היתה לי הצלחה גדולה, פה ושם איזו בחורה אבל לא מי יודע מה. הייתי מופנם ומלא בעולמי הפנימי, והיה לי קשה לחלוק אותו עם אחרים.
תנועות נוער
ציוני גדול לא הייתי, ופלשתינה בשבילי היתה מושג לא רלוונטי.
לפעמים הלכתי לתנועת "פועלי ציון" {41} אבל זה היה רק בגלל החברה וכדי לפגוש בנות ולא מעבר לזה. רק כשהגעתי ארצה לאחר המלחמה הפכתי לציוני. עד אז, הייתי בעיקר פולני. אהבתי היסטוריה פולנית, ידעתי בעל פה את אלף שנות פולין וראיתי עצמי כהיסטוריון פולני. יידיש לא ידעתי ודיברתי רק פולנית. בבית הספר למדתי גם גרמנית ואפילו ידעתי לכתוב ולקרוא, אבל לא השתמשתי בשפה וראיתי את עצמי כאינטלקטואל פולני.
טיולים
בכל שנה בחופשת הקיץ נהגנו לצאת לשבועיים באזור הקרפטים והטטרה. ה"בורסה" שכרה בקתה שממנה יצאנו לטיולים רגליים, מצוידים במפות ובסימונים הצבועים על העצים שלאורך השבילים.
היינו בפייניני (Pieniny),Kasprowy Wierch , נסענו ברכבל וטיפסנו על הרים. כל הטיולים היו כרוכים בהליכה בהרים, ועד היום אני זוכר את שמות כל ההרים.
נסענו ברכבת עד לזקופנה ומשם המשכנו ברגל וטיפסנו בהרים. באחד הטיולים הלכנו לפייניני להר טז'י קורוני (Trzy Korony; שלושת הכתרים), עלינו ברגל לפסגה ומשם ירדנו לשייט ברפסודות על נהר הדונייץ. טיילנו ללובון (Lubon) בסביבות רבקה והגענו לבביה גורא לראות את הזריחה, אבל דווקא באותו היום היה ערפל.
אני יכול לומר שרק כ-10% מילדי פולין זכו אז למה שאנחנו זכינו כיתומים, וזאת היתה תופעה מיוחדת במינה. למרות הילדות הלא כל כך מוצלחת שלי, כל מה שיש לי היום הוא תודות ליסודות שקיבלתי בבית היתומים ואחר כך ב"בורסה". עד היום אני מתפעל מהיצירה הזאת.
למרות כל התופעות השליליות שהיו אז, כל זה התרחש הודות לקהילת יהודי קרקוב, קהילה מעולה, רוחנית, נדיבה ובעלת מסורת נהדרת של תרומה ומחשבה יהודית מבחינת תוכנה המוסרי, עזרה הדדית ותמיכה. התוכן והמוסריות של הקהילה היהודית צמחו מתוך חייה בתוך שנאת הגויים, ולמרות השנאה.
כל יום אני מודה ומלא הערצה ואהבה לכל אלה שתרמו לכך, והבולט שבהם היה זיגמונט אלכסנדרוביץ', אדם מעל ומעבר לכל אדם שהיכרתי בחיי.
לימוד מקצוע
בתקופת ה"בורסה" לא הצלחתי ללמוד שום מקצוע.
במשך חצי שנה עבדתי אצל המהנדס שמידט בעסק של מכונות כתיבה ומכונות חישוב, והייתי צריך לסחוב את המכונות המתוקנות ולהביאן ללקוחות. העסק התנהל בבניין בקומה השלישית, ומשם הייתי צריך לקחת ולסחוב את המכונות שהיו יותר כבדות ממני. המהנדס, בעל הבית, לא שילם לי גרוש אחד במשך חצי שנה, וכאשר קיבלתי טיפ של חמישה גרוש מלקוח שאליו החזרתי את המכונה המתוקנת, הגוי מתקן המכונה לקח ממני את הטיפ בטענה שהכסף שלו. לא היה לי גרוש ולא יכולתי להישאר במקום הזה ולכן עזבתי.
לאחר מכן התקבלתי לעבודה בבית חרושת לכפתורים בעבודת יד, ברחוב קלווריסקה (Kalwaryjska). הרווחתי שכר שבועי של 12 זלוטי, וזה היה הון תועפות. במקום הזה התמדתי ועבדתי עד המלחמה.
סיני אלכסנדרוביץ'
אני לא בטוח שאלכסנדרוביץ' ידע מי אני. אולי הוא ידע, אבל לא היו לו אתי שום עסקים. היה לו קשר עם נערים שהלכו להתפלל בשבת בבית הכנסת שלו - אני, גם אם כבר הלכתי לתפילה, יצאתי באמצע. לא אהבתי את הדת והיתה לי התנגדות אליה. יכול להיות שההתנגדות נבעה מכך שאבי, שהיה אדם דתי, עזב אותנו לאחר מות אמי ולא פירנס אותנו. הבנתי שבדת יש הרבה מאוד התחסדות, צביעות ושקר, ומפני שהייתי מאוד ישר לא יכולתי לסבול את זה.
אני חושב שזאת הסיבה שאלכסנדרוביץ' לא כל כך הכיר אותי. הוא היה איש דתי ואני לא. מבחינת לימוד מקצוע עברתי בין מקצועות, ולא התמקדתי כמו אחרים במשהו מסוים. מי שהלך בתלם - אלכסנדרוביץ' דיבר אתו. ייתכן שהבין שאני מרחף ונמצא במקום אחר מבחינה אינטלקטואלית. הריחוק הזה איפשר לי אחרי שנים להבין, לנתח ולשפוט באופן אובייקטיבי את מה שקרה ב"בורסה". מה שקרה ב"בורסה" לא קרה בשום מקום אחר. לא פגשתי בשום מקום בספרות את המציאות שהיכרתי שם.
סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' עם חניכיואני לא מבין כיצד אדם שמנהל עסק ברמה ארצית ובקנה מידה כל כך גדול כמו אלכסנדרוביץ, מגיע כל יום ב-12 בצהריים ל"בורסה" לראות מה קורה? כיצד ייתכן שבמוסד היתה בין הילדים קבוצה של כחמישה קומוניסטים? (אחד מהם פגשתי אחרי המלחמה והוא לא רצה לדבר אתי). הקומוניזם היה אסור אז בקרקוב, ואלכסנדרוביץ' כאדם דתי וציוני היה מודע היטב לדעותיהם של הילדים האלה, לא אמר להם אף מלה, לא שאל ולא מתח עליהם ביקורת.
יכול להיות שהבין שהתנאים האובייקטיביים אז בפולין דחקו את הילדים למקום הזה, או שהבין שהוא המשענת האחרונה שלהם ואם חס וחלילה יזרוק אותם לא יהיה להם לאן ללכת. הוא לא רק השאיר אותם ב"בורסה", אלא מעולם לא העיר להם. זאת גדולתו של אדם שיודע כי למרות כל החינוך שהושקע בילדים האלה, ולמרות שרצה שהילדים יחיו כיהודים וכציונים, הם ילכו והולכים לכיוונים אחרים. זאת גדולתו של אדם העומד מעל ומעבר לכל המוסכמות. הדת והציונות היו מאוד חשובות לו, אבל מעל הכל היתה חשובה לו השמירה על הילד שלא ידרדר לרחוב. זה היה אלכסנדרוביץ'.
עזיבת ה"בורסה"
שהיתי ב"בורסה" בשנים 1937-1934. יכולתי להישאר שנה נוספת, אבל כשהגעתי לגיל 17 אנטנברג אמר לי: "הגיע הזמן לעזוב. אתה לא כל כך מסודר, אתה לוקח מקום של מישהו אחר, לך הביתה". מבחינתו של אנטנברג לא כיבדתי אותו. הייתי בלגניסט לא קטן, מרחף, לא מאורגן, אחד שהדברים נכנסים אצלו באוזן אחת ויוצאים בשנייה, וזה נגד את הגישה שלו. הוא אהב סדר וטיפל בדרך כלל בילדים ששמעו בקולו. למרות כל הבלגנים שלי, הוא ניסה פעם או פעמיים ונתן לי הזדמנות לתת הרצאות, והיה המום מהן. אך בחיי המעשה הייתי בעיניו לא רציני וזר לרוחו.
אחותי הגדולה טיפלה בכל הסידורים וכך יצאתי מה"בורסה" והגעתי אל דודתי ובעלה הקצב בפודגוז'ה, ובביתם התגוררתי עד המלחמה. היתה לה דירה בחצר בניין בתנאים לא טובים במיוחד, ואני ישנתי במטבח על מיטה מתקפלת. המשכתי לעבוד בבית החרושת לכפתורים ושם גם קיבלתי אוכל. הסיפור שלי אז היה סיפור עצוב מאוד. לא היה לי כיוון ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי אדם מאוד לא מאורגן וחייתי מרגע לרגע. הייתי חסר מקצוע, למרות שלמדתי לעשות כפתורים.
לא היה לי על מי להישען והייתי תלוי בדודי ודודתי. במשך שהותי ב"בורסה" המחנכים הרגישו שאני סגור בתוך העולם הפנימי שלי ולא כל כך מציית לדבריהם, ולכן בעצם עזבו אותי במנוחה, לא כיוונו אותי ולא טיפלו בי באופן מיוחד. התפעלו מאוד מהרצאותי על לואי פסטר, אבל לא יותר מזה. היו לי אז מעט חברים. כמה בעבודה וכמה ב"בורסה", אבל למעשה לא הרגשתי שמישהו ממש קרוב אלי. רק ב-1939 כשהייתי ברוסיה מצאתי את עצמי.
תקופת המלחמה
כשפרצה המלחמה בספטמבר 1939 ידעתי שאברח לרוסיה. הייתי קצת שמאלן ותכננתי להגיע לרוסיה דרך לבוב. נסענו כמה קבוצות של חבר'ה ברכבת עד לפשמישל. פשמישל הופצצה עוד כשהיינו על הרכבת. קפצנו ממנה וברחנו, הקבוצה התפזרה לכל עבר ונותרתי לבד. אמנם הרגשתי אבוד, אבל איכשהו הגעתי לעיירה שהיתה כבר בשטח השליטה הרוסי. בעיירה הזאת חיה משפחתו של אבי מנישואיו השניים. היום היה יום כיפור 1939, עמדתי ליד עץ ולא ידעתי לאן ללכת. בכיתי ושרתי שיר פולני שמספר על נווד בודד:
"לאן אתה מוליך אותי?
מרחוק נראה בית,
אדוני לאן אתה מוליך אותי?
אלה דמעות של יתום,
אולי אם אבכה ביום, אוכל לישון בלילה".
עמדתי ליד עץ לבוש בגדים מרופטים ומלוכלכים וראיתי קבוצת ילדים. הם שאלו אותי ביידיש, "מי אתה ומאיפה אתה?" אחד הילדים, שקצת דמה לי, הסתכל עלי ושאל, "מה שם המשפחה שלך?" עניתי ששמי האס. הילד הסתובב, רץ ונעלם. כעבור כעשר דקות הופיעו שתי נשים צעירות שבכו וחיבקו אותי. התברר שהילד הוא אחי החורג, ושתי הנשים הן בנותיה של אשתו השנייה של אבי. הן לקחו אותי, האכילו אותי והביאו אותי ללבוב. שם פגשתי את אבי ואשתו השנייה, והפגישה לא היתה מוצלחת.
בלבוב גרתי תקופה מסוימת עד שנסעתי לרוסיה. ברוסיה טילטלו אותי ממקום למקום, ותוך כדי הנדודים פגשתי אנשים שהזהירו אותי לא לדבר על סוציאליזם, כי הרוסים לא אוהבים את זה. ברוסיה מצאתי את עצמי, הייתי שווה בין שווים ולא הרגשתי עוד כמו יתום ונחות.
אחרי המלחמה חזרתי לפולין, וב-1948 הגעתי לישראל. לא הייתי ציוני קודם ומעולם לא דיברתי יידיש, אבל כשהגעתי לארץ מצאתי דרכים לבטא את עצמי ומאוד התפתחתי.
אני יכול לציין שני גורמים שהשפיעו מאוד על חיי: הראשון הוא סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' ב"בורסה". מעולם לא היכרתי אדם שהשתווה לו, גם אם אישית לא היו לי קשרים אתו. הגורם השני הוא שהותי ברוסיה ובארץ ישראל. בשני המקומות האלה נתתי ביטוי ליכולות שלי, והייתי לשווה בין שווים. בארץ ישראל מצאתי בית ושייכות. הקמתי משפחה, יש לי שני ילדים ושישה נכדים. אני מעורה בתחומים שונים, שר במקהלה ואפילו הוצאתי דיסק.
