RelatioNet | Forum | Yad Vashem | Jewishgen | Shorashim | MyHeritage

אב היתומים
סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' ו"בורסת" היתומים מרחוב פודבז'ז'ה 6 בקרקוב


תחקיר וכתיבה: נורית אשכנזי
עריכה: נילי אלכסנדרוביץ'
מביא לדפוס: סיני אלכסנדרוביץ', בסיוע סילביה מי - טל
מעלה לאינטרנט: צביקה שורצמן
דפוס צחור החבצלת
תל - אביב תשס"ו 2005

כל הזכויות שמורות © לחברת "מיקוד וגמישות" בע "מ

הקדמה



הסיפור הזה מיועד למסיירים ברחבי פולין ובעיר קרקוב, וללומדים ולמתעניינים בחיים היהודיים בפולין ובקרקוב בתקופה שלפני שואת היהודים באירופה.
בשעה שאתם מסיירים בקרקוב אל תחמיצו את ההליכה לאורך רחוב פודבז'ז'ה, מהגימנסיה העברית לכיוון בית כנסת ה "טמפל". עצרו בחזית הבניין שברחוב פודבז'ז'ה 6 Podbrzezie לפני שלט נחושת עם תבליט דיוקנו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ', ובו כתוב בעברית ובפולנית:


בניין זה היה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם
"בורסת יתומים" של בעלי מלאכה
מוסד יהודי וציוני ליתומים בגילאי 14 - 18
שבו חיו, למדו ורכשו מקצוע .
לזכרו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'
(1877 קרקוב - 1946 תל אביב)
פולני ויהודי, חבר מועצת העיר קרקוב
אשר פתח לבו וידו לכל אדם ומטרה.
ה "פרזס" של נערי ה "בורסה"
שלט זה הוצב באדיבותה של עיריית קרקוב על ידי המשפחה תשרי תשנ "ט, אוקטובר 1998




שלט הזכרון ל"בורסה" ולסיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'





זה סיפור מופלא שהתרחש בקרקוב בין שתי מלחמות עולם של המאה ה - 20 והוא מספר על עשייה חינוכית בעלת ערכים אוניברסליים וברוח ערכי הציונות.
בבניין זה חינכו והדריכו נערים יהודים יתומים לעצמאות אישית ומקצועית, כדי שיוכלו להתקיים בכבוד. כאן השתדלו למצוא תחליף לידה המלטפת והמנחמת של האם ולחיבוקו של האב, כאן לימדו את הנערים להתאמץ ולהאבק גם כשהתנאים קשים, להיות נחושים ואמיצים ולעבור את משוכות החיים בהצלחה. כאן כיוונו אותם ללימוד מקצוע מתאים, כדי שיוכלו לחיות בכבוד בכל מקום וכאן הכשירו אותם לעלייה לארץ ישראל .
לא כולם שרדו את התופת. חלקם, אלה שהיו ב "בורסה" עם פרוץ מלחמת העולםהשנייה ולא מצאו מפלט ומקלט, נשלחו עם מנהלם ומחנכם יחזקאל אנטנברג לגטו בפודגוז'ה ומשם לפלשוב, וגורלם אינו ידוע. המחנך הדגול
והמסור עצמו נספה במחנה מטהאוזן.
הסיפורים והעובדות המובאים כאן נאספו ברובם מתוך ראיונות עם תשעה מחניכי ה "בורסה"החיים בישראל, עם אחד מהמרצים שלימד שם תקופה קצרה, עם בני משפחת אלכסנדרוביץ' ואחרים הקרובים לנושא. הראיונות,
עדויות אישיות, עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, ואמנם זכינו וצלח בידינו.
לאה, כלתו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' ואשתו של בנו יחידו זאב (וילק), יוסי, דני, סיני ורחל נכדיו - הם שיזמו עבודה זו, כדי להנציח את פועלו המיוחד של סבם ולספר את הסיפור שטרם סופר.
החזרה לשורשים הפולניים לא הייתה טבעית לנכדיו של סיני, ונמשכה שנים ארוכות. זאב הפולני נשא בשנת 1936 לאשה את לאה, בת למשפחת שלוש הידועה והוותיקה שמוצאה מאלג'יריה, ששורשיה נטועים היטב בישוב - ביפו , בנווה צדק ובתל - אביב - עוד מהמאה ה - 19 , הנכדים, צברים ילידי הארץ, ראו עצמם יותר כחלק ממשפחת שלוש. הם הזדהו עם הישראליות יותר מאשר עם ענף המשפחה הפולני הרחוק, הזר והגלותי. יידיש ? פולנית ? בכל פעם שנשמעו מילים בפולנית, למשל, "דובז 'הוגלונדה " - אתה נראה טוב - היו הילדים פורצים בצחוק מתגלגל.
הם התקרבו לאביהם זאב בעיקר בשנות זקנתו. הוא עצמו חש זר ויוצא דופן בישראל אף שחי בה קרוב ל - 60 שנה. התקרבות בניו לשורשיהם הפולניים התרחשה רק בהתבגרם. באותם רגעי קרבה נפתח זאב בפני ילדיו ואמר
בתסכול : "מה הייחוס של הדור הגדל כאן בארץ ? הם נולדו וגדלו כאן. הם לא עשו עלייה, אני עשיתי עלייה ! אז מה הייחוס שלהם ? שהם אכלו פלאפל יותר ממני ?"
סיני התוודע לשייכות הפולנית המיוחדת שלו ב - 1970 באחד הימים הראשונים לעבודתו בספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב הגיעו לחדרו מר בראונר וגברת וירט, הספרנים הוותיקים שמוצאם מקרקוב, כדי לגלות מי נושא את השם אלכסנדרוביץ', המכובד והידוע מקרקוב. השיחה עוררה את התעניינותו של סיני והוא החל בחקר העבר הרחוק ובקשרי המשפחה הפולניים. ב - 1987 הוא ערך, ביוזמת המשפחה, חוברת להנצחת סבו ופועלו ב "בורסה", לרגל חנוכת ספרייה על שם סיני אלכסנדרוביץ ' בבית הספר היסודי ע "ש וייצמן ברחובות.
דני התוודע לשורשיו הפולניים עוד משחר ילדותו, דרך סיפוריהם על קרקוב של סבתא הלה ואביו זאב, ובהם סיפורים על סבא זיגמונט, ה "בורסה", העלייה לארץ ישראל וקרקוב היהודית. אולם רק בשנים האחרונות, עם הצטרפותו הפעילה לארגון יוצאי קרקוב, האמונה בתחייתה של קהילת קרקוב היהודית ואמונתו בכך שרובו של העם היהודי חי בגולה ושם יישאר, ניעור בו הדחף החזק לעשות כל שניתן כדי לספר את סיפורה של יהדות קרקוב לאורך הדורות, ולהנציח את זכרה ופועלה.
רחל, בתם היחידה של זאב ולאה, איננה זוכרת שאביה דיבר עמה בהרחבה על העבר בקרקוב. אולי היתה זו תוצאה של יחסם המתנכר של הצברים כלפי כל מה שקשור בגולה. אפילו הסבתא, אצלה אכלו הנכדים בצהרי כלשבת , לא העלתה זכרונות. הקשר לעבר המשפחתי, עבור רחל, התבטא במשפחת שלוש בלבד. בעת סיור השורשים של המשפחה בקרקוב 1993 ובעומדה מול הבית, בו התגוררו סבה וסבתה - רק אז תפסה את מלוא עומק חסרון השורשים הפולניים.
יוסי, הבכור, היה האחרון מבין האחים שהתקרב למורשת המשפחתית. אמנם, עוד בשנות ה - 1960 המוקדמות, כשהיה בן 25 ולמד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, פגש יוסי קבוצת אנשים מקרקוב שהקימה לאחר המלחמה את "אגודת קרקובה חדשה" New Krakow Society במפגשיו עמם שמע סיפורי נסים ונפלאות על סבא סיני, נדבנותו ועזרתו לזולת. אולם ההתעניינות האמיתית בעברו הפולני התעוררה בו רק לאחר נסיעתו הראשונה לקרקוב ב - 1994 לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בפולין. בנסיעה זו נוכח ביופייה של העיר ופגש שניים מקרובי המשפחה ששרדו את השואה. ההתרגשות חוללה בו שינוי, ומעתה חש הזדהות גדולה עם מורשת המשפחה. כיום הוא רואה בעבודתו החינוכית באוניברסיטאות, בחברת טבע ובחברות אחרות את המשך החזון של סבו.
דני ביקש מאביו זאב (וילק,בפי ידידיו) לנסוע עם המשפחה לקרקוב ולהדריכם באתרי ילדותו ובחרותו. זאב סירב. "אני זוכר את קרקוב היהודית. את ערבי שבת, עת החנויות נסגרו והמוני אדם נהרו ברחובות העיר לבתי הכנסת. מה נותר מכך היום ? ". לאחר פטירת זאב 1992 החליטה המשפחה לערוך טיול שורשים משפחתי בקרקוב, ובאוגוסט 1993 הגיעה לעיר בפעם הראשונה, טיילה ברחובות, ביקרה בבתים הקשורים לזיכרונות המשפחתיים ונפגשה עם קרובי משפחה מקומיים.





האדם האחד - עשר
העיסוק במפעלו של הסב קרם עור וגידים רק ב - ,1994 עם נסיעתו של יוסי לקרקוב לטפל בנכסי המשפחה. כשהגיע לבניין בבעלות המשפחה ברחוב Pijarska 3 בקרקוב העתיקה, בית מיוחד ביופיו, היתה דלת הכניסה סגורה. כעשרה אנשים יצאו מהבניין כשעמד שם, אבל טרקו את הדלת לפני שיוסי הצליח להיכנס.
האדם האחד - עשר שיצא מהבניין השאיר את הדלת פתוחה, ויוסי נכנס פנימה והחל לצלם את חדר המדרגות. האיש, שראה אותו מצלם, פתח בשיחה ושאל בפולנית מה מעשיו. הוא חשב כנראה שיוסי מחפש מלון. כדי להתגבר על בעיית השפה הוציא יוסי כרטיס ביקור והראה לו את שמו - אלכסנדרוביץ '. האיש הביט בכרטיס ונדהם: הוא לא ראה מישהו ממשפחת אלכסנדרוביץ' כבר יותר מ - 40 שנה ! לפגישה שהתקיימה מאוחר יותר עם אותו אדם (דודציק שמו) הגיע יוסי בלוויית קרובת משפחה, ששימשה כמתורגמנית. דודציק סיפר כי לאחר המלחמה קיבל את דירתו שבקומה העליונה מרוז'ה, אחותו של סיני אלכסנדרוביץ', שחזרה לאחר תום המלחמה מקזחסטן לקרקוב וניהלה את העסק המשפחתי. דודציק עבד בפירמת אלכסנדרוביץ' בתקופת המלחמה, ונשאר לעבוד בה עד לסגירתה של הפירמה בתקופה הקומוניסטית 1952
דודציק הראה ליוסי את הקטלוגים של הפירמה (אותם שמר כל אותן השנים) וסיפר על יאן סליבה, עובד נוסף מפירמת אלכסנדרוביץ', שעבד שם עוד בתקופתו של סבא סיני ועדיין בחיים. בהמשך התקשר אליו ותיאם עמו פגישה. סליבה, אז כבן ,90 הגיע נרגש כולו ואמר שהוא שמח מאוד לפגוש בן למשפחת אלכסנדרוביץ'. הוא דיבר על מעסיקו סיני אלכסנדרוביץ' כעל אדם קדוש שלא הפלה בין עובדיו היהודים לפולנים, וטיפל בכולם ביד נדיבה. המפגש עורר התרגשות גדולה וחימם את הלב.
עם שובו לישראל שיתף יוסי את משפחתו בחוויותיו המרגשות והראה את הצילומים שצילם בקרקוב. המשפחה החליטה לחדש את המפגשים עם חניכי ה "בורסה" שהיו מתקיימים מפעם לפעם בביתם של זאב ולאה, מיום
השנה למותו של סיני ועד מותו של זאב ב - .1992




התכנסות חניכי ה "בורסה" בביתם של זאב ולאה אלכסנדרוביץ ',1980




ב - ,1996 ביום השנה ה - 50 למותו של סיני אלכסנדרוביץ', ערכה המשפחה אזכרה בבית העלמין "טרומפלדור", בהשתתפות רבים מיוצאי קרקוב ובהם גם חניכי ה "בורסה". לאחר האזכרה התקיים במסעדה הסמוכה המפגש המסורתי של המשפחה והחניכים.

קרקוב היהודית במאות ה - 19 וה - 20

לעיר קרקוב - או קראקא - מקום מיוחד בתולדות עם ישראל באירופה. לעיר עבר היסטורי מרשים לא רק כבירת פולין במשך מאות בשנים - אלא גם כמקום ריכוז של גאוני הלכה ולימוד תורני. בין השמות הבולטים: הרמ"א וממשיכיהם - ר' נתן נטע שפירא ("המגלה עמוקות"), ר' יואל סירקיס ("בית חדש"), ר' גרשון שאול יום - טוב ליפמן ("תוספות יום -טוב") ואחרים. בקז'ימיז' הוקם בית הדפוס העברי הראשון בפולין ודפוסי קראקא נודעו בכל רחבי העולם היהודי.
ראשית היישוב היהודי בקרקוב היה בתקופת המלך קז'ימיז' הגדול, אשר ייסד ב - 1335 עיר חדשה סמוך לקרקוב, וקרא לה על שמו - קז'ימיז'. לעיר הגיעו יהודים, פליטי רדיפות ממדינות אחרות, בעלי נסיון בעסקי כספים, במסחר ובתעשייה, אשר הוזמנו על ידי מלכי פולין להקים את היסוד העירוני הדרוש לפיתוח הארץ. גם בקז'ימיז' במשך מאות בשנים סבלו היהודים משנאה ומפרעות מבית, ומפלישות של כובשים זרים (ביניהם השבדים) מחוץ. אולם הם החזיקו מעמד עד לצירוף העיר לממלכה האוסטרית, בשלהי המאה ה - 18 .
קז'ימיז' במאה ה - 19
השלטון האוסטרי הביא לתנופת בנייה ושיקום. נפרצו רחובות, נסללו מדרכות והעיר היהודית בקז'ימיז' התרחבה. על הוויסלה נמתח גשר קבוע, הוטל איסור על בניית בתי עץ, בתי הקברות סולקו מחצרות הכנסיות, נסגר בית הקברות שליד בית הכנסת של הרמ"א והוקצה שטח חדש לבית עלמין בסוף רחוב מיודובה. כן בוטלו הגבלות המסחר על יהודים בקרקוב, ותוך זמן קצר נפתחו בעיר כ - 300 בתי עסק חדשים. ב - 1804 נמנו בקז'ימיז' 4,300 יהודים [1]
בימי מלחמות נפוליאון סבלה העיר נזקים מידי הצבא הרוסי, והיציבות שבה אליה רק לאחר קונגרס וינה, בו נקבע שקרקוב תהפוך לרפובליקת חסות אוסטרית. בתקופת הרפובליקה - 1815 - 1846 - נפתחו בפני היהודים אפיקי השתלבות באוכלוסייה הפולנית. בית ספר יהודי כללי נפתח בבניין עיריית קז'ימיז' [2] המודרניות וההשכלה קרצו לנוער, והחל מ - 1812 יכלו היהודים להתגורר בכל מקום בקרקוב - בתנאי שיהיו "מתוקנים" בלבושם ובחינוכם. עם זאת, ב - 1840 היו רק 200 יהודים "מתוקנים", שכן היה זה עדיין חטא גדול לנטוש את המסורת.


השוק החדש בקז'ימיז
צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930

ברבע הראשון של המאה ה - 19 החלה הכלכלה לשגשג ושינויים גדולים חלו בעיר. החומות מימי הביניים של קז'ימיז' נהרסו, והעיר חוברה לקרקוב. החומות הפנימיות של העיר היהודית נהרסו אף הן, והיהודים הורשו לגור בכל שטחי קז'ימיז' ללא הגבלה. הורחבו דרכים ורחובות כמו שירוקה, מיודובה, פודגוז'ה ופאוליאנסקה, וכיכר העיר הענקית Wolinica צומצמה לממדיה הנוכחיים. בעקבות פיתוח התשתיות החל גל בנייה, שחידש את פני העיר והרובע היהודי בסגנון ניאו - קלאסי.
קרקוב רבתי הפכה לעיר פטורה ממכס משום ששימשה צומת מסחר לשלוש הקיסרויות - אוסטריה, רוסיה ופרוסיה. המקצוע המבוקש ביותר היה מעתה החלפן, שהתמצא בשערי המטבע. היהודים חזרו להיות הכוח הכלכלי המניע בזכות התמחותם בשערי המטבע, ושלטו בתחומי מסחר ומלאכה ייחודיים כמו טקסטיל, אבץ, הנעלה ומסחר בספרים.
כשפולין איבדה את עצמאותה וחולקה בין שלוש הקיסרויות הפכה קרקוב פוליטי - פטריוטי פולני, והיהודים השתלבו בהתעוררות הלאומית. אחד החלוצים בתחום היה הרב דב בער מייזלס, שהיהמעורב גם בפעילות מהפכנית.
במחצית הראשונה של המאה ה - 19 ניכרה השפעתה של התנועה החסידית בעיר, והוקם ה "שטיבל" הראשון. עליית הזרם החסידי התחוללה במקביל לעליית תנועת ההשכלה. המשכילים, שחיו כבודדים בקרקוב, חזרו לקז'ימיז' והתערו בחיי הקהילה. ואולם, ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.
ב - 1862 הוקם בית הכנסת "טמפל", שסימל את חשיבותם של המשכילים בקהילה המתחדשת. עם איחודה של הקיסרות האוסטרית עם הונגריה ב - 1866 נקבע מעמדם החדש של הנתינים היהודים כאזרחים שווי זכויות. החל עידן האמנציפציה [3] לא מעט בהשפעת תנועתה השכלה. הותר ליהודים להתגורר בקרקוב רבתי, ללא סייגים ומגבלות, ולעסוק בכל משלח יד עצמאי ככל תושב אחר.


יהודים בכיכר הסוקניצה
צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930

הקיסרות האוסטרו - הונגרית העניקה למחוז גליציה מעמד משפטי אוטונומי. ההשקעות שזרמו לעיר התבטאו בעיקר בבנייה ציבורית: ערוץ הוויסלה הישן יובש 1873 ונהפך לרחוב דיטלה. Dietla הוקמה מערכת תאורה ציבורית בגז, נבנתה תחנת רכבת, נבנה גשר פודגוז'ה ועליו מסילת רכבת, הונחו קווי חשמל, קווי מרכבות "אומניבוס" ומסילות לחשמלית, שהחלה לנוע ב - 1905 .


צעיר חרדי בגני פלנטי
צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930

גם בקהילה היהודית בקז'ימיז' חלו תמורות דמוגרפיות וציבוריות. באמצע המאה ה - 19 הגיע מספרם של היהודים לכ - 13,500 איש [4] בששים השנים הבאות הוכפלה האוכלוסייה לכדי 32 אלף איש [5] כתוצאה מסיפוח רשויות
במטרופולין . הוקם בית חולים חדיש ברחוב סקווינסקה Skawinska שצויד במיטב המכשור הרפואי 1854- 1866 ונפתחה ספרייה יהודית, "עזרא " 1899 .
הרוב המוחלט של יהודי קרקוב השתייך לזרם החסידי, דיבר יידיש וחי בצניעות ודלות. המשכילים, שהחלו לצאת מקז'ימיז' בעקבות ההתערות הכלכלית והחברתית, דיברו פולנית וגרמנית אך שמרו על זיקה לרובע שבו גרו משפחותיהם.
בעקבות ההשכלה, המעורבות הפוליטית והאמנציפציה החל להתפתח הרעיון הציוני. הציונים עשו נפשות לתחיית האומה, פתה העברית ותרבותה, קרקוב הפכה לאחד המרכזים הבולטים של הציונות בגליציה.


קרקוב בין שתי מלחמות עולם
עם הקמת פולין העצמאית בתום מלחמת העולם הראשונה, הנהגת המרשל יוזף פילדסודסקי, התחזק בעיר כוחה של התנועה הציונית על פלגיה השונים. תרמו לכך מספר גורמים, כמו הצהרת בלפור מנובמבר, 1917 ההכרה הרשמית בארץ ישראל כשטח מנדטורי בריטי בפיקוח חבר הלאומים, ופרעות אנטישמיות בעיירות רבות בפולין, ובהן גם קרקוב.
כמה גורמים בתוך הקהילה היהודית בקרקוב תרמו אף הם להתעוררות הציונית: אישיותו המיוחדת של ד "ר יהושע טהון, ציר בפרלמנט הפולני, מנהיג בעל שאר רוח, הוגה דעות, דרשן בבית הכנסת ה"טמפל" ומדינאי פרגמטי, שמשך אחריו המוני יהודים, הופעתו ב - 1918 של העיתון היומי היהודי הראשון בשפה הפולנית, "נובידז'יניק" Nowy Dziennik בעריכתו של ד"ר וילהלם ברקהלמר ובהשתתפות כמה מראשי הציונים בעיר, והקמתה בקרקוב של מועצה לאומית יהודית לגליציה המערבית, ביוזמת ההסתדרות הציונית ובהנהגת ד"ר טהון.
המרכז הציוני בקרקוב התמקד בשלושה תחומי פעילות. הראשון היה פעילות ציונית מקומית ואזורית בקרקוב, בגליציה המערבית ובשלזיה.
השני היה ניסיון להשפיע על המדיניות היהודית הארצית, והשלישי היה גיבוש עמדות בתנועה הציונית העולמית ויישומן בפולין. בפלג הימני של התנועה הציונית נמצאה מפלגת "המזרחי" שהתמקדה בפעילות חינוכית והקימה את בית הספר היסודי "חדר עברי", את "גימנסיה מזרחי ", הלא היא בית הספר תחכמוני , ואת תנועת הנוער השומר הדתי.
הפלג המרכזי של התנועה הציונית יזם והפעיל מוסדות חינוך שונים, כמו בית ספר יסודי עברי וגימנסיה עברית על שם ד "ר חיים הילפשטיין, הקמתה וטיפוחה של אגודת הנוער הציוני "עקיבא" [6] , סיוע לתנועת "מכבי" על ענפי
הספורט שלה, ותמיכה בארגון הסטודנטים הציוני "השחר" שבאוניברסיטה הייגלונית, שהכשיר אחדים מבוגריו לתפקידי מנהיגות בתנועה הציונית.
ב - 1930 הוקם על ידי הוועד המנהל של בית הספר העממי והתיכון של הגימנסיה בית ספר מקצועי לבנים, ששכן בבניין בן קומה אחת בחצר הגימנסיה. לבית הספר המקצועי התקבלו בוגרי בתי ספר יסודיים ובוגרי שנה א' של הגימנסיה. התלמידים למדו לימודים מעשיים ועיוניים: בתחום המעשי סגרות, מכניקה, פנקסנות, ציור, שרטוט, ידיעת חומרים ומכונאות, ובתחום העיוני יהדות, פולנית, ידיעת הארץ ומתמטיקה.
"אגודת ישראל", ביוזמתה של שרה שנירר [7] הקימה באותן השנים את בית הספר "בית יעקב" ברחוב אוגוסטיאנסקה 30 ואת הסמינר למורות "בית יעקב " ברחוב סטניסלבה 10 . מוסדות "בית יעקב" לבנות נתנו מענה לצורך בחברה החרדית של שילוב לימודי יהדות בלימודים מעשיים וכלליים ושל מתן השכלה גם לבנות. הנהלת הקהילה היהודית בקרקוב דאגה לשירותי דת, שירותי רווחה, תמיכה במוסדות החינוך הדתי והפעלת בית החולים
היהודי בעיר.
בשנות ה - 20 וה - 30 גדלה אוכלוסיית קרקוב מ - 184 אלף איש ל - 246 אלף איש, ואוכלוסיית היהודים גדלה מ - 45 אלף 25% ל - 70 אלף 29% קרקוב היתה מרכז יהודי תרבותי, חינוכי, חברתי ופוליטי, והעיר הרביעית בגודלה בפולין מבחינת מספר היהודים בה אחרי ורשה, לודז ' ולבוב.


ל"ג בעומר - יום הזכרון לרמ"א- בבית העלמין של הרמ''א
צלם :זאב אלכסנדרוביץ', 1930

היהודים בבחירות העירוניות
ב - 1927 נחקק חוק המעביר את הפיקוח על מערכת הכספים של הקהילה היהודית להנהלת עיריית קרקוב ומנגנוניה, ומעתה פעילות הקהילה היהודית היתה תלויה בהרכב המועצה העירונית של קרקוב .
בין שתי מלחמות העולם התקיימו שתי מערכות בחירות עירוניות. במערכת הבחירות הראשונה, שהתקיימה ב - ,1933 זכה הגוש היהודי, כגוש בלתי מפלגתי לשיתוף כלכלי, ב - 20% 13 מושבים מתוך 64 ובין היתר היו חברות בו מפלגות כמו הציונים הכלליים, המזרחי ואגודת ישראל.
מערכת הבחירות השנייה התקיימה בדצמבר 1938 ואז נחלש מעט כוחו של הגוש היהודי, ל- 12מושבים 18.5% מתוך 65 . הנבחרים היהודים למועצת העיר היו ראש הקהילה היהודית ד"ר רפאל לנדאו , מהציונים הכלליים סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ', מקס לאוטרבך, ד"ראיגנצי שוורצבר ד"ר יהודה צימרמן וד"ר קלמן שטיין , מהמזרחי ד"ר אליהמרכוס ונ .רוזנבלום. מהחרדים הקיצונים צבי אייזנשטאט, מאגודת ישראל פייבל סטמפל ושני חברים נוספים.
מועצת העירייה בהרכב זה פעלה זמן קצר בלבד, כתשעה חודשים, עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 וכיבוש קרקוב על ידי הגרמנים.
מצבם הכלכלי של יהודי קרקוב
בין 1918 ל - 1930 התפתחה הכלכלה היהודית בקרקוב, וחלק מבתי המלאכה הקטנים התרחבו והפכו למפעלי תעשייה קטנים ובינוניים. התפתחות זו נבלמה על ידי המשבר הכלכלי העולמי בשנים 1929 - 1930 ונפילת הבורסה האמריקאית. כן הונחתו גזירות על ארגוני מסחר יהודיים, שהתבטאו במסים כבדים ובהגבלות שונות .עקב התחרות הורידו בעלי המלאכה מחירים והדבר גרם לפשיטות רגל רבות. גזירת ה"נומרוס קלאוזוס" באוניברסיטה עוררה נהירה של הנוער היהודי לבית הספר הגבוה למסחר, וכך נוסד בית הספר למסחר שליד הגימנסיה העברית בקרקוב . בעיר פעלו ארגונים כלכליים ומקצועיים, ובהם ארגון בעלי מלאכה, ארגון הסוחרים ובנקים ציבוריים. לצד הארגונים הכלכליים פעלו מוסדות פילנתרופיים לרווחה ולעזרה הדדית.
בגלריה של המוזיאון הלאומי נרודובה Narodowe הנמצאת בקומה השנייה של בניין שוק הבדים סוקניצה בכיכר העיר העתיקה 1 - Rynek 3 Glowny בקרקוב, קבוע בקיר לוח שיש לבן. על הלוח כתובים באותיות זהב שמותיהם של האישים שבלטו בתרומתם לקרקוב בין שתי מלחמות העולם, וביניהם אפשר למצוא שיעור נכבד של יהודים. היהודים תרמו רבות לחיים בקרקוב בתחומים שונים, כמו תיאטרון, מוסיקה, ספרות, תרבות, חברה וכלכלה .

משפחת וולף אלכסנדרוביץ

שורשיה של משפחת אלכסנדרוביץ' נטועים בקרקוב זה דורות רבים, וידועים מ-1807.
ב-1789 הוציא הקיסר האוסטרי יוזף השני תקנה לפיה חייב כל נתין בקיסרות להוסיף שם משפחה על שמו הפרטי. קרקוב היתה חלק מהקיסרות האוסטרית, והתקנה חלה גם על כל תושביה. עד אז שמו של אדם היה מורכב משמו הפרטי ומשמו של אביו, וכך נוצר השם אלכסנדרוביץ' - כלומר בנו של אלכסנדר. השם אלכסנדר היה נדיר בקרב היהודים, והראשון מבני משפחת אלכסנדרוביץ' הידוע בשם זה הוא יוזף אלכסנדרוביץ' (1845-1782). בוועד הקהילה של קז'ימיז' היה ספר רישום לידות, פטירות, נישואין, מקצועות וכתובות, ובספר זה נרשמו כסוחרים יוזף ודובז'יץ אלכסנדרוביץ', עם לידת בנם מנשה ב-1818.
למנשה נולדו ארבעה בנים: יוזף, דוד, וולף ופיליפ, ומהם נוצרו שלושת ענפי המשפחה. סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' הוא נצר לענף המשפחתי שהתפתח מוולף (זאב) אלכסנדרוביץ' (1888-1851). וולף נשא לאשה את רגינה (רבקה) (1940-1853), בתו של סלומון הירש, בעל פונדק מטארנוב, ונולדו להם שני בנים ושלוש בנות: סיני זיגמונט, דורה, לאונורה, רוז'ה ודוד. לבד מרוז'ה שלא נישאה מעולם, כל ילדיו של וולף נישאו לבני זוג ממשפחות מכובדות בקרקוב. וולף נפטר בגיל 37, והותיר אחריו אלמנה צעירה בת 35 מטופלת בחמישה ילדים שהגדול שבהם בן 11, ובתינוק שזה עתה נולד.

אזור המגורים של משפחת אלכסנדרוביץ' בקרקוב
מפקדי אוכלוסין נערכו בקרקוב במרוצת המאה ה-19. במפקד אוכלוסין שנערך בקז'ימיז' ב-1804 נמנו בעיר היהודית 207 בניינים מתוך 1,772 הבניינים שבעיר קרקוב (11.7%). אולם שיעור האוכלוסייה היהודית מכלל אוכלוסיית קרקוב הגיע ל- 16.7% {8}, משום שצפיפות הדיור היתה גבוהה יותר בקרב היהודים.
יוזף ודובז'יץ אלכסנדרוביץ' התגוררו עם הולדת בנם מנשה בבניין בן שלוש קומות בבית מספר 203 {9} בקז'ימיז'. המשפחה התגוררה בבניין במשך שלושה דורות, עד הולדת נכדתו של מנשה, אז העתיקה המשפחה את מגוריה לבניין בן שלוש דירות בבית מספר 169 {10} ,הצמוד לבית הכנסת איזק - בניין מספר 168.
בכתובת החדשה גר מנשה ונרשם כאלמן בן 63, סוחר מוצרי מזון. בדירה הסמוכה גר בנו בן ה-36 יוזף עם משפחתו, ובדירה השלישית גר אחיו של מנשה, ישראל אליעז, סוכן מכירות בן 60, עם משפחתו.
יעקב בן יוזף, נכדו של מנשה, יצא בשנות ה-70 של המאה ה-19 מהאזור היהודי הצפוף בקז'ימיז', ועבר לרחוב דיטלובסקה (Dietłowska) באזור סטרדום (Stradom) שממול גבעת הוואוול, מקום מושב מלכי פולין מתקופת היות קרקוב עיר הבירה.
בשנות ה-90 של המאה ה-19 המשיך יעקב בנדודיו ועבר לרחוב קולטק (Koltek), ובכך התקרב עוד יותר לארמון המלוכה. במשך השנים קנה שני בתי דירות ממשפחת מצגר ברחוב ברנרדינסקה 11, 10 (Bernardyńska) פינת סמוצ'ה (Smocza).
פיליפ, בנו השני של מנשה, עבר עם משפחתו מקז'ימיז' לפודגוז'ה (Podgorze) שמעבר לנהר הוויסלה, והתקדם כסוכן נדל"ן גדול ובעלים של בית ספינת דגל {11} שליד הגשר Przy Moscie 1. עם השנים נהרס הגשר הישן, ובמקומו נבנה במקום אחר גשר חדש.
לאחר פטירתו של וולף, צעיר בניו של מנשה, בשנת 1888 עברו אלמנתו רגינה וילדיו להתגורר באזור הצפוני של קרקוב. עם התבססותו הכלכלית התגורר סיני זיגמונט, בנו הבכור של וולף, בדירה ברחוב גרטרודה 8 (Gertrudy). דוד, אחיו ובן הזקונים של המשפחה, התגורר בדירה בבניין שהיה כולו בבעלות משפחת אלכסנדרוביץ', ברחוב ביסקופיה 4 (Biskupia).

התפתחות פירמת ר. אלכסנדרוביץ' ובניה

וולף היה בעליה של חנות מכולת שפירנסה את המשפחה. כשנפטר, נותרה אלמנתו בת ה -35 מטופלת בחמישה ילדים קטנים, שהבכור ביניהם בן 11 והצעיר – עולל בן מחצית השנה. רגינה, אשה נמרצת, ממולחת ובעלת חושים טובים לעסקים, שכנראה רכשה מעט נסיון בפונדק של אביה בטארנוב, לא הניחה לאסון לשבור את רוחה. היא סגרה את חנות המכולת והקימה דוכן ברחוב למכירת נייר סיגריות. רגינה מכרה בדוכן נייר לגלגול סיגריות וכן סיגריות מגולגלות שייצרה בעצמה. (באותם ימים לא נהוג היה למכור סיגריות מוכנות)
לאחר זמן מה נעזרה בכמה פולנים שהכירה ועברה מדוכן הרחוב למקום מקורה. אולם, רק מהחל סיני בנה הבכור לעבוד בעסק הקטנטן החלה פירמת אלכסנדרוביץ' להתפתח, והפכה לבית מסחר לסוגים שונים של נייר, למעט נייר עיתון ונייר פשוט לאריזה.

אגדת שק המלט
האגדה לבית אלכסנדרוביץ' מספרת שהילד היתום סינא (Sinaj) זיגמונט בן ה-13, עטור פאות לחיים מסולסלות, עני ומודאג אך חכם ומבריק, הלך ברחוב ועיניו דומעות. מאין יבוא עזרו? אביו נפטר זה לא כבר, אמו חלתה והרופאים ציוו עליה לנסוע להרפא בהרים. כסף לא היה, והוא - הבכור, האחראי והרציני - חשב שבאחריותו להשיג את הכסף. הוא הלך ברחוב, עיניו משוטטות לצדדים, ולפתע נפל מבטו על שק מלט ריק שהיה מונח על המדרכה. ילד רגיל היה, כנראה, ממשיך ללכת ומתעלם מהשק, אך סינא הערני והסקרן נעצר, התבונן בשק והבחין שיש עליו מידע רב ערך עבורו: שם חברת המלט ושם יצרן השק. במוחו צץ רעיון להזדמנות עסקית – תיווך בין חברת ייצור המלט לחברה לניירות האריזה. חשב, הלך ועשה. מיצרן השקים קיבל הצעה טובה יותר עבור יצרן המלט (אולי נכמר לבו על הילד היתום), וגם קיבל עמלה תמורת התיווך. מעיסקה ראשונה זו צמח ברבות הימים בית המסחר לנייר הגדול בפולין . אותו יום היה ערב שבת, וסיני המאושר הביא את שכרו לאמו רגינה. רגינה לא האמינה למראה עיניה, ורצתה לסטור על פניו: מהיכן הגיעו לידיו פתאום מטבעות כסף? בוודאי גנב אותן! אך הילד העמיד אותה על טעותה, והפך למשענת של חייה.
בראשית דרכה התמחתה הפירמה במכירת נייר וצורכי אומנות עבור אמנים וסטודנטים באקדמיה לאמנות, הסמוכה לחנות. אולם עם הזמן התפתח העסק ממכירה קמעונאית, ששירתה דורות רבים של תלמידי בית ספר וסטודנטים בקרקוב, למכירה סיטונאית בכל רחבי פולין.
בתקופת השלטון האוסטרי היתה קרקוב מרכז חופשי ופתוח, בהשוואה לאזור הפרוסי ולאזור הרוסי של פולין. העיר היתה מוקד לציירים, עיתונאים, סופרים, פסלים ואנשי רוח פולנים, ועובדה זו סייעה רבות להתפתחות בית המסחר של רגינה אלכסנדרוביץ'.

הפירמה נקראה ר. אלכסנדרוביץ' - חנות ומחסן סחורות לאספקת מוצרי נייר וכתיבה.
(R. Aleksandrowicz fabrika i sklad papieru i magazyn papieru i przyborow pismiennych).


קטלוג דוגמאות נייר של בית המסחר

בית המסחר היה ממוקם בקומת הקרקע של הבניין המפואר (המכונה "הבית מתחת לגלובוס") של לשכת המסחר והתעשייה במרכז קרקוב, בפינת הרחובות דלוגה 1 (Dluga) ובשטובה 11 Basztowa) ).

"הבית מתחת לגלובוס", מקום חנות בית המסחר בקרן הרחובות בשטובה ודלוגה


בראשית דרכו ריכז סיני את כל המידע העסקי על פתקים שהחזיק בכיסיו, אך משתפחו הכיסים והעסק התפתח הבין שעליו לעבור לרישום מסודר ומאורגן. הוא קיבל לעבודה את שמואל הורוביץ, בוגר בית הספר למסחר, ושילם לו משכורת הגונה. הורוביץ המוכשר ארגן את העסק מבחינה אדמיניסטרטיבית וניהל תכתובת מסודרת. רעיונותיו של סיני והארגון והסדר של הורוביץ הביאו להתפתחות וקידום הפירמה.
דוד, בן הזקונים, עזר עוד כילד לאחיו סיני בעבודתו בפירמת אלכסנדרוביץ', אך הצטרף כשותף הרבה יותר מאוחר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס דוד לצבא האוסטרי ונפל בשבי בחזית האיטלקית. עם שחרורו בתום המלחמה שב לקרקוב, ובתחנת הרכבת קיבל את פניו סיני והציע לו שותפות בעסק המתפתח. דוד נענה להזמנה והעסק זינק קדימה.
שני האחים הגדילו והרחיבו את עסקי הנייר, והפכו את בית המסחר הסיטונאי לנייר לגדול שבפולין, בעל סניפים בכל רחבי המדינה. פולין העצמאית העניקה הזדמנויות חדשות לשני האחים כשותפים שווים ורשמיים בפירמה, אך רק ב-1930 שונה באופן רשמי שמה של הפירמה ל"ר. אלכסנדרוביץ' ובניה".

בבית העסק בקרקוב עבדו כ-60 עובדים, יהודים ופולנים נוצרים כאחת, ויחס המנהלים אליהם היה שווה והוגן. בין העובדים היהודים היה דנק (דוד) פרדרבר (Verderber), מנהל בית המסחר, יליד 1902, אשר החל לעבוד בעסק בהיותו כבן 20. דנק המשיך לעבוד בו גם לאחר כיבוש קרקוב על ידי הגרמנים והשתלטותם על עסקים של יהודים, ובהם גם פירמת אלכסנדרוביץ'. למרות ההשתלטות המשיך דנק לעבוד תחת הנאצים ולנהל את הפירמה עבורם. במארס 1941 הוכרחו יהודי קרקוב לעבור לגטו בשכונת פודגוז'ה, אך דנק, שהתגורר עם אשתו ושני בניו בדירה בגטו ברחוב יוזפינסקה, המשיך לעבוד בפירמה. קיזל, מנהל ("קומיסר") העסק מטעם הנאצים, דאג לספק לדנק תעודת עבודה וליווי יומי צמוד מהגטו לפירמה ובחזרה. דנק דאג שגם רגינה (רבקה) אשתו תקבל תעודת עבודה, שהיתה כמו "ביטוח חיים", והיא עבדה שם בהנהלת חשבונות. אולם בשלב מאוחר במלחמה נשלחו דנק ואשתו למחנות ריכוז ונספו שם. בבית העסק עבדו גם שניים מאחיו של דנק.

יאן סליבה (Jan Śliwa) היה עובד פולני נוצרי. הוא זוכר כי החל לעבוד בפירמה אלכסנדרוביץ' ב-1.4.1930, בחנות של אם המשפחה רגינה ברחוב דלוגה פינת בשטובה. יחד עמו התקבל לעבודה במחסני הסחורות של האחים אלכסנדרוביץ' טיטוס קובלצ'יק (Tytus Kowalczyk). טיטוס לא אהב את העבודה במחסני הסחורות וביקש מסליבה להתחלף עמו - הוא יעבוד עם רגינה, וסליבה יעבוד במחסני הסחורות עם האחים. וכך היה.
סליבה מספר כי זיגמונט אלכסנדרוביץ' היה אדם מאוד אינטליגנטי, ושהפירמה התנהלה ביושר ובהגינות. הסיוע והעזרה לעובדים היו נר לרגלי ההנהלה. סליבה נזכר כי פעם נזקק לסכום של 20 זלוטי, ביקש וקיבל מקדמה, וכשהגיע מועד תשלום המשכורת לא קוזז סכום ההלוואה מהשכר, והפך למעין מענק.
האחים אלכסנדרוביץ' היו אנשים אנשים נדיבים שסייעו לעובדים הנוצרים והיהודים כאחד וללא אפליה, ותרמו גם להווצרות יחסי עבודה נאים בין העובדים.
סליבה עבד בפירמה כמעט עשר שנים, עד פרוץ המלחמה.


יאן סליבה עם יוסי אלכסנדרוביץ', 2000



במשך המלחמה סייעו המנהלים הנוצרים לעובדים היהודים שברחו או פוטרו מהפירמה. סליבה עצמו העביר סיוע הומניטרי וחבילות מזון ליהודים שהתחבאו בבז'סקו סלוטוויני (Brzesko Slotwiny), בז'סקו נווה (Brzesko Nowe), בדקובסקה ואלי (Badkowska vally) וברונוביצה (Bronowice). לדוגמא, אדם פרונדליך ופיליפ פישר פוקס, מעובדי הפירמה, ברחו ללבוב, וסליבה שלח להם מצרכי מזון ובנפרד גם לאשתו של פרונדליך, אשר הסתתרה במקום אחר. הוא המשיך להעביר אליהם חבילות מזון גם לאחר שנכלאו במחנה באזור לבוב, שם נפטר אדם פרונדליך.
בתום המלחמה, עם שחרור קרקוב, המשיך סליבה לעבוד בעסק עוד שבע שנים נוספות עד לחיסולו על ידי המשטר הקומוניסטי (1952). כל אותן שנים ציפה וייחל ליום שבו יגיע אחד מבני משפחת אלכסנדרוביץ', ייקח לידיו מחדש את ניהול הפירמה, והחיים יחזרו למסלולם כפי שהיו בתקופת האחים זיגמונט ודוד. אך ציפייה זו לא התממשה לעולם.
מדי פעם, כשהגעגועים לעולם שהיה ואיננו עוד גואים בו, נוסע סליבה בחשמלית כדי לעבור על פני שלט ההנצחה שבחזית בורסת היתומים, או עובר על פני החנות שברחוב דלוגה ונזכר במחסני בית המסחר שבתחנת הרכבת, הנושאים, עד היום, את הכתובת


R. Aleksandrowicz Skład Papieru

בנין המחסנים בתחנת הרכבת
צלם: יוסי אלכסנדרוביץ', 2000


הסיוע והעזרה לנזקקים ליוו כחוט השני את התפתחות הפירמה. מעשה שהיה כך היה:
בסוף שנות ה-20 החליטה אגודת "נדז'ייה" ("NADZIEJĘ")("התקווה") שדאגה לנערים יהודים חולים בבתי ספר תיכוניים וגבוהים בקרקוב, לגייס כספים למלחמה בשחפת על ידי הוצאתו מחדש של הספר "תולדות היהודים בקרקוב ובקז'ימיז' – 1868-1304", מאת ההיסטוריון הנודע מאיר בלבן, אשר זה מכבר אזל מהשוק. ההכנסות ממכירת הההדפסה מחדש יועדו לצרכי האגודה. הוקמה ועדה בת חמישה חברים להוצאת הספר, הושגו תרומות נדיבות מאגודות שונות, וחברת "ר. אלכסנדרוביץ' ובניה" סיפקה הנייר להוצאת הספר "בהנחות ניכרות" {12}.

בין העובדים האחרים, שהיו נאמנים ומסורים לפירמה, היו שמואל הורוביץ והאחים קווצ'ינסקי (Kawczyńscy) . אנדז'י קווצ'ינסקי היה אחראי על בית המסחר בקרקוב ואחיו פיוטר והנריק ניהלו את הסניף בפוזנן. הסניף בלבוב נוהל על ידי פיוטרובסקי. פגישות עסקים התקיימו במרכז, בקרקוב, והתאפיינו ביחסי עבודה חמים. לאחר הכיבוש הגרמני ובואו של הקומיסר הנאצי קיזל, היה ניהולה המעשי של הפירמה בידיהם של שלושת האחים אנדז'י, הנריק ופיוטר קווצ'ינסקי. אנדז'יי היה המנהל, ועם מותו עבר הניהול להנריק. יום אחד, כנראה ב-1940, סטר הקומיסר קיזל לאחת העובדות היהודיות שעדיין נותרו בפירמה. קווצ'ינסקי לא אמר מילה, לקח את מעילו, התלבש, יצא מבית המסחר ומאז לא שב אליו. בשנות הששים של המאה שעברה, כשזאב נסע לחו"ל ושהה בציריך, הוא נהג לקנות טון פחם בשוברי קנייה, אותם שלח לקווצ'ינסקי, וזה קיבל תמורתם ממחסני הממשלה פחם להסקה בחודשי החורף.


מודעה של בית המסחר בתקופת הכיבוש הנאצי



אנה חרדיל (Anna Hradil) היתה עובדת מן השורה. את עבודתה כפקידה בפירמת אלכסנדרוביץ', החלה בצעירותה, עוד לפני מלחמת העולם השנייה. היא המשיכה לעבוד בבית המסחר גם כאשר רוז'ה חזרה מקזחסטאן, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, וניהלה את העסק. ב-1952 עלתה רוז'ה לישראל וחיה מקצבה צנועה שנתנה לה משפחת אלכסנדרוביץ' המורחבת. אף שחיה בצמצום שלחה רוז'ה תמיכה צנועה לאנה חרדיל מרחוב פילרצקה (Filarecka) 8 בקרקוב. בשנות הששים של המאה שעברה נאסר להוציא מישראל מטבע חוץ, אך הותר לשלוח מעט כסף לצרכים הומניטריים באמצעות הבנק הפולני בתל-אביב, P.K.O. ורוז'ה שלחה לאנה 12 דולר בכל רבעון. אנה נשארה נאמנה לזכר אלכסנדרוביץ' גם לאחר שהפירמה נסגרה. מדי שנה ביקרה בבית העלמין היהודי במיודובה, וטיפחה את המצבה הקולקטיבית הגדולה שהקימה רוז'ה לאחר המלחמה לזכרם של אמה רגינה, הקבורה בלבוב, של מנשה ואחרים. חרדיל טיפחה את הקבר, הביאה פרחים, הצטלמה ליד המצבה ושלחה לרוז'ה את התמונות. לאחר פטירת רוז'ה ב-1973, המשיך סיני, נכדו של סיני זיגמונט, לשלוח לאנה סיוע, שהוגדל עד למקסימום של 24 דולר לרבעון. אנה היתה אסירת תודה על כך. הקשר נמשך עד מחצית שנות השמונים, אף לאחר פטירת אנה. סיני המשיך לכתוב ולשלוח כסף לבעלה אאוגניוש במשך כמה שנים נוספות. באחד הימים חזר המכתב ובו הכסף. התברר שאאוגניוש נפטר, ואיש לא היה רשאי לפדות את ההעברה הכספית במקומו. כך תם קשר שהתקיים למעלה משלושים שנה.
הנה כי כן, הקשר עם העובדים המסורים של בית העסק התקיים אפילו שנים רבות לאחר פירוקו. יחסי העבודה בעסק המשפחתי היו מבוססים על הגינות, אמון ונאמנות הדדיים - ערכים נצחיים.