RelatioNet | Forum | Yad Vashem | Jewishgen | Shorashim | MyHeritage

התפתחות פירמת ר. אלכסנדרוביץ' ובניה

וולף היה בעליה של חנות מכולת שפירנסה את המשפחה. כשנפטר, נותרה אלמנתו בת ה -35 מטופלת בחמישה ילדים קטנים, שהבכור ביניהם בן 11 והצעיר – עולל בן מחצית השנה. רגינה, אשה נמרצת, ממולחת ובעלת חושים טובים לעסקים, שכנראה רכשה מעט נסיון בפונדק של אביה בטארנוב, לא הניחה לאסון לשבור את רוחה. היא סגרה את חנות המכולת והקימה דוכן ברחוב למכירת נייר סיגריות. רגינה מכרה בדוכן נייר לגלגול סיגריות וכן סיגריות מגולגלות שייצרה בעצמה. (באותם ימים לא נהוג היה למכור סיגריות מוכנות)
לאחר זמן מה נעזרה בכמה פולנים שהכירה ועברה מדוכן הרחוב למקום מקורה. אולם, רק מהחל סיני בנה הבכור לעבוד בעסק הקטנטן החלה פירמת אלכסנדרוביץ' להתפתח, והפכה לבית מסחר לסוגים שונים של נייר, למעט נייר עיתון ונייר פשוט לאריזה.

אגדת שק המלט
האגדה לבית אלכסנדרוביץ' מספרת שהילד היתום סינא (Sinaj) זיגמונט בן ה-13, עטור פאות לחיים מסולסלות, עני ומודאג אך חכם ומבריק, הלך ברחוב ועיניו דומעות. מאין יבוא עזרו? אביו נפטר זה לא כבר, אמו חלתה והרופאים ציוו עליה לנסוע להרפא בהרים. כסף לא היה, והוא - הבכור, האחראי והרציני - חשב שבאחריותו להשיג את הכסף. הוא הלך ברחוב, עיניו משוטטות לצדדים, ולפתע נפל מבטו על שק מלט ריק שהיה מונח על המדרכה. ילד רגיל היה, כנראה, ממשיך ללכת ומתעלם מהשק, אך סינא הערני והסקרן נעצר, התבונן בשק והבחין שיש עליו מידע רב ערך עבורו: שם חברת המלט ושם יצרן השק. במוחו צץ רעיון להזדמנות עסקית – תיווך בין חברת ייצור המלט לחברה לניירות האריזה. חשב, הלך ועשה. מיצרן השקים קיבל הצעה טובה יותר עבור יצרן המלט (אולי נכמר לבו על הילד היתום), וגם קיבל עמלה תמורת התיווך. מעיסקה ראשונה זו צמח ברבות הימים בית המסחר לנייר הגדול בפולין . אותו יום היה ערב שבת, וסיני המאושר הביא את שכרו לאמו רגינה. רגינה לא האמינה למראה עיניה, ורצתה לסטור על פניו: מהיכן הגיעו לידיו פתאום מטבעות כסף? בוודאי גנב אותן! אך הילד העמיד אותה על טעותה, והפך למשענת של חייה.
בראשית דרכה התמחתה הפירמה במכירת נייר וצורכי אומנות עבור אמנים וסטודנטים באקדמיה לאמנות, הסמוכה לחנות. אולם עם הזמן התפתח העסק ממכירה קמעונאית, ששירתה דורות רבים של תלמידי בית ספר וסטודנטים בקרקוב, למכירה סיטונאית בכל רחבי פולין.
בתקופת השלטון האוסטרי היתה קרקוב מרכז חופשי ופתוח, בהשוואה לאזור הפרוסי ולאזור הרוסי של פולין. העיר היתה מוקד לציירים, עיתונאים, סופרים, פסלים ואנשי רוח פולנים, ועובדה זו סייעה רבות להתפתחות בית המסחר של רגינה אלכסנדרוביץ'.

הפירמה נקראה ר. אלכסנדרוביץ' - חנות ומחסן סחורות לאספקת מוצרי נייר וכתיבה.
(R. Aleksandrowicz fabrika i sklad papieru i magazyn papieru i przyborow pismiennych).


קטלוג דוגמאות נייר של בית המסחר

בית המסחר היה ממוקם בקומת הקרקע של הבניין המפואר (המכונה "הבית מתחת לגלובוס") של לשכת המסחר והתעשייה במרכז קרקוב, בפינת הרחובות דלוגה 1 (Dluga) ובשטובה 11 Basztowa) ).

"הבית מתחת לגלובוס", מקום חנות בית המסחר בקרן הרחובות בשטובה ודלוגה


בראשית דרכו ריכז סיני את כל המידע העסקי על פתקים שהחזיק בכיסיו, אך משתפחו הכיסים והעסק התפתח הבין שעליו לעבור לרישום מסודר ומאורגן. הוא קיבל לעבודה את שמואל הורוביץ, בוגר בית הספר למסחר, ושילם לו משכורת הגונה. הורוביץ המוכשר ארגן את העסק מבחינה אדמיניסטרטיבית וניהל תכתובת מסודרת. רעיונותיו של סיני והארגון והסדר של הורוביץ הביאו להתפתחות וקידום הפירמה.
דוד, בן הזקונים, עזר עוד כילד לאחיו סיני בעבודתו בפירמת אלכסנדרוביץ', אך הצטרף כשותף הרבה יותר מאוחר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס דוד לצבא האוסטרי ונפל בשבי בחזית האיטלקית. עם שחרורו בתום המלחמה שב לקרקוב, ובתחנת הרכבת קיבל את פניו סיני והציע לו שותפות בעסק המתפתח. דוד נענה להזמנה והעסק זינק קדימה.
שני האחים הגדילו והרחיבו את עסקי הנייר, והפכו את בית המסחר הסיטונאי לנייר לגדול שבפולין, בעל סניפים בכל רחבי המדינה. פולין העצמאית העניקה הזדמנויות חדשות לשני האחים כשותפים שווים ורשמיים בפירמה, אך רק ב-1930 שונה באופן רשמי שמה של הפירמה ל"ר. אלכסנדרוביץ' ובניה".

בבית העסק בקרקוב עבדו כ-60 עובדים, יהודים ופולנים נוצרים כאחת, ויחס המנהלים אליהם היה שווה והוגן. בין העובדים היהודים היה דנק (דוד) פרדרבר (Verderber), מנהל בית המסחר, יליד 1902, אשר החל לעבוד בעסק בהיותו כבן 20. דנק המשיך לעבוד בו גם לאחר כיבוש קרקוב על ידי הגרמנים והשתלטותם על עסקים של יהודים, ובהם גם פירמת אלכסנדרוביץ'. למרות ההשתלטות המשיך דנק לעבוד תחת הנאצים ולנהל את הפירמה עבורם. במארס 1941 הוכרחו יהודי קרקוב לעבור לגטו בשכונת פודגוז'ה, אך דנק, שהתגורר עם אשתו ושני בניו בדירה בגטו ברחוב יוזפינסקה, המשיך לעבוד בפירמה. קיזל, מנהל ("קומיסר") העסק מטעם הנאצים, דאג לספק לדנק תעודת עבודה וליווי יומי צמוד מהגטו לפירמה ובחזרה. דנק דאג שגם רגינה (רבקה) אשתו תקבל תעודת עבודה, שהיתה כמו "ביטוח חיים", והיא עבדה שם בהנהלת חשבונות. אולם בשלב מאוחר במלחמה נשלחו דנק ואשתו למחנות ריכוז ונספו שם. בבית העסק עבדו גם שניים מאחיו של דנק.

יאן סליבה (Jan Śliwa) היה עובד פולני נוצרי. הוא זוכר כי החל לעבוד בפירמה אלכסנדרוביץ' ב-1.4.1930, בחנות של אם המשפחה רגינה ברחוב דלוגה פינת בשטובה. יחד עמו התקבל לעבודה במחסני הסחורות של האחים אלכסנדרוביץ' טיטוס קובלצ'יק (Tytus Kowalczyk). טיטוס לא אהב את העבודה במחסני הסחורות וביקש מסליבה להתחלף עמו - הוא יעבוד עם רגינה, וסליבה יעבוד במחסני הסחורות עם האחים. וכך היה.
סליבה מספר כי זיגמונט אלכסנדרוביץ' היה אדם מאוד אינטליגנטי, ושהפירמה התנהלה ביושר ובהגינות. הסיוע והעזרה לעובדים היו נר לרגלי ההנהלה. סליבה נזכר כי פעם נזקק לסכום של 20 זלוטי, ביקש וקיבל מקדמה, וכשהגיע מועד תשלום המשכורת לא קוזז סכום ההלוואה מהשכר, והפך למעין מענק.
האחים אלכסנדרוביץ' היו אנשים אנשים נדיבים שסייעו לעובדים הנוצרים והיהודים כאחד וללא אפליה, ותרמו גם להווצרות יחסי עבודה נאים בין העובדים.
סליבה עבד בפירמה כמעט עשר שנים, עד פרוץ המלחמה.


יאן סליבה עם יוסי אלכסנדרוביץ', 2000



במשך המלחמה סייעו המנהלים הנוצרים לעובדים היהודים שברחו או פוטרו מהפירמה. סליבה עצמו העביר סיוע הומניטרי וחבילות מזון ליהודים שהתחבאו בבז'סקו סלוטוויני (Brzesko Slotwiny), בז'סקו נווה (Brzesko Nowe), בדקובסקה ואלי (Badkowska vally) וברונוביצה (Bronowice). לדוגמא, אדם פרונדליך ופיליפ פישר פוקס, מעובדי הפירמה, ברחו ללבוב, וסליבה שלח להם מצרכי מזון ובנפרד גם לאשתו של פרונדליך, אשר הסתתרה במקום אחר. הוא המשיך להעביר אליהם חבילות מזון גם לאחר שנכלאו במחנה באזור לבוב, שם נפטר אדם פרונדליך.
בתום המלחמה, עם שחרור קרקוב, המשיך סליבה לעבוד בעסק עוד שבע שנים נוספות עד לחיסולו על ידי המשטר הקומוניסטי (1952). כל אותן שנים ציפה וייחל ליום שבו יגיע אחד מבני משפחת אלכסנדרוביץ', ייקח לידיו מחדש את ניהול הפירמה, והחיים יחזרו למסלולם כפי שהיו בתקופת האחים זיגמונט ודוד. אך ציפייה זו לא התממשה לעולם.
מדי פעם, כשהגעגועים לעולם שהיה ואיננו עוד גואים בו, נוסע סליבה בחשמלית כדי לעבור על פני שלט ההנצחה שבחזית בורסת היתומים, או עובר על פני החנות שברחוב דלוגה ונזכר במחסני בית המסחר שבתחנת הרכבת, הנושאים, עד היום, את הכתובת


R. Aleksandrowicz Skład Papieru

בנין המחסנים בתחנת הרכבת
צלם: יוסי אלכסנדרוביץ', 2000


הסיוע והעזרה לנזקקים ליוו כחוט השני את התפתחות הפירמה. מעשה שהיה כך היה:
בסוף שנות ה-20 החליטה אגודת "נדז'ייה" ("NADZIEJĘ")("התקווה") שדאגה לנערים יהודים חולים בבתי ספר תיכוניים וגבוהים בקרקוב, לגייס כספים למלחמה בשחפת על ידי הוצאתו מחדש של הספר "תולדות היהודים בקרקוב ובקז'ימיז' – 1868-1304", מאת ההיסטוריון הנודע מאיר בלבן, אשר זה מכבר אזל מהשוק. ההכנסות ממכירת הההדפסה מחדש יועדו לצרכי האגודה. הוקמה ועדה בת חמישה חברים להוצאת הספר, הושגו תרומות נדיבות מאגודות שונות, וחברת "ר. אלכסנדרוביץ' ובניה" סיפקה הנייר להוצאת הספר "בהנחות ניכרות" {12}.

בין העובדים האחרים, שהיו נאמנים ומסורים לפירמה, היו שמואל הורוביץ והאחים קווצ'ינסקי (Kawczyńscy) . אנדז'י קווצ'ינסקי היה אחראי על בית המסחר בקרקוב ואחיו פיוטר והנריק ניהלו את הסניף בפוזנן. הסניף בלבוב נוהל על ידי פיוטרובסקי. פגישות עסקים התקיימו במרכז, בקרקוב, והתאפיינו ביחסי עבודה חמים. לאחר הכיבוש הגרמני ובואו של הקומיסר הנאצי קיזל, היה ניהולה המעשי של הפירמה בידיהם של שלושת האחים אנדז'י, הנריק ופיוטר קווצ'ינסקי. אנדז'יי היה המנהל, ועם מותו עבר הניהול להנריק. יום אחד, כנראה ב-1940, סטר הקומיסר קיזל לאחת העובדות היהודיות שעדיין נותרו בפירמה. קווצ'ינסקי לא אמר מילה, לקח את מעילו, התלבש, יצא מבית המסחר ומאז לא שב אליו. בשנות הששים של המאה שעברה, כשזאב נסע לחו"ל ושהה בציריך, הוא נהג לקנות טון פחם בשוברי קנייה, אותם שלח לקווצ'ינסקי, וזה קיבל תמורתם ממחסני הממשלה פחם להסקה בחודשי החורף.


מודעה של בית המסחר בתקופת הכיבוש הנאצי



אנה חרדיל (Anna Hradil) היתה עובדת מן השורה. את עבודתה כפקידה בפירמת אלכסנדרוביץ', החלה בצעירותה, עוד לפני מלחמת העולם השנייה. היא המשיכה לעבוד בבית המסחר גם כאשר רוז'ה חזרה מקזחסטאן, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, וניהלה את העסק. ב-1952 עלתה רוז'ה לישראל וחיה מקצבה צנועה שנתנה לה משפחת אלכסנדרוביץ' המורחבת. אף שחיה בצמצום שלחה רוז'ה תמיכה צנועה לאנה חרדיל מרחוב פילרצקה (Filarecka) 8 בקרקוב. בשנות הששים של המאה שעברה נאסר להוציא מישראל מטבע חוץ, אך הותר לשלוח מעט כסף לצרכים הומניטריים באמצעות הבנק הפולני בתל-אביב, P.K.O. ורוז'ה שלחה לאנה 12 דולר בכל רבעון. אנה נשארה נאמנה לזכר אלכסנדרוביץ' גם לאחר שהפירמה נסגרה. מדי שנה ביקרה בבית העלמין היהודי במיודובה, וטיפחה את המצבה הקולקטיבית הגדולה שהקימה רוז'ה לאחר המלחמה לזכרם של אמה רגינה, הקבורה בלבוב, של מנשה ואחרים. חרדיל טיפחה את הקבר, הביאה פרחים, הצטלמה ליד המצבה ושלחה לרוז'ה את התמונות. לאחר פטירת רוז'ה ב-1973, המשיך סיני, נכדו של סיני זיגמונט, לשלוח לאנה סיוע, שהוגדל עד למקסימום של 24 דולר לרבעון. אנה היתה אסירת תודה על כך. הקשר נמשך עד מחצית שנות השמונים, אף לאחר פטירת אנה. סיני המשיך לכתוב ולשלוח כסף לבעלה אאוגניוש במשך כמה שנים נוספות. באחד הימים חזר המכתב ובו הכסף. התברר שאאוגניוש נפטר, ואיש לא היה רשאי לפדות את ההעברה הכספית במקומו. כך תם קשר שהתקיים למעלה משלושים שנה.
הנה כי כן, הקשר עם העובדים המסורים של בית העסק התקיים אפילו שנים רבות לאחר פירוקו. יחסי העבודה בעסק המשפחתי היו מבוססים על הגינות, אמון ונאמנות הדדיים - ערכים נצחיים.