RelatioNet | Forum | Yad Vashem | Jewishgen | Shorashim | MyHeritage

סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ


סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'
צלם: זאב אלכסנדרוביץ', '1930


סיני, בנו הבכור של וולף אלכסנדרוביץ', נולד ב -1877 והתייתם מאביו בהיותו בן 11. למרות גילו הצעיר נרתם לסייע בפרנסת המשפחה ולעזור לאמו רגינה, והחל לעבוד בעסק הקטן למכירת דפי נייר לסיגריות.
המחסור שחווה בילדותו ורגישותו לכאב הזולת הביאו את סיני לעשות מעשים. מניסיונו האישי הבין וידע שלא די לעזור לזולת בעת צרה, אלא יש להקנות לו כלים לעזרה עצמית, כמו רכישת מקצוע. סיני, כמי שראה ברכה בעמלו ועסקיו, חש מחויב לסייע ולעזור לזולת ככל יכולתו. אהבת האדם היתה נר לרגליו, ונפשו נקשרה במיוחד לילדים בתקופת התבגרותם - הגיל שבו הוא עצמו התייתם ונאלץ להיות עצמאי ולקחת חלק במלחמת הקיום של משפחתו. היה בו שילוב של איש חזון ומעש, והוא ידע לרתום את כישרונותיו המגוונים בחיי המעשה והמסחר לטובת הכלל.
באותן שנים התנועה הציונית, על גווניה השונים, הלכה וצברה תנופה בקרקוב. סיני, שנמשך לחזון הציוני ולרעיון העלייה לארץ ישראל, הצטרף אליה כציוני נלהב, פעיל ופטרון של מפעלים חינוכיים וציוניים בפולין ובארץ ישראל. הוא היה חבר מפלגת "הציונים הכלליים" {15}, בין מייסדי בית הספר היסודי העברי והגימנסיה העברית, חבר הוועד המנהל של בית הספר, ותומך בהכשרות החלוצים הקיבוציות ומפעלי הקיץ של בני הנוער. הוא היה גם בין מקימי סניף תנועת "המזרחי"{16} בקרקוב במחצית הראשונה של שנות ה-20, ופעיל בתנועה. כאיש דתי הפתוח לעולם הגדול התהלך בשביל הזהב בין היהדות הדתית ליהודים החילונים.
במלחמת העולם הראשונה גויס סיני לצבא, אך שירת תקופה קצרה בלבד. תמיד נשא ספר תהילים בכיס חולצתו; פעם ירו ופגעו בו, אך ספר התהילים חצץ בין גופו לכדור והוא ניצל. הספר אבד כנראה עם עזיבתו החפוזה את קרקוב, ערב מלחמת העולם השנייה.

סיני התפלל בבית הכנסת בקז'ימיז', בקרבת ה"אלטה שול" שברחבת שירוקה. לפנים היה זה בית המדרש של "המגלה עמוקות" {17} שנבנה עוד במאה ה-17. בית כנסת זה ידוע גם בכינויו "אויפן בערגל" (ביידיש: על הגבעה), משום שהוא בנוי על גבעה קטנה. בתקופה מאוחרת יותר היה בית הכנסת שייך למשפחת רקובר (משפחתה של הלה) ושימש כבית כנסת פרטי, ללא עזרת נשים.
כשסיני שב לקרקוב לאחר ביקור בארץ ישראל, נשארו המתפללים במקומם בתום תפילת השבת, ישובים ליד השולחנות הארוכים באולם התפילה, ושתו בצמא את סיפוריו. סיני היה יושב במרכז השולחן ומתאר את קורותיו: מה התחדש מאז הביקור האחרון? ואת מי פגש?
הרעיון הציוני הוביל אותו פעמים רבות מקרקוב לארץ וחזרה לפולין. הוא ביסס את עצמו בארץ ישראל באמצעות רכישת קרקעות, ועשה לכך נפשות בין יהודי קרקוב. הסופר והעסקן משה סמילנסקי, שהכיר היטב את תושבי הארץ הערבים, שפתם ותרבותם, ביצע בשביל סיני את רכישת הקרקעות.
סיני שימש בבית הכנסת כגבאי לצד אהרון בוסאק, אביהם של ההיסטוריון מאיר בוסאק ("בין צללי עיר") ושל מספר השואה יוסף בוסאק ("והאיל לא נאחז בסבך"). הם שיתפו פעולה בגיוס תרומות לצורכי הקהל ובית הכנסת, והיה ביניהם הסכם בלתי כתוב שעל כל זלוטי שבוסאק יתרום, אלכסנדרוביץ' יתרום שני זלוטי.

חבר הנהלת "טאז" TOZ
בין שאר פעילויותיו נבחר סיני להנהלת "טאז" - חברה לשמירת בריאות החברה היהודית
}18} (Towarzystwo Ochrony Zdowia Ludnosci Zydowskiej). כבר בישיבה הראשונה שבה השתתף ביקש לדון במצב בריאותם של הילדים הלומדים בחדרים ובתלמודי תורה, והציע להפעיל באופן מיידי ארוחות תמחוי למשפחות עניות שלמימונן ידאג הוא אישית. תוך זמן קצר החל המבצע, ו-300 ילדים ששילמו סכומים סמליים בלבד קיבלו ארוחות צהריים.
המבצע עורר הדים רבים וכבר באותה השנה נוספו למעגל עוד 200 ילדים, והמפעל הפך לאחד מהמבצעים החשובים ביותר בקרב הקהילה היהודית בעיר. הזוג זיגמונט והלה אלכסנדרוביץ' ראו עצמם אחראים להפעלה הסדירה של מפעל הארוחות, ביקרו תדירות במטבחי בתי הספר ודאגו לתפריט הארוחות, למימון ולתשלום שכר העובדים.
ב-1935 הקימה תנועת הנוער הציונית "עקיבא", בהנהלתה של רינה מהלר-נזר, חווה חקלאית בקששוביצה (Krzeszowice), במטרה להכשיר לעבודה חקלאית את בוגרי התנועה לפני עלייתם לארץ ישראל. חברי קבוצת ההכשרה התמחו בענפי חקלאות שונים, ואת כושרם ומקצועיותם הוכיחו בעבודה במושב בית יהושע שבשרון.
סיני היה קשור לתנועת "עקיבא" באמצעות חברותו ותפקידו המרכזי במפלגת הציונים הכלליים, מפלגת האם של התנועה, ועם אברהם נוסבאום וצבי ווסרברגר, שני נדבנים נוספים מקרקוב, ביקר בחווה כדי לעמוד מקרוב על תנאי חייהם הקשים של חברי ההכשרה. לאחר שראו את המצב בחווה, שגבל בעוני, פרשו שלושת הנדבנים את חסותם על חוות ההכשרה. הם דאגו לשיפור התנאים הסניטריים, למים חמים ולרמת חיים נאותה.
ב-1937 הקימה תנועת "עקיבא" חווה חקלאית נוספת בבונרקה (Bonarka) בדרום קרקוב, גם היא בניהולה של רינה מהלר-נזר. באחד מחודשי קיץ 1937 פנה סיני להנהלת החווה וביקש לארח בה קייטנה בחסות "טאז". הקייטנות יועדו לילדים בגילאי 10-7, הסובלים מתת-תזונה ובריאות לקויה. הנהלת החווה אישרה את המפעל ללא היסוס, והקייטנה הוכתרה בהצלחה רבה. רינה מהלר-נזר מתארת את סיני כדמות מופת, אדם בעל לב רגיש האוהב את הזולת ומגיש לו עזרה במצוקותיו.
פעילותו של סיני ב"טאז" התרחבה, והוא יזם הקמת סנטוריום אזורי שבו 60 מיטות לחולי שחפת. כאות הוקרה על פעילותו הענפה נבחר סיני ליו"ר הארגון עם מותו של היו"ר ד"ר יאן לנדאו ב-1939. מלחמת העולם השנייה קטעה את המשך הפעילות.
מנחם (מוניו) וירט, חבר תנועת "עקיבא" בקרקוב, נהג לספר על נדיבותו של סיני. כאשר בא וירט למשרדו של סיני כדי להתרימו בשביל התנועה, היה סיני פותח בפניו את הכספת ואומר, "קח כמה שאתה צריך!"



סיפור זבונשין
בראשית אוקטובר 1938 הוציא משרד הפנים הפולני צו המורה לבצע בדיקה ואישור של דרכוני אזרחים פולנים השוהים מחוץ לפולין. על פי צו זה, בעלי דרכונים פולניים שלא יחדשו את תקפותם עד 29 באוקטובר 1938 לא יורשו לחזור לפולין. כעבור שלושה שבועות, ולפני תום מועד הצו, החלו שלטונות גרמניה לעצור כ-15 אלף יהודים אזרחי פולין שהתגוררו ברייך הגרמני ולגרשם לפולין. המעצרים בוצעו על ידי המשטרה הגרמנית באישון לילה, וליהודים העצורים לא ניתנה האפשרות להיפרד מקרוביהם או להסדיר את ענייניהם. הם הובלו ברכבות וברגל, יחידים ומשפחות, לגבול הפולני, ואולצו לחצות אותו בצורה בלתי חוקית בעוד המלווים הגרמנים יורים באוויר ומכים אותם. זו היתה אחת הפעולות הראשונות של טיהור גרמניה מיהודים.
עד 31 באוקטובר הגיעו לעיירת הגבול הפולנית זבונשין 5,799 מגורשים יהודים, ונאסר עליהם לעזוב את העיר. השלטונות הפולניים קיוו שריכוז המגורשים בקרבת הגבול ייאלץ בסופו של דבר את הגרמנים לאפשר להם לשוב לבתיהם בגרמניה. המגורשים התמקמו במגרש ריק בתחנת הרכבת וברחובות זבונשין, ותושבי העיר שנענו לבקשת ראש העיר סיפקו להם מים ומעט מזון. בהמשך, בסיוע ועד ההצלה של ורשה, הם שוכנו במחנה צבאי ובמבנים של טחנת הקמח השייכת ליהודי ששמו גז'יבובסקי. משהתארך המשא ומתן עם הגרמנים, הפעילו הקהילות היהודיות בפולין לחץ על הממשלה והבטיחו שיסייעו בקליטת הפליטים. עם הזמן העניקו שלטונות פולין אישורי כניסה למגורשים. חלק מהם קיבל עזרה מבני משפחה ומקהילות יהודיות ונשאר בפולין, אחרים הצליחו להגר, וחלק מהנוער פנה למחנות הכשרה של ה"חלוץ".
גם לקרקוב הגיעו קבוצות של פליטים מיהודי גרמניה. חלק גדול מבניין הגימנסיה העברית פונה והפך לאכסניה לפליטים. לפני הגעת הפליטים לקרקוב ניסה סיני לגייס תרומות כספיות מעשירי הקהילה היהודית בעיר, אך הם השיבו את פניו ריקם והסבירו שמצבם הכספי הקשה אינו מאפשר להם לתרום. סיני לא התייאש וגייס להתרמה את ארגן את נעריו מ"בורסת היתומים". הוא הודיע ב"בורסה" כי על הנערים לתרום שלושה ימי לימודים ועבודה, ולהתייצב בתחנת הרכבת בקרקוב. שם הציבו שולחנות ארוכים ועליהם השלטים:

כאן מקבלים תרומות לעזרת הפליטים היהודים מגרמניה.

ההתרמה הצליחה, ונאסף כסף רב למען הפליטים. כאשר הגיעו הפליטים לתחנת הרכבת של קרקוב פתח סיני את הכספת שלו, הוציא את כל שטרות הכסף שהיו בתוכה, ותחב את המזומנים לכיסיהם של הפליטים שאפילו את שמם לא ידע.
כעבור חודשיים, בדצמבר 1938, נבחר סיני למועצת העיר קרקוב מטעם מפלגת הציונים הכלליים עם עוד 11 מנציגי הגוש היהודי, אך הספיק לכהן בתפקידו זמן קצר בלבד עד פרוץ מלחמת העולם השנייה כעבור שמונה חודשים. פעילותו הציבורית של סיני כללה, בין השאר, ארגון חרם על סחורות גרמניות לאחר גירוש היהודים הפולנים מגרמניה באוקטובר 1938. בשל כך הוא היה בראש רשימת המבוקשים על ידי הנאצים עם כיבוש קרקוב.

העלייה לארץ ישראל
מתחילת שנות ה-1930 נהגו סיני והלה לבקר מדי שנה בארץ ישראל, והסרטיפיקטים חודשו דרך קבע. ב-1939 סיני לא חידש את הסרטיפיקט. בנו זאב, שנישא ללאה ב-1936 וחי בארץ מזה שש שנים, חש באינטואיציות החריפות שלו שמשהו רע עומד להתרחש עם השתלטות הנאצים על אירופה. הוא לא חדל להפציר באביו לחסל את עסקיו בקרקוב ובפולין ולעבור לארץ ישראל. סיני, שהיה פטריוט פולני, לא הזדרז. "מה יש למהר?" ענה לבנו בסוף 1938 ובראשית 1939. "בין כה וכה אנחנו מגיעים לביקור בראש השנה" {13.9.1939}. שיחות הטלפון והמברקים בנושא לא חדלו.
זאב לא ויתר. באפריל 1939 הוא ניגש למחלקת ההגירה המנדטורית שטיפלה באישורי כניסה לפלשתינה, וביקש לשלם 2,000 ליש"ט תמורת חידוש שני סרטיפיקטים. הפקיד היהודי סירב ואמר, "מה חושב לו אדון זיגמונט אלכסנדרוביץ'? הוא יֵשֵב לו בקרקוב אחד עשר חודשים ויבוא לארץ לחודש אחד בלבד? אינני מחדש לו את הסרטיפיקט!" זאב הפציר בו, אך הפקיד לא שעה לתחינותיו. הוא יצא המום למסדרון, הלך ובכה. שם פגש אותו פקיד אחר, מוסלמי, ושאל, "למה אדוני בוכה?" "כי נגזר על הורי למות!" ענה לו זאב. "אל תדאג אדוני", ענה לו הפקיד, "אני מכיר את חותנך, מוסא שלוש, אני כאחים אנו ועל כן מאשר אני לך את הסרטיפיקטים ללא בעיות". אמר וחתם, ושוב היו שני סרטיפיקטים בתוקף לסיני והלה אלכסנדרוביץ'. אבל סיני התעקש עדיין ולא הגיע.
בין 25-16 באוגוסט 1939 התקיים בז'נבה הקונגרס הציוני ה-21, וסיני השתתף בו כציר. רוחות המלחמה הקרבות והולכות השפיעו מאוד על הלך הרוח בקונגרס, וסיני חזר לקרקוב מיד עם תומו. ביום רביעי, 23.8.39, חתמו שרי החוץ של גרמניה ורוסיה על הסכם סודי ביניהם, הידוע כהסכם ריבנטרופ-מולוטוב {19}. ביום ראשון, 27.8.39, יומיים לאחר ששב מהקונגרס הציוני בז'נבה, ישב לו זיגמונט אלכסנדרוביץ' בבית קפה בקרקוב, שתה קפה, הרכיב את משקפי הזהב על אפו וקרא את העיתון השוויצרי "נויה ציריכר צייטונג". כשנפל מבטו על המאמר "הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – החלוקה הרביעית של פולין" {20} הכתה הכותרת בו כרעם. כפטריוט פולני שהכיר היטב את ההיסטוריה הפולנית הבין מיד מה פירוש הדבר. רק אז החל לפעול באופן מיידי.
ראשית, התקשר לתחנת הרכבת, והזמין שני כרטיסים לעיר הנמל קונסטנצה שברומניה, וממנה הפליגו האוניות לנמל חיפה. בתחנת הרכבת אמרו לו, "מצטערים, אדון אלכסנדרוביץ', אין מקומות". בזכות קשריו הטובים עם הנהלת הרכבת ופקידיה ביקש סיני, "אם אין כרטיסים לשני מקומות, הוסיפו קרון ואני אשלם עבורו". וכך היה. מיד לאחר מכן התקשר להלה ובקש שתארוז את המזוודות. הלה היתה המומה, ראש השנה עדיין היה רחוק, אבל היא השלימה. הם יצאו ברכבת לקונסטנצה, שם עלו על אונייה המפליגה לחיפה. המלחמה פרצה ביום שישי, 1.9.1939. למחרת, בשבת, קיבל סיני על האונייה שעגנה באיסטנבול את העיתון, וקרא על פלישת הגרמנים לפולין.
כעבור מספר ימים הגיעו לנמל חיפה, שם חיכה להם זאב. הלה התנצלה בפני בנה שלא הספיקה להכין את המטעמים שנהגה להביא לו בכל ביקור בארץ: "לא נורא, וילוש, כשאחזור לקרקוב אשלח לכם את כל הריבות והמרמלדות שהכנתי לכם". "ממושה, את לא מבינה?!" צחק לה זאב צחוק מר, "לעולם לא תראי עוד את קרקוב".
משפחת רקובר, אחיה של הלה ואשתו, ברחו מקטוביץ' לקרקוב, והשתכנו בדירת אלכסנדרוביץ'. ב-3.9.1939, מיד עם כיבוש העיר על ידי הגרמנים, הגיעו נציגיהם לדירת אלכסנדרוביץ' עם רשימת מבוקשים ובראשה שמו של זיגמונט אלכסנדרוביץ', שעמד בראש הארגון להחרמת על סחורות גרמניות לאחר אירועי 1938. משלא מצאוהו בדירה ונוכחו כי אינו בעיר - עזבו כלעומת שבאו.

שבע שנות חיים בארץ ישראל
הקליטה בארץ לא היתה קלה. חסרו לסיני הפירמה, הפעילות הציבורית הענפה, "טאז", הקשרים, ה"בורסה" וחניכיה - ואפילו ההרגל להכין בעצמו את הסיגריות שעישן. כאן קנו סיגריות, ולא גלגלו לבד.
הוא היה כבר אדם קשיש, לאחר התקף לב, וגם השפה העברית לא היתה שגורה בפיו. הוא דיבר עברית אשכנזית, עגה שונה מהמקובל בארץ. החרדה למה שקורה בפולין, למכריו וליהודי קרקוב לא הניחה לו.
כאן, אמנם, היו המשפחה, הנכדים, הפרדס שקנה באזור חדרה, חניכים בוגרי ה"בורסה" שעלו לארץ עוד לפני פרוץ המלחמה, ומפגשים עם ידידים מקרקוב. אך סיני חי בתחושה שאינו ממצה את יכולותיו, מלווה בחרדה בלתי פוסקת למי שנשאר בפולין. לאחר שהתאקלם במקצת ייסד בארץ עם קבוצה של אנשי ציבור את ארגון "או.ז.ע", הזהה במטרותיו ל"טאז" בפולין. באותה העת גם חברי ארגון "טאז" מפולין, שניצלו והגיעו לארצות הברית, ייסדו שם ארגון מקביל בשם "או.ז.ע". סיני יצר עמם קשר וביקש סיוע. הם נענו והעבירו לארץ סכום תמיכה קבוע, שהיה הבסיס לפעילות נרחבת ברשת מוסדות רפואיים-סוציאליים בישראל.
עם הגיעו של צבא אנדרס {21} לארץ ישראל בקיץ 1943, בדרכו לאירופה, התמנה סיני לנשיא הצלב האדום הפולני בארץ. הוא יצר קשרים עם החיילים, דאג להם לתרופות וטיפל בבעיותיהם.
ביוזמתו, ובזכות קשריו של הבן זאב עם ארגון הג'וינט {22}, שלחה המשפחה חבילות לחניכי ה"בורסה", ובהם אברהם יולי בוגר ה"בורסה" ועובד פירמת אלכסנדרוביץ', ששהו בסיביר בתקופת המלחמה. החבילות נשלחו דרך מרכזים לפליטים ובאמצעותם ניסו לאתר את הבחורים.
סיני לא שקט על שמריו וריכז מידע לגבי ניצולים בפולין. הרי כמה קטעים ממכתבים שנשלחו אליו:

אריה שוורצמר, חניך ה"בורסה" המשרת באבוקיר (מצרים) בחיל האוויר הבריטי, עומד לצאת לחזית. הוא כותב לסיני ב-24.8.1943, בעיצומה של המלחמה, שואל על הבחורים האחרים חניכי ה"בורסה", ודואג למצב בריאותו של סיני. הם כנראה נפגשו בארץ לפני כן.

יצחק קסלמן, בוגר ה"בורסה" שהגיע לארץ ב-1935, משרת בחיל התובלה הבריטי. הוא שואל על החברים וחותם "חזק ואמץ". חסר תאריך.

ישראל גיטרמן כותב ממחנה שבויים או ממחנה מעצר בגרמניה. שולח ד"ש לחברים. המכתב כנראה מצונזר וחסר תאריך.

שמונה חודשים לאחר תום המלחמה, ב-28.1.1946, כותב וילהלם שטיינר, חניך ה"בורסה" מביילסקו, שהוא משתקע במערב פולין. מבני משפחתו מצא אחות אחת בלבד. חיפש את בתו של אנטנברג והתברר לו שאשתו של אנטנברג ניצלה ועברה לאיטליה (אולי בדרך לישראל).
כעבור שלושה שבועות, ב-18.2.1946, שטיינר כותב מכתב נוסף ובו הוא מספר כך: הוא היה חייל בצבא האדום, ניצול שואה, וכעת הוא מבקר בקרקוב ומנסה לאתר ניצולים. מזכיר במכתב את רוז'ה אלכסנדרוביץ' ואת המנהל אנטנברג.

ב-3.2.1946, וכטל, חניך ה"בורסה", כותב מאנגליה ומקווה להגיע לחופשה בפלשתינה.

שנה לאחר תום המלחמה, ב-15.5.1946, אדולף וולמוט, בוגר המחזור הראשון של ה"בורסה", כותב ומספר על עצמו: עורך דין, היה במלחמה שש שנים ברוסיה וחזר עם אשתו לקרקוב. רוצה לעלות ארצה ומבקש עזרה מסיני. יש לו אח ברעננה.

סטלה כץ, אחותו של רובין גוטפרוינד שנשאר עם משפחתו בטשקנט, כותבת מרומא בדרכה לישראל. אחיה דושק ואשתו מתכוונים להגיע לישראל אך מתקשים בהשגת דרכון.

אלכס (אולק) רקובר, אחיינה של הלה, התגייס לבריגדה העברית{23} ושירת באיטליה. בתום המלחמה ביקש ממנו סיני להגיע לפולין ולחפש את שני יתומיו של דנק פרדרבר, עובד פירמת אלכסנדרוביץ'. לסיני היה מידע מדויק היכן ואצל מי נמצאים הילדים. אולק הגיע לפולין ומצא את הילדים בקרקוב. המטפלת הערירית, שטיפלה בילדים מאז היוולדם, לא רצתה להיפרד מהם. אולק ערך עמה משא ומתן ממושך ומייגע, ולבסוף הצליח לשכנע אותה למסור לידיו את הילדים. הוא חזר עמם ארצה והביא אותם לקיבוץ בית השיטה.

בחג החנוכה תש"ז (1946) השתתף סיני בהדלקת נר שישי של חנוכה במוסד לילדים ניצולי שואה. הוא התכבד בהדלקת הנרות, בירך את הילדים ונאם לפניהם. תוך כדי הנאום התמוטט ועוד באותו הלילה נפטר. יש בכך משהו סמלי: סיני נפטר בתל אביב, תוך כדי עשייה למען ילדים שאיבדו את הוריהם ומשפחותיהם, למען ילדים שהיו יקרים ללבו.

מנהג קבוע היה לזוג אלכסנדרוביץ' בביתם בקרקוב, ולאחר מכן גם בתל אביב. תמיד היו מונחות על השולחן צלחות חרסינה ובתוכן מטבעות כסף. "סבתא, למה תמיד יש מטבעות כסף בתוך הצלחות?" נהג לשאול דני, נכדה השני של הלה. "אתה יודע, דני, זה לא רק כאן בתל אביב. זה היה תמיד הנוהג אצלי ואצל סבא. תמיד התדפקו על דלתנו אנשים במצוקה וביקשו סיוע, גם בשבת וגם באמצע השבוע. בשבת איננו נוגעים בכסף, אבל גם לא משיבים ריקם את פני המבקשים. אנחנו פותחים את הדלת והמבקש נכנס, ניגש לצלחת ולוקח את המטבעות לצרכיו. זאת הסיבה, דני, למטבעות בתוך הצלחות".
הלה האריכה ימים עוד 22 שנים, ונפטרה ב-1968 בעודה עצמאית, צלולה ומטפלת בכל ענייניה ללא עזרה.
41 שנים לאחר מותו של סיני, ב-1987, הוצאה חוברת לזכרו לרגל חנוכת ספרייה על שמו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' בבית הספר היסודי וייצמן ברחובות. היוזמה לתרום לספריית בית הספר היתה של יצחק פניגר, אשר הכיר טובה לסיני. יצחק, מחנך בבית היתומים בקרקוב ובן טיפוחיו של סיני, נסתייע בסיני במימון לימודיו האקדמיים בקרקוב ובצ'כיה, ובמימון הסרטיפיקט לעלייתו לארץ. פניגר רצה באחרית ימיו להחזיר את חובו לסיני ולהנציח את שמו. סייעו בידיו אולק רקובר, אחיינה של הלה אלכסנדרוביץ', ומשפחת אלכסנדרוביץ'.