( 17.10.04 בביתו בכפר סבא)
נולדתי בקרקוב להורי שהתגוררו ליד השוק הקטן ברחובBocheńska .
אמי נפטרה בלידתי וכבר כתינוק נדדתי בין כמה משפחות. ראשית העבירו אותי למשפחה חשוכת ילדים מווייליצ'קה, שהיתה בעלת חנות בעיירה. הקשר לא הצליח ואחרי זמן מה חזרתי לקרקוב, והועברתי למשפחה שגרה ברחובMiodowa לתקופה קצרה. מהמשפחה הזאת הועברתי לבית היתומים. גרתי בבית היתומים עד שסיימתי את בית ספר העממי בן שבע הכיתות.
בית הספר היסודי שבו התחלתי ללמוד היה ברחובBocheńska , ומנהל בית הספר גר באותו רחוב בבניין מספר 6. בגיל שש, בכיתה א', נהגנו לכתוב בעט ובעיפרון. פעם נשבר לי העיפרון והתחלתי לבכות מצער. מנהל בית הספר אמר שיתן לי במתנה עט מזהב, ואז נרגעתי וזה גרם לי אושר. הייתי יתום מאם וללא אב, כי אבי גויס לצבא פולין עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. באחת הפעמים הנדירות שאבי קיבל חופשה והגיע הביתה הוא הביא לנו במתנה כיסא ילדים.
עוד לפני שמלאו לי 13 סיימתי את בית הספר היסודי ועמו את תקופת שהותי בבית היתומים, ואז עברתי ל"בורסת" היתומים ברחוב פודבז'ז'ה 6.
ה"בורסה"
מוסד ה"בורסה" הוקם עבור ילדים יהודים שסיימו בית ספר יסודי ולא היה להם מקום אחר להיות בו. הילדים הגיעו לשם בערך בגיל 13, כדי ללמוד מקצוע ולקבל בסיס לחיים.
אני הייתי בין החניכים הראשונים ב"בורסה". באותו זמן היו ב"בורסה" 20 חניכים. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שבה הוגש לנו אוכל בצלחות שעליהן היה כתוב "בורסה". במוסד מצאו שאני מתאים למקצוע הפחחות והשתלבתי בעבודה במפעל המסגרות של לרנר ברחוב Miodowa.
מנהל ה"בורסה" בחיי היום-יום היה יחזקאל אנטנברג, שעבד אז בשתי עבודות: כמנהל ה"בורסה" וגם כבנאי בבניית בית הסטודנט היהודי {42}. בנוסף היה סטודנט ולמד באוניברסיטה היייגלונית. היינו אתו ביחסים טובים, כולנו אהבנו אותו ויכולנו לדבר ולהתייעץ אתו. כשיצאנו לטיולים ולחופשות הקיץ הוא דאג לכל מחסורנו. באחת הפעמים הוא נסע לגרמניה וביקר במוזיאון, והביא עמו משם פסל במתנה.
בשבתות היינו חופשיים ללכת לאן שרצינו. מי שהיתה לו משפחה, אמא או אבא, הלך לבקר אותם. ילדים כמוני לא הלכו לבקר אף אחד כי לא היתה להם משפחה. למרות שלא היינו דתיים מאוד הלכנו בשבתות להתפלל ב"טמפל", כדי לפגוש את הבנות שהתפללו שם. בשבת אחרי ארוחת הצהריים התקיימו חוגים ללימוד עברית ומוסיקה, ואחר הצהריים הלכנו לראות משחקי כדורגל במגרש של "מכבי" קרקוב. המגרש היה בין רחוב דיטלובסקה לרחובKoltek ונהר ויסלה. כדי לקבל כרטיס בחינם היה צריך ללכת בקבוצות, וכך הלכנו בצורה מסודרת למגרש הכדורגל. אני זוכר שפעם הגיעו לשחק במגרש "מכבי" קבוצות מארץ ישראל. תקופה מסוימת הייתי חבר בתנועת הנוער ""השומר הצעיר"" ברחוב Długa, אבל אחר כך הפסקתי ללכת לשם.
הטיולים
אחת ההנאות הגדולות ביותר היתה היציאה לטיולים ולנופש בחופשת הקיץ. אחד המקומות הפופולריים היה רבקה (Rabka). שכרנו מקום מגורים אצל גוי בעל מכוורת, ואכלנו הרבה אגרס הדומה במראהו לענבים. אני אהבתי ללכת וניצלתי כל הזדמנות להליכה ברגל. הלכתי מרבקה לזקופנה וזה לא היה משהו יוצא דופן, כך היה אז מקובל.
בתקופת הנופש עבדנו קצת במשק של האיכר, ואצלו ראיתי בפעם הראשונה תרנגולת. אהבתי במיוחד לקחת ביצה מיד לאחר שהתרנגולת הטילה אותה, לעשות חור בקליפת הביצה ולשתות את תוכנה.
היינו חופשיים והיתה תחושה של חופש, לא אמרו לנו מה לעשות וכל אחד הלך לפי נטיותיו.
ברבקה חיו יהודים ופעם פגשנו שם חזן ששר שיר, ואת השיר הזה זכרתי וזימזמתי במשך שנים.
היכרותי עם זיגמונט אלכסנדרוביץ'
הכוח המניע מאחורי המוסד היה סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'. הוא הגיע בכל יום ל"בורסה", שאל אותנו שאלות כמו מה שלומנו, מה אנחנו עושים ואיך בעבודה ובלימודים. ביום ההולדת הראשון שלי ב"בורסה" אלכסנדרוביץ' נתן לי במתנה שעון.
הוא גר עם משפחתו ברחוב גרטרודה, ובימי ראשון כשהמשפחה יצאה מהבית ולא רצתה להשאירו ריק ביקשו ממני שאשמור על הבית. הייתי ביחסים טובים אתו עד שעזבתי. לפעמים ביקרתי אותו בחנות הגדולה שלו בפינת Dluga 1.
היציאה מה"בורסה"
משך השהות ב"בורסה" היה שלוש שנים, שבהן החניכים למדו מקצוע באופן מעשי ותיאורטי. עם סיום הלימודים כל אחד פנה לגורלו. כך גם היה אתי: עזבתי ושכרתי חדר באמצעות מודעה להשכרת חדרים.
המעסיק שלי, לרנר, קיבל אז עבודה גדולה בשדה התעופה של קרקוב, והציע לי להמשיך לעבוד אתו בשדה התעופה. קיבלתי את ההצעה והמשכתי לעבוד אתו עוד תקופה מסוימת.
כשהגעתי לגיל 21, התלבטתי מאוד מה לעשות בחיי. לא ידעתי מה להחליט: האם להתגייס לצבא הפולני ולשרת שנתיים כמקובל, או לעלות לארץ דרך מעבר הגבול עם רומניה? לבסוף החלטתי להתגייס לפני העלייה לארץ, וכך עשיתי. התגייסתי ושירתתי שנתיים.
העלייה לארץ ישראל
לאחר שהשתחררתי מהצבא החלטתי לעלות לארץ ישראל, אבל זה היה מסובך ויקר מאוד. באתי אל אלכסנדרוביץ' וביקשתי שיעזור לי. היה אז קשה להשיג סרטיפיקטים וקשה מאוד לשלם תמורתם, כי הם היו יקרים מאוד - אלף ליש"ט. אלכסנדרוביץ' הביא את הכסף, סידר את כל הסידורים הדרושים ונתן לי את הכרטיס. נסעתי ברכבת לטריאסט באיטליה, ומשם הפלגנו באונייה לחיפה. הגעתי לארץ ב-1935, בגיל 24.
בארץ לא היה לי אף קרוב משפחה, אבל היו כאן כבר חברים מה"בורסה" והם קיבלו אותי. הצטרפתי לדירה שכורה שבה הם גרו, מצאתי עבודה והתחלתי לחיות. אחרי העבודה נפגשתי עם החברים מה"בורסה", בילינו ושיחקנו קלפים ביחד.
קבוצת בוגרים בארץ-ישראל 1935. ראשון משמאל בשורה השניה: בנימין הויברגר
פגשתי את אלכסנדרוביץ' פעמים רבות אחרי שעליתי ארצה. הוא היה מגיע לביקורים בארץ, ואני נהגתי לקבל את פניו בנמל יפו.
אלכסנדרוביץ' נפטר ב-1946 והוא קבור בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל אביב. לאורך השנים הלכנו לאזכרות ביום השנה למותו, וכך גם פגשנו אחד את השני.
נולדתי בקרקוב להורי שהתגוררו ליד השוק הקטן ברחובBocheńska .
אמי נפטרה בלידתי וכבר כתינוק נדדתי בין כמה משפחות. ראשית העבירו אותי למשפחה חשוכת ילדים מווייליצ'קה, שהיתה בעלת חנות בעיירה. הקשר לא הצליח ואחרי זמן מה חזרתי לקרקוב, והועברתי למשפחה שגרה ברחובMiodowa לתקופה קצרה. מהמשפחה הזאת הועברתי לבית היתומים. גרתי בבית היתומים עד שסיימתי את בית ספר העממי בן שבע הכיתות.
בית הספר היסודי שבו התחלתי ללמוד היה ברחובBocheńska , ומנהל בית הספר גר באותו רחוב בבניין מספר 6. בגיל שש, בכיתה א', נהגנו לכתוב בעט ובעיפרון. פעם נשבר לי העיפרון והתחלתי לבכות מצער. מנהל בית הספר אמר שיתן לי במתנה עט מזהב, ואז נרגעתי וזה גרם לי אושר. הייתי יתום מאם וללא אב, כי אבי גויס לצבא פולין עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. באחת הפעמים הנדירות שאבי קיבל חופשה והגיע הביתה הוא הביא לנו במתנה כיסא ילדים.
עוד לפני שמלאו לי 13 סיימתי את בית הספר היסודי ועמו את תקופת שהותי בבית היתומים, ואז עברתי ל"בורסת" היתומים ברחוב פודבז'ז'ה 6.
ה"בורסה"
מוסד ה"בורסה" הוקם עבור ילדים יהודים שסיימו בית ספר יסודי ולא היה להם מקום אחר להיות בו. הילדים הגיעו לשם בערך בגיל 13, כדי ללמוד מקצוע ולקבל בסיס לחיים.
אני הייתי בין החניכים הראשונים ב"בורסה". באותו זמן היו ב"בורסה" 20 חניכים. אני עוד זוכר את הפעם הראשונה שבה הוגש לנו אוכל בצלחות שעליהן היה כתוב "בורסה". במוסד מצאו שאני מתאים למקצוע הפחחות והשתלבתי בעבודה במפעל המסגרות של לרנר ברחוב Miodowa.
מנהל ה"בורסה" בחיי היום-יום היה יחזקאל אנטנברג, שעבד אז בשתי עבודות: כמנהל ה"בורסה" וגם כבנאי בבניית בית הסטודנט היהודי {42}. בנוסף היה סטודנט ולמד באוניברסיטה היייגלונית. היינו אתו ביחסים טובים, כולנו אהבנו אותו ויכולנו לדבר ולהתייעץ אתו. כשיצאנו לטיולים ולחופשות הקיץ הוא דאג לכל מחסורנו. באחת הפעמים הוא נסע לגרמניה וביקר במוזיאון, והביא עמו משם פסל במתנה.
בשבתות היינו חופשיים ללכת לאן שרצינו. מי שהיתה לו משפחה, אמא או אבא, הלך לבקר אותם. ילדים כמוני לא הלכו לבקר אף אחד כי לא היתה להם משפחה. למרות שלא היינו דתיים מאוד הלכנו בשבתות להתפלל ב"טמפל", כדי לפגוש את הבנות שהתפללו שם. בשבת אחרי ארוחת הצהריים התקיימו חוגים ללימוד עברית ומוסיקה, ואחר הצהריים הלכנו לראות משחקי כדורגל במגרש של "מכבי" קרקוב. המגרש היה בין רחוב דיטלובסקה לרחובKoltek ונהר ויסלה. כדי לקבל כרטיס בחינם היה צריך ללכת בקבוצות, וכך הלכנו בצורה מסודרת למגרש הכדורגל. אני זוכר שפעם הגיעו לשחק במגרש "מכבי" קבוצות מארץ ישראל. תקופה מסוימת הייתי חבר בתנועת הנוער ""השומר הצעיר"" ברחוב Długa, אבל אחר כך הפסקתי ללכת לשם.
הטיולים
אחת ההנאות הגדולות ביותר היתה היציאה לטיולים ולנופש בחופשת הקיץ. אחד המקומות הפופולריים היה רבקה (Rabka). שכרנו מקום מגורים אצל גוי בעל מכוורת, ואכלנו הרבה אגרס הדומה במראהו לענבים. אני אהבתי ללכת וניצלתי כל הזדמנות להליכה ברגל. הלכתי מרבקה לזקופנה וזה לא היה משהו יוצא דופן, כך היה אז מקובל.
בתקופת הנופש עבדנו קצת במשק של האיכר, ואצלו ראיתי בפעם הראשונה תרנגולת. אהבתי במיוחד לקחת ביצה מיד לאחר שהתרנגולת הטילה אותה, לעשות חור בקליפת הביצה ולשתות את תוכנה.
היינו חופשיים והיתה תחושה של חופש, לא אמרו לנו מה לעשות וכל אחד הלך לפי נטיותיו.
ברבקה חיו יהודים ופעם פגשנו שם חזן ששר שיר, ואת השיר הזה זכרתי וזימזמתי במשך שנים.
היכרותי עם זיגמונט אלכסנדרוביץ'
הכוח המניע מאחורי המוסד היה סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'. הוא הגיע בכל יום ל"בורסה", שאל אותנו שאלות כמו מה שלומנו, מה אנחנו עושים ואיך בעבודה ובלימודים. ביום ההולדת הראשון שלי ב"בורסה" אלכסנדרוביץ' נתן לי במתנה שעון.
הוא גר עם משפחתו ברחוב גרטרודה, ובימי ראשון כשהמשפחה יצאה מהבית ולא רצתה להשאירו ריק ביקשו ממני שאשמור על הבית. הייתי ביחסים טובים אתו עד שעזבתי. לפעמים ביקרתי אותו בחנות הגדולה שלו בפינת Dluga 1.
היציאה מה"בורסה"
משך השהות ב"בורסה" היה שלוש שנים, שבהן החניכים למדו מקצוע באופן מעשי ותיאורטי. עם סיום הלימודים כל אחד פנה לגורלו. כך גם היה אתי: עזבתי ושכרתי חדר באמצעות מודעה להשכרת חדרים.
המעסיק שלי, לרנר, קיבל אז עבודה גדולה בשדה התעופה של קרקוב, והציע לי להמשיך לעבוד אתו בשדה התעופה. קיבלתי את ההצעה והמשכתי לעבוד אתו עוד תקופה מסוימת.
כשהגעתי לגיל 21, התלבטתי מאוד מה לעשות בחיי. לא ידעתי מה להחליט: האם להתגייס לצבא הפולני ולשרת שנתיים כמקובל, או לעלות לארץ דרך מעבר הגבול עם רומניה? לבסוף החלטתי להתגייס לפני העלייה לארץ, וכך עשיתי. התגייסתי ושירתתי שנתיים.
העלייה לארץ ישראל
לאחר שהשתחררתי מהצבא החלטתי לעלות לארץ ישראל, אבל זה היה מסובך ויקר מאוד. באתי אל אלכסנדרוביץ' וביקשתי שיעזור לי. היה אז קשה להשיג סרטיפיקטים וקשה מאוד לשלם תמורתם, כי הם היו יקרים מאוד - אלף ליש"ט. אלכסנדרוביץ' הביא את הכסף, סידר את כל הסידורים הדרושים ונתן לי את הכרטיס. נסעתי ברכבת לטריאסט באיטליה, ומשם הפלגנו באונייה לחיפה. הגעתי לארץ ב-1935, בגיל 24.
בארץ לא היה לי אף קרוב משפחה, אבל היו כאן כבר חברים מה"בורסה" והם קיבלו אותי. הצטרפתי לדירה שכורה שבה הם גרו, מצאתי עבודה והתחלתי לחיות. אחרי העבודה נפגשתי עם החברים מה"בורסה", בילינו ושיחקנו קלפים ביחד.
קבוצת בוגרים בארץ-ישראל 1935. ראשון משמאל בשורה השניה: בנימין הויברגרפגשתי את אלכסנדרוביץ' פעמים רבות אחרי שעליתי ארצה. הוא היה מגיע לביקורים בארץ, ואני נהגתי לקבל את פניו בנמל יפו.
אלכסנדרוביץ' נפטר ב-1946 והוא קבור בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל אביב. לאורך השנים הלכנו לאזכרות ביום השנה למותו, וכך גם פגשנו אחד את השני.
