הסיפור הזה מיועד למסיירים ברחבי פולין ובעיר קרקוב, וללומדים ולמתעניינים בחיים היהודיים בפולין ובקרקוב בתקופה שלפני שואת היהודים באירופה.
בשעה שאתם מסיירים בקרקוב אל תחמיצו את ההליכה לאורך רחוב פודבז'ז'ה, מהגימנסיה העברית לכיוון בית כנסת ה "טמפל". עצרו בחזית הבניין שברחוב פודבז'ז'ה 6 Podbrzezie לפני שלט נחושת עם תבליט דיוקנו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ', ובו כתוב בעברית ובפולנית:
שלט הזכרון ל"בורסה" ולסיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'
זה סיפור מופלא שהתרחש בקרקוב בין שתי מלחמות עולם של המאה ה - 20 והוא מספר על עשייה חינוכית בעלת ערכים אוניברסליים וברוח ערכי הציונות.
בבניין זה חינכו והדריכו נערים יהודים יתומים לעצמאות אישית ומקצועית, כדי שיוכלו להתקיים בכבוד. כאן השתדלו למצוא תחליף לידה המלטפת והמנחמת של האם ולחיבוקו של האב, כאן לימדו את הנערים להתאמץ ולהאבק גם כשהתנאים קשים, להיות נחושים ואמיצים ולעבור את משוכות החיים בהצלחה. כאן כיוונו אותם ללימוד מקצוע מתאים, כדי שיוכלו לחיות בכבוד בכל מקום וכאן הכשירו אותם לעלייה לארץ ישראל .
לא כולם שרדו את התופת. חלקם, אלה שהיו ב "בורסה" עם פרוץ מלחמת העולםהשנייה ולא מצאו מפלט ומקלט, נשלחו עם מנהלם ומחנכם יחזקאל אנטנברג לגטו בפודגוז'ה ומשם לפלשוב, וגורלם אינו ידוע. המחנך הדגול
והמסור עצמו נספה במחנה מטהאוזן.
הסיפורים והעובדות המובאים כאן נאספו ברובם מתוך ראיונות עם תשעה מחניכי ה "בורסה"החיים בישראל, עם אחד מהמרצים שלימד שם תקופה קצרה, עם בני משפחת אלכסנדרוביץ' ואחרים הקרובים לנושא. הראיונות,
עדויות אישיות, עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, ואמנם זכינו וצלח בידינו.
לאה, כלתו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' ואשתו של בנו יחידו זאב (וילק), יוסי, דני, סיני ורחל נכדיו - הם שיזמו עבודה זו, כדי להנציח את פועלו המיוחד של סבם ולספר את הסיפור שטרם סופר.
החזרה לשורשים הפולניים לא הייתה טבעית לנכדיו של סיני, ונמשכה שנים ארוכות. זאב הפולני נשא בשנת 1936 לאשה את לאה, בת למשפחת שלוש הידועה והוותיקה שמוצאה מאלג'יריה, ששורשיה נטועים היטב בישוב - ביפו , בנווה צדק ובתל - אביב - עוד מהמאה ה - 19 , הנכדים, צברים ילידי הארץ, ראו עצמם יותר כחלק ממשפחת שלוש. הם הזדהו עם הישראליות יותר מאשר עם ענף המשפחה הפולני הרחוק, הזר והגלותי. יידיש ? פולנית ? בכל פעם שנשמעו מילים בפולנית, למשל, "דובז 'הוגלונדה " - אתה נראה טוב - היו הילדים פורצים בצחוק מתגלגל.
הם התקרבו לאביהם זאב בעיקר בשנות זקנתו. הוא עצמו חש זר ויוצא דופן בישראל אף שחי בה קרוב ל - 60 שנה. התקרבות בניו לשורשיהם הפולניים התרחשה רק בהתבגרם. באותם רגעי קרבה נפתח זאב בפני ילדיו ואמר
בתסכול : "מה הייחוס של הדור הגדל כאן בארץ ? הם נולדו וגדלו כאן. הם לא עשו עלייה, אני עשיתי עלייה ! אז מה הייחוס שלהם ? שהם אכלו פלאפל יותר ממני ?"
סיני התוודע לשייכות הפולנית המיוחדת שלו ב - 1970 באחד הימים הראשונים לעבודתו בספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב הגיעו לחדרו מר בראונר וגברת וירט, הספרנים הוותיקים שמוצאם מקרקוב, כדי לגלות מי נושא את השם אלכסנדרוביץ', המכובד והידוע מקרקוב. השיחה עוררה את התעניינותו של סיני והוא החל בחקר העבר הרחוק ובקשרי המשפחה הפולניים. ב - 1987 הוא ערך, ביוזמת המשפחה, חוברת להנצחת סבו ופועלו ב "בורסה", לרגל חנוכת ספרייה על שם סיני אלכסנדרוביץ ' בבית הספר היסודי ע "ש וייצמן ברחובות.
דני התוודע לשורשיו הפולניים עוד משחר ילדותו, דרך סיפוריהם על קרקוב של סבתא הלה ואביו זאב, ובהם סיפורים על סבא זיגמונט, ה "בורסה", העלייה לארץ ישראל וקרקוב היהודית. אולם רק בשנים האחרונות, עם הצטרפותו הפעילה לארגון יוצאי קרקוב, האמונה בתחייתה של קהילת קרקוב היהודית ואמונתו בכך שרובו של העם היהודי חי בגולה ושם יישאר, ניעור בו הדחף החזק לעשות כל שניתן כדי לספר את סיפורה של יהדות קרקוב לאורך הדורות, ולהנציח את זכרה ופועלה.
רחל, בתם היחידה של זאב ולאה, איננה זוכרת שאביה דיבר עמה בהרחבה על העבר בקרקוב. אולי היתה זו תוצאה של יחסם המתנכר של הצברים כלפי כל מה שקשור בגולה. אפילו הסבתא, אצלה אכלו הנכדים בצהרי כלשבת , לא העלתה זכרונות. הקשר לעבר המשפחתי, עבור רחל, התבטא במשפחת שלוש בלבד. בעת סיור השורשים של המשפחה בקרקוב 1993 ובעומדה מול הבית, בו התגוררו סבה וסבתה - רק אז תפסה את מלוא עומק חסרון השורשים הפולניים.
יוסי, הבכור, היה האחרון מבין האחים שהתקרב למורשת המשפחתית. אמנם, עוד בשנות ה - 1960 המוקדמות, כשהיה בן 25 ולמד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, פגש יוסי קבוצת אנשים מקרקוב שהקימה לאחר המלחמה את "אגודת קרקובה חדשה" New Krakow Society במפגשיו עמם שמע סיפורי נסים ונפלאות על סבא סיני, נדבנותו ועזרתו לזולת. אולם ההתעניינות האמיתית בעברו הפולני התעוררה בו רק לאחר נסיעתו הראשונה לקרקוב ב - 1994 לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בפולין. בנסיעה זו נוכח ביופייה של העיר ופגש שניים מקרובי המשפחה ששרדו את השואה. ההתרגשות חוללה בו שינוי, ומעתה חש הזדהות גדולה עם מורשת המשפחה. כיום הוא רואה בעבודתו החינוכית באוניברסיטאות, בחברת טבע ובחברות אחרות את המשך החזון של סבו.
דני ביקש מאביו זאב (וילק,בפי ידידיו) לנסוע עם המשפחה לקרקוב ולהדריכם באתרי ילדותו ובחרותו. זאב סירב. "אני זוכר את קרקוב היהודית. את ערבי שבת, עת החנויות נסגרו והמוני אדם נהרו ברחובות העיר לבתי הכנסת. מה נותר מכך היום ? ". לאחר פטירת זאב 1992 החליטה המשפחה לערוך טיול שורשים משפחתי בקרקוב, ובאוגוסט 1993 הגיעה לעיר בפעם הראשונה, טיילה ברחובות, ביקרה בבתים הקשורים לזיכרונות המשפחתיים ונפגשה עם קרובי משפחה מקומיים.
האדם האחד - עשר
העיסוק במפעלו של הסב קרם עור וגידים רק ב - ,1994 עם נסיעתו של יוסי לקרקוב לטפל בנכסי המשפחה. כשהגיע לבניין בבעלות המשפחה ברחוב Pijarska 3 בקרקוב העתיקה, בית מיוחד ביופיו, היתה דלת הכניסה סגורה. כעשרה אנשים יצאו מהבניין כשעמד שם, אבל טרקו את הדלת לפני שיוסי הצליח להיכנס.
האדם האחד - עשר שיצא מהבניין השאיר את הדלת פתוחה, ויוסי נכנס פנימה והחל לצלם את חדר המדרגות. האיש, שראה אותו מצלם, פתח בשיחה ושאל בפולנית מה מעשיו. הוא חשב כנראה שיוסי מחפש מלון. כדי להתגבר על בעיית השפה הוציא יוסי כרטיס ביקור והראה לו את שמו - אלכסנדרוביץ '. האיש הביט בכרטיס ונדהם: הוא לא ראה מישהו ממשפחת אלכסנדרוביץ' כבר יותר מ - 40 שנה ! לפגישה שהתקיימה מאוחר יותר עם אותו אדם (דודציק שמו) הגיע יוסי בלוויית קרובת משפחה, ששימשה כמתורגמנית. דודציק סיפר כי לאחר המלחמה קיבל את דירתו שבקומה העליונה מרוז'ה, אחותו של סיני אלכסנדרוביץ', שחזרה לאחר תום המלחמה מקזחסטן לקרקוב וניהלה את העסק המשפחתי. דודציק עבד בפירמת אלכסנדרוביץ' בתקופת המלחמה, ונשאר לעבוד בה עד לסגירתה של הפירמה בתקופה הקומוניסטית 1952
דודציק הראה ליוסי את הקטלוגים של הפירמה (אותם שמר כל אותן השנים) וסיפר על יאן סליבה, עובד נוסף מפירמת אלכסנדרוביץ', שעבד שם עוד בתקופתו של סבא סיני ועדיין בחיים. בהמשך התקשר אליו ותיאם עמו פגישה. סליבה, אז כבן ,90 הגיע נרגש כולו ואמר שהוא שמח מאוד לפגוש בן למשפחת אלכסנדרוביץ'. הוא דיבר על מעסיקו סיני אלכסנדרוביץ' כעל אדם קדוש שלא הפלה בין עובדיו היהודים לפולנים, וטיפל בכולם ביד נדיבה. המפגש עורר התרגשות גדולה וחימם את הלב.
עם שובו לישראל שיתף יוסי את משפחתו בחוויותיו המרגשות והראה את הצילומים שצילם בקרקוב. המשפחה החליטה לחדש את המפגשים עם חניכי ה "בורסה" שהיו מתקיימים מפעם לפעם בביתם של זאב ולאה, מיום
השנה למותו של סיני ועד מותו של זאב ב - .1992
התכנסות חניכי ה "בורסה" בביתם של זאב ולאה אלכסנדרוביץ ',1980
לעיר קרקוב - או קראקא - מקום מיוחד בתולדות עם ישראל באירופה. לעיר עבר היסטורי מרשים לא רק כבירת פולין במשך מאות בשנים - אלא גם כמקום ריכוז של גאוני הלכה ולימוד תורני. בין השמות הבולטים: הרמ"א וממשיכיהם - ר' נתן נטע שפירא ("המגלה עמוקות"), ר' יואל סירקיס ("בית חדש"), ר' גרשון שאול יום - טוב ליפמן ("תוספות יום -טוב") ואחרים. בקז'ימיז' הוקם בית הדפוס העברי הראשון בפולין ודפוסי קראקא נודעו בכל רחבי העולם היהודי.
ראשית היישוב היהודי בקרקוב היה בתקופת המלך קז'ימיז' הגדול, אשר ייסד ב - 1335 עיר חדשה סמוך לקרקוב, וקרא לה על שמו - קז'ימיז'. לעיר הגיעו יהודים, פליטי רדיפות ממדינות אחרות, בעלי נסיון בעסקי כספים, במסחר ובתעשייה, אשר הוזמנו על ידי מלכי פולין להקים את היסוד העירוני הדרוש לפיתוח הארץ. גם בקז'ימיז' במשך מאות בשנים סבלו היהודים משנאה ומפרעות מבית, ומפלישות של כובשים זרים (ביניהם השבדים) מחוץ. אולם הם החזיקו מעמד עד לצירוף העיר לממלכה האוסטרית, בשלהי המאה ה - 18 .
קז'ימיז' במאה ה - 19
השלטון האוסטרי הביא לתנופת בנייה ושיקום. נפרצו רחובות, נסללו מדרכות והעיר היהודית בקז'ימיז' התרחבה. על הוויסלה נמתח גשר קבוע, הוטל איסור על בניית בתי עץ, בתי הקברות סולקו מחצרות הכנסיות, נסגר בית הקברות שליד בית הכנסת של הרמ"א והוקצה שטח חדש לבית עלמין בסוף רחוב מיודובה. כן בוטלו הגבלות המסחר על יהודים בקרקוב, ותוך זמן קצר נפתחו בעיר כ - 300 בתי עסק חדשים. ב - 1804 נמנו בקז'ימיז' 4,300 יהודים [1]
בימי מלחמות נפוליאון סבלה העיר נזקים מידי הצבא הרוסי, והיציבות שבה אליה רק לאחר קונגרס וינה, בו נקבע שקרקוב תהפוך לרפובליקת חסות אוסטרית. בתקופת הרפובליקה - 1815 - 1846 - נפתחו בפני היהודים אפיקי השתלבות באוכלוסייה הפולנית. בית ספר יהודי כללי נפתח בבניין עיריית קז'ימיז' [2] המודרניות וההשכלה קרצו לנוער, והחל מ - 1812 יכלו היהודים להתגורר בכל מקום בקרקוב - בתנאי שיהיו "מתוקנים" בלבושם ובחינוכם. עם זאת, ב - 1840 היו רק 200 יהודים "מתוקנים", שכן היה זה עדיין חטא גדול לנטוש את המסורת.
השוק החדש בקז'ימיז
צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930
יהודים בכיכר הסוקניצה
צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930
צעיר חרדי בגני פלנטי
שורשיה של משפחת אלכסנדרוביץ' נטועים בקרקוב זה דורות רבים, וידועים מ-1807.
ב-1789 הוציא הקיסר האוסטרי יוזף השני תקנה לפיה חייב כל נתין בקיסרות להוסיף שם משפחה על שמו הפרטי. קרקוב היתה חלק מהקיסרות האוסטרית, והתקנה חלה גם על כל תושביה. עד אז שמו של אדם היה מורכב משמו הפרטי ומשמו של אביו, וכך נוצר השם אלכסנדרוביץ' - כלומר בנו של אלכסנדר. השם אלכסנדר היה נדיר בקרב היהודים, והראשון מבני משפחת אלכסנדרוביץ' הידוע בשם זה הוא יוזף אלכסנדרוביץ' (1845-1782). בוועד הקהילה של קז'ימיז' היה ספר רישום לידות, פטירות, נישואין, מקצועות וכתובות, ובספר זה נרשמו כסוחרים יוזף ודובז'יץ אלכסנדרוביץ', עם לידת בנם מנשה ב-1818.
למנשה נולדו ארבעה בנים: יוזף, דוד, וולף ופיליפ, ומהם נוצרו שלושת ענפי המשפחה. סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' הוא נצר לענף המשפחתי שהתפתח מוולף (זאב) אלכסנדרוביץ' (1888-1851). וולף נשא לאשה את רגינה (רבקה) (1940-1853), בתו של סלומון הירש, בעל פונדק מטארנוב, ונולדו להם שני בנים ושלוש בנות: סיני זיגמונט, דורה, לאונורה, רוז'ה ודוד. לבד מרוז'ה שלא נישאה מעולם, כל ילדיו של וולף נישאו לבני זוג ממשפחות מכובדות בקרקוב. וולף נפטר בגיל 37, והותיר אחריו אלמנה צעירה בת 35 מטופלת בחמישה ילדים שהגדול שבהם בן 11, ובתינוק שזה עתה נולד.
אזור המגורים של משפחת אלכסנדרוביץ' בקרקוב
מפקדי אוכלוסין נערכו בקרקוב במרוצת המאה ה-19. במפקד אוכלוסין שנערך בקז'ימיז' ב-1804 נמנו בעיר היהודית 207 בניינים מתוך 1,772 הבניינים שבעיר קרקוב (11.7%). אולם שיעור האוכלוסייה היהודית מכלל אוכלוסיית קרקוב הגיע ל- 16.7% {8}, משום שצפיפות הדיור היתה גבוהה יותר בקרב היהודים.
יוזף ודובז'יץ אלכסנדרוביץ' התגוררו עם הולדת בנם מנשה בבניין בן שלוש קומות בבית מספר 203 {9} בקז'ימיז'. המשפחה התגוררה בבניין במשך שלושה דורות, עד הולדת נכדתו של מנשה, אז העתיקה המשפחה את מגוריה לבניין בן שלוש דירות בבית מספר 169 {10} ,הצמוד לבית הכנסת איזק - בניין מספר 168.
בכתובת החדשה גר מנשה ונרשם כאלמן בן 63, סוחר מוצרי מזון. בדירה הסמוכה גר בנו בן ה-36 יוזף עם משפחתו, ובדירה השלישית גר אחיו של מנשה, ישראל אליעז, סוכן מכירות בן 60, עם משפחתו.
יעקב בן יוזף, נכדו של מנשה, יצא בשנות ה-70 של המאה ה-19 מהאזור היהודי הצפוף בקז'ימיז', ועבר לרחוב דיטלובסקה (Dietłowska) באזור סטרדום (Stradom) שממול גבעת הוואוול, מקום מושב מלכי פולין מתקופת היות קרקוב עיר הבירה.
בשנות ה-90 של המאה ה-19 המשיך יעקב בנדודיו ועבר לרחוב קולטק (Koltek), ובכך התקרב עוד יותר לארמון המלוכה. במשך השנים קנה שני בתי דירות ממשפחת מצגר ברחוב ברנרדינסקה 11, 10 (Bernardyńska) פינת סמוצ'ה (Smocza).
פיליפ, בנו השני של מנשה, עבר עם משפחתו מקז'ימיז' לפודגוז'ה (Podgorze) שמעבר לנהר הוויסלה, והתקדם כסוכן נדל"ן גדול ובעלים של בית ספינת דגל {11} שליד הגשר Przy Moscie 1. עם השנים נהרס הגשר הישן, ובמקומו נבנה במקום אחר גשר חדש.
לאחר פטירתו של וולף, צעיר בניו של מנשה, בשנת 1888 עברו אלמנתו רגינה וילדיו להתגורר באזור הצפוני של קרקוב. עם התבססותו הכלכלית התגורר סיני זיגמונט, בנו הבכור של וולף, בדירה ברחוב גרטרודה 8 (Gertrudy). דוד, אחיו ובן הזקונים של המשפחה, התגורר בדירה בבניין שהיה כולו בבעלות משפחת אלכסנדרוביץ', ברחוב ביסקופיה 4 (Biskupia).
קטלוג דוגמאות נייר של בית המסחר
בית המסחר היה ממוקם בקומת הקרקע של הבניין המפואר (המכונה "הבית מתחת לגלובוס") של לשכת המסחר והתעשייה במרכז קרקוב, בפינת הרחובות דלוגה 1 (Dluga) ובשטובה 11 Basztowa) ).
"הבית מתחת לגלובוס", מקום חנות בית המסחר בקרן הרחובות בשטובה ודלוגה
בראשית דרכו ריכז סיני את כל המידע העסקי על פתקים שהחזיק בכיסיו, אך משתפחו הכיסים והעסק התפתח הבין שעליו לעבור לרישום מסודר ומאורגן. הוא קיבל לעבודה את שמואל הורוביץ, בוגר בית הספר למסחר, ושילם לו משכורת הגונה. הורוביץ המוכשר ארגן את העסק מבחינה אדמיניסטרטיבית וניהל תכתובת מסודרת. רעיונותיו של סיני והארגון והסדר של הורוביץ הביאו להתפתחות וקידום הפירמה.
דוד, בן הזקונים, עזר עוד כילד לאחיו סיני בעבודתו בפירמת אלכסנדרוביץ', אך הצטרף כשותף הרבה יותר מאוחר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס דוד לצבא האוסטרי ונפל בשבי בחזית האיטלקית. עם שחרורו בתום המלחמה שב לקרקוב, ובתחנת הרכבת קיבל את פניו סיני והציע לו שותפות בעסק המתפתח. דוד נענה להזמנה והעסק זינק קדימה.
שני האחים הגדילו והרחיבו את עסקי הנייר, והפכו את בית המסחר הסיטונאי לנייר לגדול שבפולין, בעל סניפים בכל רחבי המדינה. פולין העצמאית העניקה הזדמנויות חדשות לשני האחים כשותפים שווים ורשמיים בפירמה, אך רק ב-1930 שונה באופן רשמי שמה של הפירמה ל"ר. אלכסנדרוביץ' ובניה".
בבית העסק בקרקוב עבדו כ-60 עובדים, יהודים ופולנים נוצרים כאחת, ויחס המנהלים אליהם היה שווה והוגן. בין העובדים היהודים היה דנק (דוד) פרדרבר (Verderber), מנהל בית המסחר, יליד 1902, אשר החל לעבוד בעסק בהיותו כבן 20. דנק המשיך לעבוד בו גם לאחר כיבוש קרקוב על ידי הגרמנים והשתלטותם על עסקים של יהודים, ובהם גם פירמת אלכסנדרוביץ'. למרות ההשתלטות המשיך דנק לעבוד תחת הנאצים ולנהל את הפירמה עבורם. במארס 1941 הוכרחו יהודי קרקוב לעבור לגטו בשכונת פודגוז'ה, אך דנק, שהתגורר עם אשתו ושני בניו בדירה בגטו ברחוב יוזפינסקה, המשיך לעבוד בפירמה. קיזל, מנהל ("קומיסר") העסק מטעם הנאצים, דאג לספק לדנק תעודת עבודה וליווי יומי צמוד מהגטו לפירמה ובחזרה. דנק דאג שגם רגינה (רבקה) אשתו תקבל תעודת עבודה, שהיתה כמו "ביטוח חיים", והיא עבדה שם בהנהלת חשבונות. אולם בשלב מאוחר במלחמה נשלחו דנק ואשתו למחנות ריכוז ונספו שם. בבית העסק עבדו גם שניים מאחיו של דנק.
יאן סליבה (Jan Śliwa) היה עובד פולני נוצרי. הוא זוכר כי החל לעבוד בפירמה אלכסנדרוביץ' ב-1.4.1930, בחנות של אם המשפחה רגינה ברחוב דלוגה פינת בשטובה. יחד עמו התקבל לעבודה במחסני הסחורות של האחים אלכסנדרוביץ' טיטוס קובלצ'יק (Tytus Kowalczyk). טיטוס לא אהב את העבודה במחסני הסחורות וביקש מסליבה להתחלף עמו - הוא יעבוד עם רגינה, וסליבה יעבוד במחסני הסחורות עם האחים. וכך היה.
סליבה מספר כי זיגמונט אלכסנדרוביץ' היה אדם מאוד אינטליגנטי, ושהפירמה התנהלה ביושר ובהגינות. הסיוע והעזרה לעובדים היו נר לרגלי ההנהלה. סליבה נזכר כי פעם נזקק לסכום של 20 זלוטי, ביקש וקיבל מקדמה, וכשהגיע מועד תשלום המשכורת לא קוזז סכום ההלוואה מהשכר, והפך למעין מענק.
האחים אלכסנדרוביץ' היו אנשים אנשים נדיבים שסייעו לעובדים הנוצרים והיהודים כאחד וללא אפליה, ותרמו גם להווצרות יחסי עבודה נאים בין העובדים.
סליבה עבד בפירמה כמעט עשר שנים, עד פרוץ המלחמה.
יאן סליבה עם יוסי אלכסנדרוביץ', 2000
במשך המלחמה סייעו המנהלים הנוצרים לעובדים היהודים שברחו או פוטרו מהפירמה. סליבה עצמו העביר סיוע הומניטרי וחבילות מזון ליהודים שהתחבאו בבז'סקו סלוטוויני (Brzesko Slotwiny), בז'סקו נווה (Brzesko Nowe), בדקובסקה ואלי (Badkowska vally) וברונוביצה (Bronowice). לדוגמא, אדם פרונדליך ופיליפ פישר פוקס, מעובדי הפירמה, ברחו ללבוב, וסליבה שלח להם מצרכי מזון ובנפרד גם לאשתו של פרונדליך, אשר הסתתרה במקום אחר. הוא המשיך להעביר אליהם חבילות מזון גם לאחר שנכלאו במחנה באזור לבוב, שם נפטר אדם פרונדליך.
בתום המלחמה, עם שחרור קרקוב, המשיך סליבה לעבוד בעסק עוד שבע שנים נוספות עד לחיסולו על ידי המשטר הקומוניסטי (1952). כל אותן שנים ציפה וייחל ליום שבו יגיע אחד מבני משפחת אלכסנדרוביץ', ייקח לידיו מחדש את ניהול הפירמה, והחיים יחזרו למסלולם כפי שהיו בתקופת האחים זיגמונט ודוד. אך ציפייה זו לא התממשה לעולם.
מדי פעם, כשהגעגועים לעולם שהיה ואיננו עוד גואים בו, נוסע סליבה בחשמלית כדי לעבור על פני שלט ההנצחה שבחזית בורסת היתומים, או עובר על פני החנות שברחוב דלוגה ונזכר במחסני בית המסחר שבתחנת הרכבת, הנושאים, עד היום, את הכתובת
R. Aleksandrowicz Skład Papieru
בנין המחסנים בתחנת הרכבת
צלם: יוסי אלכסנדרוביץ', 2000
הסיוע והעזרה לנזקקים ליוו כחוט השני את התפתחות הפירמה. מעשה שהיה כך היה:
בסוף שנות ה-20 החליטה אגודת "נדז'ייה" ("NADZIEJĘ")("התקווה") שדאגה לנערים יהודים חולים בבתי ספר תיכוניים וגבוהים בקרקוב, לגייס כספים למלחמה בשחפת על ידי הוצאתו מחדש של הספר "תולדות היהודים בקרקוב ובקז'ימיז' – 1868-1304", מאת ההיסטוריון הנודע מאיר בלבן, אשר זה מכבר אזל מהשוק. ההכנסות ממכירת הההדפסה מחדש יועדו לצרכי האגודה. הוקמה ועדה בת חמישה חברים להוצאת הספר, הושגו תרומות נדיבות מאגודות שונות, וחברת "ר. אלכסנדרוביץ' ובניה" סיפקה הנייר להוצאת הספר "בהנחות ניכרות" {12}.
בין העובדים האחרים, שהיו נאמנים ומסורים לפירמה, היו שמואל הורוביץ והאחים קווצ'ינסקי (Kawczyńscy) . אנדז'י קווצ'ינסקי היה אחראי על בית המסחר בקרקוב ואחיו פיוטר והנריק ניהלו את הסניף בפוזנן. הסניף בלבוב נוהל על ידי פיוטרובסקי. פגישות עסקים התקיימו במרכז, בקרקוב, והתאפיינו ביחסי עבודה חמים. לאחר הכיבוש הגרמני ובואו של הקומיסר הנאצי קיזל, היה ניהולה המעשי של הפירמה בידיהם של שלושת האחים אנדז'י, הנריק ופיוטר קווצ'ינסקי. אנדז'יי היה המנהל, ועם מותו עבר הניהול להנריק. יום אחד, כנראה ב-1940, סטר הקומיסר קיזל לאחת העובדות היהודיות שעדיין נותרו בפירמה. קווצ'ינסקי לא אמר מילה, לקח את מעילו, התלבש, יצא מבית המסחר ומאז לא שב אליו. בשנות הששים של המאה שעברה, כשזאב נסע לחו"ל ושהה בציריך, הוא נהג לקנות טון פחם בשוברי קנייה, אותם שלח לקווצ'ינסקי, וזה קיבל תמורתם ממחסני הממשלה פחם להסקה בחודשי החורף.
מודעה של בית המסחר בתקופת הכיבוש הנאצי
אנה חרדיל (Anna Hradil) היתה עובדת מן השורה. את עבודתה כפקידה בפירמת אלכסנדרוביץ', החלה בצעירותה, עוד לפני מלחמת העולם השנייה. היא המשיכה לעבוד בבית המסחר גם כאשר רוז'ה חזרה מקזחסטאן, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, וניהלה את העסק. ב-1952 עלתה רוז'ה לישראל וחיה מקצבה צנועה שנתנה לה משפחת אלכסנדרוביץ' המורחבת. אף שחיה בצמצום שלחה רוז'ה תמיכה צנועה לאנה חרדיל מרחוב פילרצקה (Filarecka) 8 בקרקוב. בשנות הששים של המאה שעברה נאסר להוציא מישראל מטבע חוץ, אך הותר לשלוח מעט כסף לצרכים הומניטריים באמצעות הבנק הפולני בתל-אביב, P.K.O. ורוז'ה שלחה לאנה 12 דולר בכל רבעון. אנה נשארה נאמנה לזכר אלכסנדרוביץ' גם לאחר שהפירמה נסגרה. מדי שנה ביקרה בבית העלמין היהודי במיודובה, וטיפחה את המצבה הקולקטיבית הגדולה שהקימה רוז'ה לאחר המלחמה לזכרם של אמה רגינה, הקבורה בלבוב, של מנשה ואחרים. חרדיל טיפחה את הקבר, הביאה פרחים, הצטלמה ליד המצבה ושלחה לרוז'ה את התמונות. לאחר פטירת רוז'ה ב-1973, המשיך סיני, נכדו של סיני זיגמונט, לשלוח לאנה סיוע, שהוגדל עד למקסימום של 24 דולר לרבעון. אנה היתה אסירת תודה על כך. הקשר נמשך עד מחצית שנות השמונים, אף לאחר פטירת אנה. סיני המשיך לכתוב ולשלוח כסף לבעלה אאוגניוש במשך כמה שנים נוספות. באחד הימים חזר המכתב ובו הכסף. התברר שאאוגניוש נפטר, ואיש לא היה רשאי לפדות את ההעברה הכספית במקומו. כך תם קשר שהתקיים למעלה משלושים שנה.
הנה כי כן, הקשר עם העובדים המסורים של בית העסק התקיים אפילו שנים רבות לאחר פירוקו. יחסי העבודה בעסק המשפחתי היו מבוססים על הגינות, אמון ונאמנות הדדיים - ערכים נצחיים.
שער פיליטון שחובר על ידי ציוני קרקוב לרגל נישואי חברם סיני זיגמונט
ילד יהודי בקז'ימיז
צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930
ז'אק מלשבסקי : רוז'ה אלכסנדרוביץ, תמונת שמן
מפת קז'ימיז'.
מקור: אלכס דנציג, מדריך למסייר בקרקוב
חדר בילוי ופנאי
מימין לכניסה היו חדר האוכל והמטבח, ומהם הוביל מסדרון אל החצר. גרם מדרגות הוביל מהמסדרון לקומות הגבוהות.
מטבח הבורסה
קומת המרתף: כאן היו שני חדרים, שירותים וחדר רחצה. הרצפה בחדר הרחצה היתה עשויה מבטון ומכוסה קרשי עץ עם רווח ביניהם, לניקוז המים וכהגנה מפני קור הרצפה. בחדר הרחצה היתה מבואה ובה ווים לתליית בגדי חורף, כלים לצחצוח נעליים ומראה גדולה.
למנהל אנטנברג היתה שיטה להשלטת משמעת ולמניעת בזבוז מים. הוא היה היחיד שפתח את ברז המים במקלחת. לאחר שהחניכים שטפו עצמם במים הוא סגר את הברז, החניכים הסתבנו ורק אז היה אנטנברג פותח מחדש את הברז כדי לשטוף את הסבון.
המבנה בחצר: בחצר היה מבנה שחובר במסדרון למבנה הראשי, ובו שלושה חדרים: ספרייה ובה כאלף ספרים ושני חדרי חוגים (למשל: שירה, נגינת מנדולינות ועברית). בכניסה למבנה שתלו החניכים גינה קטנה.
הקומה השנייה: נבנתה מעל המבנה בחצר. כאן היו שניים-שלושה חדרי שינה, שירותים וחדר עם כיורי רחצה. בכל חדר שינה היה תנור גדול ו-20 מיטות מסודרות לאורך הקיר. ליד כל מיטה עמדו כיסא וארון בגדים אישי.
אולם שינה
דירת המנהל: חצי קומה מעל קומת השינה היתה ממוקמת דירתו בת שני החדרים של המנהל, ואפשר היה להגיע אליה משתי כניסות: מהכניסה הראשית ל"בורסה" ומהכניסה למשרדי ארגון בעלי מלאכה.
כיצד הגיעו הילדים "ל"בורסה""?
רוב הילדים הגיעו מבית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64, ששכן מעבר לרחוב. הודות לקשרים בין שני המוסדות היה המעבר מבית היתומים ל"בורסה" פשוט, כפי שעוברים מבית ספר יסודי לחטיבת ביניים או לתיכון.
חלק מהילדים הגיעו, לאחר גמר בית הספר היסודי בקרקוב עצמה, ישירות מבית הוריהם. לאחר החמרת מצבה הכלכלי של המשפחה, חיפשו המשפחה או הקהילה בית חלופי לילדים, וכך הגיעו ל"בורסה". כמו כן היו ילדים שהגיעו מחוץ לקרקוב. בדרך כלל אחד מבני המשפחה, או ארגון שתמך במשפחה, יצרו את הקשר הראשוני עם סיני אלכסנדרוביץ' או עם המנהל אנטנברג.
מקרה לדוגמא הוא סיפור היתומים מינקובסקי. לאחר הפוגרום בעיירה פשיטיק {25} התנהל משפט (ב-1936) בעיר ראדום, ובקהל השומעים היו שני עיתונאים נציגי העיתון הציוני "נובי דז'ינייק" מקרקוב. העיתונאים התעניינו בגורלם של האחים הרשל וגברוש מינקובסקי {26}, שאביהם יחיאל היה אחד משלושת הנרצחים בפוגרום. כשחזרו לקרקוב נפגשו העיתונאים עם סיני וסיפרו לו על היתומים, והוא לקח אותם תחת חסותו והביאם לבורסת היתומים בקרקוב. בכל שבת התלוו אליו לתפילה בבית הכנסת "אויפן בערגל", וזכו ליחס תומך לאורך כל שהותם ב"בורסה".
החניך שהתקבל לבית היתומים גר בו שלוש שנים עד לסיום הכשרתו המקצועית, או עד שהיה מסוגל לפרנס את עצמו.
היחסים בין ה"בורסה" למקומות העבודה של החניכים
כיצד לימדו את החניכים מקצוע? בדרך כלל בחרו הנערים מקצוע שדיבר ללבם ועברו בחינות התאמה מקצועית. לאחר שנמצאו המפעל או הקבלן היהודי המתאימים להעסיקם נחתם חוזה בין ארגון בעלי מלאכה, הגילדה המקצועית של היהודים, לבין בעל המפעל. את החוזה הכינה הנהלת ה"בורסה", וכל חניכיה עבדו ולמדו מקצוע באמצעותו. בחוזה נקבע שהנער הוא חניך ("דטרמינטור"), שילמד במשך שלוש שנים את המקצוע תמורת שכר מוסכם. החניך אמור היה לקבל תוספת שכר בשנה השנייה והשלישית. בתום שלוש שנות ההכשרה היה על החניך לעבור בחינה מקצועית, ואם סיימה בהצלחה קיבל תעודה של בעל מקצוע ושכר הולם.
הפקידו את שכרם בידי המנהל אנטנברג. לכל אחד היה פנקס קטן על שמו ובו נרשמו תאריך וסכום ההפקדה.
חניך ה'"בורסה"' בעבודה
צוות ניהול, תפעול וחינוך [27]
ועד מנהל פעיל המונה חמישה חברים:
[ועד המנהל 17]
ועד מנהל רחב המונה 30 חברים
נציגי קהילת קרקוב: {28} הלנה אלכסנדרוביץ' (אשת סיני), טוני אלכסנדרוביץ', סופיה אוסטרן, פאולינה בוכוייץ, אדמונד פרידריך, גוסטה גרצר, מריה הרציג, סמואל הורוביץ, רוזה לאוטרבך, מקס לאוטרבך, וונדה מרווין דרובה, רנה מרגוליס, סטפניה מונז', סופיה נתנזון, רגינה מוסנפלד, סלומאה רגל, ד"ר אדולף סאס, אמליה שנקר, הרמן שטיגליץ, דורותיה טומוריאובה.
נציגי ארגון בעלי מלאכה ("שומר אמונים"): ברנרד בנדט, יעקב גולדשמידט, יוליה גרינברג, אהרון מינדר, סופיה נוימרק, יעקב פנצר, אמליה שטינברג, ישראל שטיינר, מקס צימרט.
ועדות פעילות:
ועדת כלכלה - סלומאה רגל, יוליה גרינברג, גוסטה גרצר, סופיה אוסטרן.
ועדת כלי מיטה והלבשה תחתונה - טוני אלכסנדרוביץ', גוסטה גרצר, וונדה מרווין, דורותיה טומוריובה.
ועדת ביגוד - זיגמונט אלכסנדרוביץ', מרקוס לינדנבאום, רוזה לאוטרבך, הלנה שטיינברג.
ועדת ייצוג - זיגמונט אלכסנדרוביץ', הלנה אלכסנדרוביץ', מרקוס לינדנבאום, הלנה שטיינרג.
ועדת כספים - מרכוס לינדנבאום (גזבר), סמואל הורוביץ {29} ( רואה חשבון).
ועדת התרמה ודמי חברות - רגינה פאמובה.
רופא המוסד - ד"ר אדולף סאס.
ועדה לבדיקת ההסמכה המקצועית של החניכים - אדולף הורביץ, אדולף לנגר, סלומון סנדהויז.
המנהל בפועל והמחנך - יחזקאל אנטנברג.
מנהלת המטבח (ה"אמא" של ה"בורסה") - פאני (גברת בפולנית) גוסדודיני Gosdodini{30}
עובדות כלליות - שתי עוזרות פולניות.
מחנך - טלר, סטודנט לכימיה ופעיל בנוער הציוני.
מורה מקצועי - קראוטמן.
המורה לעברית ומרצה בנושאים שונים - יואל דרייבלט, אדם בעל השכלה נרחבת, ממנהיגי תנועת הנוער "עקיבא", מתמטיקאי ופילולוג, מורה בגימנסיה הדתית "תחכמוני".
מורה לעברית - בלקובסקי, כתב ספר ללימוד עברית ולימד על פיו. ידען בחסד.
מרצה מחליף - דוב יוהנס, סטודנט למשפטים ומתמטיקה באוניברסיטה היייגלונית וחבר תנועת "עקיבא".
מנצח המקהלה ומורה לשירה - פרופ' אנהלט שהיה אהוב מאוד. הדביק את החניכים באהבה לשירה.
מורה למנדולינה וגיטרה - שווננפלד, סטודנט, מוסיקאי ופסל, בוגר הסורבון בפריז.
תקנון משמעת
ל"בורסה" היה תקנון משמעת מנוסח בקפדנות, שקבע את סדר היום ואת צורת ההתנהגות הנאותה. למשל, היחס למזון: החניך היה רשאי לקחת כאוות נפשו, אבל היה עליו לאכול את כל המנה. מי שהשאיר מזון בצלחת קיבל אותו שנית בערב, ואם לא סיים את המנה בערב, שוב למחרת - עד שסיים את מה שלקח.
מחצית השנה הראשונה היתה תקופת מבחן, ואם החניך לא התאים למקום היה עליו לעזוב. הדבר קרה רק לעתים נדירות ביותר.
סדר היום של החניכים
בוקר: היום החל בשש בבוקר, עם צלצול השכמה שבקע מדירתו של המנהל אנטנברג שבקומה העליונה. אנטנברג ידע שהחניכים ממשיכים לשכב במיטה, ולכן לא הסתפק בצלצול וירד לחדרי המגורים כדי לוודא באופן אישי שההשכמה מתנהלת כראוי. כשהחניכים שמעו את צעדיו הקרבים לדלת קפצו כולם מהמיטה, התיישבו על השרפרף וחיכו שייכנס. עם כניסתו לחדר השינה היו החניכים הופכים את המזרן ואת המצעים כדי לאווררם. לאחר מכן רחצו פנים, ציחצחו שיניים, התלבשו וסידרו את המיטה, כיסו אותה בכיסוי לבן והקפידו ליישרו יפה. החינוך לסדר ולניקיון היה קפדני וללא פשרות.
אחד החניכים היה אחראי על הסדר בחדר השינה, והוא בדק שהמיטות אכן הוצעו כהלכה.
לאחר מכן היו החניכים יורדים לתפילת שחרית ולהנחת תפילין באולם הכניסה. על הקיר היה תלוי שעון גדול שמילא תפקיד חשוב ביותר בדקות אלו. החניכים היו עוקבים אחריו בדבקות ומצפים שיעברו כשבע דקות - הזמן הדרוש להנחת התפילין. אחדים מהחניכים העמידו פנים שהם מתפללים. יש מי שהניחו את רצועות התפילין כך שילחצו על העור ויגרמו לסימני פסים, המוכיחים שהתפילין הונחו כדת וכדין. המחנך טלר נכח בזמן התפילה והקפיד על לוח הזמנים.
לאחר התפילה התקיימה ארוחת בוקר בחדר האוכל באחריותו של אחד החניכים. החניך התורן הגיע לחדר האוכל מספר דקות לפני תחילת הארוחה וערך את השולחנות. כל חניך קיבל דרך חלון ההגשה שבין חדר האוכל למטבח את מנתו, שכללה לחם בחמאה וקפה. בנוסף קיבלו החניכים גם מנת אוכל לעבודה - כריך ושתייה. היו חניכים שעבדו במקומות מרוחקים והתחילו את העבודה ב-7:00 או ב-7:30, ולכן קמו מוקדם יותר ויצאו לפני כולם. מכיוון שהתחבורה לא תמיד היתה נוחה הגיעו החניכים למקומות העבודה ברגל, וההליכה ארכה זמן רב.
צהריים: חלק מהחניכים חזרו ל"בורסה" לארוחת צהריים בשרית, ואילו אחרים חזרו רק בסיום יום העבודה ורק אז אכלו את הארוחה העיקרית. לא היתה שעה קבועה לארוחה משום שכל חניך חזר בשעה אחרת מהעבודה, וקיבל את מנתו מהמבשלת במטבח. לאחר ארוחת הצהריים התקלחו החניכים והחליפו בגדים. עד ארוחת הערב עסק כל אחד בענייניו.
ערב: ארוחת ערב הוגשה ב-20:30. אחד החניכים היה תורן וערך את השולחנות. לאחר ארוחת הערב נערכו חוגים בחדרי החוגים בחצר, כמו מוסיקה, מנדולינה, גיטרה, עברית, דרמה וציור.
שעת כיבוי האורות היתה 22:30. לעתים בזמן ההתארגנות לקראת השינה התנהלה מלחמת כריות: הכריות התעופפו באוויר ונקרעו והנוצות התפזרו, ואנטנברג ידע על הנוצות המתפזרות. באחת הפעמים העמידו החניכים דלי מלא מים ליד הדלת, וחיכו שאנטנברג, שהיה מודע למעשי המשובה, יפתח אותה. אנטנברג הגיע, הדלי התהפך והמים נשפכו עליו. הוא לא התרגש, ורק אמר: "אני במקומכם הייתי ממלא עוד מים בדלי".
פעילות ליל שבת
ביום שישי, לאחר המקלחת, קיבל כל חניך מהעוזרת חבילה של בגדים נקיים לשבוע הקרוב. לאחר המקלחת, בשש בערב בקירוב, התכנסו כולם לתפילת ערב שבת חגיגית, ואחריה הוגשה ארוחת ערב בשרית סביב שולחן ארוך. בסיום הארוחה, לאחר אכילת העוגה, התקיימה קבלת שבת בחדר האוכל ואחריה "יומן השבוע": אנטנברג הקריא את הכרוניקה של השבוע החולף ב"בורסה", ומתח ביקורת על פעולות שונות של החניכים - שהיו צריכים לענות ולהסביר את עצמם.
בשבת אחר הצהריים נערכו פעולות תרבותיות מחוץ ל"בורסה", כמו סרטים, סיורים, תערוכות, ופעולות בתנועות הנוער.
חוגים ולימוד עצמי
לאחר ארוחת הערב התנהלו חוגים, כמו מוסיקה, מנדולינה, גיטרה, עברית, דרמה וציור. המדריכים שהועסקו היו מהטובים ביותר בקרקוב, ובהם יואל דרייבלט, המורה לעברית ומומחה ללשון העברית; בלקובסקי, מורה לעברית שכתב ספר ללימוד עברית; ופרופ' אנהלט, המורה לשירה. כל אחד מהמקצועות נלמד פעם בשבוע, וכל חניך היה יכול להשתתף בשני חוגים.
החניכים, בעידודו של אטנברג, קיבלו על עצמם להרצות על נושאים שונים ומגוונים לפי בחירתם. גם ספרייה, שהלכה וגדלה ומנתה כאלף ספרים, היתה ב"בורסה" ואחד החניכים מילא את תפקיד הספרן.
כבר מראשיתו של המוסד הוציאו החניכים עיתון פנימי – יומון, אותו כתבו, ערכו והפיקו
שער העיתון משנת 1930
העמוד הראשי של העיתון [31]
פברואר 1930
מ ה ח י י ם ש ל נ ו
י ו מ ו ן
"בורסה" ליתומים של בעלי מלאכה יהודים בקרקוב.
תוכן העניינים:
לקוראים
עם שחר
תהיות
על בנינו
ספר זיכרונות של ילד מהמוסד
ביום הולדתי
מה קרה ללחמניות האלו?
מכתב מקייטנה
בעיות בבירור
כרוניקה
פינת הבידור
מטרת העיתון להכיר את החיים ב"בורסה".
נשתדל לכתוב על הכל בגילוי לב כמו שכל אחד מאתנו מרגיש. יהיו אלה דפים מספרי זיכרונות של חברינו, שבהם תקראו במדויק מי אנחנו ומה אנו רוצים. אם ברצונכם באמת להכיר את החיים שלנו, קראו את העיתון בצורה יסודית.
מערכת היומון של חניכי ה"בורסה" ליתומים של בעלי מלאכה יהודים . קרקוב פודבז'ז'ה 6.
מוסדות השלטון העצמי של החניכים
החיים ב"בורסה" התנהלו באופן עצמאי על ידי החניכים - לכל חניך היה תפקיד משלו, כאשר אנטנברג וצוות והמחנכים מפקחים על הכל. חלק מהתפקידים היו באחריות ועדה רחבה יותר, שבידיה היו הסמכויות להחלטות נכבדות באותו נושא. היו תפקידים קבועים, והיו תורנויות שהתחלפו פעם בשבוע או פעם בחודש. כל תורן שעמד להתחלף היה צריך להשאיר את התחום שבטיפולו תקין לחלוטין. אנטנברג וטלר ערכו את הבדיקה ורק לאחר אישורם הוחלפה המשמרת. אם לא התקבל אישור – על התורן היה להמשיך בתפקידו עד לבדיקה חוזרת.
פרלמנט החניכים: אחת לשנה, כינס הפרלמנט את האסיפה הכללית, על מנת לערוך בחירות לתפקידים השונים. היו תקופות שממלא התפקיד נבחר לכל משך שהותו ב"בורסה", והיו תקופות שממלאי התפקידים התחלפו כל שנה בבחירות הכלליות. לפרלמנט היתה הסמכות להחליט בנושאים שונים. כשהתגלעו בעיות פנימיות היו פונים לאנטנברג, והוא היה פונה ליו"ר הפרלמנט. אנטנברג עצמו לא השתתף בישיבות הוועדות. הניהול העצמי היה בלתי תלוי במנגנון שניהל את ה"בורסה", ואנטנברג לא התערב בו. בסוף כל שנה הוכן דו"ח פעילות שנתי על ידי יושב ראש ועדת הפרלמנט, ולאחר שהאסיפה הכללית קיבלה את הדו"ח נבחר היושב ראש החדש לשנה הקרובה.
תפקידו של יושב ראש הפרלמנט היה ייצוגי אך נועד גם לסייע לאנטנברג בהשגחה על החניכים בביצוע המשימות שהוטלו עליהם. כמו כן היה עליו לנסות לארגן פעילויות שונות עבור החניכים.
הספרן שנבחר כיהן בתפקידו במשך כל שהותו ב"בורסה". הוא פתח את הספרייה בכל יום, דאג לתקינות הספרים ולספרים חדשים, וכן דאג שהחניכים יחזירו את הספרים.
גזבר קופת החניכים: כל חניך הפקיד בקופה חצי זלוטי בחודש. כמו כן היה מס סוכר: אפשר היה לשתות תה וקפה ללא הגבלה, אך ללא סוכר. הגזבר היה אחראי על מלאי הסוכר, וכל חניך קנה ממנו קוביות סוכר לצרכיו. בכסף שהתקבל נקנה סוכר חדש, והיתרה הועברה לקופת החניכים.
אחראי הספורט עקב אחר אירועים ספורטיביים כדי שהחניכים יוכלו להשתתף בהם. הוא דאג לקבל כרטיסי כניסה להחלקה על הקרח במגרש "מכבי" בחורף, ולרחצה בבריכת השחייה היחידה בקרקוב (ברחוב דלוגה Długa) בקיץ.
אחראי התרבות דאג להרצאות שהעבירו החניכים ולביקור בתערוכות.
אחראי הקולנוע עקב אחר הסרטים מתאימים בארבעת בתי הקולנוע שהעניקו לחניכים כניסת חינם, רשם את החניכים לסרטים ודאג לכרטיסים.
אחראי הקונצרטים איתר קונצרטים מתאימים ודאג לקבלת הכרטיסים.
אחראי התיאטרון איתר הצגות ודאג לקבלת הכרטיסים.
אחראי חדר האוכל ערך את השולחנות ודאג שהחניכים יחזירו להדחה את כלי האוכל המלוכלכים.
אחראי המזון תיווך בין החניכים לוועדת המזון, שכללה גם את הטבחית, והיה אחראי להביא בפני הוועדה בקשות לשינוי ולגיוון התפריט.
אחראי חדר השינה היה אחראי לסידור המיטות וחדר השינה.
אחראי ניקיון היה אחראי על הסדר והניקיון בשירותים, במקלחות ובחדר הכיורים.
אחראי הגינה טיפל בגינה לפי עונות השנה.
אחראי כיבוי אורות דאג שכל החניכים יהיו במיטות בשעת כיבוי האורות והסדר ישמר.
ועדת טיולים קבעה לאילו טיולים ייצאו החניכים, ומי יהיה אחראי לארגון הטיול.
החצוצרן ניגן בחצוצרה בטיולים ובחופשות.
חצוצרן בפעולה בטיול, עם המנהל יחזקאל אנטנברג בשורה הראשונה הראשון משמאל
אחראי סיורים בתוך קרקוב דאג למצוא אתרים לסיורים לפי בקשות החניכים, וארגן את הסיורים.
בית המשפט
ב"בורסה" התנהל בית משפט של החניכים, שתפקידו היה ליישב סכסוכים שנתגלעו ביניהם. יושב ראש ומזכיר בית המשפט כיהנו גם כשופטים לצד חניך נוסף. חדר האוכל שימש כאולם בית המשפט, וכשאי אפשר היה לנהל את המשפטים שם השתמשו באולם הכניסה. המתלונן כתב תלונה שהועברה לבית המשפט, הצדדים זומנו, השופטים שמעו אותם ושאלו שאלות, ובסופו של דבר השתדלו להשכין שלום.
בית המשפט התכנס רק כאשר צצו בעיות, אך נראה שבדרך כלל החניכים חיו בשלום זה עם זה. לבית המשפט לא היתה סמכות לדון בתלונות כלפי המנהל או המדריכים (בניגוד לנוהג שהיה קיים בבית היתומים של יאנוש קורצ'ק).
עונשים ואכיפה: חניך שאיחר לפעילויות השונות, לא מילא את תפקידו כראוי או נכשל בבדיקת ניקיון הארון האישי והבגדים - נענש, למשל, בשלילת הזכות ללכת לסרט – עונש כבד מבחינת החניכים. מי שהכיר היטב את התקנון ופעל לפיו לא נענש.
חופשות וטיולים
בכל קיץ יצאו החניכים לחופשה באזורים מדרום לקרקוב. לאתר הנופש הגיעו ברכבת ומשם טיילו בהרי הטטרה והקרפטים, שכרו בית בחווה של פולנים או יהודים מקומיים ומשם יצאו לטיולים. חברי הוועד המנהל של ה"בורסה" איתרו מקום מתאים לחופשה ודאגו לסידורים. בחופש טיילו החניכים ברכבת וברגל.
סיני אלכסנדרוביץ', ה"פרזס" (Prezes) {32} של ה"בורסה", נהג לבקר מדי פעם את החניכים הנופשים עם הלה אשתו, הביא עמו מתנות והצטרף לארוחות.
החופשות התקיימו במקומות כמו ראבָּה ניז'נָה (Raba niżna) {33}, קילומטרים ספורים ממזרח לרָבּקַה (Rabka) { 34} השוכנת בעמק ראבָּה על גדות נחל ראבָּה (Raba).
ממקום הנופש נסעו החניכים ברכבת, למשל עד זָקוֹפָּנֶה, ומשם טיילו בפארק בָּבּיָה גוֹרָה {35} (Babia Góra), מצפון-מערב לזָקוֹפָּנֶה, כדי לצפות בזריחה.
באחד הטיולים
טיפוס על הר פּיֶיניני (Pieniny) ועל הר טְז'י קוֹרוֹני (Trzy Korony; שלושת הכתרים), הליכה ל-Čevenŷ Kláštor ומשם ירידה לשיט בנהר הדונייץ' {36}.
רחצה בנהר הדונייץ'
יעדי טיולים נוספים של חניכי ה"בורסה": Kasprowy Wierch, Sucha, ההר המפורסם Krzesznica מדרום לזקופנה והר Giewont.
החניכים הבוגרים
החניכים הבוגרים, אשר רכשו השכלה ומקצוע, עזבו את ה"בורסה" ופנו לחיים עצמאיים, שבהם פרנסו את עצמם ואת בני משפחתם בכבוד. הדאגה היום-יומית של הנהלת המוסד הוחלפה בעזרה למציאת מקום עבודה או אף לעליה לארץ ישראל. סיני סייע לאחדים מבוגרי ה"בורסה" לקבל סרטיפיקט {37} ולעלות ארצה. הסרטיפיקט ניתן על סמך אישור שבעליו הוא אדם אמיד, בעל הון של אלף ליש"ט (המקביל לסכום של 45 אלף ליש"ט כיום). סיני העניק סכום זה לחניך שעלה ארצה, וזה היה מחזיר את הכסף בהסתר לקרקוב וכך היה חניך נוסף, המועמד לעלייה, מקבלו.
תנאי נוסף לקבלת הסרטיפיקט היה המלצות המעידות שהעולה יוכל להשיג עבודה בארץ ישראל. למשל, לחניך ה"בורסה" יצחק קסלמן, אופה במקצועו, ניתנה ב-1935 המלצה מטעם קונדיטוריית ז'ארנו ברחוב 29 pazdziernila בקרקוב. להמלצת קונדיטוריית ז'ארנו צורפה המלצה מטעם סיני, שנכתבה על נייר של פירמת אלכסנדרוביץ' ויועדה למאפיית ידלין ברמת גן. בסיום ההמלצה כתב סיני, "להתראות בארץ!"
בנוסף סייע סיני לסטודנטים, כמו יצחק פניגר, במימון לימודיהם באוניברסיטה ואחר בהשגת ובמימון הסרטיפיקט לעלייה לארץ.
[ בוגרי ה'"בורסה"' עם סיני והלה בתל-אביב ('1930) 13]
[כיתוב:] בוגרי ה'"בורסה"' עם סיני והלה בתל-אביב ('1930)
ה"בורסה" בתקופת המלחמה
ה"בורסה" המשיכה לפעול בניהולו של אנטנברג גם לאחר פרוץ המלחמה, אך מספר החניכים קטן לכ-25 ותנאי הקיום בפכו להיות קשים יותר ויותר.
חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה, ב-12.3.1940, כתב אנטנברג למר א. נוסנבאום , שישב בטריאסט , וזה העביר את המכתב לסיני אלכסנדרוביץ' בארץ ישראל:
אנטנברג מספר כי הוא עדיין מנהל את ה"בורסה". נותרו בה 25 חניכים, והיתר ברחו עם גלי הפליטים ללבוב. כולם עובדים. המחנך טלר נשאר ומשקיע את כל מרצו בעבודה קשה. המצב הכספי קשה, והם מנסים לחסוך בהוצאות. הוא ממשיך לחפש מקורות מימון. 300 זלוטי התקבלו מהבנק בסטרדום, והוא מנסה להשיג סיוע מהצלב האדום הפולני-אמריקאי והלוואות אישיות מקרובים וידידים. מבקש סיוע, וכל סכום יתקבל בברכה. אנטנברג, אשתו ובתו בריאים ומרגישים טוב. מקווה להגיע לאבא שלו ומברך את האדון והגברת בבריאות ושלום.
כעבור כשנה, זמן קצר לפני שהקימו את הגטו (מארס 1941), פנה אנטנברג למנהל בית יתומים פולני מרחוב יוזפינסקה 37 וביקש ממנו להתחלף בבניינים. המנהל הפולני הסכים. בית היתומים הפולני הועבר ל"בורסה" בפודבז'ז'ה 6, וחניכי ה"בורסה" עברו לבניין בית היתומים הפולני ביוזפינסקה 37 {38} בשכנות לבניין המשטרה היהודית שביוזפינסקה 39. אנטנברג ניהל את ה"בורסה" בגטו, ללא עזרה מאיש - גם לא מאשתו, שאותן שנים חייתה עם בתם תחת זהות ארית עם מסמכים מזויפים, ולא היה לו כל קשר אתה. לא ידוע מה עלה בגורלו של טלר לאחר המכתב ששלח אנטנברג במארס 1940.
באותו הזמן הכל חשבו שחילופי המבנים הם רק עניין זמני. המיקום והבניין בגטו היו נוחים פחות מאשר בפודבז'ז'ה, אך היתה חצר וגינה גדולה מוקפות בגדר. אנטנברג ביקש מדוד קודלר, בוגר ה"בורסה", שיטפל בגינה כפי שטיפל בה בהיותו חניך בפודבז'ז'ה 6. קודלר נענה לו, וגידל בגינה ירקות וגפן שהניבה ענבים. חניכי ה"בורסה" עצמם עבדו מעט בתוך הגטו.
עם חיסול הגטו ב- 13.3.1943 נשלחו אנטנברג והחניכים (לא ידוע מספרם) למחנה פלשוב. במשך זמן מה עדיין יצא אנטנברג מפלשוב לעבודות כפייה בניקוי הגטו המחוסל. ב-10.8.1944 נשלח אנטנברג מפלשוב למטהאוזן.
המנהל יחזקאל אנטנברג נולד ב-1903 בפשמישל (Przemyśl) שבגליציה המזרחית בפולין. היה נשוי למריה פשבורסקה (מניה) ואב לאנה (לימים אנה גוטמן, כיום חיה באוסטרליה). נספה במטהאוזן ב-27.8.1944.
