RelatioNet | Forum | Yad Vashem | Jewishgen | Shorashim | MyHeritage

אברהם יולי - חניך ה בורסה

(23.8.04 בביתו בתל-אביב)

נולדתי בקרקוב. אבי נפטר בהיותי פעוט והשאיר משפחה במצב קשה: אמי החולנית ושמונה ילדים. אז משפחה בגודל כזה היתה תופעה שכיחה. ביתנו היה בשכונת פודגוז'ה (Podgórze) ברחוב קלווריסקה 45 (Kalwaryjska), על הדרך המובילה ל-Kalwaria, עיירה קדושה לקתולים שבה מנזר וכנסייה ברנרדינית מהמאה ה-17.
כשהייתי בן שבע וחצי הגיעו אל ביתנו נציגי הארגון הסוציאלי של קהילת יהודי קרקוב, שטיפל במשפחות כמו שלנו, והציעו לאמי להעביר אותי לבית היתומים. באותה תקופה, ב-1921, קהילת יהודי קרקוב היתה המתקדמת ביותר בפולין בתחום של מוסדות עזרה וסיוע לילדים. אמא הסכימה והעבירו אותי לבית יתומים. הפרידה מאמא ומהבית היתה קשה מאוד, ולא הפסקתי לבכות. רק לימים הבנתי עד כמה המעבר הזה היה לטובתי ושינה את חיי, אבל אז היה לי קשה מאוד.

בית היתומים
בית היתומים שכן בבניין בן ארבע קומות ברחוב דיטלובסקה 64 , ובחזיתו היה כתוב:
Zakład Wychowawczy Sierót Zydowskick im. Rackowej
הפטרונים של המוסד היו משפחת רוקח. ראש המשפחה היה נציג ועדה של הקהילה היהודית בקרקוב ואשתו, גברת רוקח, היתה רגישה מאוד כלפי היתומים והגיעה כל יום עם כלבה הגדול למוסד. היא היתה אחראית על המחנכים שם, והיתה עמם בקשר יום-יומי. המחנכים היו סטודנטים יהודים מהאוניברסיטה הייגלונית בקרקוב, והיו חלק מקבוצת סטודנטים יהודים שבנתה את בית הסטודנט היהודי הניהול השוטף של בית היתומים היה בידי גברת פוירשטיין.
המחנכים אז לא קיבלו הדרכה פדגוגית כמו שאנחנו דורשים היום ממחנכים ומנהלים, אבל קיבלנו שם כל מה שרק אפשר לתת לילד ,שלא קיבל מהבית מה שבית צריך לתת.
בית היתומים היה מעורב לבנים ולבנות, אבל הבנים היו הרוב, כ-40, לעומת כ-23 בנות.
חדרי השינה היו בקומה השלישית משני צדי המסדרון: בצד אחד חדרי הבנים ובצד השני חדרי הבנות. לאורך קירות חדר המדרגות היו לוחות שמות התורמים לבית היתומים. זה היה מוסד מסודר ומפואר מאוד.
חדר האוכל היה אולם גדול מאוד ובו שולחנות לארבעה סועדים, ולכל ילד היה מקום ישיבה קבוע. בזמן הארוחה היתה הקפדה על שקט ועל אכילה בלי להניח את הידיים על השולחן, כדי לא לתפוס את מקום האוכל על השולחן. העבודה בחדר האוכל נעשתה על ידי עובד מבוגר, בסיוע ילד שהתנדב לעזור. הילדים חולקו לקבוצות ומילאו תפקידים שונים בחיי המוסד, ולא רק בחדר האוכל.

בשבתות התקיימו שיחות עם המחנך, שבהן היה אפשר להגיד מה טוב ומה מפריע, והמחנך הקשיב ושמע.
זה היה מוסד חינוכי בהתאם לכללים שהיו באותה תקופה, כלומר כללים של "עשה ואל תעשה": קום, לך, צא ועשה מה שאתה מוכרח. אחת מתקנות המוסד היתה ביקור בבית המשפחה, פעם בשבוע בשבת אחר הצהריים. כל השבוע חיכיתי לפגישה הזאת. בסך הכל הייתי אז בן שמונה, וזכרתי את הדרך מבית היתומים לבית והלכתי לבד. אף אחד לא ליווה אותי ולא ידע כיצד להגיע לביתי.
לפעמים, כאשר היו בעיות התנהגות, בוטלה הזכות הזאת של הביקור השבועי. בשבתות שלא ביקרנו בבית התחושה היתה איומה. בתום ארוחת הצהריים בשבת אמרו לילד בחדר האוכל, "עלה לחדר השינה ושכב שם עד ארוחת הערב, ב-17:00".
אף על פי שעל בניין בית היתומים היה כתוב "מוסד חינוכי", לא הכל היה כל כך חינוכי. אבל אין לי טענות. כל אחד מאתנו שהיה שם צריך להודות לאלוהים על שניתנה לו הזכות הזאת. לפעמים כשנמצאים בתוך משהו לא מבינים אותו, אבל אחר כך מבינים שקיבלת את הטוב ביותר.
ההורים לא יכלו לבקר במוסד ולשמוע על ילדיהם, והנוהג הזה היה כנראה הדבר הנכון ביותר אז.
למדנו בבית ספר יסודי ממלכתי ברחוב מיודובה (Miodowa), לא רחוק מבורסת היתומים ברחוב פודבז'זה.

היציאה מבית היתומים
איני יודע מתי בדיוק נוסדה ה"בורסה". אני הגעתי למוסד ב-1929. בגיל 14 עזבנו את בית היתומים ועברנו ל"בורסה", שהיתה מעין המשך לבית היתומים. זה היה טבעי, כמו שילד עובר מבית ספר יסודי לתיכון. כך אנחנו עברנו מהמוסד הראשון לשני.
בריאותי לא היתה טובה כשסיימתי את בית היתומים, ולכן גרתי בבית חצי שנה עד שהתחזקתי והצטרפתי ל"בורסה".

ה"בורסה"
בורסת היתומים היתה ברחוב פודבז'ז'ה 6, במרחק שני רחובות מבית היתומים. הבניין היה שייך לארגון בעלי מלאכה ותעשייה יהודים בקרקוב, ומשרדיו היו בקומה העליונה של הבניין. הם תרמו את רוב הבניין ושיפצו אותו למטרות ה"בורסה".
הכוח מאחורי ה"בורסה" היה סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'. אנחנו היכרנו רק אותו, אבל לצידו פעלה הנהלה, שהיתה אחראית למסגרת.
מפני שהמטרה היתה ללמד את החניכים מקצוע עבר כל ילד בדיקת התאמה מקצועית, והשתדלו להתאים לו מקום עבודה שבו הוא גם יעבוד וגם ילמד את המקצוע. כמובן שלא תמיד זה הלך ולא תמיד החניך עבד במקום שמתאים לו.
אני עבדתי במפעל למוצרי נייר שייצר מזכרות ומוצרי נייר אחרים, כמו מחברות. עבדתי שם תקופה לא ארוכה.
מבחינה חברתית הייתי חבר ומדריך בתנועת הנוער "גורדוניה". כל חניכי ה"בורסה" היו חברים בתנועת נוער כלשהי. הפעילויות התרחשו בעיקר בשישי ובשבת, ואז הלכנו לסניף של התנועה. הסניף שלנו של "גורדוניה" היה ברחוב סטארובישלנה.

היכרותי עם סיני אלכסנדרוביץ'
ב"בורסה" השתדלו לכוון את החניכים לדרך המתאימה להם מבחינה בריאותית, חינוכית ומעשית. אבל היינו זקוקים לקשר אישי, להיות קרובים למישהו שיתעניין במה שקורה לנו, וזה היה אלכסנדרוביץ'. בשבילי הוא מושג ומוסד.
בכל יום הוא הגיע אל ה"בורסה" בשעת ארוחת הצהריים, בין 13.00-12.00. דלת חדר האוכל נפתחה והוא עמד והתבונן, איש יפה ואסתטי. ראשית פנה למנהל אנטנברג ושוחח אתו, ואחר כך ניגש אלינו, שאל והתעניין: "מה שלומכם? איך אתם מרגישים?"
איך אפשר להשתחרר מהדמות הזאת? כך היה גם בשבת. אני זוכר אותו לבוש במעיל, נעליים וגרביים לבנים, מסתובב בין השולחנות בחדר האוכל, מתעניין בנו ואחר כך שוב משוחח עם המנהל. מפני שהיה אדם דתי ולא נסע בשבת, הוא הלך דרך ארוכה מביתו ברחוב גרטרודה לבית הכנסת ול"בורסה", כדי להגיד לנו שבת שלום ולראות מה שלומנו, ואחר חזר לביתו, שם חיכו לו אשתו ובנו זאב. הוא דאג לצרכינו מבחינה פיזית, חברתית ותרבותית. למשל, הוא דאג שתהיה לנו תזמורת של מנדולינות וגיטרות. היתה לנו מסורת, אני חושב שעל פי דרישתו, לקבל כל חג בנגינה ובהצגה שהכנו לבד. ההופעות היו באולם הכניסה בקומת הקרקע. תמיד ראיתי את המבט שלו בודק ומתבונן סביבו. לי היתה בעיית שמיעה ולא שרתי, אבל הוא ניגש אלי ואמר, "אני מאוד מרוצה לשמוע אותך שר". התמיכה הזאת חיזקה אותי ונשארה עמי עד היום. הייתי מאוד קרוב אליו.




חג החנוכה – הדלקת נרות ליד השעון המפורסם


היציאה מה"בורסה"
עברו שלוש שנים והגיע זמני לצאת מה"בורסה". המצב בפולין היה קשה מאוד מבחינה כלכלית. התגייסתי לצבא אבל לא יכולתי להמשיך בשירות הצבאי בגלל בעיות בריאותיות, ושיחררו אותי. חזרתי לגור בבית אמי וחיפשתי פרנסה במקצועי. התבקש שאחזור למקצוע שלי ולבית המלאכה שבו עבדתי בתקופת ה"בורסה", אבל לא אהבתי את העבודה שם. המכונות היו פשוטות והיה עלי להפעיל כוח כדי לחתוך את הנייר ולבצע עבודות אחרות. לא ידעתי מה לעשות והייתי מאוד מדוכדך.
למי יכולתי לפנות? לאלכסנדרוביץ' שהיה בעסקי הנייר. היכרתי את מחסני הנייר הגדולים שלו והלכתי לשם לדבר אתו. הוא אמר לי, "מה הבעיה? בוא תעבוד כאן". וכך היה, הרי באתי מענף הדפוס והנייר שהיה מאוד קרוב. המכונות של פירמת אלכסנדרוביץ' היו משוכללות, והתחלתי לעבוד עם וויניארסקי, מנהל העבודה הפולני. בימי ראשון, כשווינארסקי הלך לצוד ציד ביער, הוא היה זקוק למחליף ובחר בי, כי היכרתי את העבודה וידעתי מה לעשות.
בבית המסחר היה מלאי עצום של סוגי נייר בגדלים וצבעים שונים. המחסנים של אלכסנדרוביץ' היו ממוקמים ליד תחנת הרכבת המרכזית של קרקוב, כי כמויות הנייר העצומות הובלו מכל בתי החרושת ברכבת. נסעתי עם וויניארסקי לבתי החרושת השונים לייצור נייר בגבול הגרמני, כדי לבדוק ולבחור נייר. בחרנו את הנייר לפי פרמטרים שונים כמו גודל ולחות, ובדקנו אם הפרמטרים מדויקים, על פי הדרישות.
מאוד אהבתי את העבודה. עבדתי בפירמה אלכסנדרוביץ' כשנתיים, ושם היכרתי את סיני ואת אחיו דוד בעבודתם. משפחת אלכסנדרוביץ' היתה משפחה גדולה ועדינה. איני יודע מי בדיוק ניהל את העסק, זיגמונט או אחיו דוד. אני זוכר את שני האחים מגיעים למשרד, שבו התנהל רישום מדויק מאוד של כל דבר.
המקום עצמו היה ענק, והנייר הובל בתוך המחסנים ממקום למקום בקרוניות. עבדו שם כ-20-15 עובדים שידעו את העבודה, ידעו להוריד את חבילות הנייר מהמקומות הגבוהים בלי שהנייר יינזק. עבדתי בחדר המכונות ושם חתכנו וצבענו נייר. למשל, היה סוג של קרטון שצבענו בצבע מיוחד, וזה היה הספציאליטה של הפירמה. בהמשך ארזנו ושלחנו את הנייר ללקוחות בכל רחבי פולין, בהתאם לצרכים שלהם.

המלחמה פורצת
המלחמה פרצה בקרקוב ב-1.9.1939. המשכתי לעבוד אצל אלכסנדרוביץ', אבל זה לא היה פשוט כי למעשה המפעל חדל לעבוד בגלל מחסור בחומרים, ובעיקר בשמן להפעלת המכונות. בכל זאת נשארתי כאחראי על מחלקת המכונות, וחיפשתי מקורות לשמן מכונות. אפשר היה לקבל שמן במחלקה הצבאית שמספקת שמן לטנקים של הצבא. בסיס האס-אס היה בפריפריה של קרקוב, וכולם הסתובבו שם במדים, הצדיעו ואמרו "הייל היטלר". כדי לקבל שם את השמן הבאתי אתי עטים מפוארים מהחנות של אלכסנדרוביץ', וחילקתי אותם לגרמנים האחראים. את השמן לא סחבתי לבד, לקחתי אתי גוי מהעבודה שסחב את דליי השמן.
באוקטובר 1939, כחודש וחצי אחרי פרוץ המלחמה, ברחתי מקרקוב ללבוב כדי לעזור לאחותי שגרה שם ובדיוק ילדה. שמענו שהיו לה בעיות בלידה ואמא ביקשה שמישהו ייסע וייראה מה קורה לה. הכל רתח מסביב ורבבות פליטים נעו בדרכים.
הגעתי ללבוב, חיפשתי עבודה והגעתי לסניף של אלכסנדרוביץ' בעיר, ופגשתי את דוד שעבד שם. זיגמונט אלכסנדרוביץ' הספיק לצאת מקרקוב לפלשתינה ברכבת האחרונה לפני פרוץ המלחמה.
העובדים בסניף בלבוב קיבלו אותי בזרועות פתוחות ואמרו לי, "קודם כל לך להתרחץ ולהחליף בגדים, ורק אחרי שתתרענן תבוא לעבוד". כך עשיתי וקיבלתי עבודה בסידור הניירות במחסן, עם יהודי בשם פליישר. לבוב היתה תחת השלטון הרוסי, והרוסים הזמינו הרבה מאוד נייר.
בחורף 1940 נערכו רשימות בלבוב, הפליטים היו צריכים להירשם ולכתוב אם הם רוצים להישאר ברוסיה ולנסוע לעומק רוסיה לעבודה, או לחזור לפולין. דוד ואני כתבנו שאנחנו רוצים לחזור לקרקוב. דוד היה איש עם נשמה אבל לא טיפוס שהתעניין בסביבתו בדומה לזיגמונט. הוא היה יותר סגור עם משפחתו ועם העסק שלהם.
הייתי בלבוב כמה חודשים. מתוכם ישבתי כחודשיים במאסר וחזרתי לקרקוב בינואר או פברואר 1940.
הגעתי לחנות ולמחסנים של אלכסנדרוביץ' ושום דבר לא היה כמו קודם. הגרמנים תפסו את המקום והפעילו את העסק, והכל השתנה. היתה שם כמות עצומה של נייר, כ-40 אלף טון נייר. שוב נזקקתי לנפט כדי להפעיל את המכונות, ושוב הלכתי לבסיס של האס-אס כדי לקבל את הנפט שהיה מצרך חשוב מאוד במלחמה. שוב ניגשתי למשרד של אלכסנדרוביץ' וקיבלתי כמה מוצרים יפים, באתי לבסיס האס-אס, דיברתי עם האחראי, נתתי את המזכרות היפות וקיבלתי את הנפט. אחרי שיצאתי עם השלל אמרתי לעצמי, "אני לא חוזר לכאן". הלכתי לאנטנברג מנהל ה"בורסה", שעדיין ניהל את ה"בורסה" כרגיל, וסיפרתי לו על תוכניתי: "אנחנו קבוצת חברים מ"גורדוניה" שמתכננים לצאת ללבוב, משם נמשיך לווילנה ונעלה לארץ ישראל". החלטתי ללכת לאחותי ולמחסנים של דוד בלבוב. זו היתה הפגישה האחרונה שלי עם אנטנברג, יותר לא ראיתי אותו. עם פרוץ המלחמה ה"בורסה" הצטמצמה מאוד. הילדים שהיו להם הורים חזרו הביתה, ומי שלא היה לו בית נשאר שם.
הגענו ללבוב וקבענו עם קבוצת החברים שבלילה נצא בשקט גמור לכיוון וילנה, כך שאף אחד לא ישמע אותנו. הייתי אצל אחותי ונרדמתי כשלייבל'ה התינוק שלה שוכב על ברכי, וכשהתעוררתי גיליתי שהבחורים מ"גורדוניה" המשיכו בדרכם לווילנה בלעדי, ונותרתי לבד. בהמשך הגעתי לסיביר. בתקופת שהותי בסיביר, במלחמה, זיגמונט אלכסנדרוביץ' שלח לי חבילות מפלשתינה. אני לא יודע איך הוא עשה זאת, כיצד מצא את הכתובת וכיצד החבילות הגיעו. אבל הן הגיעו.
זיגמונט אלכסנדרוביץ' נפטר פה בארץ והוא קבור בבית העלמין טרומפלדור בתל אביב. בכל שנה, ביום השנה למותו, אנחנו עולים לקברו. בכל פעם אני מודה לאלוהים על מה שקיבלתי ממנו. אדם כזה לא היכרתי מעולם, ובתי החיה בארצות הברית גאה מאוד על שהייתי ב"בורסה".


לאחר המלחמה
אחרי המלחמה הייתי בגרמניה ונסעתי לפולין לראות מה קרה בבית שלי. בדירה שלנו כבר גרה בעלת בית גויה. הדירה היתה בקומה ראשונה. נכנסתי רק לחדר המדרגות ורגלי לא נתנו לי להמשיך ולעלות לדירה.
לאחר המלחמה אחי חיפש אותי וכתב מכתבים לכל מוסד אפשרי, הוא חיפש אותי בכל מקום. לבסוף מצא אותי ובמכתב סיפר לי את כל קורות משפחתנו בשואה. שמעתי ממנו שאמי מתה בגטו במיטה, כשאחותי יושבת לידה. היתה לה זכות מיוחדת והיא נפטרה בידיים של הבת שלה.
המלחמה הסתיימה, היה תוהו ובוהו בכל מקום ואיש לא ידע היכן הוא ומי הוא. כך התחלתי את פעילותי בארגון "הבריחה". נפגשתי עם אנשים והלכנו ממקום למקום כפעילים שהיפנו לעלייה לארץ ישראל. זה היה מסובך מאוד כי לאנשים לא היה אמון באף אחד, והיינו צריכים לגרום לאנשים ששרדו לתת בנו אמון. ב-1946, בתקופת העלייה, ישבתי עם נוער וסיפרתי להם על חיי, מה עשיתי וכיצד קיבלתי את הדברים. הם ישבו בשקט רב והקשיבו, ולאט לאט החלו לתת בי אמון. תפקידי היה להביא אנשים ולסייע להם לעבור את הגבול בדרכם לארץ ישראל. ישבתי בנקודה מסוימת בגבול איטליה ומפעם לפעם הייתי צריך לנסוע למקומות שונים, כמו אוסטריה או מינכן, ולהביא משם אנשים ונוער. באחת הקבוצות שפגשתי במינכן היתה גם אשתי. היא היתה עם שתי אחיותיה, והן השתייכו לקבוצה של כ-30 בנות. כשהגעתי לקבוצה וראיתי את הילדה הזאת אמרתי "את שלי", ומאז ידה לא משה מתוך ידי. היא לא הבינה באיזו חוצפה אני לוקח אותה מתוך משפחתה וחברותיה.