RelatioNet | Forum | Yad Vashem | Jewishgen | Shorashim | MyHeritage

אברהם רווה - חניך הבורסה

(17.10.04 בביתו בחיפה)

נולדתי בביילסקו ביאלה (Bielsko Biała) {56}, עיר פרובינציה שבה גרו גרמנים ודיברו גרמנית. התרבות הגרמנית שלטה בעיר, היה להם תיאטרון, עיתון יומי ועוד.
הייתי הילד השני בין חמישה אחים ואחיות. התייתמנו מאמי ב-1925, כשהייתי בן ארבע וחצי. אותי ייעדו להמשיך במסלול עיוני, ואילו כל שאר אחיי ואחיותי סיימו בית ספר יסודי בלבד. כל ילדי המשפחה מלבד אחותי הקטנה למדו בבית ספר גרמני. עם סיום בית הספר היסודי המשכתי ללמוד בגימנסיה הגרמנית.
ב-1933 הנאצים השתלטו על גרמניה, והדבר השפיע על רוב האזורים שבהם חיו גרמנים. ללמוד בבית ספר גרמני אז היה מאוד לא נעים. רעיונות התנועה הנאציונל-סוציאליסטית חילחלו בציבור הזה. היה שם גם פלג סוציאליסטי גדול, כמו בתקופת רפובליקת ויימר בגרמניה. חלק מהמורים היו יהודים, אבל רובם היו גרמנים. בגלל ההידרדרות הזאת עברו רבים מהתלמידים היהודים בעיר מהגימנסיה הגרמנית לגימנסיה הפולנית וכך גם אני, אבל המעבר היה קשה מאוד. פולנית כמעט לא ידעתי, ובעיקר לא ברמה של בית ספר תיכון.
הייתי חבר בתנועת הנוער "עקיבא", כמו רוב הנוער שהיה חבר בתנועת נוער כלשהי. המגמה היתה להתכונן לעלייה לארץ ישראל, והתכוננות כזאת היתה כרוכה בלמידת מקצוע. שקלתי מה לעשות ואז נזכרתי ב"בורסה" שבה למד אחי. הייתי בן 14 והחלטתי להפסיק ללמוד בגימנסיה הפולנית, ולנסות להתקבל ל"בורסה" בקרקוב.
בתקופה שבה התלבטתי מה לעשות נסעתי לקרקוב במבצע של עידוד הנסיעה ברכבות - כל מבוגר שנסע ברכבת היה יכול לקחת אתו חינם נוסע צעיר . הגעתי עם חבר לתחנת הרכבת וחיפשנו יהודי שנוסע לקרקוב כדי להתלוות אליו. מצאנו אדם מבוגר וכך הגעתי לקרקוב והוקסמתי ממנה מאוד. היתה לי בקרקוב משפחה, דודה ובני דודים.
למרות שהעיר שלי לא היתה פרובינציה נידחת, אי אפשר היה להשוותה לקרקוב. הממדים כאן היו לגמרי אחרים. הרבה יהודים, תנועות נוער, הרבה אפשרויות. זה מצא חן בעיני. מסביבי שמעתי רק פולנית, לא רק אצל הגויים אלא גם אצל היהודים, ולא רק אצל היהודים המתבוללים אלא גם אצל היהודים הדתיים. גם היהודים החרדים דיברו פולנית, בעיקר אלה שעסקו במסחר ולא היתה להם ברירה אלא לדבר פולנית.
המחשבה להיכנס ל"בורסה" עלתה בגלל אחי הגדול, שהיה חניך ה"בורסה", אבל עד היום אני לא יודע כיצד הגיע לשם. באחד החגים אחי בא לביקור בבית עם חבר, ומשיחותיהם נודע לי על קיומה של ה"בורסה". מפני שאחי היה בשבילי מודל לחיקוי, רציתי ללכת בעקבותיו וללמוד מקצוע באותו מקום. ביקשתי בבית שיסדרו לי את זה. אחותי הבכורה כתבה ל"בורסה", צירפה תעודה שלי מבית הספר וביקשה שיקבלו אותי. בהמשך קיבלנו תשובה חיובית.

המעבר ל"בורסה"
הגעתי ל"בורסה" בקרקוב בסוף 1934, בגיל 14 וכמה חודשים. חלק מהילדים הגיעו מבית היתומים, מהזקלד, כהמשך טבעי. אני הגעתי מבחוץ, מהפרובינציה.
יום או יומיים אחרי שהגעתי קרא לי אנטנברג המנהל וביקש שאכתוב את קורות חיי. הכל התנהל שם בפולנית, והייתי חייב לכתוב בפולנית. כתבתי את קורות החיים שלי בעט עם דיו כחולה, ולמחרת אנטנברג החזיר לי אותם ובמקום כחול הכל היה אדום, כי כל מה שכתבתי היה מלא שגיאות והוא תיקן בדיו אדומה. הייתי מתוסכל, בכל זאת הייתי תלמיד גימנסיה והנה אני בא לכאן וכאילו לא יודע כלום. זה היה המבחן הראשון שלי, שהמחיש לי עד כמה אני לא יודע ועד כמה אני צריך להשלים. למרות ידיעותי הקלושות בפולנית הוחלט לשלוח אותי ללמודים.

החיים ב"בורסה"
אני רואה ב"בורסה" מוסד שהטביע בי חותם בל ימחק. אם אני יכול להשוות זאת לספרו של גורקי "האוניברסיטה", הרי שה"בורסה" היתה האוניברסיטה שלי.
עצם קיומה היה תלוי באפוטרופסים שלה ובראש וראשונה באלכסנדרוביץ'. אבל הניהול וכל מה שנעשה בפנים נקבע על ידי אנטנברג המנהל.
בחצר הגימנסיה העברית היה בית ספר מקצועי, ולשם נשלחתי. למדתי שם כחצי שנה עד סוף שנת הלימודים, אבל היה לי קשה, בעיקר מבחינת הידיעות בפולנית והצורך להדביק את הכיתה. כמו כן לא היו לי כישורים מתאימים למקצוע שנלמד שם, מכניקה עדינה.
אלכסנדרוביץ' עקב אחרי כל מה שקרה ב"בורסה", ואחרי התקדמותו של כל ילד. הוא הופיע ב"בורסה" כל יום בצהריים והתעניין בשלום כולם. לדעתי הוא ידע גם מה קורה אתי, כי הוא נתן הוראה לשלוח אותי למבחן פסיכוטכני להתאמה מקצועית. המכון למבדקים פסיכוטכניים היה מול האוניברסיטה, נדמה לי שברחוב שלסקה (היום רחוב פילסודסקייגו, Piłsudskiego) בקרבת בית הספר התיכון צ'פסקי. הבוחנת שבדקה אותי שם היתה יהודייה. זה מעיד עד כמה דאגו ב"בורסה" להתאים לכל אחד את המקצוע הנכון לו. כשאני מדבר על זה אני ממש מתרגש, כי בעצם מה היה אכפת להם שאהיה חייט או צבע. במבדקים גילו שהכישרון הבולט ביותר שלי הוא ציור, ושלחו אותי לעבוד בבית דפוס גדול, דרוקרמו מרודובה, ששכן ברחוב Piłsudskiego. זה היה בית דפוס בינלאומי, ובעליו טלץ היה יהודי מתבולל. אלכסנדרוביץ' היה בקשרים עסקיים אתו וסיפק לו נייר, וכך הכניס עוד לפני חניך אחר מה"בורסה" לעבודה שם.
בחצי השנה שלמדתי בבית הספר המקצועי שליד הגימנסיה העברית השלמתי הרבה מאוד, ובעיקר התקדמתי בפולנית. כבר בשלב הזה ה"בורסה" הטביעה בי חותם בל ימחה.
במקביל לעבודה בבית הדפוס של טלץ למדתי בבית ספר לגרפיקה ברחוב דיטלובסקה בקרבת הוויסלה. בבית הספר הזה למד כל מי שעסק בגרפיקה. בנוסף ללימודים המקצועיים למדנו גם קצת צרפתית, כי המקצוע דרש ידיעה בסיסית בצרפתית.
רוב החניכים ב"בורסה" היו במידה רבה אינדיבידואליסטים, אפילו שהיו קשרים בין כולם. היו כאלה שהיו חברים בתנועת נוער והיו שלא, היו שנטו לקומוניזם ולנוער סוציאליסטי, והיו שנטו לתנועות הציוניות. כל אחד חי בעולמו.
ה"בורסה" החדירה בי, ואני בטוח שגם בכל אחד מאתנו, את המודעות לחשיבות של סדר, ניקיון, משמעת, אחריות למה שאתה צריך לעשות ואחריות לגבי הזולת.

השכמת בוקר
צלצול ההשכמה היה ב-6:00 או 6:30, ואחריו היו לנו שלוש-ארבע דקות לקום. כששמענו את הצעדים של אנטנברג מתקרבים התיישבנו על המיטות. הוא נכנס, בדק שכולם יושבים והלך. כשיצא כולם היו חוזרים למיטות, אבל הוא ידע שככה זה מתנהל והיה חוזר ותופס אותנו. ניסינו להתחכם ופה ושם הוא קצת נתן לנו, אבל הוא שמר חזק על הגבולות.

השיחות אחרי כיבוי אורות
כיבוי אורות היה לפי מיטב זיכרוני ב-21:00, אז היינו צריכים להיות במיטות. אנטנברג היה בודק שכולנו באמת במיטות. אחרי שהלך התחילו ויכוחים ושיחות שנמשכו הרבה זמן, בנושאים שונים ומגוונים. השיחות האלה אחרי כיבוי האורות מאוד העשירו אותנו. גם אם מישהו לא דיבר בעצמו השיחות העשירו אותו מאוד. כך זה התנהל כל לילה, ובעיקר היו ויכוחים בין הציונים לבין הנוטים לקומוניזם.

תפקידים שונים
אנטנברג דאג שכל אחד יקבל תפקיד וימלא אותו, והיה ערני מאוד ועיצב את הפעילות הענפה הזאת.
אחד התפקידים היה ניהול הספרייה. האחראי היה צריך למלא את הספרייה בספרים, ולדאוג שהחברים יקראו את הספרים. תפקיד אחר היה אחריות על תחום הספורט. האחראי היה צריך לעקוב אחרי אירועים ספורטיביים שונים שבהם נוכל להשתתף, ולדאוג שנקבל כרטיסי כניסה, למשל החלקה על קרח בחורף במגרש הספורט של "מכבי".
חניך אחר היה צריך לדאוג שחיי התרבות יהיו עשירים. מדי שבוע-שבועיים יצאנו בקבוצה לקולנוע, בבתי קולנוע שבעליהם הסכימו שניכנס בחינם. אנטנברג יצר את הקשר עם בתי הקולנוע, אבל האחראי על התרבות היה צריך לדאוג שזה יתבצע. אחד מבתי הקולנוע שאתם היה לנו הסדר כזה היה קולנוע Wanda ברחוב גרטרודה.
מלבד הליכה לקולנוע השתתפנו גם בקונצרטים ובהצגות תיאטרון. הדברים האלה היו כל כך מובנים ומקובלים משום שהתפתחה בקרב חניכי ה"בורסה" מודעות עמוקה ללימוד עצמי. היה אחד שהיה לו כישרון משחק, וכל כמה זמן היה משעשע אותנו בהופעות בלתי רגילות ובקריאת טקסטים.
בכל שנה נהגנו להציג מחזה באולם הקריאה, שהתחבר לאולם האוכל כך שנוצר אולם די גדול. במה לא היתה, והכיסאות הפרידו בין השחקנים למוזמנים. האורחים היו מבין האפוטרופסים שלנו ומוזמנים נוספים. ה"בורסה" נתמכה במידה מסוימת על ידי ארגון בעלי מלאכה ששכן בקומה העליונה בבניין, וגם חבריו באו להצגה.
אחד מהחברים שלנו שרד את המלחמה והגיע לארצות הברית. חלק מהתקופה שבה היה ב"בורסה" הוא היה קומוניסט, אבל כשהגיע אליה היה למעשה אנאלפבית ולא ידע פולנית טובה. ב"בורסה" הוא התקדם באופן יוצא מן הכלל, והתחיל לכתוב שירים בפולנית. היום הוא כמעט בן 90 ושולח לי מארצות הברית שירים שהוא כותב באנגלית. היו דוגמאות נוספות לבחורים שכתבו שירים, כמו לוכר ז"ל וקמינסקי שהתפרסם אחר כך וחי בפאריס.

תיאטרון
היה בקרקוב תיאטרון יהודי שבו לא היתה להקה קבועה. הלהקות הגיעו מכל מיני מקומות והציגו באולם התיאטרון. פעם הלכנו לתיאטרון ובדיוק הגיע יהודי מווילנה, מ- IVO {57}, ואנטנברג הביא אותו ל"בורסה". הוא שמע שאנחנו מעלים מדי שנה הצגה בפולנית ואמר, "אתם יהודים, למה שלא תנסו להציג פעם הצגה ביידיש? אם תרשו לי אני רוצה לדבר בפניכם ביידיש, ואם אחרי השיחה שלי תתרצו, אכין לכם מחזה ותציגו אותו ביידיש". היידיש היתה זרה ורחוקה מאתנו. הוא דיבר והיידיש בפיו נשמעה כשפה יפה להפליא ומצטלצלת יפה, והתרשמנו מאוד מהיידיש שלו. עד אז, היידיש שדוברה בפי היהודים נשמעה באוזני כגרמנית מקולקלת ולא יפה.
היו בינינו בעלי כישרונות בלתי רגילים, ובכל החגים הכנו בעצמנו חגיגות והצגות. הגיע הזמן להכנת ההצגה השנתית והחלטנו להעלות את המחזה הזה. היתה בקרקוב להקת יידיש של דינה הלפרין, שהציגה את מהחזה "המכשפה" בתיאטרון היהודי. הגענו לראות את ההצגה הזאת ביידיש, וזה מאוד מצא חן בעינינו. כאשר להקת הלפרין הציגה בקרקוב הדריך אותנו אחד השחקנים איך להציג ביידיש את "דון קיחוטה". השנה היתה 1937, ונדמה לי שזאת היתה ההצגה האחרונה ביידיש שהצגנו ושבה השתתפתי. עד אז הצגנו רק בפולנית בהדרכת במאים שהגיעו מבחוץ, ובדרך כלל את מולייר.

חוגי העשרה
כשחייתי בביילסקו הייתי חבר בתנועת הנוער "עקיבא". כשהגעתי לקרקוב לא המשכתי בחברותי בתנועה, אבל נשארו לי מכרים מבין חברי התנועה. באותה תקופה תקף אותי בולמוס לימודים והתקדמות. רציתי להשלים כל מה שהחסרתי ונהפכתי לאוטודידקט, מכור לקריאה וללימודים ומתעניין בתחומים שונים.
היו בינינו סופרים ומשוררים וכאלה שנוטים למוסיקה. היה בינינו בחור אחד שלמד צבעות, והוא זה שפתח בפני את הצוהר למוסיקה. היתה לו שמיעה אבסולוטית, הוא ניגן על מנדולינה ונהג לפזם לעצמו לחנים של אופרות, דבוז'ק ושוברט. אני הוקסמתי ממנו וזה קירב אותי למוסיקה קלאסית. לו היה חי בבית מסודר עם הורים שהיו דואגים לו, הוא היה מתפתח להיות מלחין או מוסיקאי מעולה, אבל ב"בורסה" הוא חי את חייו ופיתח את כישרונותיו בעצמו, וה"בורסה" איפשרה לו את זה. היה לנו מורה לזמרה, אנהלט; מורה למנדולינות וגיטרה, שווננפלד, מוסיקאי ופסל שהגיע מהסורבון בפאריס, וקירב אותנו מאוד לתחום האמנות. היה לנו מורה מעולה לעברית, יואל דרייבלט, שהיה גם מורה בגימנסיה. בנוסף היו לנו מורים מבחוץ שדאגו להעשרה, והיתה אפשרות כמעט בלתי נדלית לקלוט דברים ולהתקדם.


תזמורת המנדולינות

מימון הפעילות
מימנו את הפעילות שלנו בכוחות עצמנו. אחת מצורות התשלום שאני זוכר היא "מס קוביית סוכר".
ב"בורסה" קיבלנו אוכל ויכולנו לקבל תה כמה ומתי שרצינו, אבל בלי סוכר. אחד מהחברים היה הגזבר, והוא מכר לחברים קוביות סוכר. מהכסף הזה הוא גם דאג למלאי סוכר קבוע וגם העביר סכום מסוים לקופה, כדי לקנות דברים שונים שהזדקקנו להם, כמו ספרים.
פה ושם מימנו דברים בכוחות עצמנו. היתה לנו ספרייה גדולה ועשירה בספרים טובים. בדרך כלל קיבלנו אותם מכל מיני מקורות, ובעיקר ממי שכבר סיימו לקרוא אותם.
אחד מהספרים שהתלבשתי עליו היה "מבוא לפילוסופיה" בפולנית. רציתי מאוד לקרוא ולהבין את התוכן, אבל זה היה מאוד קשה מפני שהפולנית עדיין לא היתה שגורה בפי. ניסיתי אז לקלוט מידע מכל מקום אפשרי, וכמוני היו גם אחרים. כל אחד לפי יכולתו ולפי התעניינותו.
כל זה לא יכול היה להתקיים אלמלא אותה מסגרת שהאפוטרופסים יצרו, ובראשם אלכסנדרוביץ'. כל אחד מאתנו שהתברך במשהו ממה שהביא מה"בורסה" צריך להגיד אלפי תודות למי שקיימו את המוסד הזה.

אנטנברג
המנהל אנטנברג היה איש מאוד מעניין. קפדן ביותר, חמור סבר, לא ויתר על שום דבר כהוא זה. אבל הוא לא היה רשע. הוא עמד על כך שהסדר יקוים במלואו, ושכל אחד יתנהג בהתאם לכללים. אם ראה מישהו בא עם נעליים לא מצוחצחות לחדר האוכל הוא לא איפשר לו לאכול, והורה לו לרדת למטה ולצחצח את הנעליים. כך הרגיל אותנו לצחצח נעליים לפני הכניסה לחדר האוכל. כלל אחר היה: סיים לאכול מה ששמת בצלחת. אם אכלת משהו בארוחת הצהריים ולא גמרת את מה שנתנו לך, קיבלת את זה לארוחת ערב, ואם לא סיימת בארוחת הערב קיבלת למחרת. היו מאכלים שלא הייתי רגיל לאכול כמו סלק או רגל קרושה, והשארתי אותם בצלחת. לא עזר לי כלום וקיבלתי אותם בערב, ואם לא גמרתי בערב קיבלתי למחרת, עד שלמדתי לאכול את המאכלים האלה וכל דבר אחר שהגישו לי.
כל זה עזר לי מאוד בחיים וביכולת להסתגל לכל מצב. הוא מאוד הקפיד על הדברים האלה.
בליל שבת אכל אתנו המחנך הרמן טלר, עוזרו של אנטנברג, סטודנט לכימיה ופעיל בנוער הציוני. לא זכור לי שאנטנברג ישב ואכל אתנו בארוחות ליל שבת. כשהיינו בחוץ בטיולים כמובן שהוא אכל אתנו.
כשיצאנו לטיול אנטנברג היה חברי, מתבדח, לא שמר על דיסטנס ולא קילקל לנו את ההנאה מהטיול, להיפך, הוא שיתף אתנו פעולה. אבל מיד כשחזרנו לקרקוב ול"בורסה" הוא שינה את הבעת פניו והפך לאנטנברג אחר.אני מעריך אותו עד מאד, וכל כך כואב לי הלב שלא זכה לשרוד. בתקופת שהותי ב"בורסה" הוא התחתן ונולדה לו בת. שמעתי שאשתו ובתו הגיעו לאיטליה, ואני מקווה שבתו חיה ושאשתו סיפרה לה מי היה אביה. בלב שלי שמורה פינה מאוד חמה לאנטנברג, על כל מה שעשה ב"בורסה" בכלל ועל השפעתו עלי.

הטיולים
היו לנו טיולים קצרים וטיולים ארוכים. טיול קצר היה למשך חצי יום או יום, יציאה מקרקוב וחזרה לקרקוב. פעם יצאנו לטיול של יום אחד, לאוייצוב (Ojców), מצפון לקרקוב. באוייצוב יש מערות זקיפים ונטיפים. פעם אחרת נסענו לראות מנזר במעלה הוויסלה, הגענו לשם וחזרנו באותו היום.
אני זוכר שני טיולים ארוכים יותר:
הראשון, לברניה גורה (Barania Gora) {58}. ביום ראשון היה חג נוצרי ובמוצאי שבת היה גשם זלעפות, וחיכינו לשמוע את תחזית מזג האוויר בשעת החדשות, שאותן שמענו ברדיו בחדר הקריאה. מאוחר בערב הקריין אמר, "יורדים גשמים אבל מחר בבוקר יהיה יפה". כשיצאנו לרכבת עוד היה גשם שוטף, אבל כשהגענו למקום שממנו התחלנו ללכת ברגל מזג האוויר התבהר ונעשה יפה. טיפסנו במעלה ההר (שגובהו 1,220 מטרים). היה די קשה ללכת ומדי פעם עשינו אתנחתא. החבר'ה רצו להתיישב ולהשתרע על האדמה, אבל אנטנברג אמר, "תעמדו. נחים בעמידה!" את זה למדתי אז ממנו. אם יושבים בזמן המנוחה העייפות גוברת, אבל אם עומדים ונחים מתאוששים.
הכל היה מאורגן להפליא. הגענו לאכסניה בפסגת ההר, אכלנו וישנו על הרצפה. בדרך חזרה ירד קצת גשם, אבל לא היה נורא ובסך הכל זאת היתה חוויה גדולה.
טיול יפהפה נוסף הזכור לי היה ל-Przetom Dunajca. נסענו לפייניני (Pienini), עלינו על הדוברות ושטנו במעבר הידוע, וזאת היתה חוויה בלתי רגילה. משם ירדנו לקרושצ'נקו ללינת לילה, ומשם חזרנו הביתה לקרקוב.

מושבת קיץ
בקיץ נהגנו לצאת למושבת קיץ בסביבות הרי הטטרה. משם יצאנו, למשל, לטיול לזקופנה וצעדנו לכיוון מורסקה אוקו (Morskie Oko), שפירושו "עין ימית". טיפסנו לפסגה, בגובה של כ-2,000 מטרים, והמשכנו לעלות לזברט (Zawrat), שזאת פסגה נוספת. משם חזרנו לזקופנה, עלינו על רכבת ונסענו לאכסניה שבה התארחנו. תחנת הרכבת היתה במרחק כמה קילומטרים מהאכסניה, ואת המרחק הזה עשינו בהליכה, צועדים בשורות ושרים. מרוב עייפות הלכתי וישנתי תוך כדי הליכה.



שייט על הדונייץ'


היציאה מה"בורסה"
בסוף 1937, בתום שלוש שנים ואחרי שסיימתי את לימודי, הודיעו לי שאני צריך לעזוב את ה"בורסה". קיבלתי אז שכר שהיה בסיס מינימלי לקיום. אגב, כל הזמן קיבלנו תשלום מזערי אבל מסרנו אותו ל"בורסה".
יצאתי מהמוסד וחיפשתי מקום לגור. בדרך כלל מי שיצא מה"בורסה" הצטרף לדירה שבה התגוררו בחורים שיצאו לפניו. למשל, פולניצר ופלגי גרו ביחד. אני שכרתי מקום ברחוב פאולינסקה, יחד עם בחור שגר היום בארצות הברית ועם לוכר, בחור נוסף שעלה אחר כך לארץ. כשלוכר עזב הגיע במקומו בחור אחר.
במשך זמן מסוים אחרי שיצאנו מה"בורסה" עדיין יכולנו לאכול שם ארוחת צהריים, כך שבסיום העבודה יכולתי לבוא לאכול שם. אחר כך היית צריך לעמוד על רגליך ולקיים את עצמך. לעתים קרובות עוד המשכתי לבקר ב"בורסה" מפני שנשארו לי שם חברים, אבל אלה היו כבר ביקורים של בוגרים.
מהדירה ברחוב פאולינסקה עברתי לדירה אחרת ברחוב גרודסקה (Grodzka), קרוב יותר למקום שבו עבדתי, בית הדפוס ברחוב Piłsudskiego.
באותו הזמן היתה לנו, למשפחה שעדיין נשארה בפולין, תוכנית כללית לעלות לארץ ישראל בעקבות אחי ואחותי שכבר עלו לארץ. מתי? לא היה ברור לנו.
אלכסנדרוביץ' סייע ודאג לסרטיפיקטים לכמה מבוגרי ה"בורסה", אבל זאת לא היתה זכות קבועה. אפשר היה להגיע לארץ גם באמצעות תנועות הנוער, אבל גזירות "הספר הלבן" יצרו קשיים רבים והעלייה לארץ היתה מועטה ומוגבלת ביותר. התוכנית הכללית שלי היתה להתבסס כלכלית ומקצועית, ואחר כך לעלות לארץ.
המלחמה טרפה את הקלפים ושינתה את כל התוכניות.

המלחמה
אני חי בתחושה שאני חב את חיי לאנטנברג. אחרי שהגרמנים כבשו את פולין ונכנסו לקרקוב, ניסינו לברוח מזרחה ללא הצלחה. אבי ושתי אחיותי הגיעו לקרקוב ב-2.9.39, מיד עם הפלישה הגרמנית. ניסינו לברוח יחד, אבל לא הצלחנו. הגרמנים עקפו אותנו, ולכן חזרנו לקרקוב ולא ידענו מה ילד יום.
יום אחד הופיעו על לוחות המודעות כרזות שהודיעו: "כל היהודים חייבים להירשם". חשבתי אז שאם זה מתחיל ככה, סימן שאנחנו מסומנים. בערים אחרות היהודים היו כבר חייבים לשים את טלאי המגן דוד על השרוול, ובקרקוב כל חנות יהודית היתה חייבת לשים שלט עם מגן דוד על חלון הראווה.
נכנסתי ל"בורסה" להתייעץ עם אנטנברג ולשאול אותו מה לעשות. לא הייתי היחיד, הגיעו עוד כמה חברים כדי להתייעץ אתו. הוא ענה לנו, "אני במקומכם הייתי עובר לצד הרוסי".
עם המשפט הזה חזרתי אל אבי ואחיותי ואמרתי, "אני לא נשאר כאן, אני רוצה לעבור אל הרוסים". זה השפיע עליהם והם הצטרפו אלי. עברנו לרוסיה וכך ניצלנו, מלבד אחותי הבכורה שנספתה.
את זה אני חייב לאנטנברג.
החוסן שקיבלתי ב"בורסה" היה המזל שלי במלחמה.
בסוף אוקטובר 1939 החלטנו - אני, אבי ושתי אחיותי - לעבור לצד הרוסי. ראשית נסענו ברכבת לפגוש את בני הדודים שלנו בזשוב (Rzeszów), שם התארגנו והחלטנו לעבור את הגבול. הם שכרו עגלה כדי להגיע אל נהר הסאן ולעבור שם את הגבול לצד הרוסי. בן דודי מזשוב הצטרף אלינו וכך שרד והגיע לארץ. נסענו בעגלה עד לקרבת הסאן, ושם עצר אותנו קצין גרמני ואמר, "הגבול סגור, הרוסים לא מקבלים יותר פליטים ועליכם לחזור לקרקוב. אם תחליטו בכל זאת לעבור את הסאן, לא תוכלו לחזור לפולין. אתם צריכים להחליט עכשיו". כלומר, אם נעבור לצד הרוסי והרוסים יכריחו אותנו לחזור לצד הפולני, הוא לא ייתן לנו להיכנס ונישאר תקועים. לא כאן ולא שם. הוא היה הוגן והסביר את המצב.
היינו נחושים בדעתנו לעבור את הגבול. הגענו לנהר ומצאנו אדם, שכיוון אותנו למקום שבו אפשר לעבור אותו. לקחנו את החבילות ונכנסנו לתוך המים, וכשהיינו בתוך המים החיילים הרוסים ירו עלינו. לקבלת פנים כזאת לא ציפינו. כדור אחד עבר ממש ליד אבא שלי, אבל לא היתה ברירה אלא להמשיך. כשהסתובבנו ראינו את החיילים הגרמנים מכוונים אלינו את הרובים, ומלפנים ירו עלינו החיילים הרוסים. הרוסים המשיכו לירות עוד קצת והפסיקו, וכך הגענו לחוף המזרחי של הסאן. בחוף המזרחי כבר היתה קבוצת פליטים שהגיעה יום קודם, והצטרפנו אליה. הרוסים אמרו שלא נוכל להישאר שם כי נגמרו מכסות האישורים לפליטים ולא מקבלים יותר פליטים, ולכן הם יחזירו אותנו לפולין דרך פשמישל. הגיע הלילה שהיה קר מאוד, ולכן הובלנו לבית ספר כפרי באזור כדי שנעבור שם את הלילה ומשם יעבירו אותנו לפשמישל.
הכל היה רטוב ובוץ נוראי כיסה את האדמה. בוססנו בבוץ עד בית הספר, ושם דחסו אותנו, כ-200 איש, לכיתה אחת. האנשים ניסו להשפיע על הרוסים שיתנו לנו להמשיך הלאה, אולם ללא הועיל. היה שם קצין מהאנ-ק-וו-דה שאמר, "אני מצטער מאוד, קיבלנו הוראה". האנשים המשיכו לבקש: "תראה, יש כאן ילדים, נשים וזקנים, תן לנו לעבור", אבל הוא בשלו. אחר כך הוא הלך. זאת היתה הפעם הראשונה שנתקלתי באנטישמיות הסובייטית. נכנסתי לאחד החדרים בבית הספר כדי לקחת מים, ונתקלתי באוקראיני מקומי שהצביע עלינו ואמר לחייל סובייטי, "תראה את הפליטים האלה, הם לא רוצים לחזור לפולין", והחייל ענה לו, "הם לא רוצים? אנחנו כבר נראה להם". הוא אמר את זה באיבה גלויה.
כעבור זמן מה חזר הקצין ואמר שקיבל אישור שנוכל לעבור. הוא הורה לנו לגשת למקום שבו יתנו לכל אחד אישור מעבר ולחכות בתור. האנשים התחילו להצטופף אבל אנחנו חיכינו לתורנו בסבלנות, ואז הגיע הקצין שוב ואמר, "טוב, מי שקיבל אישור קיבל ומי שלא, אין יותר אישורים. זה המצב". אחרי שחיכינו וטיפחנו תקוות זה היה לגמרי בלתי צפוי. הוא נתן לנו הוראה לאסוף את החפצים שלנו ואמר, "זקנים, נשים וילדים לצד הזה. צעירים לצד הזה". אבי ואחיותי אמרו לי לבוא אתם, אבל אני כחניך ה"בורסה" וכיקה מאוד ממושמע, שהולך בדיוק לפי ההוראות, לא רציתי להפר אותן. את אבי ואחיותי שיחררו והעבירו לקרובי משפחתנו בפשמישל, ואותנו הצעירים החזירו לסאן.
הלכנו בשורות, מלווים בחיילים סובייטים רכובים על סוסים, שהקפידו שאף אחד מאתנו לא יברח. כשהגענו לחוף הסאן הם אמרו לנו להיכנס למים ולצעוד לחוף המערבי. פירוש הדבר היה לחזור לפולין. התנגדנו, והחיילים ניסו להשפיע עלינו. המשכנו להתנגד וניסינו להתחמק, וכשראו שאינם מצליחים להעביר אותנו את הסאן הם אמרו לנו, "בסדר, תישארו פה הלילה ובבוקר נעביר אתכם על הגשר בפשמישל. הלכנו בין בתים וניסינו להתייבש מהמים. פגשנו בדרך יהודי שכיוון אותנו לאדם אחר שיוכל להדריך אותנו איך להסתלק מהמקום, וכשנציג האנ-ק-וו-דה יגיע הוא לא ימצא אותנו. היהודי אמר לנו כמה זה יעלה, אספנו מכל אחד כסף, שילמנו לו והוא הוליך אותנו אל היער. ביער הוא אמר לנו שאם נעבור את היער נגיע לעיר מסוימת.
נכנסנו כ 300-200 מטרים לתוך מעבה היער, ופתאום הגיעו עריקים אוקראינים מהצבא מצוידים ברובים, עקפו אותנו ופקדו, "תשאירו כאן כל מה שיש לכם, ולא נהרוג אתכם". בלית ברירה השארנו את כל החפצים. למזלנו היינו לבושים בכמה שכבות בגדים, וכך כל מה שהיה עלי נשאר. המשכנו ללכת אל העיירה, וכך נכנסנו לברית המועצות. זאת היתה קבלת הפנים שלנו.
בעיירה פגשנו קצין אחד וסיפרנו לו על השודדים האוקראינים, והוא אמר, "טוב, אנחנו נטפל בזה". כמובן שאף אחד לא עשה כלום.
משם הגעתי בעצמי לפשמישל ונודע לי מפי בן דודי שאבי ואחיותי כבר נסעו ללבוב. נסעתי בעקבותיהם ונפגשנו. זמן מה גרנו אצל יהודים בלבוב, ואז אחותי הבכורה מצאה לנו מקום מקלט אצל משפחה יהודית, בעיירה השוכנת כמאה קילומטרים מדרום ללבוב. אבי, אחותי הקטנה ואני נסענו לשם, ואילו אחותי הבכורה נשארה בלבוב.
מקום המקלט היה בחנותו של סוחר בעיירה. מפני שכבר לא היה יכול להחזיק בחנות, ורצה למנוע מהסובייטים להכניס מישהו משלהם, הוא העדיף שאנחנו נגור שם. גרנו בעיירה כחמישה חודשים וניסיתי למצוא עבודה. באותה תקופה היו חגיגות בעיירה, וחיפשו מישהו שיצייר סיסמאות. בחור מקומי שלמד ציור בוורשה הציע לי לבוא לעבוד אתו בציור הסיסמאות. התחלתי לעבוד ואחרי שבוע באתי לקבל תשלום, אבל הוא אמר לי, "מצטער, אין לי כסף". מה יכולתי לעשות? מפני שלא קיבלתי תשלום התקיימנו ממכירת חפצים שהיו לנו, וגם הסתייענו בקצת כסף שאחותי הבכורה הביאה לנו מלבוב. אחותי ניהלה בלבוב משרד של מפעל לבדים. היא נסעה מטעם המשרד לגבות כספים מהסוחרים, לקוחות בית החרושת. היא פיתחה קשרים מסחריים וסחרה בכל מיני דברים, וכך יכלה לעזור לנו. היא היתה אדם יוצא דופן.
ביוני 1940 שמענו שעוצרים אנשים, אבל לא ידענו שזה עלול להגיע גם אלינו. באחד הלילות הגיעו אלינו, העלו אותנו על עגלה והביאו אותנו לתחנת הרכבת. בתחנת הרכבת נאמר לנו כי משום שאנחנו לא רוצים לקבל אזרחות סובייטית, מחזירים אותנו לגרמנים. לא רצינו לקבל אזרחות סובייטית וביקשנו סטטוס של פליטים. אמרו לנו, "אין דבר כזה. או שאתם מקבלים אזרחות סובייטית, או שאתם חוזרים לגרמנים". הסטטוס שלנו היה של משפחות עצורות, ולכן העלו אותנו על רכבת משא ללבוב, מלאה באוקראינים שרצו לעבור אל הגרמנים. הרכבת עצרה בלבוב ואני ירדתי והלכתי לחפש את אחותי. הגעתי למקום שבו לפי מיטב ידיעתי היא היתה, אבל לא מצאתי אותה ונאמר לי שהיא מסתתרת. לא ידעתי היכן ולא יכולתי ליצור אתה קשר, וחזרתי לרכבת.
הודעתי לאבא שלי, "אני לא חוזר לשטח הגרמני. אם אנחנו נוסעים חזרה אני קופץ מהרכבת". הרכבת נסעה צפונה, והגענו לעיר דובנו הסמוכה לגבול ביילורוסיה–אוקראינה. לא הבנו מה פתאום נוסעים צפונה כדי להגיע לפולין. בבוקר הבנו שאנחנו עמוק בצד הסובייטי, ושאנחנו נוסעים לסיביר.
הנסיעה לסיביר ארכה חודש, ומדי פעם קיבלנו כיכר לחם. בכל התחנות שבהן עצרנו היו מים רתוחים לשתיה. אכלנו את האוכל שעוד היה ברשותנו, צידה שקיבלנו מבעלי הבית שלנו בעיירה. כשראו שעוצרים ולוקחים אותנו, הם הכינו לנו אוכל לדרך.
בתום חודש של נסיעה הגענו לטייגה הסיבירית, שם שהינו חודש נוסף ומשם העבירו אותנו לאורל. הגענו ללב הטייגה בספינה, ומשם הלכנו ברגל כ-30 קילומטרים נוספים לתוך הטייגה, לשומקום, מנותקים מהעולם, חסרי מעמד עם סטטוס של משפחות עצורות. היה יולי 1940, חום אימים, פערי טמפרטורה גדולים בין היום ללילה ובבוקר כפור על העצים. היינו צריכים לבנות בעצמנו את צריפי המגורים שלנו, והבנייה לקחה חודש. כשגמרנו לבנות החזירו אותנו לאורל באותה דרך - קודם שיט בספינה ואחר כך נסיעה ברכבת, עד שהגענו ליישוב מסודר באזור של מכרות נחושת באורל. קיבלנו צריף עץ של שני חדרים והיינו צריכים לחלוק אותו עם עוד משפחה מסאנוק. גרנו אבי, אחותי ואני בחדר אחד, והמשפחה מסאנוק קיבלה את החדר השני. באותה תקופה בנו הרבה באזור הזה, ואני עבדתי כסבל בפינוי חומרי בניין תמורת שכר נמוך מאוד, שהיה צריך להספיק לקניית אוכל.
התשלום תמורת הוצאת מ"ק אדמה היה רובל אחד, שבו היה ניתן לקנות כיכר לחם ועוד משהו. אבל כדי להוציא מ"ק אדמה היה צריך לעבוד בפרך. למרות הקיץ האדמה היתה קפואה, עם קרח מתחת לשכבת האדמה העליונה בעובי 20 סנטימטרים. אבא שלי ניסה לעבוד אבל זה כמעט עלה לו בחייו. הוא עבד אבל לא הצליח להרוויח. זה היה "בית ספר" קשה מאוד וחיוני.
העבודה היתה במשמרות, ובלילה הראשון כשהגעתי למשמרת הגיע משלוח של קרונות פתוחים עמוסים בחצץ, 20 טון כל אחד, והיה צריך לפרוק אותם. בכל קרון עבדו שלושה פועלים ופרקו באמצעות את חפירה. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שהחזקתי את כזאת. ניסיתי להכניס אותה לתוך ערימת החצץ, אבל זה לא הלך - אני מתאמץ ומתאמץ וזה לא זז, מסתכל מסביב ורואה אחרים עובדים ואני אינני מסוגל לבצע את העבודה. חשבתי שזה הסוף שלי והרגשתי שאני מאבד את כל הכוחות במאמץ שווא. היה שם אדם מביילורוסיה שראה את המאמצים שלי ואמר, "שמע, ככה לא תצליח. בוא אראה לך איך לעבוד. צריך לשים את האת על הרצפה ומשם להרים את החצץ". זה היה השיעור הראשון, ושיעור מאלף.
באחד הערבים עבדתי עם פועל נוסף בהוצאת 50 טון מלט מקרון והעברתו למחסן. עבדנו יותר משתי משמרות, במשך יממה שלמה. כוחותינו הלכו ואזלו אבל לא היתה לנו ברירה והיינו חייבים לגמור את העבודה. נשאר בקרון עוד טון או טון וחצי מלט, וראינו שכוחותינו אוזלים ואנחנו לא מסוגלים לגמור את המשימה. פתאום הגיע סוקולוב, מפקח העבודה הרוסי, וראה את המצב הירוד שלנו. הוא הורה לנו לזוז ולקח את האת, ובמהירות הוציא את כל החומר, העביר אותו במריצות, והשלים את העבודה בשבילנו. זה היה מסוג המקרים הנדירים שקורים.
המעברים ממקום למקום בין הקרונות לבין המחסנים היו קשים מאוד. אתה עומד על מסילת הברזל בלילה חורפי קפוא, הקטר מגיע וצופר מאחוריך, אבל אתה לא שומע את הצפירה כי אתה מכוסה כולך. באחד הלילות הגיעו עצים להסקת תנורים גדולים מאוד, שעליהם ייבשו את החול הקפוא. היה נהוג להוציא את החול הקפוא מהנהרות, אבל קשה מאוד לפרוק חול קפוא מהקרונות, ואחרי שכבר פרקו אותו אי אפשר להשתמש בו לבנייה לפני שמפשירים אותו. כדי להפשיר את החול שמו אותו על פלטות וחיממו אותן על תנורים מוסקים. באותו לילה הייתי במשמרת והגיעו קרונות חול. הטמפרטורה בחוץ היתה כמינוס 40 מעלות, הכל הפך לקרח ולא יכולנו לנשום. עבדנו כל הזמן כשאנחנו עוברים מהחום לקור: נכנסנו לאיזה חדרון כדי להתחמם קצת, וממנו יצאנו החוצה לחמש דקות אל הקרון לעבוד, וכך הלכנו הלוך וחזור מהקרון לתוך החדרון. היה קשה מאוד.
ביוני 1941 הגרמנים פלשו לרוסיה. אחרי כמה חודשים התקבלה הודעה באמצעות העיתון הפולני של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, כי כפליטים פולנים ברוסיה נקבל תעודות כפולנים, ונוכל לנסוע לאן שנרצה. בקובישב נפתחה תחנה לחלוקת תעודות, הגענו אליה וקיבלנו אותן. עם התעודות נסענו דרומה לפרגנה, מזרחית לטשקנט, ובדרך שדדו מאתנו כל מה שעוד נשאר לנו. התמקמנו בפרגנה שנמצאת בעמק די פורה, ומצב האוכלוסייה המקומית היה די טוב. היו להם חלקות אדמה והם עיבדו אותן.
קיבלנו מגורים בבקתה די עלובה, והשתכנו בה שלושתנו בחדר אחד. אבי היה חולה, אחותי היתה צעירונת ועלי הוטל לדאוג לפרנסתנו. ממה נתקיים? מצאתי עבודה כמסיק תנורים במתקן המיועד לקטילת כינים מבגדים מכונמים. הכניסו את הבגדים המכונמים לתוך מיכל מים רותחים, והכינים היו אמורות למות בטמפרטורה הגבוהה. אבל לא כל הכינים מתו, התפתח שם סוג של כינים עמידות בטמפרטורות גבוהות.
עבדתי בכל עבודה שיכולתי למצוא, אבל למעשה כמעט לא היתה עבודה, ובנוסף כולנו חלינו. בשלב מסוים, עד שנותקו היחסים עם רוסיה, קיבלנו עזרה מהשגרירות של ממשלת פולין הגולה, שכללה קצת מזון. אבל אחרי שנותקו היחסים נשארנו בלי כלום. בינתיים קם צבא אנדרס, ומי שיכול היה לעזוב עזב. גם אנחנו ניסינו אבל לא קיבלו אותנו. לעומת זאת הרוסים איפשרו התארגנות של פליטים פולנים שנשארו על אדמת רוסיה. הצלחנו לקבל קצת עזרה וסידרתי את אבא שלי בבית אבות. כך לפחות היה לו אוכל וגג מעל לראשו. אחותי מצאה מקלט אצל משפחה מאמצת, ופירנסה את עצמה בעבודות סריגה. אני מצאתי עבודה אצל בחור מלודז', שמו היה מליניאק ואני זוכר אותו מאוד לטובה. הוא הסתדר במפעל לרכיבי חשמל, וריכז סביבו כמה בחורים ילידי פולין, את גיסו וחבר שלי. כך גם אני מצאתי אצלו עבודה במסגרות והלחמה, וזה נתן לי קיום בסיסי וקורת גג עד לסוף התקופה ברוסיה.
בתקופה הזאת נעזרתי מאוד בידע במסגרות שלמדתי בחצי השנה הראשונה ב"בורסה", כשלמדתי בבית הספר המקצועי שליד הגימנסיה העברית בקרקוב. ב-1946 חזרנו לפולין עם גל הריפטריאנטים ששבו מרוסיה לפולין. נסענו ברכבת וירדנו באופולה (Opole), ושם פגשנו קבוצה של תנועת "גורדוניה". הם הזמינו אותנו להצטרף אליהם. אבי גר תקופה מסוימת בבית אבות, וב-1947 קיבל סרטיפיקט לעלייה ארצה מאחי או אחותי שחיו בארץ. אותי גייסו מיד לפעילות בתנועה, ונשארתי בפולין כפעיל בארגון הקבוצות שיצאו לארץ. עבד אתי זאב האס. הייתי אחראי על קבוצה כזאת בזבשה (Zabrze) בקרבת קטוביץ, ובהמשך גרתי כחצי שנה בקרקוב, בביטום (Bytom) ובז'רז'ונוב. בבאובז'ה הייתי אחראי על קבוצות נוער, ושם היכרתי את אשתי. עליתי ארצה ב-1948 ומיד התגייסתי לצבא.