RelatioNet | Forum | Yad Vashem | Jewishgen | Shorashim | MyHeritage

אב היתומים
סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' ו"בורסת" היתומים מרחוב פודבז'ז'ה 6 בקרקוב


תחקיר וכתיבה: נורית אשכנזי
עריכה: נילי אלכסנדרוביץ'
מביא לדפוס: סיני אלכסנדרוביץ', בסיוע סילביה מי - טל
מעלה לאינטרנט: צביקה שורצמן
דפוס צחור החבצלת
תל - אביב תשס"ו 2005

כל הזכויות שמורות © לחברת "מיקוד וגמישות" בע "מ

הקדמה



הסיפור הזה מיועד למסיירים ברחבי פולין ובעיר קרקוב, וללומדים ולמתעניינים בחיים היהודיים בפולין ובקרקוב בתקופה שלפני שואת היהודים באירופה.
בשעה שאתם מסיירים בקרקוב אל תחמיצו את ההליכה לאורך רחוב פודבז'ז'ה, מהגימנסיה העברית לכיוון בית כנסת ה "טמפל". עצרו בחזית הבניין שברחוב פודבז'ז'ה 6 Podbrzezie לפני שלט נחושת עם תבליט דיוקנו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ', ובו כתוב בעברית ובפולנית:


בניין זה היה בתקופה שבין שתי מלחמות עולם
"בורסת יתומים" של בעלי מלאכה
מוסד יהודי וציוני ליתומים בגילאי 14 - 18
שבו חיו, למדו ורכשו מקצוע .
לזכרו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'
(1877 קרקוב - 1946 תל אביב)
פולני ויהודי, חבר מועצת העיר קרקוב
אשר פתח לבו וידו לכל אדם ומטרה.
ה "פרזס" של נערי ה "בורסה"
שלט זה הוצב באדיבותה של עיריית קרקוב על ידי המשפחה תשרי תשנ "ט, אוקטובר 1998




שלט הזכרון ל"בורסה" ולסיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'





זה סיפור מופלא שהתרחש בקרקוב בין שתי מלחמות עולם של המאה ה - 20 והוא מספר על עשייה חינוכית בעלת ערכים אוניברסליים וברוח ערכי הציונות.
בבניין זה חינכו והדריכו נערים יהודים יתומים לעצמאות אישית ומקצועית, כדי שיוכלו להתקיים בכבוד. כאן השתדלו למצוא תחליף לידה המלטפת והמנחמת של האם ולחיבוקו של האב, כאן לימדו את הנערים להתאמץ ולהאבק גם כשהתנאים קשים, להיות נחושים ואמיצים ולעבור את משוכות החיים בהצלחה. כאן כיוונו אותם ללימוד מקצוע מתאים, כדי שיוכלו לחיות בכבוד בכל מקום וכאן הכשירו אותם לעלייה לארץ ישראל .
לא כולם שרדו את התופת. חלקם, אלה שהיו ב "בורסה" עם פרוץ מלחמת העולםהשנייה ולא מצאו מפלט ומקלט, נשלחו עם מנהלם ומחנכם יחזקאל אנטנברג לגטו בפודגוז'ה ומשם לפלשוב, וגורלם אינו ידוע. המחנך הדגול
והמסור עצמו נספה במחנה מטהאוזן.
הסיפורים והעובדות המובאים כאן נאספו ברובם מתוך ראיונות עם תשעה מחניכי ה "בורסה"החיים בישראל, עם אחד מהמרצים שלימד שם תקופה קצרה, עם בני משפחת אלכסנדרוביץ' ואחרים הקרובים לנושא. הראיונות,
עדויות אישיות, עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, ואמנם זכינו וצלח בידינו.
לאה, כלתו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' ואשתו של בנו יחידו זאב (וילק), יוסי, דני, סיני ורחל נכדיו - הם שיזמו עבודה זו, כדי להנציח את פועלו המיוחד של סבם ולספר את הסיפור שטרם סופר.
החזרה לשורשים הפולניים לא הייתה טבעית לנכדיו של סיני, ונמשכה שנים ארוכות. זאב הפולני נשא בשנת 1936 לאשה את לאה, בת למשפחת שלוש הידועה והוותיקה שמוצאה מאלג'יריה, ששורשיה נטועים היטב בישוב - ביפו , בנווה צדק ובתל - אביב - עוד מהמאה ה - 19 , הנכדים, צברים ילידי הארץ, ראו עצמם יותר כחלק ממשפחת שלוש. הם הזדהו עם הישראליות יותר מאשר עם ענף המשפחה הפולני הרחוק, הזר והגלותי. יידיש ? פולנית ? בכל פעם שנשמעו מילים בפולנית, למשל, "דובז 'הוגלונדה " - אתה נראה טוב - היו הילדים פורצים בצחוק מתגלגל.
הם התקרבו לאביהם זאב בעיקר בשנות זקנתו. הוא עצמו חש זר ויוצא דופן בישראל אף שחי בה קרוב ל - 60 שנה. התקרבות בניו לשורשיהם הפולניים התרחשה רק בהתבגרם. באותם רגעי קרבה נפתח זאב בפני ילדיו ואמר
בתסכול : "מה הייחוס של הדור הגדל כאן בארץ ? הם נולדו וגדלו כאן. הם לא עשו עלייה, אני עשיתי עלייה ! אז מה הייחוס שלהם ? שהם אכלו פלאפל יותר ממני ?"
סיני התוודע לשייכות הפולנית המיוחדת שלו ב - 1970 באחד הימים הראשונים לעבודתו בספריה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב הגיעו לחדרו מר בראונר וגברת וירט, הספרנים הוותיקים שמוצאם מקרקוב, כדי לגלות מי נושא את השם אלכסנדרוביץ', המכובד והידוע מקרקוב. השיחה עוררה את התעניינותו של סיני והוא החל בחקר העבר הרחוק ובקשרי המשפחה הפולניים. ב - 1987 הוא ערך, ביוזמת המשפחה, חוברת להנצחת סבו ופועלו ב "בורסה", לרגל חנוכת ספרייה על שם סיני אלכסנדרוביץ ' בבית הספר היסודי ע "ש וייצמן ברחובות.
דני התוודע לשורשיו הפולניים עוד משחר ילדותו, דרך סיפוריהם על קרקוב של סבתא הלה ואביו זאב, ובהם סיפורים על סבא זיגמונט, ה "בורסה", העלייה לארץ ישראל וקרקוב היהודית. אולם רק בשנים האחרונות, עם הצטרפותו הפעילה לארגון יוצאי קרקוב, האמונה בתחייתה של קהילת קרקוב היהודית ואמונתו בכך שרובו של העם היהודי חי בגולה ושם יישאר, ניעור בו הדחף החזק לעשות כל שניתן כדי לספר את סיפורה של יהדות קרקוב לאורך הדורות, ולהנציח את זכרה ופועלה.
רחל, בתם היחידה של זאב ולאה, איננה זוכרת שאביה דיבר עמה בהרחבה על העבר בקרקוב. אולי היתה זו תוצאה של יחסם המתנכר של הצברים כלפי כל מה שקשור בגולה. אפילו הסבתא, אצלה אכלו הנכדים בצהרי כלשבת , לא העלתה זכרונות. הקשר לעבר המשפחתי, עבור רחל, התבטא במשפחת שלוש בלבד. בעת סיור השורשים של המשפחה בקרקוב 1993 ובעומדה מול הבית, בו התגוררו סבה וסבתה - רק אז תפסה את מלוא עומק חסרון השורשים הפולניים.
יוסי, הבכור, היה האחרון מבין האחים שהתקרב למורשת המשפחתית. אמנם, עוד בשנות ה - 1960 המוקדמות, כשהיה בן 25 ולמד באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, פגש יוסי קבוצת אנשים מקרקוב שהקימה לאחר המלחמה את "אגודת קרקובה חדשה" New Krakow Society במפגשיו עמם שמע סיפורי נסים ונפלאות על סבא סיני, נדבנותו ועזרתו לזולת. אולם ההתעניינות האמיתית בעברו הפולני התעוררה בו רק לאחר נסיעתו הראשונה לקרקוב ב - 1994 לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בפולין. בנסיעה זו נוכח ביופייה של העיר ופגש שניים מקרובי המשפחה ששרדו את השואה. ההתרגשות חוללה בו שינוי, ומעתה חש הזדהות גדולה עם מורשת המשפחה. כיום הוא רואה בעבודתו החינוכית באוניברסיטאות, בחברת טבע ובחברות אחרות את המשך החזון של סבו.
דני ביקש מאביו זאב (וילק,בפי ידידיו) לנסוע עם המשפחה לקרקוב ולהדריכם באתרי ילדותו ובחרותו. זאב סירב. "אני זוכר את קרקוב היהודית. את ערבי שבת, עת החנויות נסגרו והמוני אדם נהרו ברחובות העיר לבתי הכנסת. מה נותר מכך היום ? ". לאחר פטירת זאב 1992 החליטה המשפחה לערוך טיול שורשים משפחתי בקרקוב, ובאוגוסט 1993 הגיעה לעיר בפעם הראשונה, טיילה ברחובות, ביקרה בבתים הקשורים לזיכרונות המשפחתיים ונפגשה עם קרובי משפחה מקומיים.





האדם האחד - עשר
העיסוק במפעלו של הסב קרם עור וגידים רק ב - ,1994 עם נסיעתו של יוסי לקרקוב לטפל בנכסי המשפחה. כשהגיע לבניין בבעלות המשפחה ברחוב Pijarska 3 בקרקוב העתיקה, בית מיוחד ביופיו, היתה דלת הכניסה סגורה. כעשרה אנשים יצאו מהבניין כשעמד שם, אבל טרקו את הדלת לפני שיוסי הצליח להיכנס.
האדם האחד - עשר שיצא מהבניין השאיר את הדלת פתוחה, ויוסי נכנס פנימה והחל לצלם את חדר המדרגות. האיש, שראה אותו מצלם, פתח בשיחה ושאל בפולנית מה מעשיו. הוא חשב כנראה שיוסי מחפש מלון. כדי להתגבר על בעיית השפה הוציא יוסי כרטיס ביקור והראה לו את שמו - אלכסנדרוביץ '. האיש הביט בכרטיס ונדהם: הוא לא ראה מישהו ממשפחת אלכסנדרוביץ' כבר יותר מ - 40 שנה ! לפגישה שהתקיימה מאוחר יותר עם אותו אדם (דודציק שמו) הגיע יוסי בלוויית קרובת משפחה, ששימשה כמתורגמנית. דודציק סיפר כי לאחר המלחמה קיבל את דירתו שבקומה העליונה מרוז'ה, אחותו של סיני אלכסנדרוביץ', שחזרה לאחר תום המלחמה מקזחסטן לקרקוב וניהלה את העסק המשפחתי. דודציק עבד בפירמת אלכסנדרוביץ' בתקופת המלחמה, ונשאר לעבוד בה עד לסגירתה של הפירמה בתקופה הקומוניסטית 1952
דודציק הראה ליוסי את הקטלוגים של הפירמה (אותם שמר כל אותן השנים) וסיפר על יאן סליבה, עובד נוסף מפירמת אלכסנדרוביץ', שעבד שם עוד בתקופתו של סבא סיני ועדיין בחיים. בהמשך התקשר אליו ותיאם עמו פגישה. סליבה, אז כבן ,90 הגיע נרגש כולו ואמר שהוא שמח מאוד לפגוש בן למשפחת אלכסנדרוביץ'. הוא דיבר על מעסיקו סיני אלכסנדרוביץ' כעל אדם קדוש שלא הפלה בין עובדיו היהודים לפולנים, וטיפל בכולם ביד נדיבה. המפגש עורר התרגשות גדולה וחימם את הלב.
עם שובו לישראל שיתף יוסי את משפחתו בחוויותיו המרגשות והראה את הצילומים שצילם בקרקוב. המשפחה החליטה לחדש את המפגשים עם חניכי ה "בורסה" שהיו מתקיימים מפעם לפעם בביתם של זאב ולאה, מיום
השנה למותו של סיני ועד מותו של זאב ב - .1992




התכנסות חניכי ה "בורסה" בביתם של זאב ולאה אלכסנדרוביץ ',1980




ב - ,1996 ביום השנה ה - 50 למותו של סיני אלכסנדרוביץ', ערכה המשפחה אזכרה בבית העלמין "טרומפלדור", בהשתתפות רבים מיוצאי קרקוב ובהם גם חניכי ה "בורסה". לאחר האזכרה התקיים במסעדה הסמוכה המפגש המסורתי של המשפחה והחניכים.

קרקוב היהודית במאות ה - 19 וה - 20

לעיר קרקוב - או קראקא - מקום מיוחד בתולדות עם ישראל באירופה. לעיר עבר היסטורי מרשים לא רק כבירת פולין במשך מאות בשנים - אלא גם כמקום ריכוז של גאוני הלכה ולימוד תורני. בין השמות הבולטים: הרמ"א וממשיכיהם - ר' נתן נטע שפירא ("המגלה עמוקות"), ר' יואל סירקיס ("בית חדש"), ר' גרשון שאול יום - טוב ליפמן ("תוספות יום -טוב") ואחרים. בקז'ימיז' הוקם בית הדפוס העברי הראשון בפולין ודפוסי קראקא נודעו בכל רחבי העולם היהודי.
ראשית היישוב היהודי בקרקוב היה בתקופת המלך קז'ימיז' הגדול, אשר ייסד ב - 1335 עיר חדשה סמוך לקרקוב, וקרא לה על שמו - קז'ימיז'. לעיר הגיעו יהודים, פליטי רדיפות ממדינות אחרות, בעלי נסיון בעסקי כספים, במסחר ובתעשייה, אשר הוזמנו על ידי מלכי פולין להקים את היסוד העירוני הדרוש לפיתוח הארץ. גם בקז'ימיז' במשך מאות בשנים סבלו היהודים משנאה ומפרעות מבית, ומפלישות של כובשים זרים (ביניהם השבדים) מחוץ. אולם הם החזיקו מעמד עד לצירוף העיר לממלכה האוסטרית, בשלהי המאה ה - 18 .
קז'ימיז' במאה ה - 19
השלטון האוסטרי הביא לתנופת בנייה ושיקום. נפרצו רחובות, נסללו מדרכות והעיר היהודית בקז'ימיז' התרחבה. על הוויסלה נמתח גשר קבוע, הוטל איסור על בניית בתי עץ, בתי הקברות סולקו מחצרות הכנסיות, נסגר בית הקברות שליד בית הכנסת של הרמ"א והוקצה שטח חדש לבית עלמין בסוף רחוב מיודובה. כן בוטלו הגבלות המסחר על יהודים בקרקוב, ותוך זמן קצר נפתחו בעיר כ - 300 בתי עסק חדשים. ב - 1804 נמנו בקז'ימיז' 4,300 יהודים [1]
בימי מלחמות נפוליאון סבלה העיר נזקים מידי הצבא הרוסי, והיציבות שבה אליה רק לאחר קונגרס וינה, בו נקבע שקרקוב תהפוך לרפובליקת חסות אוסטרית. בתקופת הרפובליקה - 1815 - 1846 - נפתחו בפני היהודים אפיקי השתלבות באוכלוסייה הפולנית. בית ספר יהודי כללי נפתח בבניין עיריית קז'ימיז' [2] המודרניות וההשכלה קרצו לנוער, והחל מ - 1812 יכלו היהודים להתגורר בכל מקום בקרקוב - בתנאי שיהיו "מתוקנים" בלבושם ובחינוכם. עם זאת, ב - 1840 היו רק 200 יהודים "מתוקנים", שכן היה זה עדיין חטא גדול לנטוש את המסורת.


השוק החדש בקז'ימיז
צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930

ברבע הראשון של המאה ה - 19 החלה הכלכלה לשגשג ושינויים גדולים חלו בעיר. החומות מימי הביניים של קז'ימיז' נהרסו, והעיר חוברה לקרקוב. החומות הפנימיות של העיר היהודית נהרסו אף הן, והיהודים הורשו לגור בכל שטחי קז'ימיז' ללא הגבלה. הורחבו דרכים ורחובות כמו שירוקה, מיודובה, פודגוז'ה ופאוליאנסקה, וכיכר העיר הענקית Wolinica צומצמה לממדיה הנוכחיים. בעקבות פיתוח התשתיות החל גל בנייה, שחידש את פני העיר והרובע היהודי בסגנון ניאו - קלאסי.
קרקוב רבתי הפכה לעיר פטורה ממכס משום ששימשה צומת מסחר לשלוש הקיסרויות - אוסטריה, רוסיה ופרוסיה. המקצוע המבוקש ביותר היה מעתה החלפן, שהתמצא בשערי המטבע. היהודים חזרו להיות הכוח הכלכלי המניע בזכות התמחותם בשערי המטבע, ושלטו בתחומי מסחר ומלאכה ייחודיים כמו טקסטיל, אבץ, הנעלה ומסחר בספרים.
כשפולין איבדה את עצמאותה וחולקה בין שלוש הקיסרויות הפכה קרקוב פוליטי - פטריוטי פולני, והיהודים השתלבו בהתעוררות הלאומית. אחד החלוצים בתחום היה הרב דב בער מייזלס, שהיהמעורב גם בפעילות מהפכנית.
במחצית הראשונה של המאה ה - 19 ניכרה השפעתה של התנועה החסידית בעיר, והוקם ה "שטיבל" הראשון. עליית הזרם החסידי התחוללה במקביל לעליית תנועת ההשכלה. המשכילים, שחיו כבודדים בקרקוב, חזרו לקז'ימיז' והתערו בחיי הקהילה. ואולם, ההתנגשות היתה בלתי נמנעת.
ב - 1862 הוקם בית הכנסת "טמפל", שסימל את חשיבותם של המשכילים בקהילה המתחדשת. עם איחודה של הקיסרות האוסטרית עם הונגריה ב - 1866 נקבע מעמדם החדש של הנתינים היהודים כאזרחים שווי זכויות. החל עידן האמנציפציה [3] לא מעט בהשפעת תנועתה השכלה. הותר ליהודים להתגורר בקרקוב רבתי, ללא סייגים ומגבלות, ולעסוק בכל משלח יד עצמאי ככל תושב אחר.


יהודים בכיכר הסוקניצה
צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930

הקיסרות האוסטרו - הונגרית העניקה למחוז גליציה מעמד משפטי אוטונומי. ההשקעות שזרמו לעיר התבטאו בעיקר בבנייה ציבורית: ערוץ הוויסלה הישן יובש 1873 ונהפך לרחוב דיטלה. Dietla הוקמה מערכת תאורה ציבורית בגז, נבנתה תחנת רכבת, נבנה גשר פודגוז'ה ועליו מסילת רכבת, הונחו קווי חשמל, קווי מרכבות "אומניבוס" ומסילות לחשמלית, שהחלה לנוע ב - 1905 .


צעיר חרדי בגני פלנטי
צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930

גם בקהילה היהודית בקז'ימיז' חלו תמורות דמוגרפיות וציבוריות. באמצע המאה ה - 19 הגיע מספרם של היהודים לכ - 13,500 איש [4] בששים השנים הבאות הוכפלה האוכלוסייה לכדי 32 אלף איש [5] כתוצאה מסיפוח רשויות
במטרופולין . הוקם בית חולים חדיש ברחוב סקווינסקה Skawinska שצויד במיטב המכשור הרפואי 1854- 1866 ונפתחה ספרייה יהודית, "עזרא " 1899 .
הרוב המוחלט של יהודי קרקוב השתייך לזרם החסידי, דיבר יידיש וחי בצניעות ודלות. המשכילים, שהחלו לצאת מקז'ימיז' בעקבות ההתערות הכלכלית והחברתית, דיברו פולנית וגרמנית אך שמרו על זיקה לרובע שבו גרו משפחותיהם.
בעקבות ההשכלה, המעורבות הפוליטית והאמנציפציה החל להתפתח הרעיון הציוני. הציונים עשו נפשות לתחיית האומה, פתה העברית ותרבותה, קרקוב הפכה לאחד המרכזים הבולטים של הציונות בגליציה.


קרקוב בין שתי מלחמות עולם
עם הקמת פולין העצמאית בתום מלחמת העולם הראשונה, הנהגת המרשל יוזף פילדסודסקי, התחזק בעיר כוחה של התנועה הציונית על פלגיה השונים. תרמו לכך מספר גורמים, כמו הצהרת בלפור מנובמבר, 1917 ההכרה הרשמית בארץ ישראל כשטח מנדטורי בריטי בפיקוח חבר הלאומים, ופרעות אנטישמיות בעיירות רבות בפולין, ובהן גם קרקוב.
כמה גורמים בתוך הקהילה היהודית בקרקוב תרמו אף הם להתעוררות הציונית: אישיותו המיוחדת של ד "ר יהושע טהון, ציר בפרלמנט הפולני, מנהיג בעל שאר רוח, הוגה דעות, דרשן בבית הכנסת ה"טמפל" ומדינאי פרגמטי, שמשך אחריו המוני יהודים, הופעתו ב - 1918 של העיתון היומי היהודי הראשון בשפה הפולנית, "נובידז'יניק" Nowy Dziennik בעריכתו של ד"ר וילהלם ברקהלמר ובהשתתפות כמה מראשי הציונים בעיר, והקמתה בקרקוב של מועצה לאומית יהודית לגליציה המערבית, ביוזמת ההסתדרות הציונית ובהנהגת ד"ר טהון.
המרכז הציוני בקרקוב התמקד בשלושה תחומי פעילות. הראשון היה פעילות ציונית מקומית ואזורית בקרקוב, בגליציה המערבית ובשלזיה.
השני היה ניסיון להשפיע על המדיניות היהודית הארצית, והשלישי היה גיבוש עמדות בתנועה הציונית העולמית ויישומן בפולין. בפלג הימני של התנועה הציונית נמצאה מפלגת "המזרחי" שהתמקדה בפעילות חינוכית והקימה את בית הספר היסודי "חדר עברי", את "גימנסיה מזרחי ", הלא היא בית הספר תחכמוני , ואת תנועת הנוער השומר הדתי.
הפלג המרכזי של התנועה הציונית יזם והפעיל מוסדות חינוך שונים, כמו בית ספר יסודי עברי וגימנסיה עברית על שם ד "ר חיים הילפשטיין, הקמתה וטיפוחה של אגודת הנוער הציוני "עקיבא" [6] , סיוע לתנועת "מכבי" על ענפי
הספורט שלה, ותמיכה בארגון הסטודנטים הציוני "השחר" שבאוניברסיטה הייגלונית, שהכשיר אחדים מבוגריו לתפקידי מנהיגות בתנועה הציונית.
ב - 1930 הוקם על ידי הוועד המנהל של בית הספר העממי והתיכון של הגימנסיה בית ספר מקצועי לבנים, ששכן בבניין בן קומה אחת בחצר הגימנסיה. לבית הספר המקצועי התקבלו בוגרי בתי ספר יסודיים ובוגרי שנה א' של הגימנסיה. התלמידים למדו לימודים מעשיים ועיוניים: בתחום המעשי סגרות, מכניקה, פנקסנות, ציור, שרטוט, ידיעת חומרים ומכונאות, ובתחום העיוני יהדות, פולנית, ידיעת הארץ ומתמטיקה.
"אגודת ישראל", ביוזמתה של שרה שנירר [7] הקימה באותן השנים את בית הספר "בית יעקב" ברחוב אוגוסטיאנסקה 30 ואת הסמינר למורות "בית יעקב " ברחוב סטניסלבה 10 . מוסדות "בית יעקב" לבנות נתנו מענה לצורך בחברה החרדית של שילוב לימודי יהדות בלימודים מעשיים וכלליים ושל מתן השכלה גם לבנות. הנהלת הקהילה היהודית בקרקוב דאגה לשירותי דת, שירותי רווחה, תמיכה במוסדות החינוך הדתי והפעלת בית החולים
היהודי בעיר.
בשנות ה - 20 וה - 30 גדלה אוכלוסיית קרקוב מ - 184 אלף איש ל - 246 אלף איש, ואוכלוסיית היהודים גדלה מ - 45 אלף 25% ל - 70 אלף 29% קרקוב היתה מרכז יהודי תרבותי, חינוכי, חברתי ופוליטי, והעיר הרביעית בגודלה בפולין מבחינת מספר היהודים בה אחרי ורשה, לודז ' ולבוב.


ל"ג בעומר - יום הזכרון לרמ"א- בבית העלמין של הרמ''א
צלם :זאב אלכסנדרוביץ', 1930

היהודים בבחירות העירוניות
ב - 1927 נחקק חוק המעביר את הפיקוח על מערכת הכספים של הקהילה היהודית להנהלת עיריית קרקוב ומנגנוניה, ומעתה פעילות הקהילה היהודית היתה תלויה בהרכב המועצה העירונית של קרקוב .
בין שתי מלחמות העולם התקיימו שתי מערכות בחירות עירוניות. במערכת הבחירות הראשונה, שהתקיימה ב - ,1933 זכה הגוש היהודי, כגוש בלתי מפלגתי לשיתוף כלכלי, ב - 20% 13 מושבים מתוך 64 ובין היתר היו חברות בו מפלגות כמו הציונים הכלליים, המזרחי ואגודת ישראל.
מערכת הבחירות השנייה התקיימה בדצמבר 1938 ואז נחלש מעט כוחו של הגוש היהודי, ל- 12מושבים 18.5% מתוך 65 . הנבחרים היהודים למועצת העיר היו ראש הקהילה היהודית ד"ר רפאל לנדאו , מהציונים הכלליים סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ', מקס לאוטרבך, ד"ראיגנצי שוורצבר ד"ר יהודה צימרמן וד"ר קלמן שטיין , מהמזרחי ד"ר אליהמרכוס ונ .רוזנבלום. מהחרדים הקיצונים צבי אייזנשטאט, מאגודת ישראל פייבל סטמפל ושני חברים נוספים.
מועצת העירייה בהרכב זה פעלה זמן קצר בלבד, כתשעה חודשים, עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 וכיבוש קרקוב על ידי הגרמנים.
מצבם הכלכלי של יהודי קרקוב
בין 1918 ל - 1930 התפתחה הכלכלה היהודית בקרקוב, וחלק מבתי המלאכה הקטנים התרחבו והפכו למפעלי תעשייה קטנים ובינוניים. התפתחות זו נבלמה על ידי המשבר הכלכלי העולמי בשנים 1929 - 1930 ונפילת הבורסה האמריקאית. כן הונחתו גזירות על ארגוני מסחר יהודיים, שהתבטאו במסים כבדים ובהגבלות שונות .עקב התחרות הורידו בעלי המלאכה מחירים והדבר גרם לפשיטות רגל רבות. גזירת ה"נומרוס קלאוזוס" באוניברסיטה עוררה נהירה של הנוער היהודי לבית הספר הגבוה למסחר, וכך נוסד בית הספר למסחר שליד הגימנסיה העברית בקרקוב . בעיר פעלו ארגונים כלכליים ומקצועיים, ובהם ארגון בעלי מלאכה, ארגון הסוחרים ובנקים ציבוריים. לצד הארגונים הכלכליים פעלו מוסדות פילנתרופיים לרווחה ולעזרה הדדית.
בגלריה של המוזיאון הלאומי נרודובה Narodowe הנמצאת בקומה השנייה של בניין שוק הבדים סוקניצה בכיכר העיר העתיקה 1 - Rynek 3 Glowny בקרקוב, קבוע בקיר לוח שיש לבן. על הלוח כתובים באותיות זהב שמותיהם של האישים שבלטו בתרומתם לקרקוב בין שתי מלחמות העולם, וביניהם אפשר למצוא שיעור נכבד של יהודים. היהודים תרמו רבות לחיים בקרקוב בתחומים שונים, כמו תיאטרון, מוסיקה, ספרות, תרבות, חברה וכלכלה .

משפחת וולף אלכסנדרוביץ

שורשיה של משפחת אלכסנדרוביץ' נטועים בקרקוב זה דורות רבים, וידועים מ-1807.
ב-1789 הוציא הקיסר האוסטרי יוזף השני תקנה לפיה חייב כל נתין בקיסרות להוסיף שם משפחה על שמו הפרטי. קרקוב היתה חלק מהקיסרות האוסטרית, והתקנה חלה גם על כל תושביה. עד אז שמו של אדם היה מורכב משמו הפרטי ומשמו של אביו, וכך נוצר השם אלכסנדרוביץ' - כלומר בנו של אלכסנדר. השם אלכסנדר היה נדיר בקרב היהודים, והראשון מבני משפחת אלכסנדרוביץ' הידוע בשם זה הוא יוזף אלכסנדרוביץ' (1845-1782). בוועד הקהילה של קז'ימיז' היה ספר רישום לידות, פטירות, נישואין, מקצועות וכתובות, ובספר זה נרשמו כסוחרים יוזף ודובז'יץ אלכסנדרוביץ', עם לידת בנם מנשה ב-1818.
למנשה נולדו ארבעה בנים: יוזף, דוד, וולף ופיליפ, ומהם נוצרו שלושת ענפי המשפחה. סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' הוא נצר לענף המשפחתי שהתפתח מוולף (זאב) אלכסנדרוביץ' (1888-1851). וולף נשא לאשה את רגינה (רבקה) (1940-1853), בתו של סלומון הירש, בעל פונדק מטארנוב, ונולדו להם שני בנים ושלוש בנות: סיני זיגמונט, דורה, לאונורה, רוז'ה ודוד. לבד מרוז'ה שלא נישאה מעולם, כל ילדיו של וולף נישאו לבני זוג ממשפחות מכובדות בקרקוב. וולף נפטר בגיל 37, והותיר אחריו אלמנה צעירה בת 35 מטופלת בחמישה ילדים שהגדול שבהם בן 11, ובתינוק שזה עתה נולד.

אזור המגורים של משפחת אלכסנדרוביץ' בקרקוב
מפקדי אוכלוסין נערכו בקרקוב במרוצת המאה ה-19. במפקד אוכלוסין שנערך בקז'ימיז' ב-1804 נמנו בעיר היהודית 207 בניינים מתוך 1,772 הבניינים שבעיר קרקוב (11.7%). אולם שיעור האוכלוסייה היהודית מכלל אוכלוסיית קרקוב הגיע ל- 16.7% {8}, משום שצפיפות הדיור היתה גבוהה יותר בקרב היהודים.
יוזף ודובז'יץ אלכסנדרוביץ' התגוררו עם הולדת בנם מנשה בבניין בן שלוש קומות בבית מספר 203 {9} בקז'ימיז'. המשפחה התגוררה בבניין במשך שלושה דורות, עד הולדת נכדתו של מנשה, אז העתיקה המשפחה את מגוריה לבניין בן שלוש דירות בבית מספר 169 {10} ,הצמוד לבית הכנסת איזק - בניין מספר 168.
בכתובת החדשה גר מנשה ונרשם כאלמן בן 63, סוחר מוצרי מזון. בדירה הסמוכה גר בנו בן ה-36 יוזף עם משפחתו, ובדירה השלישית גר אחיו של מנשה, ישראל אליעז, סוכן מכירות בן 60, עם משפחתו.
יעקב בן יוזף, נכדו של מנשה, יצא בשנות ה-70 של המאה ה-19 מהאזור היהודי הצפוף בקז'ימיז', ועבר לרחוב דיטלובסקה (Dietłowska) באזור סטרדום (Stradom) שממול גבעת הוואוול, מקום מושב מלכי פולין מתקופת היות קרקוב עיר הבירה.
בשנות ה-90 של המאה ה-19 המשיך יעקב בנדודיו ועבר לרחוב קולטק (Koltek), ובכך התקרב עוד יותר לארמון המלוכה. במשך השנים קנה שני בתי דירות ממשפחת מצגר ברחוב ברנרדינסקה 11, 10 (Bernardyńska) פינת סמוצ'ה (Smocza).
פיליפ, בנו השני של מנשה, עבר עם משפחתו מקז'ימיז' לפודגוז'ה (Podgorze) שמעבר לנהר הוויסלה, והתקדם כסוכן נדל"ן גדול ובעלים של בית ספינת דגל {11} שליד הגשר Przy Moscie 1. עם השנים נהרס הגשר הישן, ובמקומו נבנה במקום אחר גשר חדש.
לאחר פטירתו של וולף, צעיר בניו של מנשה, בשנת 1888 עברו אלמנתו רגינה וילדיו להתגורר באזור הצפוני של קרקוב. עם התבססותו הכלכלית התגורר סיני זיגמונט, בנו הבכור של וולף, בדירה ברחוב גרטרודה 8 (Gertrudy). דוד, אחיו ובן הזקונים של המשפחה, התגורר בדירה בבניין שהיה כולו בבעלות משפחת אלכסנדרוביץ', ברחוב ביסקופיה 4 (Biskupia).

התפתחות פירמת ר. אלכסנדרוביץ' ובניה

וולף היה בעליה של חנות מכולת שפירנסה את המשפחה. כשנפטר, נותרה אלמנתו בת ה -35 מטופלת בחמישה ילדים קטנים, שהבכור ביניהם בן 11 והצעיר – עולל בן מחצית השנה. רגינה, אשה נמרצת, ממולחת ובעלת חושים טובים לעסקים, שכנראה רכשה מעט נסיון בפונדק של אביה בטארנוב, לא הניחה לאסון לשבור את רוחה. היא סגרה את חנות המכולת והקימה דוכן ברחוב למכירת נייר סיגריות. רגינה מכרה בדוכן נייר לגלגול סיגריות וכן סיגריות מגולגלות שייצרה בעצמה. (באותם ימים לא נהוג היה למכור סיגריות מוכנות)
לאחר זמן מה נעזרה בכמה פולנים שהכירה ועברה מדוכן הרחוב למקום מקורה. אולם, רק מהחל סיני בנה הבכור לעבוד בעסק הקטנטן החלה פירמת אלכסנדרוביץ' להתפתח, והפכה לבית מסחר לסוגים שונים של נייר, למעט נייר עיתון ונייר פשוט לאריזה.

אגדת שק המלט
האגדה לבית אלכסנדרוביץ' מספרת שהילד היתום סינא (Sinaj) זיגמונט בן ה-13, עטור פאות לחיים מסולסלות, עני ומודאג אך חכם ומבריק, הלך ברחוב ועיניו דומעות. מאין יבוא עזרו? אביו נפטר זה לא כבר, אמו חלתה והרופאים ציוו עליה לנסוע להרפא בהרים. כסף לא היה, והוא - הבכור, האחראי והרציני - חשב שבאחריותו להשיג את הכסף. הוא הלך ברחוב, עיניו משוטטות לצדדים, ולפתע נפל מבטו על שק מלט ריק שהיה מונח על המדרכה. ילד רגיל היה, כנראה, ממשיך ללכת ומתעלם מהשק, אך סינא הערני והסקרן נעצר, התבונן בשק והבחין שיש עליו מידע רב ערך עבורו: שם חברת המלט ושם יצרן השק. במוחו צץ רעיון להזדמנות עסקית – תיווך בין חברת ייצור המלט לחברה לניירות האריזה. חשב, הלך ועשה. מיצרן השקים קיבל הצעה טובה יותר עבור יצרן המלט (אולי נכמר לבו על הילד היתום), וגם קיבל עמלה תמורת התיווך. מעיסקה ראשונה זו צמח ברבות הימים בית המסחר לנייר הגדול בפולין . אותו יום היה ערב שבת, וסיני המאושר הביא את שכרו לאמו רגינה. רגינה לא האמינה למראה עיניה, ורצתה לסטור על פניו: מהיכן הגיעו לידיו פתאום מטבעות כסף? בוודאי גנב אותן! אך הילד העמיד אותה על טעותה, והפך למשענת של חייה.
בראשית דרכה התמחתה הפירמה במכירת נייר וצורכי אומנות עבור אמנים וסטודנטים באקדמיה לאמנות, הסמוכה לחנות. אולם עם הזמן התפתח העסק ממכירה קמעונאית, ששירתה דורות רבים של תלמידי בית ספר וסטודנטים בקרקוב, למכירה סיטונאית בכל רחבי פולין.
בתקופת השלטון האוסטרי היתה קרקוב מרכז חופשי ופתוח, בהשוואה לאזור הפרוסי ולאזור הרוסי של פולין. העיר היתה מוקד לציירים, עיתונאים, סופרים, פסלים ואנשי רוח פולנים, ועובדה זו סייעה רבות להתפתחות בית המסחר של רגינה אלכסנדרוביץ'.

הפירמה נקראה ר. אלכסנדרוביץ' - חנות ומחסן סחורות לאספקת מוצרי נייר וכתיבה.
(R. Aleksandrowicz fabrika i sklad papieru i magazyn papieru i przyborow pismiennych).


קטלוג דוגמאות נייר של בית המסחר

בית המסחר היה ממוקם בקומת הקרקע של הבניין המפואר (המכונה "הבית מתחת לגלובוס") של לשכת המסחר והתעשייה במרכז קרקוב, בפינת הרחובות דלוגה 1 (Dluga) ובשטובה 11 Basztowa) ).

"הבית מתחת לגלובוס", מקום חנות בית המסחר בקרן הרחובות בשטובה ודלוגה


בראשית דרכו ריכז סיני את כל המידע העסקי על פתקים שהחזיק בכיסיו, אך משתפחו הכיסים והעסק התפתח הבין שעליו לעבור לרישום מסודר ומאורגן. הוא קיבל לעבודה את שמואל הורוביץ, בוגר בית הספר למסחר, ושילם לו משכורת הגונה. הורוביץ המוכשר ארגן את העסק מבחינה אדמיניסטרטיבית וניהל תכתובת מסודרת. רעיונותיו של סיני והארגון והסדר של הורוביץ הביאו להתפתחות וקידום הפירמה.
דוד, בן הזקונים, עזר עוד כילד לאחיו סיני בעבודתו בפירמת אלכסנדרוביץ', אך הצטרף כשותף הרבה יותר מאוחר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס דוד לצבא האוסטרי ונפל בשבי בחזית האיטלקית. עם שחרורו בתום המלחמה שב לקרקוב, ובתחנת הרכבת קיבל את פניו סיני והציע לו שותפות בעסק המתפתח. דוד נענה להזמנה והעסק זינק קדימה.
שני האחים הגדילו והרחיבו את עסקי הנייר, והפכו את בית המסחר הסיטונאי לנייר לגדול שבפולין, בעל סניפים בכל רחבי המדינה. פולין העצמאית העניקה הזדמנויות חדשות לשני האחים כשותפים שווים ורשמיים בפירמה, אך רק ב-1930 שונה באופן רשמי שמה של הפירמה ל"ר. אלכסנדרוביץ' ובניה".

בבית העסק בקרקוב עבדו כ-60 עובדים, יהודים ופולנים נוצרים כאחת, ויחס המנהלים אליהם היה שווה והוגן. בין העובדים היהודים היה דנק (דוד) פרדרבר (Verderber), מנהל בית המסחר, יליד 1902, אשר החל לעבוד בעסק בהיותו כבן 20. דנק המשיך לעבוד בו גם לאחר כיבוש קרקוב על ידי הגרמנים והשתלטותם על עסקים של יהודים, ובהם גם פירמת אלכסנדרוביץ'. למרות ההשתלטות המשיך דנק לעבוד תחת הנאצים ולנהל את הפירמה עבורם. במארס 1941 הוכרחו יהודי קרקוב לעבור לגטו בשכונת פודגוז'ה, אך דנק, שהתגורר עם אשתו ושני בניו בדירה בגטו ברחוב יוזפינסקה, המשיך לעבוד בפירמה. קיזל, מנהל ("קומיסר") העסק מטעם הנאצים, דאג לספק לדנק תעודת עבודה וליווי יומי צמוד מהגטו לפירמה ובחזרה. דנק דאג שגם רגינה (רבקה) אשתו תקבל תעודת עבודה, שהיתה כמו "ביטוח חיים", והיא עבדה שם בהנהלת חשבונות. אולם בשלב מאוחר במלחמה נשלחו דנק ואשתו למחנות ריכוז ונספו שם. בבית העסק עבדו גם שניים מאחיו של דנק.

יאן סליבה (Jan Śliwa) היה עובד פולני נוצרי. הוא זוכר כי החל לעבוד בפירמה אלכסנדרוביץ' ב-1.4.1930, בחנות של אם המשפחה רגינה ברחוב דלוגה פינת בשטובה. יחד עמו התקבל לעבודה במחסני הסחורות של האחים אלכסנדרוביץ' טיטוס קובלצ'יק (Tytus Kowalczyk). טיטוס לא אהב את העבודה במחסני הסחורות וביקש מסליבה להתחלף עמו - הוא יעבוד עם רגינה, וסליבה יעבוד במחסני הסחורות עם האחים. וכך היה.
סליבה מספר כי זיגמונט אלכסנדרוביץ' היה אדם מאוד אינטליגנטי, ושהפירמה התנהלה ביושר ובהגינות. הסיוע והעזרה לעובדים היו נר לרגלי ההנהלה. סליבה נזכר כי פעם נזקק לסכום של 20 זלוטי, ביקש וקיבל מקדמה, וכשהגיע מועד תשלום המשכורת לא קוזז סכום ההלוואה מהשכר, והפך למעין מענק.
האחים אלכסנדרוביץ' היו אנשים אנשים נדיבים שסייעו לעובדים הנוצרים והיהודים כאחד וללא אפליה, ותרמו גם להווצרות יחסי עבודה נאים בין העובדים.
סליבה עבד בפירמה כמעט עשר שנים, עד פרוץ המלחמה.


יאן סליבה עם יוסי אלכסנדרוביץ', 2000



במשך המלחמה סייעו המנהלים הנוצרים לעובדים היהודים שברחו או פוטרו מהפירמה. סליבה עצמו העביר סיוע הומניטרי וחבילות מזון ליהודים שהתחבאו בבז'סקו סלוטוויני (Brzesko Slotwiny), בז'סקו נווה (Brzesko Nowe), בדקובסקה ואלי (Badkowska vally) וברונוביצה (Bronowice). לדוגמא, אדם פרונדליך ופיליפ פישר פוקס, מעובדי הפירמה, ברחו ללבוב, וסליבה שלח להם מצרכי מזון ובנפרד גם לאשתו של פרונדליך, אשר הסתתרה במקום אחר. הוא המשיך להעביר אליהם חבילות מזון גם לאחר שנכלאו במחנה באזור לבוב, שם נפטר אדם פרונדליך.
בתום המלחמה, עם שחרור קרקוב, המשיך סליבה לעבוד בעסק עוד שבע שנים נוספות עד לחיסולו על ידי המשטר הקומוניסטי (1952). כל אותן שנים ציפה וייחל ליום שבו יגיע אחד מבני משפחת אלכסנדרוביץ', ייקח לידיו מחדש את ניהול הפירמה, והחיים יחזרו למסלולם כפי שהיו בתקופת האחים זיגמונט ודוד. אך ציפייה זו לא התממשה לעולם.
מדי פעם, כשהגעגועים לעולם שהיה ואיננו עוד גואים בו, נוסע סליבה בחשמלית כדי לעבור על פני שלט ההנצחה שבחזית בורסת היתומים, או עובר על פני החנות שברחוב דלוגה ונזכר במחסני בית המסחר שבתחנת הרכבת, הנושאים, עד היום, את הכתובת


R. Aleksandrowicz Skład Papieru

בנין המחסנים בתחנת הרכבת
צלם: יוסי אלכסנדרוביץ', 2000


הסיוע והעזרה לנזקקים ליוו כחוט השני את התפתחות הפירמה. מעשה שהיה כך היה:
בסוף שנות ה-20 החליטה אגודת "נדז'ייה" ("NADZIEJĘ")("התקווה") שדאגה לנערים יהודים חולים בבתי ספר תיכוניים וגבוהים בקרקוב, לגייס כספים למלחמה בשחפת על ידי הוצאתו מחדש של הספר "תולדות היהודים בקרקוב ובקז'ימיז' – 1868-1304", מאת ההיסטוריון הנודע מאיר בלבן, אשר זה מכבר אזל מהשוק. ההכנסות ממכירת הההדפסה מחדש יועדו לצרכי האגודה. הוקמה ועדה בת חמישה חברים להוצאת הספר, הושגו תרומות נדיבות מאגודות שונות, וחברת "ר. אלכסנדרוביץ' ובניה" סיפקה הנייר להוצאת הספר "בהנחות ניכרות" {12}.

בין העובדים האחרים, שהיו נאמנים ומסורים לפירמה, היו שמואל הורוביץ והאחים קווצ'ינסקי (Kawczyńscy) . אנדז'י קווצ'ינסקי היה אחראי על בית המסחר בקרקוב ואחיו פיוטר והנריק ניהלו את הסניף בפוזנן. הסניף בלבוב נוהל על ידי פיוטרובסקי. פגישות עסקים התקיימו במרכז, בקרקוב, והתאפיינו ביחסי עבודה חמים. לאחר הכיבוש הגרמני ובואו של הקומיסר הנאצי קיזל, היה ניהולה המעשי של הפירמה בידיהם של שלושת האחים אנדז'י, הנריק ופיוטר קווצ'ינסקי. אנדז'יי היה המנהל, ועם מותו עבר הניהול להנריק. יום אחד, כנראה ב-1940, סטר הקומיסר קיזל לאחת העובדות היהודיות שעדיין נותרו בפירמה. קווצ'ינסקי לא אמר מילה, לקח את מעילו, התלבש, יצא מבית המסחר ומאז לא שב אליו. בשנות הששים של המאה שעברה, כשזאב נסע לחו"ל ושהה בציריך, הוא נהג לקנות טון פחם בשוברי קנייה, אותם שלח לקווצ'ינסקי, וזה קיבל תמורתם ממחסני הממשלה פחם להסקה בחודשי החורף.


מודעה של בית המסחר בתקופת הכיבוש הנאצי



אנה חרדיל (Anna Hradil) היתה עובדת מן השורה. את עבודתה כפקידה בפירמת אלכסנדרוביץ', החלה בצעירותה, עוד לפני מלחמת העולם השנייה. היא המשיכה לעבוד בבית המסחר גם כאשר רוז'ה חזרה מקזחסטאן, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, וניהלה את העסק. ב-1952 עלתה רוז'ה לישראל וחיה מקצבה צנועה שנתנה לה משפחת אלכסנדרוביץ' המורחבת. אף שחיה בצמצום שלחה רוז'ה תמיכה צנועה לאנה חרדיל מרחוב פילרצקה (Filarecka) 8 בקרקוב. בשנות הששים של המאה שעברה נאסר להוציא מישראל מטבע חוץ, אך הותר לשלוח מעט כסף לצרכים הומניטריים באמצעות הבנק הפולני בתל-אביב, P.K.O. ורוז'ה שלחה לאנה 12 דולר בכל רבעון. אנה נשארה נאמנה לזכר אלכסנדרוביץ' גם לאחר שהפירמה נסגרה. מדי שנה ביקרה בבית העלמין היהודי במיודובה, וטיפחה את המצבה הקולקטיבית הגדולה שהקימה רוז'ה לאחר המלחמה לזכרם של אמה רגינה, הקבורה בלבוב, של מנשה ואחרים. חרדיל טיפחה את הקבר, הביאה פרחים, הצטלמה ליד המצבה ושלחה לרוז'ה את התמונות. לאחר פטירת רוז'ה ב-1973, המשיך סיני, נכדו של סיני זיגמונט, לשלוח לאנה סיוע, שהוגדל עד למקסימום של 24 דולר לרבעון. אנה היתה אסירת תודה על כך. הקשר נמשך עד מחצית שנות השמונים, אף לאחר פטירת אנה. סיני המשיך לכתוב ולשלוח כסף לבעלה אאוגניוש במשך כמה שנים נוספות. באחד הימים חזר המכתב ובו הכסף. התברר שאאוגניוש נפטר, ואיש לא היה רשאי לפדות את ההעברה הכספית במקומו. כך תם קשר שהתקיים למעלה משלושים שנה.
הנה כי כן, הקשר עם העובדים המסורים של בית העסק התקיים אפילו שנים רבות לאחר פירוקו. יחסי העבודה בעסק המשפחתי היו מבוססים על הגינות, אמון ונאמנות הדדיים - ערכים נצחיים.

בני וולף ורגינה

ב-1904 נשא סיני זיגמונט את הלנה (הלה) הינדה (1968-1884) לבית רקובר לאשה, ולזוג נולד בנם היחיד זאב וילהלם (זאב) (1992-1905).

שער פיליטון שחובר על ידי ציוני קרקוב לרגל נישואי חברם סיני זיגמונט

זאב גדל בקרקוב כבן יחיד להורים עתירי ממון ונכסים, פעילים בקהילה וציונים נלהבים.
האב והבן היו שונים לחלוטין באופיים, ולא פעם רבו חילוקי הדעות ביניהם, אבל את הערכים הציוניים והכמיהה לארץ הצליח סיני זיגמונט להקנות לבנו.
עוד בנעוריו בקרקוב היה זאב צלם מחונן שאהב לנסוע, להתיידד עם אנשים ולצלם. תצלומיו מקרקוב ומרחבי גליציה מציגים זוויות שונות של העיר היהודית והפולנית, דמויות יהודיות, נופים ואתרים המאפשרים הצצה על החיים בקרקוב בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים {13}

בסוף 1932 ביקר זאב בן ה-28 לראשונה בארץ ישראל. בסיוריו בארץ הגיע לכרכור לביתו של האיכר גולדברג, אשר עלה ארצה מקרקוב. השעה היתה שעת אחר הצהריים, וגולדברג חזר מעבודת השדה ונח מעמל יומו ואמר לזאב: "זאב, אנחנו חיסלנו את העסק שלנו תוך שנה-שנתיים ועלינו ארצה. לכם, משפחת אלכסנדרוביץ', יהיה צורך בעשר שנים כדי לחסל את העסק. חזור למשפחתך בקרקוב, ואמור להם לחסל מיד את העסק ולעלות לארץ ישראל!" זאב הקשיב והסכים. כעבור מספר חודשים חזר לפולין דרך טריאסט, וכשהגיע לווינה בסוף ינואר 1933, שמע על ניצחונו של היטלר בבחירות ועלייתו לשלטון בגרמניה. מיד עם הגיעו לקרקוב כינס את בני המשפחה ואמר להם, "גולדברג אומר: תחסלו את העסק ותעלו לארץ ישראל!" כל הנוכחים פרצו בצחוק, ודוד אמר, "מה זאת אומרת תחסלו את העסק? רק עכשיו השקענו בו, ואנחנו נמשיך ונשקיע עוד". האחים סיני זיגמונט ודוד היו יהודים טובים וציונים נאמנים, אך באותה עת היו גם פטריוטים פולנים וראו את פולין כביתם וכמקור עסקיהם.
זאב, שהיה ציוני נלהב ומתומכיו של זאב ז'בוטינסקי (אשר קרא "לחסל את הגלות לפני שהגלות תחסל אותנו"), הבין בחושיו המחודדים שעם עליית היטלר לשלטון אסור להישאר בפולין, ועלה לארץ ישראל ב-1935. שנה לאחר מכן, ב-1936, נשא לאשה את לאה לבית שלוש, בת למשפחה ידועה ומושרשת בארץ מזה דורות, שבניה היו ממייסדי ומבוני תל אביב. הנישואים התקיימו בקרקוב, על פי בקשת סבתא רגינה, אשר רצתה להיות נוכחת ולשמוח בחתונת נכדה הראשון. לזאב ולאה נולדו ארבעה ילדים: יוסי, דני והתאומים סיני ורחל.

זאב סירב לבקר בפולין ובקרקוב אחרי השואה. אפילו לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, כשהיה אפשר להיכנס באופן חופשי לפולין, אמר: "אני זוכר את קרקוב בערב שבת, החנויות נסגרות והמוני אנשים נוהרים לבתי הכנסת. אם אסע עכשיו - את מי אראה?"

ילד יהודי בקז'ימיז
צלם: זאב אלכסנדרוביץ' 1930

דורה (דורצ'ה)
דורה, בתם השנייה של וולף ורגינה, נולדה ב-1880 נישאה לגוסטב שלר וילדה ב-1919 את בתם היחידה אורשולה. אורשולה נישאה לאלכסנדר אנהלט. דורה, גוסטב ואלכסנדר נרצחו בשואה בשנת ההשמדה הגדולה, 1942. אורשולה, שהיתה רופאה ובעלת חזות ארית, המשיכה לחיות עם תעודות מזויפות כמעט עד סוף המלחמה. יום אחד, כשהלכה ברחוב, הכירה אותה בת כיתתה והלשינה עליה לפני קצין גרמני, שירה בה בו במקום.

לאונורה (לורצ'ה)
בתם השלישית של וולף ורגינה נולדה ב-1882. נישאה לרומן ויינדלינג, ונולדו להם שלושה ילדים: הלינקה, ולדק (ולדיסלב), ששמו שונה לוולטר מאוחר יותר באנגליה, וידז'ה (ידוויגה).
וולטר נשלח לגלזגו בסקוטלנד עוד לפני המלחמה, משום שהיה מעורב בסכסוך אלים עם ילד פולני בבית ספרו. הנהלת בית הספר פתרה את הבעיה בהרחקתו של וולטר. הוריו שלחו אותו לסקוטלנד, וכך ניצל.
במהלך המלחמה ברחה לורצ'ה ומשפחתה ולאחר גלגולי דרך רבים הגיעה למנזר בהודו, בו, כנראה, התנצרו בני המשפחה. לאחר המלחמה נסעה המשפחה אל וולטר בסקוטלנד. לורצ'ה נפטרה שם ב-1964.
הלינקה נישאה בווינה להרברט אלכסנדרוביץ', בן לענף יוזף בן מנשה אלכסנדרוביץ', ובנישואים שניים לאזרח הולנדי. היא השתקעה בדרום ספרד ונפטרה לפני שנים ספורות.
ידז'ה למדה רפואה, עלתה לארץ בשנות ה-60 והתיישבה בקיבוץ פרוד, שם פגשה את מילר, יהודי אמריקאי, ונישאה לו. הזוג לא הסתגל לחיי הקיבוץ ונסע לסקוטלנד, שם קנה חווה חקלאית, אך לאחר תקופה קצרה חלה מילר ונפטר. ידז'ה האלמנה הכירה פרופסור סקוטי ונישאה לו, ולאחר שפרשו לגמלאות השתקעו בעיר באת'.
וולטר חי בסקוטלנד ועבד כמהנדס אניות במספנות גלזגו. הוא התחתן עם גייל, ונולדו להם שלושה ילדים: ג'יימס, ריצ'רד וג'ון. לאחר פרישתו לגמלאות עבר לדרום אנגליה. בנסיעותיו הגיע כמה פעמים לביקור בישראל. באחרית ימיו הדריך תיירים בכנסיית וינצ'סטר הידועה. הוא נפטר בראשית דצמבר 2004.

רוז'ה
רוז'ה, בתם הרביעית של רגינה ווולף, נולדה ב-1886 ולא הקימה משפחה.
בחנותה של רגינה הוקצתה לה פינה מיוחדת, שבה מכרה צבעים ומוצרים שונים. לרבים מהאמנים הצעירים שבאו לחנות לא היו אמצעים לרכוש צבעים. רגינה ורוז'ה נתנו להם אותם תמורת ציור דיוקנאות של בני המשפחה, ובעיקר של רוז'ה. עד היום נותרו ציורים של רוז'ה מגיל 14 ו-28. אחד מהם, פרי עבודתו של הצייר ז'ק מלשבסקי, תלוי במוזיאון בקרקוב, והעתק שלו תלוי בכניסה לחדר האוכל של המסעדה הנודעת האוולקה ( (Hawelka, שבכיכר המרכזית 34 (Rynek Glowny) בקרקוב העתיקה.

ז'אק מלשבסקי : רוז'ה אלכסנדרוביץ, תמונת שמן

עם פרוץ המלחמה ברחה רוז'ה ללבוב עם דוד ומשפחתו, אמה רגינה ומניה וודובינסקי, אחות יהודייה בת כ-35 שטיפלה ברגינה עד מותה ב-1940 בלבוב. עם פלישת הגרמנים לרוסיה ביוני 1941 ברחו רוז'ה ומניה מלבוב והמשיכו בנדודיהן עד גז'יל אורדה שבקזחסטאן, שם שהו עד תום המלחמה.
לאחר השחרור שבו שתיהן לקרקוב ורוז'ה חזרה לעסק המשפחתי, וניהלה אותו במשך מספר שנים. השלטון הקומוניסטי הגביל את פעולת העסק והטיל עליו מסים כבדים, עד שכשל כוחה של רוז'ה והיא ויתרה ועלתה עם מניה לישראל. אף שבפולין הקומוניסטית חל איסור על הוצאת רכוש הצליחה רוז'ה בעזרת קשריה במפלגה הסוציאליסטית שלפני המלחמה, לשלוח ארצה ציורי דיוקנאות רבים, שצוירו על ידי האמנים לקוחות החנות.
עם הגיען לישראל, התגוררו רוז'ה ומניה בדירה קטנה בראשון לציון. משם עברו בסיוע משפחת אלכסנדרוביץ', (צאצאיהם של סיני ודוד), לדירה בת חדר וחצי ברחוב סירקין בתל אביב. עד מהרה הפך ביתה הקטן של רוז'ה למרכז תרבותי, למועדון חברים ולאי פולני בלב תל אביב. הקירות היו מכוסים בציורי הדיוקנאות של עולם העבר. רוז'ה, שניהלה בצעירותה ספרייה עממית לפועלים בקרקוב, הקימה בביתה ספרייה בשפה הפולנית, ויוצאי פולין וקרקוב הגיעו לשאול ספרים ולשוחח ביניהם. ביתה הקט היה הומה תמיד, אך את השפה העברית כמעט ולא ידעה עד סוף חייה, והשיחות בחדרה הקטן התנהלו בפולנית או בגרמנית. רוז'ה הלכה לעולמה ב-1973.

דוד
דוד בן הזקונים נולד ב-1888, זמן קצר לפני מותו של וולף אביו. הוא נשא לאשה את רוז'ה (רושקה) גרונר (1994-1898), ונולדו להם שלושה ילדים: מרים (מרילה), דוב (רישרד) וזאב (ויטולד).
דוד הצטרף כשותף לפירמת אלכסנדרוביץ' עם שובו ממלחמת העולם הראשונה, וביחד עשו הוא וסיני חיל. הוא היה אדם צנוע ומופנם, וחייו התרכזו במשפחתו ובעסק. בהשקפותיו היה סוציאליסט, וילדיו מרים ודוב מספרים שהמשפחה ניהלה אורח חיים צנוע מאוד ומעולם לא היתה למשפחה מכונית. הילדים נסעו לבית הספר במונית, שעצרה תמיד במרחק מה מבית הספר כדי לא לעורר קנאה בלב איש. דוד האמין לא רק בסוציאליזם אלא גם בציונות. הוא וסיני קנו כשותפים בארץ ישראל מגרש גדול ופרדס, וגם את השקל הציוני {14}. כשפרצה מלחמת העולם השנייה ברחו דוד ומשפחתו ללבוב, ולאחר מסע רב סכנות ותלאות באזוריה המזרחיים של ברית המועצות הגיעו לתל אביב - דרך איראן (1943). בארץ גידל דוד לפרנסתו פרחים במגרש ברחוב יהודה הלוי פינת המלך כורש, שהיה בבעלות שני האחים. אדם צנוע, לבוש בפשטות, כובע קש רחב לראשו, שסירב להעסיק פועלים ועבד לבדו עד מותו ב-1947, כמה חודשים לאחר מותו של סיני.

סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ


סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'
צלם: זאב אלכסנדרוביץ', '1930


סיני, בנו הבכור של וולף אלכסנדרוביץ', נולד ב -1877 והתייתם מאביו בהיותו בן 11. למרות גילו הצעיר נרתם לסייע בפרנסת המשפחה ולעזור לאמו רגינה, והחל לעבוד בעסק הקטן למכירת דפי נייר לסיגריות.
המחסור שחווה בילדותו ורגישותו לכאב הזולת הביאו את סיני לעשות מעשים. מניסיונו האישי הבין וידע שלא די לעזור לזולת בעת צרה, אלא יש להקנות לו כלים לעזרה עצמית, כמו רכישת מקצוע. סיני, כמי שראה ברכה בעמלו ועסקיו, חש מחויב לסייע ולעזור לזולת ככל יכולתו. אהבת האדם היתה נר לרגליו, ונפשו נקשרה במיוחד לילדים בתקופת התבגרותם - הגיל שבו הוא עצמו התייתם ונאלץ להיות עצמאי ולקחת חלק במלחמת הקיום של משפחתו. היה בו שילוב של איש חזון ומעש, והוא ידע לרתום את כישרונותיו המגוונים בחיי המעשה והמסחר לטובת הכלל.
באותן שנים התנועה הציונית, על גווניה השונים, הלכה וצברה תנופה בקרקוב. סיני, שנמשך לחזון הציוני ולרעיון העלייה לארץ ישראל, הצטרף אליה כציוני נלהב, פעיל ופטרון של מפעלים חינוכיים וציוניים בפולין ובארץ ישראל. הוא היה חבר מפלגת "הציונים הכלליים" {15}, בין מייסדי בית הספר היסודי העברי והגימנסיה העברית, חבר הוועד המנהל של בית הספר, ותומך בהכשרות החלוצים הקיבוציות ומפעלי הקיץ של בני הנוער. הוא היה גם בין מקימי סניף תנועת "המזרחי"{16} בקרקוב במחצית הראשונה של שנות ה-20, ופעיל בתנועה. כאיש דתי הפתוח לעולם הגדול התהלך בשביל הזהב בין היהדות הדתית ליהודים החילונים.
במלחמת העולם הראשונה גויס סיני לצבא, אך שירת תקופה קצרה בלבד. תמיד נשא ספר תהילים בכיס חולצתו; פעם ירו ופגעו בו, אך ספר התהילים חצץ בין גופו לכדור והוא ניצל. הספר אבד כנראה עם עזיבתו החפוזה את קרקוב, ערב מלחמת העולם השנייה.

סיני התפלל בבית הכנסת בקז'ימיז', בקרבת ה"אלטה שול" שברחבת שירוקה. לפנים היה זה בית המדרש של "המגלה עמוקות" {17} שנבנה עוד במאה ה-17. בית כנסת זה ידוע גם בכינויו "אויפן בערגל" (ביידיש: על הגבעה), משום שהוא בנוי על גבעה קטנה. בתקופה מאוחרת יותר היה בית הכנסת שייך למשפחת רקובר (משפחתה של הלה) ושימש כבית כנסת פרטי, ללא עזרת נשים.
כשסיני שב לקרקוב לאחר ביקור בארץ ישראל, נשארו המתפללים במקומם בתום תפילת השבת, ישובים ליד השולחנות הארוכים באולם התפילה, ושתו בצמא את סיפוריו. סיני היה יושב במרכז השולחן ומתאר את קורותיו: מה התחדש מאז הביקור האחרון? ואת מי פגש?
הרעיון הציוני הוביל אותו פעמים רבות מקרקוב לארץ וחזרה לפולין. הוא ביסס את עצמו בארץ ישראל באמצעות רכישת קרקעות, ועשה לכך נפשות בין יהודי קרקוב. הסופר והעסקן משה סמילנסקי, שהכיר היטב את תושבי הארץ הערבים, שפתם ותרבותם, ביצע בשביל סיני את רכישת הקרקעות.
סיני שימש בבית הכנסת כגבאי לצד אהרון בוסאק, אביהם של ההיסטוריון מאיר בוסאק ("בין צללי עיר") ושל מספר השואה יוסף בוסאק ("והאיל לא נאחז בסבך"). הם שיתפו פעולה בגיוס תרומות לצורכי הקהל ובית הכנסת, והיה ביניהם הסכם בלתי כתוב שעל כל זלוטי שבוסאק יתרום, אלכסנדרוביץ' יתרום שני זלוטי.

חבר הנהלת "טאז" TOZ
בין שאר פעילויותיו נבחר סיני להנהלת "טאז" - חברה לשמירת בריאות החברה היהודית
}18} (Towarzystwo Ochrony Zdowia Ludnosci Zydowskiej). כבר בישיבה הראשונה שבה השתתף ביקש לדון במצב בריאותם של הילדים הלומדים בחדרים ובתלמודי תורה, והציע להפעיל באופן מיידי ארוחות תמחוי למשפחות עניות שלמימונן ידאג הוא אישית. תוך זמן קצר החל המבצע, ו-300 ילדים ששילמו סכומים סמליים בלבד קיבלו ארוחות צהריים.
המבצע עורר הדים רבים וכבר באותה השנה נוספו למעגל עוד 200 ילדים, והמפעל הפך לאחד מהמבצעים החשובים ביותר בקרב הקהילה היהודית בעיר. הזוג זיגמונט והלה אלכסנדרוביץ' ראו עצמם אחראים להפעלה הסדירה של מפעל הארוחות, ביקרו תדירות במטבחי בתי הספר ודאגו לתפריט הארוחות, למימון ולתשלום שכר העובדים.
ב-1935 הקימה תנועת הנוער הציונית "עקיבא", בהנהלתה של רינה מהלר-נזר, חווה חקלאית בקששוביצה (Krzeszowice), במטרה להכשיר לעבודה חקלאית את בוגרי התנועה לפני עלייתם לארץ ישראל. חברי קבוצת ההכשרה התמחו בענפי חקלאות שונים, ואת כושרם ומקצועיותם הוכיחו בעבודה במושב בית יהושע שבשרון.
סיני היה קשור לתנועת "עקיבא" באמצעות חברותו ותפקידו המרכזי במפלגת הציונים הכלליים, מפלגת האם של התנועה, ועם אברהם נוסבאום וצבי ווסרברגר, שני נדבנים נוספים מקרקוב, ביקר בחווה כדי לעמוד מקרוב על תנאי חייהם הקשים של חברי ההכשרה. לאחר שראו את המצב בחווה, שגבל בעוני, פרשו שלושת הנדבנים את חסותם על חוות ההכשרה. הם דאגו לשיפור התנאים הסניטריים, למים חמים ולרמת חיים נאותה.
ב-1937 הקימה תנועת "עקיבא" חווה חקלאית נוספת בבונרקה (Bonarka) בדרום קרקוב, גם היא בניהולה של רינה מהלר-נזר. באחד מחודשי קיץ 1937 פנה סיני להנהלת החווה וביקש לארח בה קייטנה בחסות "טאז". הקייטנות יועדו לילדים בגילאי 10-7, הסובלים מתת-תזונה ובריאות לקויה. הנהלת החווה אישרה את המפעל ללא היסוס, והקייטנה הוכתרה בהצלחה רבה. רינה מהלר-נזר מתארת את סיני כדמות מופת, אדם בעל לב רגיש האוהב את הזולת ומגיש לו עזרה במצוקותיו.
פעילותו של סיני ב"טאז" התרחבה, והוא יזם הקמת סנטוריום אזורי שבו 60 מיטות לחולי שחפת. כאות הוקרה על פעילותו הענפה נבחר סיני ליו"ר הארגון עם מותו של היו"ר ד"ר יאן לנדאו ב-1939. מלחמת העולם השנייה קטעה את המשך הפעילות.
מנחם (מוניו) וירט, חבר תנועת "עקיבא" בקרקוב, נהג לספר על נדיבותו של סיני. כאשר בא וירט למשרדו של סיני כדי להתרימו בשביל התנועה, היה סיני פותח בפניו את הכספת ואומר, "קח כמה שאתה צריך!"



סיפור זבונשין
בראשית אוקטובר 1938 הוציא משרד הפנים הפולני צו המורה לבצע בדיקה ואישור של דרכוני אזרחים פולנים השוהים מחוץ לפולין. על פי צו זה, בעלי דרכונים פולניים שלא יחדשו את תקפותם עד 29 באוקטובר 1938 לא יורשו לחזור לפולין. כעבור שלושה שבועות, ולפני תום מועד הצו, החלו שלטונות גרמניה לעצור כ-15 אלף יהודים אזרחי פולין שהתגוררו ברייך הגרמני ולגרשם לפולין. המעצרים בוצעו על ידי המשטרה הגרמנית באישון לילה, וליהודים העצורים לא ניתנה האפשרות להיפרד מקרוביהם או להסדיר את ענייניהם. הם הובלו ברכבות וברגל, יחידים ומשפחות, לגבול הפולני, ואולצו לחצות אותו בצורה בלתי חוקית בעוד המלווים הגרמנים יורים באוויר ומכים אותם. זו היתה אחת הפעולות הראשונות של טיהור גרמניה מיהודים.
עד 31 באוקטובר הגיעו לעיירת הגבול הפולנית זבונשין 5,799 מגורשים יהודים, ונאסר עליהם לעזוב את העיר. השלטונות הפולניים קיוו שריכוז המגורשים בקרבת הגבול ייאלץ בסופו של דבר את הגרמנים לאפשר להם לשוב לבתיהם בגרמניה. המגורשים התמקמו במגרש ריק בתחנת הרכבת וברחובות זבונשין, ותושבי העיר שנענו לבקשת ראש העיר סיפקו להם מים ומעט מזון. בהמשך, בסיוע ועד ההצלה של ורשה, הם שוכנו במחנה צבאי ובמבנים של טחנת הקמח השייכת ליהודי ששמו גז'יבובסקי. משהתארך המשא ומתן עם הגרמנים, הפעילו הקהילות היהודיות בפולין לחץ על הממשלה והבטיחו שיסייעו בקליטת הפליטים. עם הזמן העניקו שלטונות פולין אישורי כניסה למגורשים. חלק מהם קיבל עזרה מבני משפחה ומקהילות יהודיות ונשאר בפולין, אחרים הצליחו להגר, וחלק מהנוער פנה למחנות הכשרה של ה"חלוץ".
גם לקרקוב הגיעו קבוצות של פליטים מיהודי גרמניה. חלק גדול מבניין הגימנסיה העברית פונה והפך לאכסניה לפליטים. לפני הגעת הפליטים לקרקוב ניסה סיני לגייס תרומות כספיות מעשירי הקהילה היהודית בעיר, אך הם השיבו את פניו ריקם והסבירו שמצבם הכספי הקשה אינו מאפשר להם לתרום. סיני לא התייאש וגייס להתרמה את ארגן את נעריו מ"בורסת היתומים". הוא הודיע ב"בורסה" כי על הנערים לתרום שלושה ימי לימודים ועבודה, ולהתייצב בתחנת הרכבת בקרקוב. שם הציבו שולחנות ארוכים ועליהם השלטים:

כאן מקבלים תרומות לעזרת הפליטים היהודים מגרמניה.

ההתרמה הצליחה, ונאסף כסף רב למען הפליטים. כאשר הגיעו הפליטים לתחנת הרכבת של קרקוב פתח סיני את הכספת שלו, הוציא את כל שטרות הכסף שהיו בתוכה, ותחב את המזומנים לכיסיהם של הפליטים שאפילו את שמם לא ידע.
כעבור חודשיים, בדצמבר 1938, נבחר סיני למועצת העיר קרקוב מטעם מפלגת הציונים הכלליים עם עוד 11 מנציגי הגוש היהודי, אך הספיק לכהן בתפקידו זמן קצר בלבד עד פרוץ מלחמת העולם השנייה כעבור שמונה חודשים. פעילותו הציבורית של סיני כללה, בין השאר, ארגון חרם על סחורות גרמניות לאחר גירוש היהודים הפולנים מגרמניה באוקטובר 1938. בשל כך הוא היה בראש רשימת המבוקשים על ידי הנאצים עם כיבוש קרקוב.

העלייה לארץ ישראל
מתחילת שנות ה-1930 נהגו סיני והלה לבקר מדי שנה בארץ ישראל, והסרטיפיקטים חודשו דרך קבע. ב-1939 סיני לא חידש את הסרטיפיקט. בנו זאב, שנישא ללאה ב-1936 וחי בארץ מזה שש שנים, חש באינטואיציות החריפות שלו שמשהו רע עומד להתרחש עם השתלטות הנאצים על אירופה. הוא לא חדל להפציר באביו לחסל את עסקיו בקרקוב ובפולין ולעבור לארץ ישראל. סיני, שהיה פטריוט פולני, לא הזדרז. "מה יש למהר?" ענה לבנו בסוף 1938 ובראשית 1939. "בין כה וכה אנחנו מגיעים לביקור בראש השנה" {13.9.1939}. שיחות הטלפון והמברקים בנושא לא חדלו.
זאב לא ויתר. באפריל 1939 הוא ניגש למחלקת ההגירה המנדטורית שטיפלה באישורי כניסה לפלשתינה, וביקש לשלם 2,000 ליש"ט תמורת חידוש שני סרטיפיקטים. הפקיד היהודי סירב ואמר, "מה חושב לו אדון זיגמונט אלכסנדרוביץ'? הוא יֵשֵב לו בקרקוב אחד עשר חודשים ויבוא לארץ לחודש אחד בלבד? אינני מחדש לו את הסרטיפיקט!" זאב הפציר בו, אך הפקיד לא שעה לתחינותיו. הוא יצא המום למסדרון, הלך ובכה. שם פגש אותו פקיד אחר, מוסלמי, ושאל, "למה אדוני בוכה?" "כי נגזר על הורי למות!" ענה לו זאב. "אל תדאג אדוני", ענה לו הפקיד, "אני מכיר את חותנך, מוסא שלוש, אני כאחים אנו ועל כן מאשר אני לך את הסרטיפיקטים ללא בעיות". אמר וחתם, ושוב היו שני סרטיפיקטים בתוקף לסיני והלה אלכסנדרוביץ'. אבל סיני התעקש עדיין ולא הגיע.
בין 25-16 באוגוסט 1939 התקיים בז'נבה הקונגרס הציוני ה-21, וסיני השתתף בו כציר. רוחות המלחמה הקרבות והולכות השפיעו מאוד על הלך הרוח בקונגרס, וסיני חזר לקרקוב מיד עם תומו. ביום רביעי, 23.8.39, חתמו שרי החוץ של גרמניה ורוסיה על הסכם סודי ביניהם, הידוע כהסכם ריבנטרופ-מולוטוב {19}. ביום ראשון, 27.8.39, יומיים לאחר ששב מהקונגרס הציוני בז'נבה, ישב לו זיגמונט אלכסנדרוביץ' בבית קפה בקרקוב, שתה קפה, הרכיב את משקפי הזהב על אפו וקרא את העיתון השוויצרי "נויה ציריכר צייטונג". כשנפל מבטו על המאמר "הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – החלוקה הרביעית של פולין" {20} הכתה הכותרת בו כרעם. כפטריוט פולני שהכיר היטב את ההיסטוריה הפולנית הבין מיד מה פירוש הדבר. רק אז החל לפעול באופן מיידי.
ראשית, התקשר לתחנת הרכבת, והזמין שני כרטיסים לעיר הנמל קונסטנצה שברומניה, וממנה הפליגו האוניות לנמל חיפה. בתחנת הרכבת אמרו לו, "מצטערים, אדון אלכסנדרוביץ', אין מקומות". בזכות קשריו הטובים עם הנהלת הרכבת ופקידיה ביקש סיני, "אם אין כרטיסים לשני מקומות, הוסיפו קרון ואני אשלם עבורו". וכך היה. מיד לאחר מכן התקשר להלה ובקש שתארוז את המזוודות. הלה היתה המומה, ראש השנה עדיין היה רחוק, אבל היא השלימה. הם יצאו ברכבת לקונסטנצה, שם עלו על אונייה המפליגה לחיפה. המלחמה פרצה ביום שישי, 1.9.1939. למחרת, בשבת, קיבל סיני על האונייה שעגנה באיסטנבול את העיתון, וקרא על פלישת הגרמנים לפולין.
כעבור מספר ימים הגיעו לנמל חיפה, שם חיכה להם זאב. הלה התנצלה בפני בנה שלא הספיקה להכין את המטעמים שנהגה להביא לו בכל ביקור בארץ: "לא נורא, וילוש, כשאחזור לקרקוב אשלח לכם את כל הריבות והמרמלדות שהכנתי לכם". "ממושה, את לא מבינה?!" צחק לה זאב צחוק מר, "לעולם לא תראי עוד את קרקוב".
משפחת רקובר, אחיה של הלה ואשתו, ברחו מקטוביץ' לקרקוב, והשתכנו בדירת אלכסנדרוביץ'. ב-3.9.1939, מיד עם כיבוש העיר על ידי הגרמנים, הגיעו נציגיהם לדירת אלכסנדרוביץ' עם רשימת מבוקשים ובראשה שמו של זיגמונט אלכסנדרוביץ', שעמד בראש הארגון להחרמת על סחורות גרמניות לאחר אירועי 1938. משלא מצאוהו בדירה ונוכחו כי אינו בעיר - עזבו כלעומת שבאו.

שבע שנות חיים בארץ ישראל
הקליטה בארץ לא היתה קלה. חסרו לסיני הפירמה, הפעילות הציבורית הענפה, "טאז", הקשרים, ה"בורסה" וחניכיה - ואפילו ההרגל להכין בעצמו את הסיגריות שעישן. כאן קנו סיגריות, ולא גלגלו לבד.
הוא היה כבר אדם קשיש, לאחר התקף לב, וגם השפה העברית לא היתה שגורה בפיו. הוא דיבר עברית אשכנזית, עגה שונה מהמקובל בארץ. החרדה למה שקורה בפולין, למכריו וליהודי קרקוב לא הניחה לו.
כאן, אמנם, היו המשפחה, הנכדים, הפרדס שקנה באזור חדרה, חניכים בוגרי ה"בורסה" שעלו לארץ עוד לפני פרוץ המלחמה, ומפגשים עם ידידים מקרקוב. אך סיני חי בתחושה שאינו ממצה את יכולותיו, מלווה בחרדה בלתי פוסקת למי שנשאר בפולין. לאחר שהתאקלם במקצת ייסד בארץ עם קבוצה של אנשי ציבור את ארגון "או.ז.ע", הזהה במטרותיו ל"טאז" בפולין. באותה העת גם חברי ארגון "טאז" מפולין, שניצלו והגיעו לארצות הברית, ייסדו שם ארגון מקביל בשם "או.ז.ע". סיני יצר עמם קשר וביקש סיוע. הם נענו והעבירו לארץ סכום תמיכה קבוע, שהיה הבסיס לפעילות נרחבת ברשת מוסדות רפואיים-סוציאליים בישראל.
עם הגיעו של צבא אנדרס {21} לארץ ישראל בקיץ 1943, בדרכו לאירופה, התמנה סיני לנשיא הצלב האדום הפולני בארץ. הוא יצר קשרים עם החיילים, דאג להם לתרופות וטיפל בבעיותיהם.
ביוזמתו, ובזכות קשריו של הבן זאב עם ארגון הג'וינט {22}, שלחה המשפחה חבילות לחניכי ה"בורסה", ובהם אברהם יולי בוגר ה"בורסה" ועובד פירמת אלכסנדרוביץ', ששהו בסיביר בתקופת המלחמה. החבילות נשלחו דרך מרכזים לפליטים ובאמצעותם ניסו לאתר את הבחורים.
סיני לא שקט על שמריו וריכז מידע לגבי ניצולים בפולין. הרי כמה קטעים ממכתבים שנשלחו אליו:

אריה שוורצמר, חניך ה"בורסה" המשרת באבוקיר (מצרים) בחיל האוויר הבריטי, עומד לצאת לחזית. הוא כותב לסיני ב-24.8.1943, בעיצומה של המלחמה, שואל על הבחורים האחרים חניכי ה"בורסה", ודואג למצב בריאותו של סיני. הם כנראה נפגשו בארץ לפני כן.

יצחק קסלמן, בוגר ה"בורסה" שהגיע לארץ ב-1935, משרת בחיל התובלה הבריטי. הוא שואל על החברים וחותם "חזק ואמץ". חסר תאריך.

ישראל גיטרמן כותב ממחנה שבויים או ממחנה מעצר בגרמניה. שולח ד"ש לחברים. המכתב כנראה מצונזר וחסר תאריך.

שמונה חודשים לאחר תום המלחמה, ב-28.1.1946, כותב וילהלם שטיינר, חניך ה"בורסה" מביילסקו, שהוא משתקע במערב פולין. מבני משפחתו מצא אחות אחת בלבד. חיפש את בתו של אנטנברג והתברר לו שאשתו של אנטנברג ניצלה ועברה לאיטליה (אולי בדרך לישראל).
כעבור שלושה שבועות, ב-18.2.1946, שטיינר כותב מכתב נוסף ובו הוא מספר כך: הוא היה חייל בצבא האדום, ניצול שואה, וכעת הוא מבקר בקרקוב ומנסה לאתר ניצולים. מזכיר במכתב את רוז'ה אלכסנדרוביץ' ואת המנהל אנטנברג.

ב-3.2.1946, וכטל, חניך ה"בורסה", כותב מאנגליה ומקווה להגיע לחופשה בפלשתינה.

שנה לאחר תום המלחמה, ב-15.5.1946, אדולף וולמוט, בוגר המחזור הראשון של ה"בורסה", כותב ומספר על עצמו: עורך דין, היה במלחמה שש שנים ברוסיה וחזר עם אשתו לקרקוב. רוצה לעלות ארצה ומבקש עזרה מסיני. יש לו אח ברעננה.

סטלה כץ, אחותו של רובין גוטפרוינד שנשאר עם משפחתו בטשקנט, כותבת מרומא בדרכה לישראל. אחיה דושק ואשתו מתכוונים להגיע לישראל אך מתקשים בהשגת דרכון.

אלכס (אולק) רקובר, אחיינה של הלה, התגייס לבריגדה העברית{23} ושירת באיטליה. בתום המלחמה ביקש ממנו סיני להגיע לפולין ולחפש את שני יתומיו של דנק פרדרבר, עובד פירמת אלכסנדרוביץ'. לסיני היה מידע מדויק היכן ואצל מי נמצאים הילדים. אולק הגיע לפולין ומצא את הילדים בקרקוב. המטפלת הערירית, שטיפלה בילדים מאז היוולדם, לא רצתה להיפרד מהם. אולק ערך עמה משא ומתן ממושך ומייגע, ולבסוף הצליח לשכנע אותה למסור לידיו את הילדים. הוא חזר עמם ארצה והביא אותם לקיבוץ בית השיטה.

בחג החנוכה תש"ז (1946) השתתף סיני בהדלקת נר שישי של חנוכה במוסד לילדים ניצולי שואה. הוא התכבד בהדלקת הנרות, בירך את הילדים ונאם לפניהם. תוך כדי הנאום התמוטט ועוד באותו הלילה נפטר. יש בכך משהו סמלי: סיני נפטר בתל אביב, תוך כדי עשייה למען ילדים שאיבדו את הוריהם ומשפחותיהם, למען ילדים שהיו יקרים ללבו.

מנהג קבוע היה לזוג אלכסנדרוביץ' בביתם בקרקוב, ולאחר מכן גם בתל אביב. תמיד היו מונחות על השולחן צלחות חרסינה ובתוכן מטבעות כסף. "סבתא, למה תמיד יש מטבעות כסף בתוך הצלחות?" נהג לשאול דני, נכדה השני של הלה. "אתה יודע, דני, זה לא רק כאן בתל אביב. זה היה תמיד הנוהג אצלי ואצל סבא. תמיד התדפקו על דלתנו אנשים במצוקה וביקשו סיוע, גם בשבת וגם באמצע השבוע. בשבת איננו נוגעים בכסף, אבל גם לא משיבים ריקם את פני המבקשים. אנחנו פותחים את הדלת והמבקש נכנס, ניגש לצלחת ולוקח את המטבעות לצרכיו. זאת הסיבה, דני, למטבעות בתוך הצלחות".
הלה האריכה ימים עוד 22 שנים, ונפטרה ב-1968 בעודה עצמאית, צלולה ומטפלת בכל ענייניה ללא עזרה.
41 שנים לאחר מותו של סיני, ב-1987, הוצאה חוברת לזכרו לרגל חנוכת ספרייה על שמו של סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' בבית הספר היסודי וייצמן ברחובות. היוזמה לתרום לספריית בית הספר היתה של יצחק פניגר, אשר הכיר טובה לסיני. יצחק, מחנך בבית היתומים בקרקוב ובן טיפוחיו של סיני, נסתייע בסיני במימון לימודיו האקדמיים בקרקוב ובצ'כיה, ובמימון הסרטיפיקט לעלייתו לארץ. פניגר רצה באחרית ימיו להחזיר את חובו לסיני ולהנציח את שמו. סייעו בידיו אולק רקובר, אחיינה של הלה אלכסנדרוביץ', ומשפחת אלכסנדרוביץ'.

בורסת היתומים מרחוב פודבז'ז'ה 6

הרקע להקמת בורסת (פנימיית) היתומים
גולת הכותרת של פעילותו הציבורית וההומניטרית של סיני זיגמונט היתה "בורסת היתומים". ארגון בעלי המלאכה היהודים בקרקוב ייסד ב-1927 את בורסת היתומים - פנימייה לילדים יתומים בני 18-13, שבה התגוררו ולמדו מקצוע. ה"בורסה" שכנה בסמוך לגימנסיה העברית, שסיני היה בין מייסדיה וחבר הנהלתה. הוא לקח על עצמו את השליחות להיות הפטרון של ה"בורסה", מבחינה חינוכית וכלכלית כאחת.

מפת קז'ימיז'.
מקור: אלכס דנציג, מדריך למסייר בקרקוב


עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה השתנו סדרי עולם. הקיסרות האוסטרו-הונגרית התפוררה ועמה נעלמה היציבות. רבבות פליטים יהודים ברחו מערבה למרכז אירופה. בתום המלחמה, עם עלייתו של המרשל יוזף פילדסודסקי לשלטון והקמת פולין העצמאית, עדיין לא חזרה השלווה לשכון בפולין. ההרס, האינפלציה והרעב שררו בכל, ובחברה היהודית רבתה המצוקה הכלכלית.
למרות הקושי ניסתה הקהילה היהודית להיחלץ לעזרת הנזקקים. פולין לא היתה אז מדינת רווחה והעזרה לא באה מהמדינה, אלא ממוסדות הקהילה ופרנסיה. בעיקר הושטה עזרה לילדים שמשפחתם התפרקה. במלחמת העולם הראשונה גויסו גברים יהודים רבים, שחלקם היו בעלי משפחות. רבים נפלו בשדה הקרב והשאירו אלמנות צעירות מטופלות ביתומים. גם הפרעות האנטישמיות, למשל בעיירה פשיטיק (1936), הותירו יתומים ועוני.
באותה העת התפתחה בקהילה היהודית הפטרונות ונתינת החסות. יהודים עתירי נכסים ובעלי לב רחב לקחו תחת חסותם מוסדות חינוכיים וחברתיים, סייעו בגיוס כספים לתפעולם והשתתפו בניהולם.

בית היתומים הכללי
ביוזמת הקהילה היהודית בקרקוב ומוסדות העזרה ההדדית שבה התפתחו בעיר מספר בתי יתומים, שנקראו זקלד (Zakład) {24}.
בית היתומים הכללי טיפל בילדים, מהגיל הצעיר ביותר ועד סיום בית ספר יסודי, גילאי 14-13 . כזה היה בית היתומים הגדול ברחוב דיטלובסקה 64, שנקרא בפולנית Zakład Wychowawczy Sierót Zydowskick im. Rackowej.
לבית היתומים הזה היו שני נשיאים משותפים. אחד מהם היה ד"ר רפאל לנדאו, מנהל בית החולים היהודי ברחוב סקווינסקה (Skawińska) וראש הקהילה היהודית וחבר מועצת העיר קרקוב (1938).
הפטרונים בתקופה מסוימת היו משפחת רוקח. מר רוקח היה חבר באחת מוועדות מועצת העיר קרקוב, וגברת רוקח טיפלה בחיי היום-יום של המוסד. ניהול בית היתומים במשך רוב התקופה היה בידי אנה פוירשטיין.
במוסד זה התחנכו בין 40 ל-120 ילדים בנים ובנות כאחד. החניכים סיפרו, שבית היתומים היה מקום מטופח, חם ודואג, שסיפק את כל צורכיהם. למרות המצוקה בבית, היתה הפרידה מהמשפחה קשה מאוד לילדים,. ניתוקם מחיק המשפחה בגיל כה צעיר וההסתגלות לחיי מוסד בעל סדר יום ומשמעת קפדניים לא היו קלים. אך משהתרגלו לשינוי אהבו את המקום והוקירוהו. ילדים שתפקודם היה לקוי, אשר הגיעו מבית הרוס עקב מות אחד ההורים או בגלל העוני המרוד, חזרו לתפקד ולשמוח בחברת הילדים והכל הודות לטיפול המסור והחם.
אחד המחנכים בבית היתומים, לצדה של אנה פוירשטיין, היה יצחק פניגר, שהתקבל לעבודה בסיועו של סיני אלכסנדרוביץ'. יצחק, יליד בוכניה, סטודנט להנדסה חקלאית באוניברסיטה היייגלונית בקרקוב, השתתף בבניית בית הסטודנט היהודי והיה מחנך בבית היתומים עד עלותו לארץ ישראל ב-1936.
בית הספר היסודי שבו למדו חניכי בית היתומים שכן ברחוב מיודובה 36 (Miodowa), במבנה מלבנים אדומות כהות. היה בית ספר כללי שבו צוות של מורים, יהודים ופולנים, לימד בפולנית. רוב התלמידים היו יהודים.
אחד מחברי הוועד המנהל של בית היתומים היה ר' אלתר דוד קורצמן, יליד העיר זשוב ומפרנסי קהילת יהודי קרקוב, יהודי דתי, חבר אגודת ישראל וסוחר עשיר בעל מפעלי פלדה וברזל. עם הזמן נהפך ר' אלתר קורצמן לפטרון בית היתומים. בתמונות רואים את ילדי בית היתומים בחופשת הקיץ בקייטנה, ובתווך יושב קורצמן, יהודי בעל זקן לבן וארוך.
עם הקמת הגטו ברובע פודגוז'ה ב-1941 עבר גם בית היתומים לגטו, תחילה לרחוב קרקוזה 8 (Krakusa) ומשם לרחוב יוזפינסקה 31 Józefińska)) ואחר ליוזפינסקה 41. בבית היתומים בתוך הגטו קובצו כל הילדים שנאספו מבתי היתומים בקרקוב. קורצמן בן ה-77 לא הפסיק לדאוג לילדים והיה עמם כל הזמן, עד לרגע האחרון. באוקטובר 1942 הלך בראש קבוצה של 300 ילדי בית היתומים יחדיו עם המנהלת אנה פויירשטיין, בעלה ומחנכים נוספים למחנה ההשמדה בלז'ץ, ושם נספה עמם, כפי שנספו ד"ר יאנוש קורצ'ק ויתומיו בטרבלינקה.

מה קרה לילדים בהגיעם לגיל 14?
הילדים סיימו את בית הספר היסודי כשמלאו להם 13 שנים.. חלק מהם היו יכולים לחזור לבתיהם, אך לרובם לא היה לאן ללכת. חברי אגודת "שומר אמונים" בקרקוב, שליד ארגון בעלי מלאכה, היו מודעים למצב והקימו שתי פנימיות לנערים יתומים שנקראו "בורסת (פנימיית) יתומים של בעלי מלאכה". ב- Bursa na Krakowskiej, ששכנה ברחוב קרקובסקה, גרו 25 חניכים. השנייה, הגדולה מביניהן, היתה ברחוב פודבז'ז'ה 6, ונתמכה על ידי סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' (Bursa Rękodzielnicza Seirót Zydowskich w Krakowie ul. Podbrzezie 6). מטרת הבורסות היתה להעניק בית ומזון לנערים היתומים ובנוסף גם הכשרה מקצועית, כך שעם הגיעם לבגרות יהיו בעלי מקצוע.

כיצד הוקמה ה"בורסה"?
משרדי ארגון בעלי המלאכה שכנו בקומה העליונה בבניין ברחוב פודבז'ז'ה 6. לא ברור אם הבניין, כולו או מקצתו, היה שייך לארגון. בעל החזון שלקח על עצמו את הפעלת בית היתומים לאורך כל שנות קיומו היה סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ', שלא שכח כי התייתם מאביו בהיותו בן 11 וזכר את קשיי התמודדות ההישרדות של יתומים.
ב-1927 החליט הארגון כי תוקם פנימייה לנערים יתומים בבניין של ארגון בעלי מלאכה בדירות שבקומת המרתף, בקומה הראשונה והשנייה וכן במבנה בחצר האחורית. סיני שכר מתכננים וקבלנים כדי שיהפכו את הדירות בבניין למוסד אחד, דאג לציוד ולגיוס צוות עובדים ומחנכים שיפעיל את ה"בורסה", וגם לאחר מכן המשיך לדאוג לענייניו היום-יומיים של בית היתומים.
ה"בורסה" נוהלה על ידי ועד מנהל שמנה 30 חברים, ובהם אישי ציבור. לסיני אלכסנדרוביץ' היו קשרים טובים וענפים עם אנשי העילית הכלכלית, האינטלקטואלית והחברתית של יהדות קרקוב, שהיו מוכנים לתרום מזמנם.

כיצד נראתה ה"בורסה"?
הכניסה היתה מרחוב פודבז'ז'ה 6.
קומת הכניסה: משמאל לכניסה היה משרד המנהל, ולידו חדר בילוי פנאי ששימש גם לתפילה. בחדר זה היה ארון כללי ובו תא לכל חניך, שולחן וכיסאות, עיתונים יומיים בפולנית (עיתון מקרקוב, עיתון מלבוב ועיתון כללי, עיתון ספרותי ועיתון הומוריסטי שנקרא "שפילקי", ("Szpilki"). היו כאן גם משחקים לילדים.


חדר בילוי ופנאי

מימין לכניסה היו חדר האוכל והמטבח, ומהם הוביל מסדרון אל החצר. גרם מדרגות הוביל מהמסדרון לקומות הגבוהות.

מטבח הבורסה

קומת המרתף: כאן היו שני חדרים, שירותים וחדר רחצה. הרצפה בחדר הרחצה היתה עשויה מבטון ומכוסה קרשי עץ עם רווח ביניהם, לניקוז המים וכהגנה מפני קור הרצפה. בחדר הרחצה היתה מבואה ובה ווים לתליית בגדי חורף, כלים לצחצוח נעליים ומראה גדולה.
למנהל אנטנברג היתה שיטה להשלטת משמעת ולמניעת בזבוז מים. הוא היה היחיד שפתח את ברז המים במקלחת. לאחר שהחניכים שטפו עצמם במים הוא סגר את הברז, החניכים הסתבנו ורק אז היה אנטנברג פותח מחדש את הברז כדי לשטוף את הסבון.
המבנה בחצר: בחצר היה מבנה שחובר במסדרון למבנה הראשי, ובו שלושה חדרים: ספרייה ובה כאלף ספרים ושני חדרי חוגים (למשל: שירה, נגינת מנדולינות ועברית). בכניסה למבנה שתלו החניכים גינה קטנה.
הקומה השנייה: נבנתה מעל המבנה בחצר. כאן היו שניים-שלושה חדרי שינה, שירותים וחדר עם כיורי רחצה. בכל חדר שינה היה תנור גדול ו-20 מיטות מסודרות לאורך הקיר. ליד כל מיטה עמדו כיסא וארון בגדים אישי.

אולם שינה

דירת המנהל: חצי קומה מעל קומת השינה היתה ממוקמת דירתו בת שני החדרים של המנהל, ואפשר היה להגיע אליה משתי כניסות: מהכניסה הראשית ל"בורסה" ומהכניסה למשרדי ארגון בעלי מלאכה.

כיצד הגיעו הילדים "ל"בורסה""?
רוב הילדים הגיעו מבית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64, ששכן מעבר לרחוב. הודות לקשרים בין שני המוסדות היה המעבר מבית היתומים ל"בורסה" פשוט, כפי שעוברים מבית ספר יסודי לחטיבת ביניים או לתיכון.
חלק מהילדים הגיעו, לאחר גמר בית הספר היסודי בקרקוב עצמה, ישירות מבית הוריהם. לאחר החמרת מצבה הכלכלי של המשפחה, חיפשו המשפחה או הקהילה בית חלופי לילדים, וכך הגיעו ל"בורסה". כמו כן היו ילדים שהגיעו מחוץ לקרקוב. בדרך כלל אחד מבני המשפחה, או ארגון שתמך במשפחה, יצרו את הקשר הראשוני עם סיני אלכסנדרוביץ' או עם המנהל אנטנברג.
מקרה לדוגמא הוא סיפור היתומים מינקובסקי. לאחר הפוגרום בעיירה פשיטיק {25} התנהל משפט (ב-1936) בעיר ראדום, ובקהל השומעים היו שני עיתונאים נציגי העיתון הציוני "נובי דז'ינייק" מקרקוב. העיתונאים התעניינו בגורלם של האחים הרשל וגברוש מינקובסקי {26}, שאביהם יחיאל היה אחד משלושת הנרצחים בפוגרום. כשחזרו לקרקוב נפגשו העיתונאים עם סיני וסיפרו לו על היתומים, והוא לקח אותם תחת חסותו והביאם לבורסת היתומים בקרקוב. בכל שבת התלוו אליו לתפילה בבית הכנסת "אויפן בערגל", וזכו ליחס תומך לאורך כל שהותם ב"בורסה".

החניך שהתקבל לבית היתומים גר בו שלוש שנים עד לסיום הכשרתו המקצועית, או עד שהיה מסוגל לפרנס את עצמו.

היחסים בין ה"בורסה" למקומות העבודה של החניכים
כיצד לימדו את החניכים מקצוע? בדרך כלל בחרו הנערים מקצוע שדיבר ללבם ועברו בחינות התאמה מקצועית. לאחר שנמצאו המפעל או הקבלן היהודי המתאימים להעסיקם נחתם חוזה בין ארגון בעלי מלאכה, הגילדה המקצועית של היהודים, לבין בעל המפעל. את החוזה הכינה הנהלת ה"בורסה", וכל חניכיה עבדו ולמדו מקצוע באמצעותו. בחוזה נקבע שהנער הוא חניך ("דטרמינטור"), שילמד במשך שלוש שנים את המקצוע תמורת שכר מוסכם. החניך אמור היה לקבל תוספת שכר בשנה השנייה והשלישית. בתום שלוש שנות ההכשרה היה על החניך לעבור בחינה מקצועית, ואם סיימה בהצלחה קיבל תעודה של בעל מקצוע ושכר הולם.
הפקידו את שכרם בידי המנהל אנטנברג. לכל אחד היה פנקס קטן על שמו ובו נרשמו תאריך וסכום ההפקדה.


חניך ה'"בורסה"' בעבודה

צוות ניהול, תפעול וחינוך [27]


ועד מנהל פעיל המונה חמישה חברים:

[ועד המנהל 17]

ועד מנהל רחב המונה 30 חברים
נציגי קהילת קרקוב: {28} הלנה אלכסנדרוביץ' (אשת סיני), טוני אלכסנדרוביץ', סופיה אוסטרן, פאולינה בוכוייץ, אדמונד פרידריך, גוסטה גרצר, מריה הרציג, סמואל הורוביץ, רוזה לאוטרבך, מקס לאוטרבך, וונדה מרווין דרובה, רנה מרגוליס, סטפניה מונז', סופיה נתנזון, רגינה מוסנפלד, סלומאה רגל, ד"ר אדולף סאס, אמליה שנקר, הרמן שטיגליץ, דורותיה טומוריאובה.

נציגי ארגון בעלי מלאכה ("שומר אמונים"): ברנרד בנדט, יעקב גולדשמידט, יוליה גרינברג, אהרון מינדר, סופיה נוימרק, יעקב פנצר, אמליה שטינברג, ישראל שטיינר, מקס צימרט.

ועדות פעילות:
ועדת כלכלה - סלומאה רגל, יוליה גרינברג, גוסטה גרצר, סופיה אוסטרן.
ועדת כלי מיטה והלבשה תחתונה - טוני אלכסנדרוביץ', גוסטה גרצר, וונדה מרווין, דורותיה טומוריובה.
ועדת ביגוד - זיגמונט אלכסנדרוביץ', מרקוס לינדנבאום, רוזה לאוטרבך, הלנה שטיינברג.
ועדת ייצוג - זיגמונט אלכסנדרוביץ', הלנה אלכסנדרוביץ', מרקוס לינדנבאום, הלנה שטיינרג.
ועדת כספים - מרכוס לינדנבאום (גזבר), סמואל הורוביץ {29} ( רואה חשבון).
ועדת התרמה ודמי חברות - רגינה פאמובה.
רופא המוסד - ד"ר אדולף סאס.
ועדה לבדיקת ההסמכה המקצועית של החניכים - אדולף הורביץ, אדולף לנגר, סלומון סנדהויז.
המנהל בפועל והמחנך - יחזקאל אנטנברג.
מנהלת המטבח (ה"אמא" של ה"בורסה") - פאני (גברת בפולנית) גוסדודיני Gosdodini{30}
עובדות כלליות - שתי עוזרות פולניות.
מחנך - טלר, סטודנט לכימיה ופעיל בנוער הציוני.
מורה מקצועי - קראוטמן.
המורה לעברית ומרצה בנושאים שונים - יואל דרייבלט, אדם בעל השכלה נרחבת, ממנהיגי תנועת הנוער "עקיבא", מתמטיקאי ופילולוג, מורה בגימנסיה הדתית "תחכמוני".
מורה לעברית - בלקובסקי, כתב ספר ללימוד עברית ולימד על פיו. ידען בחסד.
מרצה מחליף - דוב יוהנס, סטודנט למשפטים ומתמטיקה באוניברסיטה היייגלונית וחבר תנועת "עקיבא".
מנצח המקהלה ומורה לשירה - פרופ' אנהלט שהיה אהוב מאוד. הדביק את החניכים באהבה לשירה.
מורה למנדולינה וגיטרה - שווננפלד, סטודנט, מוסיקאי ופסל, בוגר הסורבון בפריז.

תקנון משמעת
ל"בורסה" היה תקנון משמעת מנוסח בקפדנות, שקבע את סדר היום ואת צורת ההתנהגות הנאותה. למשל, היחס למזון: החניך היה רשאי לקחת כאוות נפשו, אבל היה עליו לאכול את כל המנה. מי שהשאיר מזון בצלחת קיבל אותו שנית בערב, ואם לא סיים את המנה בערב, שוב למחרת - עד שסיים את מה שלקח.
מחצית השנה הראשונה היתה תקופת מבחן, ואם החניך לא התאים למקום היה עליו לעזוב. הדבר קרה רק לעתים נדירות ביותר.

סדר היום של החניכים
בוקר: היום החל בשש בבוקר, עם צלצול השכמה שבקע מדירתו של המנהל אנטנברג שבקומה העליונה. אנטנברג ידע שהחניכים ממשיכים לשכב במיטה, ולכן לא הסתפק בצלצול וירד לחדרי המגורים כדי לוודא באופן אישי שההשכמה מתנהלת כראוי. כשהחניכים שמעו את צעדיו הקרבים לדלת קפצו כולם מהמיטה, התיישבו על השרפרף וחיכו שייכנס. עם כניסתו לחדר השינה היו החניכים הופכים את המזרן ואת המצעים כדי לאווררם. לאחר מכן רחצו פנים, ציחצחו שיניים, התלבשו וסידרו את המיטה, כיסו אותה בכיסוי לבן והקפידו ליישרו יפה. החינוך לסדר ולניקיון היה קפדני וללא פשרות.
אחד החניכים היה אחראי על הסדר בחדר השינה, והוא בדק שהמיטות אכן הוצעו כהלכה.
לאחר מכן היו החניכים יורדים לתפילת שחרית ולהנחת תפילין באולם הכניסה. על הקיר היה תלוי שעון גדול שמילא תפקיד חשוב ביותר בדקות אלו. החניכים היו עוקבים אחריו בדבקות ומצפים שיעברו כשבע דקות - הזמן הדרוש להנחת התפילין. אחדים מהחניכים העמידו פנים שהם מתפללים. יש מי שהניחו את רצועות התפילין כך שילחצו על העור ויגרמו לסימני פסים, המוכיחים שהתפילין הונחו כדת וכדין. המחנך טלר נכח בזמן התפילה והקפיד על לוח הזמנים.
לאחר התפילה התקיימה ארוחת בוקר בחדר האוכל באחריותו של אחד החניכים. החניך התורן הגיע לחדר האוכל מספר דקות לפני תחילת הארוחה וערך את השולחנות. כל חניך קיבל דרך חלון ההגשה שבין חדר האוכל למטבח את מנתו, שכללה לחם בחמאה וקפה. בנוסף קיבלו החניכים גם מנת אוכל לעבודה - כריך ושתייה. היו חניכים שעבדו במקומות מרוחקים והתחילו את העבודה ב-7:00 או ב-7:30, ולכן קמו מוקדם יותר ויצאו לפני כולם. מכיוון שהתחבורה לא תמיד היתה נוחה הגיעו החניכים למקומות העבודה ברגל, וההליכה ארכה זמן רב.
צהריים: חלק מהחניכים חזרו ל"בורסה" לארוחת צהריים בשרית, ואילו אחרים חזרו רק בסיום יום העבודה ורק אז אכלו את הארוחה העיקרית. לא היתה שעה קבועה לארוחה משום שכל חניך חזר בשעה אחרת מהעבודה, וקיבל את מנתו מהמבשלת במטבח. לאחר ארוחת הצהריים התקלחו החניכים והחליפו בגדים. עד ארוחת הערב עסק כל אחד בענייניו.
ערב: ארוחת ערב הוגשה ב-20:30. אחד החניכים היה תורן וערך את השולחנות. לאחר ארוחת הערב נערכו חוגים בחדרי החוגים בחצר, כמו מוסיקה, מנדולינה, גיטרה, עברית, דרמה וציור.
שעת כיבוי האורות היתה 22:30. לעתים בזמן ההתארגנות לקראת השינה התנהלה מלחמת כריות: הכריות התעופפו באוויר ונקרעו והנוצות התפזרו, ואנטנברג ידע על הנוצות המתפזרות. באחת הפעמים העמידו החניכים דלי מלא מים ליד הדלת, וחיכו שאנטנברג, שהיה מודע למעשי המשובה, יפתח אותה. אנטנברג הגיע, הדלי התהפך והמים נשפכו עליו. הוא לא התרגש, ורק אמר: "אני במקומכם הייתי ממלא עוד מים בדלי".


פעילות ליל שבת
ביום שישי, לאחר המקלחת, קיבל כל חניך מהעוזרת חבילה של בגדים נקיים לשבוע הקרוב. לאחר המקלחת, בשש בערב בקירוב, התכנסו כולם לתפילת ערב שבת חגיגית, ואחריה הוגשה ארוחת ערב בשרית סביב שולחן ארוך. בסיום הארוחה, לאחר אכילת העוגה, התקיימה קבלת שבת בחדר האוכל ואחריה "יומן השבוע": אנטנברג הקריא את הכרוניקה של השבוע החולף ב"בורסה", ומתח ביקורת על פעולות שונות של החניכים - שהיו צריכים לענות ולהסביר את עצמם.
בשבת אחר הצהריים נערכו פעולות תרבותיות מחוץ ל"בורסה", כמו סרטים, סיורים, תערוכות, ופעולות בתנועות הנוער.

חוגים ולימוד עצמי
לאחר ארוחת הערב התנהלו חוגים, כמו מוסיקה, מנדולינה, גיטרה, עברית, דרמה וציור. המדריכים שהועסקו היו מהטובים ביותר בקרקוב, ובהם יואל דרייבלט, המורה לעברית ומומחה ללשון העברית; בלקובסקי, מורה לעברית שכתב ספר ללימוד עברית; ופרופ' אנהלט, המורה לשירה. כל אחד מהמקצועות נלמד פעם בשבוע, וכל חניך היה יכול להשתתף בשני חוגים.
החניכים, בעידודו של אטנברג, קיבלו על עצמם להרצות על נושאים שונים ומגוונים לפי בחירתם. גם ספרייה, שהלכה וגדלה ומנתה כאלף ספרים, היתה ב"בורסה" ואחד החניכים מילא את תפקיד הספרן.
כבר מראשיתו של המוסד הוציאו החניכים עיתון פנימי – יומון, אותו כתבו, ערכו והפיקו

שער העיתון משנת 1930
העמוד הראשי של העיתון [31]
פברואר 1930
מ ה ח י י ם ש ל נ ו
י ו מ ו ן
"בורסה" ליתומים של בעלי מלאכה יהודים בקרקוב.


תוכן העניינים:
לקוראים
עם שחר
תהיות
על בנינו
ספר זיכרונות של ילד מהמוסד
ביום הולדתי
מה קרה ללחמניות האלו?
מכתב מקייטנה
בעיות בבירור
כרוניקה
פינת הבידור

מטרת העיתון להכיר את החיים ב"בורסה".
נשתדל לכתוב על הכל בגילוי לב כמו שכל אחד מאתנו מרגיש. יהיו אלה דפים מספרי זיכרונות של חברינו, שבהם תקראו במדויק מי אנחנו ומה אנו רוצים. אם ברצונכם באמת להכיר את החיים שלנו, קראו את העיתון בצורה יסודית.
מערכת היומון של חניכי ה"בורסה" ליתומים של בעלי מלאכה יהודים . קרקוב פודבז'ז'ה 6.

מוסדות השלטון העצמי של החניכים
החיים ב"בורסה" התנהלו באופן עצמאי על ידי החניכים - לכל חניך היה תפקיד משלו, כאשר אנטנברג וצוות והמחנכים מפקחים על הכל. חלק מהתפקידים היו באחריות ועדה רחבה יותר, שבידיה היו הסמכויות להחלטות נכבדות באותו נושא. היו תפקידים קבועים, והיו תורנויות שהתחלפו פעם בשבוע או פעם בחודש. כל תורן שעמד להתחלף היה צריך להשאיר את התחום שבטיפולו תקין לחלוטין. אנטנברג וטלר ערכו את הבדיקה ורק לאחר אישורם הוחלפה המשמרת. אם לא התקבל אישור – על התורן היה להמשיך בתפקידו עד לבדיקה חוזרת.
פרלמנט החניכים: אחת לשנה, כינס הפרלמנט את האסיפה הכללית, על מנת לערוך בחירות לתפקידים השונים. היו תקופות שממלא התפקיד נבחר לכל משך שהותו ב"בורסה", והיו תקופות שממלאי התפקידים התחלפו כל שנה בבחירות הכלליות. לפרלמנט היתה הסמכות להחליט בנושאים שונים. כשהתגלעו בעיות פנימיות היו פונים לאנטנברג, והוא היה פונה ליו"ר הפרלמנט. אנטנברג עצמו לא השתתף בישיבות הוועדות. הניהול העצמי היה בלתי תלוי במנגנון שניהל את ה"בורסה", ואנטנברג לא התערב בו. בסוף כל שנה הוכן דו"ח פעילות שנתי על ידי יושב ראש ועדת הפרלמנט, ולאחר שהאסיפה הכללית קיבלה את הדו"ח נבחר היושב ראש החדש לשנה הקרובה.
תפקידו של יושב ראש הפרלמנט היה ייצוגי אך נועד גם לסייע לאנטנברג בהשגחה על החניכים בביצוע המשימות שהוטלו עליהם. כמו כן היה עליו לנסות לארגן פעילויות שונות עבור החניכים.
הספרן שנבחר כיהן בתפקידו במשך כל שהותו ב"בורסה". הוא פתח את הספרייה בכל יום, דאג לתקינות הספרים ולספרים חדשים, וכן דאג שהחניכים יחזירו את הספרים.
גזבר קופת החניכים: כל חניך הפקיד בקופה חצי זלוטי בחודש. כמו כן היה מס סוכר: אפשר היה לשתות תה וקפה ללא הגבלה, אך ללא סוכר. הגזבר היה אחראי על מלאי הסוכר, וכל חניך קנה ממנו קוביות סוכר לצרכיו. בכסף שהתקבל נקנה סוכר חדש, והיתרה הועברה לקופת החניכים.
אחראי הספורט עקב אחר אירועים ספורטיביים כדי שהחניכים יוכלו להשתתף בהם. הוא דאג לקבל כרטיסי כניסה להחלקה על הקרח במגרש "מכבי" בחורף, ולרחצה בבריכת השחייה היחידה בקרקוב (ברחוב דלוגה Długa) בקיץ.
אחראי התרבות דאג להרצאות שהעבירו החניכים ולביקור בתערוכות.
אחראי הקולנוע עקב אחר הסרטים מתאימים בארבעת בתי הקולנוע שהעניקו לחניכים כניסת חינם, רשם את החניכים לסרטים ודאג לכרטיסים.
אחראי הקונצרטים איתר קונצרטים מתאימים ודאג לקבלת הכרטיסים.
אחראי התיאטרון איתר הצגות ודאג לקבלת הכרטיסים.
אחראי חדר האוכל ערך את השולחנות ודאג שהחניכים יחזירו להדחה את כלי האוכל המלוכלכים.
אחראי המזון תיווך בין החניכים לוועדת המזון, שכללה גם את הטבחית, והיה אחראי להביא בפני הוועדה בקשות לשינוי ולגיוון התפריט.
אחראי חדר השינה היה אחראי לסידור המיטות וחדר השינה.
אחראי ניקיון היה אחראי על הסדר והניקיון בשירותים, במקלחות ובחדר הכיורים.
אחראי הגינה טיפל בגינה לפי עונות השנה.
אחראי כיבוי אורות דאג שכל החניכים יהיו במיטות בשעת כיבוי האורות והסדר ישמר.
ועדת טיולים קבעה לאילו טיולים ייצאו החניכים, ומי יהיה אחראי לארגון הטיול.
החצוצרן ניגן בחצוצרה בטיולים ובחופשות.


חצוצרן בפעולה בטיול, עם המנהל יחזקאל אנטנברג בשורה הראשונה הראשון משמאל

אחראי סיורים בתוך קרקוב דאג למצוא אתרים לסיורים לפי בקשות החניכים, וארגן את הסיורים.

בית המשפט
ב"בורסה" התנהל בית משפט של החניכים, שתפקידו היה ליישב סכסוכים שנתגלעו ביניהם. יושב ראש ומזכיר בית המשפט כיהנו גם כשופטים לצד חניך נוסף. חדר האוכל שימש כאולם בית המשפט, וכשאי אפשר היה לנהל את המשפטים שם השתמשו באולם הכניסה. המתלונן כתב תלונה שהועברה לבית המשפט, הצדדים זומנו, השופטים שמעו אותם ושאלו שאלות, ובסופו של דבר השתדלו להשכין שלום.
בית המשפט התכנס רק כאשר צצו בעיות, אך נראה שבדרך כלל החניכים חיו בשלום זה עם זה. לבית המשפט לא היתה סמכות לדון בתלונות כלפי המנהל או המדריכים (בניגוד לנוהג שהיה קיים בבית היתומים של יאנוש קורצ'ק).
עונשים ואכיפה: חניך שאיחר לפעילויות השונות, לא מילא את תפקידו כראוי או נכשל בבדיקת ניקיון הארון האישי והבגדים - נענש, למשל, בשלילת הזכות ללכת לסרט – עונש כבד מבחינת החניכים. מי שהכיר היטב את התקנון ופעל לפיו לא נענש.

חופשות וטיולים
בכל קיץ יצאו החניכים לחופשה באזורים מדרום לקרקוב. לאתר הנופש הגיעו ברכבת ומשם טיילו בהרי הטטרה והקרפטים, שכרו בית בחווה של פולנים או יהודים מקומיים ומשם יצאו לטיולים. חברי הוועד המנהל של ה"בורסה" איתרו מקום מתאים לחופשה ודאגו לסידורים. בחופש טיילו החניכים ברכבת וברגל.
סיני אלכסנדרוביץ', ה"פרזס" (Prezes) {32} של ה"בורסה", נהג לבקר מדי פעם את החניכים הנופשים עם הלה אשתו, הביא עמו מתנות והצטרף לארוחות.
החופשות התקיימו במקומות כמו ראבָּה ניז'נָה (Raba niżna) {33}, קילומטרים ספורים ממזרח לרָבּקַה (Rabka) { 34} השוכנת בעמק ראבָּה על גדות נחל ראבָּה (Raba).
ממקום הנופש נסעו החניכים ברכבת, למשל עד זָקוֹפָּנֶה, ומשם טיילו בפארק בָּבּיָה גוֹרָה {35} (Babia Góra), מצפון-מערב לזָקוֹפָּנֶה, כדי לצפות בזריחה.


באחד הטיולים

טיפוס על הר פּיֶיניני (Pieniny) ועל הר טְז'י קוֹרוֹני (Trzy Korony; שלושת הכתרים), הליכה ל-Čevenŷ Kláštor ומשם ירידה לשיט בנהר הדונייץ' {36}.


רחצה בנהר הדונייץ'



יעדי טיולים נוספים של חניכי ה"בורסה": Kasprowy Wierch, Sucha, ההר המפורסם Krzesznica מדרום לזקופנה והר Giewont.

החניכים הבוגרים
החניכים הבוגרים, אשר רכשו השכלה ומקצוע, עזבו את ה"בורסה" ופנו לחיים עצמאיים, שבהם פרנסו את עצמם ואת בני משפחתם בכבוד. הדאגה היום-יומית של הנהלת המוסד הוחלפה בעזרה למציאת מקום עבודה או אף לעליה לארץ ישראל. סיני סייע לאחדים מבוגרי ה"בורסה" לקבל סרטיפיקט {37} ולעלות ארצה. הסרטיפיקט ניתן על סמך אישור שבעליו הוא אדם אמיד, בעל הון של אלף ליש"ט (המקביל לסכום של 45 אלף ליש"ט כיום). סיני העניק סכום זה לחניך שעלה ארצה, וזה היה מחזיר את הכסף בהסתר לקרקוב וכך היה חניך נוסף, המועמד לעלייה, מקבלו.
תנאי נוסף לקבלת הסרטיפיקט היה המלצות המעידות שהעולה יוכל להשיג עבודה בארץ ישראל. למשל, לחניך ה"בורסה" יצחק קסלמן, אופה במקצועו, ניתנה ב-1935 המלצה מטעם קונדיטוריית ז'ארנו ברחוב 29 pazdziernila בקרקוב. להמלצת קונדיטוריית ז'ארנו צורפה המלצה מטעם סיני, שנכתבה על נייר של פירמת אלכסנדרוביץ' ויועדה למאפיית ידלין ברמת גן. בסיום ההמלצה כתב סיני, "להתראות בארץ!"
בנוסף סייע סיני לסטודנטים, כמו יצחק פניגר, במימון לימודיהם באוניברסיטה ואחר בהשגת ובמימון הסרטיפיקט לעלייה לארץ.

[ בוגרי ה'"בורסה"' עם סיני והלה בתל-אביב ('1930) 13]
[כיתוב:] בוגרי ה'"בורסה"' עם סיני והלה בתל-אביב ('1930)



ה"בורסה" בתקופת המלחמה
ה"בורסה" המשיכה לפעול בניהולו של אנטנברג גם לאחר פרוץ המלחמה, אך מספר החניכים קטן לכ-25 ותנאי הקיום בפכו להיות קשים יותר ויותר.
חצי שנה לאחר פרוץ המלחמה, ב-12.3.1940, כתב אנטנברג למר א. נוסנבאום , שישב בטריאסט , וזה העביר את המכתב לסיני אלכסנדרוביץ' בארץ ישראל:
אנטנברג מספר כי הוא עדיין מנהל את ה"בורסה". נותרו בה 25 חניכים, והיתר ברחו עם גלי הפליטים ללבוב. כולם עובדים. המחנך טלר נשאר ומשקיע את כל מרצו בעבודה קשה. המצב הכספי קשה, והם מנסים לחסוך בהוצאות. הוא ממשיך לחפש מקורות מימון. 300 זלוטי התקבלו מהבנק בסטרדום, והוא מנסה להשיג סיוע מהצלב האדום הפולני-אמריקאי והלוואות אישיות מקרובים וידידים. מבקש סיוע, וכל סכום יתקבל בברכה. אנטנברג, אשתו ובתו בריאים ומרגישים טוב. מקווה להגיע לאבא שלו ומברך את האדון והגברת בבריאות ושלום.

כעבור כשנה, זמן קצר לפני שהקימו את הגטו (מארס 1941), פנה אנטנברג למנהל בית יתומים פולני מרחוב יוזפינסקה 37 וביקש ממנו להתחלף בבניינים. המנהל הפולני הסכים. בית היתומים הפולני הועבר ל"בורסה" בפודבז'ז'ה 6, וחניכי ה"בורסה" עברו לבניין בית היתומים הפולני ביוזפינסקה 37 {38} בשכנות לבניין המשטרה היהודית שביוזפינסקה 39. אנטנברג ניהל את ה"בורסה" בגטו, ללא עזרה מאיש - גם לא מאשתו, שאותן שנים חייתה עם בתם תחת זהות ארית עם מסמכים מזויפים, ולא היה לו כל קשר אתה. לא ידוע מה עלה בגורלו של טלר לאחר המכתב ששלח אנטנברג במארס 1940.
באותו הזמן הכל חשבו שחילופי המבנים הם רק עניין זמני. המיקום והבניין בגטו היו נוחים פחות מאשר בפודבז'ז'ה, אך היתה חצר וגינה גדולה מוקפות בגדר. אנטנברג ביקש מדוד קודלר, בוגר ה"בורסה", שיטפל בגינה כפי שטיפל בה בהיותו חניך בפודבז'ז'ה 6. קודלר נענה לו, וגידל בגינה ירקות וגפן שהניבה ענבים. חניכי ה"בורסה" עצמם עבדו מעט בתוך הגטו.
עם חיסול הגטו ב- 13.3.1943 נשלחו אנטנברג והחניכים (לא ידוע מספרם) למחנה פלשוב. במשך זמן מה עדיין יצא אנטנברג מפלשוב לעבודות כפייה בניקוי הגטו המחוסל. ב-10.8.1944 נשלח אנטנברג מפלשוב למטהאוזן.
המנהל יחזקאל אנטנברג נולד ב-1903 בפשמישל (Przemyśl) שבגליציה המזרחית בפולין. היה נשוי למריה פשבורסקה (מניה) ואב לאנה (לימים אנה גוטמן, כיום חיה באוסטרליה). נספה במטהאוזן ב-27.8.1944.

נתן בן יוסף - חניך ה בורסה

( 28.9.04 בביתו בנתניה)

נולדתי בקרקוב וחייתי בה עם משפחתי תקופה מסוימת. כעבור זמן מה עזבנו את העיר ועברנו לקלוואריה (Kalwaria Zebrzydowska) לחיות בקרבת משפחתה של אמי. קלוואריה שוכנת כ-35 ק"מ מדרום-מערב לקרקוב והיא מקום קדוש לנוצרים. בראש גבעה ניצבת כנסייה ידועה מאוד, המושכת אליה עולים לרגל, ובתוכה היתה תמונה גדולה מאוד שתוכנה אנטישמי: יהודים מוצצים את דמו של ילד נוצרי.
בתקופתי מספר התושבים היהודים היה קטן והגיע לכ-500 נפש, רובם סוחרים ובעלי חנויות. גם משפחת אמי היתה בעלת מאפייה וחנות דגים. האנטישמיות בקלוואריה הורגשה היטב בבית הספר וברחובות העיר, וילד יהודי שמע לא פעם הערות כמו "לך מפה יהודי, מה אתה עושה כאן?" פעמים רבות ילדים יהודים הוכו בבית הספר, וגם אני חזרתי לא פעם הביתה עם חבורות בראשי. לבד ממורה אחד או שניים המורים נטו לאנטישמיות, והרגשנו היטב את יחסם הרע לילדים יהודים. החיים היו קשים מאוד, אבל חיינו שם.
משפחתו של אבי גרה בקרקוב והוא היה קשור לעיר גם בקשרים מקצועיים. אבי עבד כנגר בנגרייה המשפחתית ששכנה בחצר מאחורי בית הסבים שלי ברחוב פודבז'ז'ה 2 (Podbrzezie), ממש ליד בית כנסת הטמפל. אנחנו גרנו ברחוב גרטרודה 8 (Gertrudy) לא רחוק משם, ושם גם נולדתי.
כל זמן שאבי היה בחיים היינו מסודרים, אך כשנפטר הכל השתנה. הייתי בן שמונה במותו, צעיר ילדי המשפחה. אמי, שני אחיי המבוגרים ואני נשארנו בחוסר כל.
אחיי היו כבר בעלי מקצוע ועבדו ורק אני עדיין הייתי תלמיד בית ספר. מותו של אבי והשינוי הדרסטי במצבנו הכלכלי גרמו לי להלם מוחלט, והשתניתי מאוד. מילד שובב וערני שנמצא שעות רבות ברחוב ומשחק כדורגל נהפכתי לילד שקט, יושב בית וצמוד לאמא, שקיבלה את המצב קשה מאוד וחלתה. למשפחתי לא היו הכלים להתמודד עם המצב ולהחזיר אותי לתפקוד. חיפשו בשבילי מקום לגור ומצאו את בית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64 בקרקוב. כחצי שנה לאחר מותו של אבי עברתי מקלוואריה לבית היתומים בקרקוב והתחלתי להתאושש, לפתוח עיניים ולראות את הסביבה. הלימודים בבית הספר היסודי ברחוב מיודובה 36 (Miodowa) שיפרו מאוד את מצבי. זה היה בית ספר כללי בשפה הפולנית, בית ספר טוב שהתנהל במבנה מלבנים אדומות, בקרבת בית העלמין היהודי מיודובה.

בית היתומים
מנהלי בית היתומים תמכו מאוד. המנהל היה מאוד אבהי והמנהלת אמהית, וזה הפיג אצלי את המתח שבו הייתי שרוי וסייע לי לחזור לחיים רגילים, כי המוסד נתן הכשרה מצוינת לילדים.
אמי לא היתה יכולה להישאר לבד בקלוואריה, וכשנה לאחר שעזבתי חזרה לקרקוב לדירתנו בת החדר וחצי שברחוב גרטרודה 8 בחצר. למרות הקירבה לבית היתומים אמי באה לבקרני לעתים רחוקות משום שלא היה לה זמן. היא התמודדה עם בעיות קיום רציניות, נעזרה באחיה ובאחותה והיתה צריכה למצוא כל הזמן פתרונות למצוקותיה.

המעבר ל"בורסה"
סיימתי את בית הספר היסודי ב-1932, בגיל 12, ועברתי ל"בורסה".
המעבר היה פשוט משום שהיה הסדר בין הזקלד (מוסד בית היתומים) ל"בורסה", כך שבתום בית הספר היסודי חלק מהתלמידים עברו אליה.
הייתי אז כבר יותר בוגר ועצמאי ומודע לכך שאני צריך לבנות ולכוון את עצמי לבד, משום שאין מי שיכול לעזור לי ולכוון אותי.
12 היה גיל צעיר מדי לעבוד, ולכן שלחו אותי ללמוד בבית הספר המקצועי שליד הגימנסיה העברית ברחוב Brzozowa, שם למדתי מכניקה עדינה במשך שנתיים ולא עבדתי. ניסו לשלוח אותי למספרה לעבוד בספרות אבל זה לא התאים לי, לא היה לי חשק לעבוד בספרות ולא הצלחתי בזה. לא הייתי הצעיר היחיד ב"בורסה" שלמד בבית הספר המקצועי ולא עבד, היו עוד שניים-שלושה חניכים כאלה. למרות שבית הספר היה בחצר הגימנסיה, לא היה לנו שום קשר עם תלמידי הגימנסיה ולא ראינו אותם. אנחנו למדנו בבניין בחצר והם למדו בבניין הכללי ונכנסו לבית הספר מכניסה אחרת.
הלימודים בבית הספר המקצועי היו בפולנית, אבל רוב התלמידים היו יהודים ומיעוטם גויים. המורה המקצועי היה גוי וידענו שלא אהב אותנו משום שאנחנו יהודים.
הלימודים שבו את לבי מהרגע הראשון, ופיתחתי שתי אהבות: למידה וקריאת ספרים. הייתי מכור לספרים ולפעמים שכחתי להגיע הביתה, כי הלכתי בדרך וקראתי. לפעמים כשהלכתי לפלנטי {39} או למקום אחר, קראתי ושכחתי מה אני צריך לעשות. מצאתי מקומות לשאול ספרים חינם, ואולי זה היה בגימנסיה. כבר אינני זוכר.
את שכר הלימוד לבית הספר שילמה ה"בורסה". בעצם, הכל התנהל תחת כנפיו של אלכסנדרוביץ'. הוא היה איש ענק. הוא היה הכל ועשה דברים ענקיים.
אלכסנדרוביץ' היה בקשר הדוק עם אנטנברג, מנהל ה"בורסה", ועם המחנכים האחרים, והם דאגו שכל חניך יקבל טיפול אישי המתאים לו. למשל, אם לאחד החניכים היה כישרון מוסיקלי שלחו אותו לנגן. אם היה מוכשר למקצוע מסוים, שלחו אותו ללמוד אותו המקצוע. גם החיים הדתיים והמסורתיים היו כאלה שאפשרו לכל אחד, בגבולות מסוימים, ללכת לפי דרכו ובלי כפייה.
בשבת היה קידוש, שרנו זמירות ושירי שבת, ומי שרצה הלך להתפלל בבית כנסת. אני לא הלכתי לבית כנסת. בכל יום לפני ארוחת הבוקר היה זמן לתפילה ולהנחת תפילין באולם הכניסה, וכל אחד היה אחראי לזמן התפילה שלו.
עם זאת אני לא יכול לשכוח את המקרה של ברל זינגר. הוא הגיע ל"בורסה" זמן קצר אחרי, בחור חרדי שלחייו מעוטרות בפיאות ארוכות. תחת בית השחי הוא החזיק כל הזמן תפילין, סידור וטלית. הוא נראה שונה ומוזר מכולם ובלט בהופעתו, אבל אני קיבלתי אותו כמו שהוא. עבר כשבוע מאז שהגיע ובוקר אחד ברל הופיע בלי פיאות. ניגשתי אליו ושאלתי, "ברל, מה קרה?" אבל הוא היה נפחד ואחוז התרגשות מכדי לענות לי ולא דיבר. אני חושב שמישהו ב"בורסה" גזר בלילה את פיאותיו ללא ידיעתו. זה הטביע בי חותם עמוק וקשה מאוד.
לאחר האירוע ברל שינה את חייו באופן קיצוני והפך לקומוניסט. במקום ללכת תמיד עם סידור ותפילין הוא החל להחזיק ספרים חילוניים. הוא חי בארצות הברית ובנו החרד גר בהתנחלות אורנית.
גם חיי ב"בורסה" לא היו כל כך קלים משום שהייתי יוצא דופן בדעותי הפוליטיות. רוב החבר'ה היו בתנועת ""השומר הצעיר"", וגם אני בשנתי הראשונה ב"בורסה" הייתי חבר "בשומר הצעיר" והלכתי למועדון התנועה, שהיה באחת החצרות ברחוב דיטלובסקה.
השינוי בחשיבה נוצר בעקבות הקריאה הרבה, שפתחה בפני עולמות חדשים. הושפעתי מאוד מספרו של לאון פויכטוונגר, "מלחמת היהודים", והגעתי לתובנות חדשות בנוגע למקומו של העם היהודי. הבנתי שמקומי אינו ב"שומר הצעיר", משום שבתנועה הזאת חינכו אותנו שיש לנו כיהודים בפולין זכויות ושעלינו לעמוד עליהן. אמנם בעתיד נלך להכשרה, נהיה חלוצים ונעלה לארץ ישראל, אבל זה ייקח זמן וכל עוד אנו בפולין עלינו לעמוד על זכויותינו. לא דובר שם על הקמת מדינת יהודים ושמקומנו רק בארץ ישראל. אז הבנתי שמקומי אינו ב"שומר הצעיר". בעקבות הגילוי הזה הצטרפתי לקבוצת נוער בית"ר, שדגלה ברעיון שמקומם של היהודים הוא במדינת היהודים בארץ ישראל, וצריך להגשימו עכשיו. בגיל 13 נכנסתי לנושא העלייה לארץ ישראל, והתחלתי בפעילות אינטנסיבית בתנועת בית"ר שנמשכת עד היום הזה.
מועדון בית"ר היה ברחוב וולניצה (Wolnica), ליד המועדון של תנועת הנוער של מפא"י. בני נוער רבים הצטרפו אז לבית"ר, אך היה קשה מאוד להיות בית"רי בתוך האווירה הכללית. ב"בורסה" הייתי הבית"רי היחיד, והיה לי קשה מכיוון שזה נגד את האוריינטציה הכללית של חברות ב"שומר הצעיר". אבל ברוח הסובלנות שהיתה נהוגה ב"בורסה" קיבלו גם את זה, כמו שקיבלו את ברל הקומוניסט. לא היו בינינו ויכוחים פוליטיים, אבל הייתי יוצא דופן וזה לא היה פשוט.
פעמיים בשבוע הלכתי למועדון של בית"ר, והייתי פעיל בכל מיני תחומים, ובעיקר בתחום הכתיבה. היה לי כישרון כתיבה, הוצאתי עיתון קיר וכתבתי מחזה שהוצג כמה פעמים. את כישרון הכתיבה הורשתי לבני.
בחוגים ב"בורסה" כמעט ולא השתתפתי. בחוג מנדולינה לא השתתפתי כי לא היתה לי שמיעה מוסיקלית, ובחוג לעברית לא השתתפתי מסיבות אחרות. מעט העברית שידעתי נשארה מתקופת הלימודים ב"חדר". אז ידעתי היטב עברית. היה לנו נוהג בתקופת ה"חדר", להיבחן בכל שבת אצל אחד מהמכובדים והלמדנים בעיר.

היכרותי עם זיגמונט אלכסנדרוביץ'
את אלכסנדרוביץ' הכרתי כשהגעתי ל"בורסה". השם אלכסנדרוביץ' נישא שם בפי כל. הוא היה ידוע כתומך, כנדבן וכבעל אמצעים. הוא נהג לגשת לכל אחד מהחניכים, להתעניין ולשאול: "מה שלומך? איך אתה מרגיש? מה המצב אתך?" הקשר לא ניתק והוא המשיך לדאוג לחניכים גם אחרי שעזבו את ה"בורסה".
כשסיימתי את בית הספר המקצועי עזבתי את ה"בורסה", ולא נותר לי זמן רב להיות עמו בקשר.

עזיבת ה"בורסה"
בסביבות גיל 17 עזבתי את ה"בורסה", מצאתי עבודה, הרווחתי טוב, גרתי עם אמי ויכולתי לעזור לה.
עבדתי במפעל לייצור מברשות שיניים מסתובבות מדגמים שונים, לפי רעיון של מהנדס אירופאי שגילה שכאשר מברשת השיניים מסתובבת הפעולה יסודית וטובה יותר לשיניים מאשר מברשת שיניים רגילה. הוא נתן לזה פרסום וזה די הצליח. המהנדס, קוחולבסקי, הקים בקרקוב מפעל לייצור מברשות שיניים מסתובבות ששכן בבניין מגורים במרכז קז'ימיז, בתוך דירה שבה היו חדרים רבים. המפעל היה של יהודים, וכשהתקבלתי לעבודה כבר עבדו בו פועלים כשנה עד שנה וחצי. הגעתי כבוגר בית ספר מקצועי במכניקה עדינה, והמהנדס אמר לי שהגויים מטומטמים ולא יודעים לעבוד. הוא מינה אותי למנהל העבודה, שמדריך את הפועלים ומוביל את העסק. אבל לא נשארתי במפעל זמן רב, וכבר בגיל שמונה עשרה וחצי עליתי ארצה.

ההכנות לעלייה
חיידק ארץ ישראל לא נתן לי מנוח, וכשרק התחלתי להרוויח והיתה לי אפשרות אמרתי לאמי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל. זה היה מורכב: כדי לעלות לארץ היה צורך לקבל רישיון עלייה, סרטיפיקט. לאלכסנדרוביץ' היו קשרים רבים והוא סידר סרטיפיקטים לכמה מבוגרי ה"בורסה", למשל הויברגר ועוד אחד מהבחורים שהקים לאחר מכן בארץ מפעל למקררים.
התחלתי להכין את עלייתי ארצה, באתי לאלכסנדרוביץ' וביקשתי שיעזור לי. הוא אמר לי: "אני מוכן לעזור לך, אבל יש בעיה אחת - אתה בית"רי. אני יכול לעזור לך רק אם תשנה את התנועה שאליה אתה משתייך". לזה כמובן לא יכולתי להסכים בשום פנים ואופן. זו לא היתה הפעם היחידה בחיי שההשתייכות לתנועת בית"ר חסמה בפני אפשרויות. לא ידעתי מה לעשות ואיך אוכל לעלות ארצה. שמעתי על העלייה הבלתי לגלית, אבל גם כדי לעלות בדרך הזאת היה צריך לשלם אלף זלוטי שהיו הון תועפות. גרתי אז עם אמי ונתתי לה את כל משכורתי. בינתיים הצטרפה אליה גם סבתי, שהגיעה ב-1937 עם קרובי משפחה מגרמניה. הם המשיכו בדרכם לאנגליה, וסבתי נשארה בביתנו עם אמי.
אלף זלוטי אז היה כמו מאה אלף שקל ויותר בימינו. לא יכולתי להגיד לאמי שאני נוסע, ומלבד הפרידה ממני גם לבקש ממנה כסף לנסיעה, וגם לומר לה שלא תהיה לה תמיכה כספית. זה היה בלתי אפשרי. למרות הקשיים שהעלייה שלי תגרום לה, אמי נחלצה לעזרתי. היא כתבה לדודי שחי באמריקה, והוא שלח לי את הכסף לנסיעה.

העלייה לארץ ישראל
השנה היתה 1938, הבריטים לא נתנו רישיונות כניסה לארץ מעבר למספר מאוד מוגבל, ולכן התפתחה העלייה הבלתי לגלית. המטרה היתה לטשטש את מסלול הנסיעה, כדי שהבריטים לא יידעו עליו ולא יוכלו לעצור את העולים שבדרך.
ביום המיוחל הגעתי עם חבר לתחנת הרכבת בקרקוב. כדי לשמור על סודיות ביקשתי מאמי שלא תלווה אותי. הפרידה ממנה היתה אחת החוויות הקשות שעברתי בחיי. חשבתי שהיא נשארה בבית, אבל כשישבתי בתוך הרכבת ראיתי אותה מהחלון, והבנתי שהיא הלכה אחרי מבלי שהרגשתי. נופפתי לה בידי דרך החלון, וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. גורלה היה כגורל יהודי קרקוב. את דרישת השלום האחרונה ממנה קיבלתי מחברה, שראתה אותה בפעם האחרונה בגטו פודגוז'ה, באוגוסט או ספטמבר 1942.
העלייה לארץ ישראל ארכה יותר מחצי שנה.
נסענו מקרקוב לצ'כיה כדי לחבור לקבוצות נוער נוספות של בית"ר, ומשם לווינה ועד לפיומה באיטליה. פיומה היתה נקודת הריכוז, והתקבצו בה כ-250 בחורים ובחורות שעלו בעלייה הבלתי לגלית של בית"ר – עליית "אף על פי כן". בפיומה חיכינו כחודש וחצי לאונייה להובלת פרות "דראגה", שהיתה אמורה להגיע ולאסוף אותנו. הקהילה היהודית במקום תמכה וסייעה בזמן שהותנו שם. ריח הפרות המשיך לנדוף ממני כחודשיים אחרי שירדתי מהאונייה. ההפלגה בים ארכה 4.5 חודשים, מתוכם כשלושה חודשים על סיפון ה"דראגה". "דראגה" לא היתה יכולה להתקרב לחוף, ולכן עברנו בלב ים ל"ארטימיסיה" - סירה קטנה עם קיבולת של 30 איש בלבד, שהתמלאה ב-200 נפשות. ידענו שבגלל ההתחמקות מהאנגלים לא נגיע לנמל מסודר, והכינו אותנו שכדי להגיע לחוף נצטרך כנראה לקפוץ למים.
במשך שבועיים שטנו ב"ארטימיסיה" לאורך החופים, וחיכינו לאות מהחוף כדי לרדת. המפקד האחראי היה מצויד במכשיר קשר, וקיבל הוראות שהשתנו מעת לעת. מזון לא היה לנו, והגענו למצב שנותר בסירה רק בצל ואותו אכלנו. חילקנו את הבצלים כך שהבחורים קיבלו את קליפות הבצל החיצוניות, והבחורות קיבלו את קליפות הבצל הפנימיות. מים לא היו והמעט שהיה יועד רק לשטיפת פה.
למרות שלא אכלנו הסתדרנו. כנראה שלצעירים יש כוחות אחרים. כך נדדנו לאורך החופים, שבועיים לפני יום כיפור, וכל ערב התארגנו לירידה לחוף: חלצנו נעליים, הורדנו גרביים ונשארנו רק במכנסיים קצרים, עם התיק על הגב, מוכנים לקפוץ למים. הרגע הגדול הגיע בערב יום כיפור 1938. התפללנו "כל נדרי" וירדנו לחוף.

ההתארגנות בארץ
ירדנו למים בחוף בנימינה, והירידה היתה קשה מאוד. לא ידעתי אז לשחות והמים הגיעו לי עד לכתפיים. בחוף ראינו רוכבים על סוסים, שאמרו לנו ביידיש: "קימסט קינדר" (בואו ילדים). הבנו שהם יהודים, וזה היה מפגש מאוד מרגש. עלינו לחוף, והם הורו לנו ללכת בשביל העובר ליד המצודה הרומית שוני. צעדנו כשעה עד שהגענו לנקודת ריכוז. זה היה יום כיפור והביאו לנו לשם ארגזים עם תפוזים וסנדוויצ'ים. למרות שלא אכלנו תקופה ארוכה והיינו מאוד רעבים לא נגענו במזון. אחד מהחבר'ה אמר, "זכינו לעלות לארץ ישראל ביום כיפור, ולכן לא נאכל ונחכה עד לסיום הצום". וכך היה. כל הארגזים נשארו מלאים ואיש לא נגע באוכל. רק בתום הצום התנפלנו עליו.
למחרת חילקו אותנו בין הסניפים של בית"ר. הגעתי לבית"ר נתניה, ומאז אני בנתניה.
בתום מלחמת העולם השנייה הגיעו לארץ חברי מה"בורסה", ורובם עברו בביתי. היה לי בית גדול צמוד קרקע, והם יכלו להשאיר בו את חפציהם עד שיתארגנו, ובינתיים לחפש את המסגרת המתאימה להם. לא היה אירוע שלא הוזמנו אליו כולם, כולל הטבחית ואם ה"בורסה" לבנטוב ומשפחתה.

במבט לאחור
כל מי שיצא מה"בורסה" היה בעל מקצוע בתחום כלשהו שלא היה מוכר אז בארץ. היו בינינו בנאים, טייחים, צבעים ואחרים שבדרך כלל יכלו לעבוד פה במקצועם.
אני לא יכולתי לעבוד בארץ במקצועי, מכניקה עדינה, כי עדיין לא הכירו כאן את המקצוע ולא היה לו ביקוש. לעתים זה עורר אפילו צחוק. אבל כל מה שעשיתי היה המשך למקצוע שלמדתי ולדרך שבה למדתי. אם יש רצון טוב ורוצים לעבוד ולהצליח, ולא לסמוך על אחרים - מצליחים. למדתי שאני צריך לסמוך רק על עצמי ולא על אף אחד אחר. אפשר לקבל מאחרים הדרכה, לימוד ועזרה, אבל בסופו של דבר חייבים לעמוד על הרגליים לבד ולהילחם כדי להתקיים בכבוד. זו הגדולה של ה"בורסה" ואת זה הבאנו משם. אף אחד לא הגיע ל"בורסה" מבית מסודר, כולם היו צריכים ללמוד לעמוד על הרגליים לבד. כל תהליך הלימוד ב"בורסה" היה כזה. ה"בורסה" סייעה והדריכה את החניכים לדעת להילחם במצבים קשים, לעבור את המשוכה, להחזיק מעמד ולדעת להמשיך להתבסס.

זאב האס - חניך ה בורסה

( 17.10.04 בביתו בכפר סבא)

נולדתי בקרקוב למשפחה שהגיעה כנראה מהולנד במאה ה-15, עם גירוש יהודי הולנד לקרקוב. בין המגורשים הגיעה גם משפחת דה-האס. דודתי, אחות אבי, היתה קשורה למשפחת שטיגליץ בלאו-וייס, שכמה מבניה היו אנשים חשובים ומכובדים. סבי מצד אמי היה סוחר ומבחינת משפחת אבי היה שייך למעמד נחות. אמי היתה יפהפייה אך חסרת נדוניה, ומשפחת אבי התנגדה לנישואים ולכן מחקה את אבי והחרימה אותו. הורי גרו ברחוב קרקובסקה 33 (Krakowska) בבית הנמצא במעבר לרחוב אגוסטיאנסקה (Augustiańska), שם גם נולדתי. הייתי הילד השני מתוך ארבעה ילדים, ובן יחיד בין שלוש בנות. ב-1926, כשהייתי בן חמש, אמי הרתה בפעם החמישית והחליטה לעבור הפלה, אבל פיתחה הרעלת דם ונפטרה. נותרנו בבית ארבעה ילדים עם אב, שלא עמד בנטל והשאיר אותנו אצל סבתי, נסע ללבוב והתחתן בשנית.
סבתי לא הצליחה לשאת לבדה בנטל, והוחלט לפזר אותנו בין בני המשפחה. אחותי הגדולה נמסרה לדודי, אחי אבי, שהיה אדם עשיר מאוד ודתי מאוד. אני ואחותי השלישית נמסרנו לבית יתומים, ואחותי הצעירה ביותר נשארה אצל הסבתא. המשפחה קיבלה את הדירה שבה גרנו.
מעמדו של יתום בפולין אז היה כמו של בעל מום. גם אם היית יתום ממשפחה טובה, ולעומתך היה ילד שהוריו חיים אך אינם מספקים לו דבר, מעמדך היה נחות משלו.

בית היתומים
אחותי ואני התקבלנו לבית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64 בזכות תשלומים חודשיים של שתי דודותי, אחיותיה של אמי. הן נסעו לארגנטינה ושלחו 42 דולר בכל חודש. אחרי זמן מה הן הפסיקו לשלם, אך מפני שכבר היינו שם נשארנו.
בית היתומים היה מוסד מאוד מפואר, ומשפחת רוקח היתה הפטרונית שלו. בזמן שהותנו שם נפטרה גברת רוקח, ובכל שנה ביום השנה למותה עלינו לקברה בבית העלמין במיודובה. התורמים היו מכל העולם, ובכניסה לבניין היו לוחות הנושאים את שמות התורמים: בחלק התחתון לוחות גדולות עם התורמים הגדולים, ולאורך גרם המדרגות היו לוחות קטנות יותר עם שמות תורמים קטנים. דלת הכניסה לבניין היתה משובצת קריסטלים בלגיים.
לא כל אחד היה יכול להיכנס מתי שרצה לתוך המוסד. הכניסה התאפשרה רק עם אישור מגברת פוירשטיין, מנהלת המוסד. מי שביקש להיכנס היה מטלפן בטלפון פנימי מאולם הכניסה, ורק לאחר אישור היה נכנס.
בית היתומים שכן בבניין בן חמש קומות, והתנאים היו טובים מאוד. לתנאים כאלה זכו רק כ-10% מילדי קרקוב. היתה בבניין ספרייה עשירה מאוד, ובכל שנה בקיץ יצאנו לחופשה של חודשיים בהרי הקרפטים, רבקה (Rabka) או מז'אנה דולנה (Mszana Dolna).
ברבקה גרנו בביתו של סאמק, גוי מהגורלס {40}, ושם לנו בחדרים נפרדים לבנים ולבנות. במז'אנה דולנה שכרנו את ביתו של אדלר, יהודי מקומי עשיר, וגרנו בביתו בנים ובנות בחדרים משותפים.
למדנו בחוגים שונים, כמו נגינה במנדולינה, מקהלה בניצוחו בהתנדבות של החזן פרופ' שפרברג מזקופנה, תנ"ך אצל הרב רוזנבאום ואחריו אצל הרב מינץ. המחנך המעולה והחכם מאוד שלנו היה ד"ר סובול.
אני יכול לומר שאת התשתית התרבותית והאינטלקטואלית שלי קיבלתי בבית היתומים. הרי במשפחתי לא יכולתי לקבל זאת, כי הייתי מנותק ממשפחה. בכל שבת קיבלנו חופש לבקר את המשפחה ואני הלכתי לבקר כמה דודים שהיו לי בקרקוב, במיוחד כדי לקבל חתיכת עוגה. בעצם לא היה לי לאן ללכת, כי סבי וסבתי, הורי אמי - שגרו לפני מותו של סבי ברחוב אגוסטיאנסקה 15 - היו עסוקים בבעיותיהם. לאחר מות סבי עברה סבתי להתגורר בפודגוז'ה אצל אחת מדודותי.
ההבדל בין התנאים הטובים בבית היתומים לבין התנאים הגרועים בקז'ימיז', שם גרו דודי, היה עצום. הלכתי כשאני סותם את האף כדי לא להריח את הסירחון העולה מהרחוב.
חתיכת העוגה המתוקה שקיבלתי בביקורי אצל הדודים היתה חשובה לי, כי בזקלד לא עודדו אכילת ממתקים ולא נתנו לנו לאכול דברים מתוקים. עד היום אני מודה להם על האיסורים האלה. הם ידעו לתת לנו תזונה נכונה ובריאה, ותפריט שונה בכל יום.
הסיפור הבא, שהתרחש בפסח, הוא דוגמה להתנגדות המנהלת פויירשטיין לאכילת דברי מתיקה. בשנים 1932-1929 כיהן בקרקוב ראש עיר יהודי, משה קפלנר, ששינה את שמו כשהמיר את דתו לשם הפולני בצ'יסלוב קפליצקי. באחד מלילות הסדר הגיעו למוסד לביקור שתי אחיותיו של קפליצקי, שגם הן המירו את דתן לנצרות.
ליל הסדר אצלנו אורגן על ידי מנצח המקהלה שלנו, פרופ' שפרברג, כהצגה גדולה. כחצי שעה לפני הסדר הכללי, ערכנו סדר לפני שורה של מכובדים ופילנתרופים כמו אלכסנדרוביץ', שבאו לראות את ההצגה. אחיותיו של קפליצקי, שהגיעו גם הן לחזות בהצגה שלנו, הביאו לכל ילד שוקולד ועמדו על כך שכל ילד יקבל את השוקולד שלו מידיהן. גברת פוירשטיין המנהלת, שהקפידה מאוד על תזונה בריאה, השתגעה כשראתה את זה. היא רצתה לקחת את השוקולדים למחסן ולחלק אותם אחר כך, אבל הן לא הסכימו.


הצגה לפני אורחי המוסד. במרכז: סיני אלכסנדרוביץ

בכל ראש השנה ופסח קיבלנו בגדים חדשים. לכל ילד היו הבגדים שלו עם ראשי התיבות של שמו רקומים עליהם, ועד היום אני מתרגש כשאני נזכר בזה.
בית הספר היהודי היסודי בשפה הפולנית שבו למדנו היה ברחוב מיודובה 36 (Miodowa). התלמידים היו יהודים וצוות המורים מעורב, יהודים ופולנים - מורות פולניות והמורה ללימודי דת ויהדות היה יהודי קטנצ'יק. לא אהבתי ללמוד, אבל אהבתי מאוד לקרוא וקראתי המון: היסטוריה, ספרות, גיאוגרפיה וטבע. לעומת זאת מתמטיקה, גיאומטריה וציור היו מקצועות בעייתיים. אהבתי להיסטוריה היתה עד כדי כך גדולה, שלפעמים נתתי הרצאה היסטורית על החגים הלאומיים הפולניים. בסך הכל תמיד עליתי מכיתה לכיתה, ועד היום יש לי רגשות מעורבים בקשר לזקלד. מצד אחד הייתי בלי משפחה, ומצד שני המקום היה פלא אחד גדול.
זה היסוד שממנו ינקתי את התשתית התרבותית, החשיבתית והאנושית שלי. הייתי ילד אבוד, וצריך להבין שיתום הוא ילד עם צורך בסיסי קודם כל לרצות את כל העולם ורק אחר כך לדאוג לעצמו.
בבית היתומים למדתי את הדברים הבסיסיים ביותר: להתרחץ ולהתלבש, להיות מסודר, ללבוש את הבגדים שלי, מחויבות ללימודים, הכנת שיעורי הבית בכיתות הלימוד בתוך בית היתומים אחרי שעות הלימודים, ועוד.

ה"בורסה"
הגעתי לגיל 13 ועברתי מבית היתומים ל"בורסה", אבל המעבר לא היה חלק. התנאים האובייקטיביים בשני המוסדות היו שונים: התנאים ב"בורסה" היו פחות טובים מאשר בזקלד, והייתי צריך גם ללכת לעבוד.
התקבלתי לעבודה במסגרייה של אחד ממשפחת שטיגליץ, ולמדתי שם מכניקה עדינה. המסגרייה היתה ברחוב קרקובסקה ליד בית החולים של הנזירים ממסדר הבוניפרטים, המטפלים גם בחולים, שהיה צמוד לכנסייה הבוניפרטית.
עם העבודה התחלתי ללמוד לימודים משלימים בבית הספר שברחוב בונרקה (Bonarka), בערך בפינת רחוב Kalwaryjska. בית הספר נוסד ב-1932 בבניין חדש, ולמדו בו ילדים יהודים ופולנים.
נסעתי מה"בורסה" לבית הספר בחשמלית, אבל לפעמים כשרציתי לחסוך את עשרת הגרושים של הנסיעה בחשמלית הלכתי ברגל.
הייתי ילד רזה ולא גיבור גדול. למדו אתי ילדים פולנים שנשארו כיתה והיו מבוגרים יותר וגדולים בגופם, והם פשוט התנכלו לי. בשיעורי דת בנצרות הילדים היהודים יכלו לצאת החוצה ולא להשתתף, אבל בימי החורף הקרים פחדתי לצאת והעדפתי להישאר בכיתה, שהיתה מוסקת. כשהכומר הגיע לשיעור הראשון וראה אותי הוא שאל, "חדש?" כל הכיתה ענתה: "הוא יהודי!" והכומר אמר, "אני לא אגרש אותך מהכיתה, אבל בסוף השנה אבחן אותך על כל החומר!". בבחינות סוף השנה הוא אמר לכולם, "תראו ראשים סתומים! התלמיד האס יודע את כל החומר גם על הדת שלו וגם על הדת שלכם, ואתם לא יודעים שום דבר!"
לא הייתי התלמיד היהודי היחיד בכיתה ובבית הספר, היו תלמידים נוספים. לא פחדתי מהנערים הפולנים כי ההתעללויות, הדחיפות, הצחוקים והעלבונות פסקו עם תחילת הבחינות, ובפרט בהיסטוריה ובספרות. עניתי בבת אחת על חמישה נושאים ועזרתי לכולם. הם קיבלו ציוני עובר ואני קבלתי ציונים מעולים, ומאז איש לא נגע בי.
בכיתה הזאת למדתי יום שלם פעמיים בשבוע, במשך שלוש שנים. זו היתה השלמת לימודים, ובימי הלימודים לא עבדנו.
החלפתי מקום עבודה כמה פעמים. בהתחלה עבדתי במסגרייה, משם עברתי לעסק לתיקון מכונות כתיבה ומשם למפעל כפתורים. לא מצאתי את מקומי בעבודה משום שהמקצוע שלי לא היה מוגדר. לא למדתי בבית ספר מקצועי, אלא רק בבית הספר ללימודים משלימים. כילד יתום ללא אב ואם לא היה מי שיכוון אותי. מרדן לא הייתי, ותמיד רק חיפשתי את הדרך לשרוד.
ה"בורסה" נוהלה בידי אנטנברג שהיה אדם ברמה מעל ומעבר, ועל ידי אלכסנדרוביץ' שתמך בה. המורים שלנו ב"בורסה" היו המחנך טלר, שווננפלד המורה לגיטרה בוגר הסורבון, שהתנהג כמו חבר שלנו ונותר ככל הסטודנטים עני ואביון, ופרופ' אנהלט שניצח על המקהלה שלנו והצליח להטביע בי את האהבה לשירה. השירה היא סם חיים בשבילי עד היום הזה. המורה לעברית היה יואל דרייבלט, אבל בדרך כלל אחרי יום עבודה לא הצלחתי ללמוד ופשוט ישנתי בזמן הלימודים. למרות שתי רגלי העקומות והידיים שלא תמיד ידעתי איפה לתקוע אותן אהבתי לשחק כדורגל.

שיטת הלימוד ב"בורסה"
ב"בורסה" היתה שיטת לימוד מיוחדת במינה. היה לנו חוג ללימוד עצמי – אוטודידקטיות.
מאז שלמדתי לקרוא אני זוכר את עצמי קורא. בבית הספר היסודי קראתי בזמן השיעורים: שמתי את הספר מתחת לשולחן, ופעמים רבות תפסו אותי ולקחו ממני את הספרים. בחוג ללימוד עצמי כל חניך היה יכול ללמוד מה שעניין אותו. כולם קיבלו אפשרות להרצות. אני, למשל, הרציתי פעמיים על לואי פסטר. כל הרצאה נמשכה שעה וחצי. הכנתי את ההרצאות מתוך ערימת ספרים.
בגיל 15 קראתי את רומן רולן, את הביוגרפיה של בטהובן וספרים אחרים, והקריאה היתה היסוד להתפתחותנו. היתה בינינו מעין תחרות על ידע, וכל אחד ניסה להראות עד כמה הוא יודע יותר מהאחרים. את הספרים שאלנו מתוך הספרייה העשירה שהיתה ב"בורסה".
כשהתחלנו להיפגש עם בחורות התפארנו בפניהן במספר ובטיב הספרים שקראנו. זה היה הרכוש הגדול ביותר שהיה לנו. לא היה לנו משהו אחר להתפאר בו: לא בבגדים המכוערים שלנו, לא בכסף ובבית שלא היו לנו. יכולנו להתפאר בספרים שקראנו ובידיעות שלנו. אני זוכר שבמיפגשים החברתיים שלנו סיפרתי על מה שקראתי, ואנשים הקשיבו לי.
חיי התרבות שלנו כללו גם הליכה לתיאטרון פעם בחודש, וגם העלאת הצגות. למשל, היצגנו את "דון קישוט" ביידיש בהנחייתו של אחד השחקנים מהחבורה הוילנאית ("וילנער טרופע") שהגיעה להעלות את "המכשפה" מאת גולדפאדן באולם התיאטרון היהודי בקרקוב. עד אז שיחקנו תמיד בפולנית, והשחקן הזה לימד אותנו לשחק את "דון קישוט" ביידיש. פעם בשבוע נהגנו ללכת לקולנוע, גם בזקלד (בית היתומים) וגם ב"בורסה".
בשבתות הלכתי לפעמים לבקר את סבתא בפודגוז'ה. לעתים שיחקתי כדורגל עם חברים בתפקיד קיצוני ימני, במגרש צדדי ליד "מכבי". ב"מכבי" לא נתנו לנו לשחק וחיפשנו כל מיני מגרשים ריקים לשחק בהם. שיחקנו, למשל, ברחבות שליד גבעת קושצ'יושקו, או בפודגוז'ה. תנאים למשחק לא היו לנו: לא מגרש קבוע, לא נעלי ספורט ולא כדור מתאים, אבל זה לא הפריע לנו ושיחקנו הרבה כדורגל.
הדגש בחיי היה אז על ספורט וקריאה. עם בנות לא היתה לי הצלחה גדולה, פה ושם איזו בחורה אבל לא מי יודע מה. הייתי מופנם ומלא בעולמי הפנימי, והיה לי קשה לחלוק אותו עם אחרים.

תנועות נוער
ציוני גדול לא הייתי, ופלשתינה בשבילי היתה מושג לא רלוונטי.
לפעמים הלכתי לתנועת "פועלי ציון" {41} אבל זה היה רק בגלל החברה וכדי לפגוש בנות ולא מעבר לזה. רק כשהגעתי ארצה לאחר המלחמה הפכתי לציוני. עד אז, הייתי בעיקר פולני. אהבתי היסטוריה פולנית, ידעתי בעל פה את אלף שנות פולין וראיתי עצמי כהיסטוריון פולני. יידיש לא ידעתי ודיברתי רק פולנית. בבית הספר למדתי גם גרמנית ואפילו ידעתי לכתוב ולקרוא, אבל לא השתמשתי בשפה וראיתי את עצמי כאינטלקטואל פולני.

טיולים
בכל שנה בחופשת הקיץ נהגנו לצאת לשבועיים באזור הקרפטים והטטרה. ה"בורסה" שכרה בקתה שממנה יצאנו לטיולים רגליים, מצוידים במפות ובסימונים הצבועים על העצים שלאורך השבילים.
היינו בפייניני (Pieniny),Kasprowy Wierch , נסענו ברכבל וטיפסנו על הרים. כל הטיולים היו כרוכים בהליכה בהרים, ועד היום אני זוכר את שמות כל ההרים.
נסענו ברכבת עד לזקופנה ומשם המשכנו ברגל וטיפסנו בהרים. באחד הטיולים הלכנו לפייניני להר טז'י קורוני (Trzy Korony; שלושת הכתרים), עלינו ברגל לפסגה ומשם ירדנו לשייט ברפסודות על נהר הדונייץ. טיילנו ללובון (Lubon) בסביבות רבקה והגענו לבביה גורא לראות את הזריחה, אבל דווקא באותו היום היה ערפל.
אני יכול לומר שרק כ-10% מילדי פולין זכו אז למה שאנחנו זכינו כיתומים, וזאת היתה תופעה מיוחדת במינה. למרות הילדות הלא כל כך מוצלחת שלי, כל מה שיש לי היום הוא תודות ליסודות שקיבלתי בבית היתומים ואחר כך ב"בורסה". עד היום אני מתפעל מהיצירה הזאת.
למרות כל התופעות השליליות שהיו אז, כל זה התרחש הודות לקהילת יהודי קרקוב, קהילה מעולה, רוחנית, נדיבה ובעלת מסורת נהדרת של תרומה ומחשבה יהודית מבחינת תוכנה המוסרי, עזרה הדדית ותמיכה. התוכן והמוסריות של הקהילה היהודית צמחו מתוך חייה בתוך שנאת הגויים, ולמרות השנאה.
כל יום אני מודה ומלא הערצה ואהבה לכל אלה שתרמו לכך, והבולט שבהם היה זיגמונט אלכסנדרוביץ', אדם מעל ומעבר לכל אדם שהיכרתי בחיי.

לימוד מקצוע
בתקופת ה"בורסה" לא הצלחתי ללמוד שום מקצוע.
במשך חצי שנה עבדתי אצל המהנדס שמידט בעסק של מכונות כתיבה ומכונות חישוב, והייתי צריך לסחוב את המכונות המתוקנות ולהביאן ללקוחות. העסק התנהל בבניין בקומה השלישית, ומשם הייתי צריך לקחת ולסחוב את המכונות שהיו יותר כבדות ממני. המהנדס, בעל הבית, לא שילם לי גרוש אחד במשך חצי שנה, וכאשר קיבלתי טיפ של חמישה גרוש מלקוח שאליו החזרתי את המכונה המתוקנת, הגוי מתקן המכונה לקח ממני את הטיפ בטענה שהכסף שלו. לא היה לי גרוש ולא יכולתי להישאר במקום הזה ולכן עזבתי.
לאחר מכן התקבלתי לעבודה בבית חרושת לכפתורים בעבודת יד, ברחוב קלווריסקה (Kalwaryjska). הרווחתי שכר שבועי של 12 זלוטי, וזה היה הון תועפות. במקום הזה התמדתי ועבדתי עד המלחמה.

סיני אלכסנדרוביץ'
אני לא בטוח שאלכסנדרוביץ' ידע מי אני. אולי הוא ידע, אבל לא היו לו אתי שום עסקים. היה לו קשר עם נערים שהלכו להתפלל בשבת בבית הכנסת שלו - אני, גם אם כבר הלכתי לתפילה, יצאתי באמצע. לא אהבתי את הדת והיתה לי התנגדות אליה. יכול להיות שההתנגדות נבעה מכך שאבי, שהיה אדם דתי, עזב אותנו לאחר מות אמי ולא פירנס אותנו. הבנתי שבדת יש הרבה מאוד התחסדות, צביעות ושקר, ומפני שהייתי מאוד ישר לא יכולתי לסבול את זה.
אני חושב שזאת הסיבה שאלכסנדרוביץ' לא כל כך הכיר אותי. הוא היה איש דתי ואני לא. מבחינת לימוד מקצוע עברתי בין מקצועות, ולא התמקדתי כמו אחרים במשהו מסוים. מי שהלך בתלם - אלכסנדרוביץ' דיבר אתו. ייתכן שהבין שאני מרחף ונמצא במקום אחר מבחינה אינטלקטואלית. הריחוק הזה איפשר לי אחרי שנים להבין, לנתח ולשפוט באופן אובייקטיבי את מה שקרה ב"בורסה". מה שקרה ב"בורסה" לא קרה בשום מקום אחר. לא פגשתי בשום מקום בספרות את המציאות שהיכרתי שם.

סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' עם חניכיו


אני לא מבין כיצד אדם שמנהל עסק ברמה ארצית ובקנה מידה כל כך גדול כמו אלכסנדרוביץ, מגיע כל יום ב-12 בצהריים ל"בורסה" לראות מה קורה? כיצד ייתכן שבמוסד היתה בין הילדים קבוצה של כחמישה קומוניסטים? (אחד מהם פגשתי אחרי המלחמה והוא לא רצה לדבר אתי). הקומוניזם היה אסור אז בקרקוב, ואלכסנדרוביץ' כאדם דתי וציוני היה מודע היטב לדעותיהם של הילדים האלה, לא אמר להם אף מלה, לא שאל ולא מתח עליהם ביקורת.
יכול להיות שהבין שהתנאים האובייקטיביים אז בפולין דחקו את הילדים למקום הזה, או שהבין שהוא המשענת האחרונה שלהם ואם חס וחלילה יזרוק אותם לא יהיה להם לאן ללכת. הוא לא רק השאיר אותם ב"בורסה", אלא מעולם לא העיר להם. זאת גדולתו של אדם שיודע כי למרות כל החינוך שהושקע בילדים האלה, ולמרות שרצה שהילדים יחיו כיהודים וכציונים, הם ילכו והולכים לכיוונים אחרים. זאת גדולתו של אדם העומד מעל ומעבר לכל המוסכמות. הדת והציונות היו מאוד חשובות לו, אבל מעל הכל היתה חשובה לו השמירה על הילד שלא ידרדר לרחוב. זה היה אלכסנדרוביץ'.

עזיבת ה"בורסה"
שהיתי ב"בורסה" בשנים 1937-1934. יכולתי להישאר שנה נוספת, אבל כשהגעתי לגיל 17 אנטנברג אמר לי: "הגיע הזמן לעזוב. אתה לא כל כך מסודר, אתה לוקח מקום של מישהו אחר, לך הביתה". מבחינתו של אנטנברג לא כיבדתי אותו. הייתי בלגניסט לא קטן, מרחף, לא מאורגן, אחד שהדברים נכנסים אצלו באוזן אחת ויוצאים בשנייה, וזה נגד את הגישה שלו. הוא אהב סדר וטיפל בדרך כלל בילדים ששמעו בקולו. למרות כל הבלגנים שלי, הוא ניסה פעם או פעמיים ונתן לי הזדמנות לתת הרצאות, והיה המום מהן. אך בחיי המעשה הייתי בעיניו לא רציני וזר לרוחו.
אחותי הגדולה טיפלה בכל הסידורים וכך יצאתי מה"בורסה" והגעתי אל דודתי ובעלה הקצב בפודגוז'ה, ובביתם התגוררתי עד המלחמה. היתה לה דירה בחצר בניין בתנאים לא טובים במיוחד, ואני ישנתי במטבח על מיטה מתקפלת. המשכתי לעבוד בבית החרושת לכפתורים ושם גם קיבלתי אוכל. הסיפור שלי אז היה סיפור עצוב מאוד. לא היה לי כיוון ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי אדם מאוד לא מאורגן וחייתי מרגע לרגע. הייתי חסר מקצוע, למרות שלמדתי לעשות כפתורים.
לא היה לי על מי להישען והייתי תלוי בדודי ודודתי. במשך שהותי ב"בורסה" המחנכים הרגישו שאני סגור בתוך העולם הפנימי שלי ולא כל כך מציית לדבריהם, ולכן בעצם עזבו אותי במנוחה, לא כיוונו אותי ולא טיפלו בי באופן מיוחד. התפעלו מאוד מהרצאותי על לואי פסטר, אבל לא יותר מזה. היו לי אז מעט חברים. כמה בעבודה וכמה ב"בורסה", אבל למעשה לא הרגשתי שמישהו ממש קרוב אלי. רק ב-1939 כשהייתי ברוסיה מצאתי את עצמי.

תקופת המלחמה
כשפרצה המלחמה בספטמבר 1939 ידעתי שאברח לרוסיה. הייתי קצת שמאלן ותכננתי להגיע לרוסיה דרך לבוב. נסענו כמה קבוצות של חבר'ה ברכבת עד לפשמישל. פשמישל הופצצה עוד כשהיינו על הרכבת. קפצנו ממנה וברחנו, הקבוצה התפזרה לכל עבר ונותרתי לבד. אמנם הרגשתי אבוד, אבל איכשהו הגעתי לעיירה שהיתה כבר בשטח השליטה הרוסי. בעיירה הזאת חיה משפחתו של אבי מנישואיו השניים. היום היה יום כיפור 1939, עמדתי ליד עץ ולא ידעתי לאן ללכת. בכיתי ושרתי שיר פולני שמספר על נווד בודד:
"לאן אתה מוליך אותי?
מרחוק נראה בית,
אדוני לאן אתה מוליך אותי?
אלה דמעות של יתום,
אולי אם אבכה ביום, אוכל לישון בלילה".
עמדתי ליד עץ לבוש בגדים מרופטים ומלוכלכים וראיתי קבוצת ילדים. הם שאלו אותי ביידיש, "מי אתה ומאיפה אתה?" אחד הילדים, שקצת דמה לי, הסתכל עלי ושאל, "מה שם המשפחה שלך?" עניתי ששמי האס. הילד הסתובב, רץ ונעלם. כעבור כעשר דקות הופיעו שתי נשים צעירות שבכו וחיבקו אותי. התברר שהילד הוא אחי החורג, ושתי הנשים הן בנותיה של אשתו השנייה של אבי. הן לקחו אותי, האכילו אותי והביאו אותי ללבוב. שם פגשתי את אבי ואשתו השנייה, והפגישה לא היתה מוצלחת.
בלבוב גרתי תקופה מסוימת עד שנסעתי לרוסיה. ברוסיה טילטלו אותי ממקום למקום, ותוך כדי הנדודים פגשתי אנשים שהזהירו אותי לא לדבר על סוציאליזם, כי הרוסים לא אוהבים את זה. ברוסיה מצאתי את עצמי, הייתי שווה בין שווים ולא הרגשתי עוד כמו יתום ונחות.
אחרי המלחמה חזרתי לפולין, וב-1948 הגעתי לישראל. לא הייתי ציוני קודם ומעולם לא דיברתי יידיש, אבל כשהגעתי לארץ מצאתי דרכים לבטא את עצמי ומאוד התפתחתי.
אני יכול לציין שני גורמים שהשפיעו מאוד על חיי: הראשון הוא סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ' ב"בורסה". מעולם לא היכרתי אדם שהשתווה לו, גם אם אישית לא היו לי קשרים אתו. הגורם השני הוא שהותי ברוסיה ובארץ ישראל. בשני המקומות האלה נתתי ביטוי ליכולות שלי, והייתי לשווה בין שווים. בארץ ישראל מצאתי בית ושייכות. הקמתי משפחה, יש לי שני ילדים ושישה נכדים. אני מעורה בתחומים שונים, שר במקהלה ואפילו הוצאתי דיסק.