RelatioNet | Forum | Yad Vashem | Jewishgen | Shorashim | MyHeritage

יחזקאל פולניצר - חניך ה בורסה

(9.8.04, 12.8.04, בביתו בחולון)

נולדתי בקרקוב ברחוב יוזפה (Jozefa). משפחתי התגוררה בבית מספר 40, הנמצא בין בית הכנסת "הגבוה" ("הויכה שול") לבין בית המדרש "קובעי העתים".
אמי חלתה והמצב בבית, שבו היו שלושה ילדים, היה קשה מאוד. לכן הועברתי לבית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64 , שנקרא:
Rockowej Zakład Wychowawczy Sierót Zydowskick im
עד היום רואים את שרידי שם בית היתומים כתוב בפולנית ובעברית על חזית הבניין, בין הקומה הראשונה לשנייה.רחוב דיטלובסקה נקרא על שמו של יוזף דיטל, ראש העיר קרקוב בזמן שלטון האוסטרים.
המוסד נוהל בפועל על ידי גברת פויירשטיין בסיוע בעלה, ונשיא המוסד היה ד"ר רפאל לנדאו, רופא ילדים ידוע ומנהל בית החולים היהודי ברחוב.Skawińska לצד המנהלים פעלה ועדה מרכזת בת 30 חברים, שהיתה נפגשת אחת לכמה זמן. באותה תקופה לא היו טלפונים, וחניכי בית היתומים שימשו כשליחים להעברת ההזמנות והדואר לפגישות חברי הוועדה.
בית הספר היסודי שבו למדנו היה בקרבת מקום, ברחוב מיודובה 36 (Miodowa). זה היה בית ספר פולני בשפה הפולנית. התלמידים היו יהודים וצוות המורים וההנהלה היה מעורב, יהודים ופולנים.
בזמן שהותי בבית היתומים למדנו תורה כמה פעמים בשבוע במשך שעה, ואחת לכמה זמן נבחנו בעל פה בפני מלומדי הקהילה בקריאת חומש מתורגם ליידיש.
משך הלימודים הסטנדרטי בבית הספר היסודי בפולין אז היה שבע שנות לימוד, כך שסיימתי את בית הספר בגיל שלושה עשרה וחצי. בזמן שהותי בבית היתומים אמי נפטרה ונותרתי יתום מאם.
עם סיום הלימודים בבית הספר היסודי הסתיימה גם השהות בבית היתומים. חלק מהילדים עברו ישירות ל"בורסת" היתומים הסמוכה, ואחרים שמצבם בבית היה טוב יותר חזרו לביתם.
אני עברתי ישירות ל"בורסה". מצויד בחבילת בגדים חמים וחדשים עברתי את שני הרחובות שהפרידו בין שני המוסדות, והתקבלתי על ידי המנהל מר יחזקאל אנטנברג.

החיים ב"בורסה"
בקרקוב היו אז שתי בורסות. אחת ברחוב קרקובסקה, שנקראהBursa na Krakowskiej - כלומר, ה"בורסה" מרחוב קרקובסקה; והשנייה שלנו, שנקראה
Bursa Rękodzielnicza Seirót Zydowskich w Krakowie ul. Podbrzezie 6
כלומר, ה"בורסה" מרחוב פודבז'ז'ה 6. המקום נקרא "בורסה" למקצועות יד או למלאכות יד.

גילי הצעיר יחסית לא אפשר לי להתחיל לעבוד מיד עם היכנסי למוסד כשאר חניכי ה"בורסה". מפני שהייתי תלמיד טוב הוחלט שאמשיך ללמוד. למדתי בבית הספר המקצועי ליהודים, שהיה בתוך חצר הגימנסיה העברית וחלק ממנה. שני המוסדות, ה"בורסה" והגימנסיה, היו צמודים זה לזה אבל לא קשורים אחד לשני. לגימנסיה העברית היו שתי כניסות, אחת מרחוב Brzozowa והשנייה מרחוב פודבז'ז'ה, בקרבת הכניסה ל"בורסה". שפת הלימוד בגימנסיה היתה פולנית, אבל לימודי העברית היו מאוד מפותחים.
אחרי שתי שנות לימוד נאלצתי להפסיק את לימודי בבית הספר המקצועי ולא סיימתי את השנה השלישית והאחרונה, מפני שלאבי לא היה כסף להמשיך לממן את לימודי. הפסקתי ללמוד אבל נשארתי ב"בורסה" והתחלתי את חיי העבודה כשאר החניכים.
הקירבה בין בית הספר המקצועי ל"בורסה" איפשרה לי לצאת לבית הספר חמש דקות לפני תחילת הלימודים בשעה שמונה, ובזמן הפנוי, אחרי שסיימתי להתארגן בבוקר, עזרתי עם חבר שלמד אתי לפאני גוסדודיני, מנהלת המטבח. טחנו בשר, הלכנו למכולת הסמוכה שנפתחה כבר בשעה 6:00-5:00 וקנינו חמאה וגבינות, ועשינו עבודות נוספות. פאני גוסדודיני לימדה אותי לבדוק את החמאה שעמדתי לקנות בעזרת הלשון: שמים טיפת חמאה על הלשון, ואם היא שורפת סימן שהחמאה לא טובה. בימי חמישי קניתי במכולת שני סוגי חמאה, אחד כרגיל למריחה והשני לאפיית העוגה לכבוד שבת.
כל חניך לקח עמו, לפני היציאה לעבודה, כריך משתי פרוסות לחם מרוחות בחמאה. מי שרצה שתייה קיבל גם מיכל תה. ביום שישי הכריך הכיל בנוסף לחמאה גם גבינה או דגי שפרוטים, ובערב היתה ארוחת קבלת שבת חגיגית.

צוות המטבח


המקצוע שלי
עבודתי הראשונה כחניך ה"בורסה" היתה במסגרות, במסגרייה של גינסקי מרחוב Wawrzyńca. זאת היתה עבודה קשה ופשוטה שלא סיפקה אותי. מי הלך אז לעבוד במסגרות? רק ז'לובים ואנשים חזקים. במסגרות צריך להפעיל כוח כדי לשייף ולעבוד עם פטיש ואזמל. זאת לא היתה עבודה מקובלת ליהודים והם לא עבדו בה.
לא הייתי מרוצה, ורציתי להחליף את עבודת המסגרות לעבודה אחרת. הלכתי לאלכסנדרוביץ' וביקשתי ממנו שיעזור לי להשתלב בעבודה אחרת. אמרתי לו: "הלכתי לבית ספר מקצועי, ובמקום לתת לי עבודה באחד המקצועות שלמדתי שלחו אותי לעבוד במסגרות, שזאת עבודה מאוד פשוטה". רציתי להיות דפס וביקשתי ממנו שיעזור לי למצוא עבודה בדפוס. אלכסנדרוביץ' אמר לי שקשה מאוד להשיג עכשיו עבודה אחרת, אבל הוא יראה מה אפשר לעשות. לא הרפיתי ודיברתי אתו פעם נוספת, ובאמת הוא מצא לי עבודה בבית דפוס, באזור שיהודים לא גרו בו.
היו לאלכסנדרוביץ' הרבה מאוד קשרים. הוא היה אישיות מאוד מכובדת, יועץ בעירייה, חבר מועצת העיר, סוחר עשיר ומעורה בחיים הציבוריים. הוא הכיר את כל קרקוב וסייע לנו למצוא עבודות מתאימות.
מקצוע הדפוס נחשב אז למלך המקצועות. שינוי המקצוע שינה גם את המשכורת שלי לטובה. במסגרייה השתכרתי סכום זעום ומגוחך של שני זלוטי לשבוע. זה היה השכר היומי של פועל דחק והיה אפשר לקנות בסכום הזה שני קילוגרם בשר או שישה וחצי קילוגרם לחם. אני חושב שדולר היה שווה חמישה זלוטי.

היכרותי עם סיני זיגמונט אלכסנדרוביץ'
סיני היה ה"פרזס". הוא היה מגיע ל"בורסה" לעתים קרובות. אני זוכר אותו מגיע לבקר ב"בורסה" בשעות הערב. יש כאלה שזוכרים שהוא הגיע באמצע היום.
הוא היה תמיד לבוש במעיל חורפי, נכנס למשרד ומסדר דברים עם אנטנברג. לפעמים ביקש לדבר עם מישהו מהתלמידים, או שמישהו מאתנו ביקש לדבר אתו - כמוני למשל, כשביקשתי ממנו להחליף עבודה.
בתקופת לימודי בבית הספר המקצועי הזדקקתי לכלי ציור ושרטוט, לחומרי כתיבה ולמחברות. לאלכסנדרוביץ' היתה חנות גדולה לנייר מסוגים שונים ולכלי כתיבה ברחוב Dluga 1 פינת Basztowa. מעל הכניסה לחנות היתה כתובת:
ר. אלכסנדרוביץ' ובניה
כלומר רגינה אלכסנדרוביץ', אמו של זיגמונט, ובניה.
כשהזדקקתי לציוד לבית הספר המנהל אנטנברג כתב מכתב ובו רשימה של כל צורכי הכתיבה והשרטוט, ונתן לי את המכתב כדי שאקח אותו לחנות ואחזור עם החומרים. הגעתי לחנות עם המכתב, הראיתי אותו למי שהיה שם, ומשם נשלחתי אל אלכסנדרוביץ' במשרד כדי שיחתום ויאשר. בחנות קיבלנו את הציוד הטוב ביותר שהיה קיים. נייר שרטוט משובח כמו שקיבלנו מאלכסנדרוביץ' לא ראיתי אצל אף אחד מתלמידי בית הספר, שהיה מוסד פרטי ולמדו בו ילדים ממשפחות עשירות.
אלכסנדרוביץ' היה אדם דתי, אך איני זוכר אם חבש לראשו כיפה. אני זוכר שהוא לא חבש כובע. היתה לו רעמת שיער לבן, הוא חבש משקפיים מוזהבים וחיוך תמידי היה נסוך על שפתיו כשהוא דיבר אתנו. אני חושב שהוא אהב מאוד ילדים ובמיוחד את החניכים שלו. תמיד שאל שאלות והתעניין במה שקורה אתנו.

נופש וטיולים
בחופשות הקיץ נהגנו לצאת לנופש. הנופשים התקיימו במשך שבועיים-שלושה מדרום לקרקוב, במקומות כמו רבקה (Rabka), יורדאנוב (Jordanow) וחבובקה (Chabówka). עלינו על הרכבת בקרקוב ונסענו למקום הנופש או לבסיס היציאה לטיולים. הנסיעה מקרקוב לרבקה, למשל, ארכה כארבע שעות משום שזאת היתה נסיעת מאסף, והרכבת עצרה כל עשרה קילומטרים. הנסיעה ברכבת היתה אז התחבורה הנוחה ביותר.
ברבקה היה בית מרפא, סולנקה (Solanka), שבו ריפאו מחלות מעיים בעזרת מי מלח. היה שם פארק יפה מאוד שאליו הלכנו לפעמים כדי לשמוע את התזמורת שניגנה אז בכל יום מימי הקיץ.
הטיולים והנופש התנהלו עם סדר ומשמעת צבאיים, ועד היום זה עד כדי כך טבוע בי שאיני יכול לסבול איחורים.
החצוצרה ליוותה אותנו בפעילויות השונות ואני הייתי החצוצרן. יותר מאוחר פלגי ירש את מקומי בתפקיד. חיצצרתי פעמיים ביום, בבוקר ובערב. בבוקר הייתי חייב לקום ראשון ולהעיר את החניכים בתקיעות חצוצרה, ובערב תקעתי בחצוצרה לסיום היום.
נהגנו ללון במקום מסוים ששימש לנו כבסיס יציאה לטיולים, ממנו יצאנו ואליו חזרנו. אחד הטיולים הזכורים לי ביותר היה לאזורBabia Gora שעל מקורות הוויסלה, ממערב לזקופנה, שנמשך יומיים. משם המשכנו מזרחה לקרושצ'נקו (Krościenko), וישנו באכסניה שמקבלים בה מרק ותה. זו היתה אז שיטה מאוד מפותחת בפולין. בהרים תפס אותנו גשם נורא ונרטבנו עד לשד עצמותינו. חילקנו את מצרכי המזון בינינו וכל אחד נשא עמו את מה שהוטל עליו. אלה שנשאו בתיק לחם היו בבעיה. הגשם הרטיב את הלחם והוא הפך לדייסה, אז זרקנו את העיסה והכנו מרק לבד.
המרק שבישלנו אז בטיולים היה נהדר, ושנים אחר כך עוד זכרתי את הטעם. אהבתי את המרק הזה עד כדי כך שפעם בשנות ה-60 וה-70, כבר פה בארץ, נסעתי לכמה ימים לים המלח עם חברי (שהיום כבר אינו בחיים), ובישלנו את אותו המרק. הכנו את המרק מאבקת מרק מאגי, חתיכות נקניק, תפוחי אדמה, שקדי מרק ועוד כל מיני דברים, וזה היה מצוין.
בארוחת הערב אכלנו חמאה עם גבינה למריחה וביצים קשות, ונהנינו מאוד.
תחום הטיולים היה מפותח בפולין, ובאזורי הטיולים היו סימנים צבועים על העצים שכיוונו את ההליכה במסלול. פלגי ואני תמיד הלכנו בראש הטור. היינו מצוידים במפות, בדקנו כל הזמן את המפה והשווינו עם הסימנים על העצים. לפעמים הוספנו סימנים על האדמה עם אבנים, למשל חצים.
אנטנברג היה שונה לחלוטין בטיולים מאנטנברג שהיכרנו ב"בורסה", שם הוא היה מאוד קשוח. בטיולים הוא היה אחר לגמרי, והתנהג כחבר וכאחד מאתנו.
אחד הטיולים שאני זוכר ארך יומיים והיה באזור ה-Pieniny ושלושת הכתרים (Trzy Korony). זה הר בגובה 982 מטרים מעל פני הים, המתנשא מעל נהר דונייץ (Dunajec), ועל פסגתו ארון קבורה ובתוכו נזיר.
משם הלכנו לתחנת הרכבת בקרושצ'נקו (Krościenko) או בשבניצה (Szczawnica), עלינו על הרכבת וחזרנו לקרקוב. באחת הפעמים צעדנו כשעתיים במרץ רב לאורך 15 קילומטרים עד שהגענו לתחנת הרכבת, והמרצנו את עצמנו בשירה.
זכור לי טיול נוסף לטטרה שארך שלושה ימים. נסענו ברכבת לזקופנה ומשם הלכנו ל-Dolina Gąsienicowa ואחר לזברט (Zawrat). זאת פסגת הר שקשה מאוד לטפס עליה, והטיפוס כרוך בסולמות ברזל ושלשלאות. טלר המחנך הלך בראש הטור, ואנטנברג היה המאסף. מהזברט המשכנו לעמק חמש הימות (Dolina Pięciustawów), ומשם למורסקי אוקו (Morskie Oko). בסוף המסע חזרנו ברגל לזקופנה, עלינו על הרכבת וחזרנו לקרקוב.
מלבד הטיולים מחוץ לקרקוב סיירנו במקומות רבים בתוך קרקוב עצמה, כמו המוזיאון הלאומי, וואוול, מוזיאון צ'רטוריצקי, מפעלים ליצור חשמל, גז, פחם ואחרים.


קז'ימיז וסביבת ה"בורסה" כפי שהיכרתי
נולדתי בקז'ימיז' וברובע זה חייתי בכל תקופת שהותי בקרקוב. רחוב פודבז'ז'ה , בו היתה ה"בורסה", היה רחוב רגיל, לא תוסס במיוחד ולא שקט. התלמידים שהלכו לבית הספר היסודי ולגימנסיה הגיעו מרחוב מיודובה ולא דרך הרחוב שלנו. בהמשך, בפינת הרחובות מיודובה ופודבז'זה, שכן בית הכנסת "הטמפל". זה היה בית כנסת מפואר שבו לא התפללו בכל יום, אלא רק בשבתות וחגים. בחלקו העליון של אולם התפילה הגדול היה יציע ובו עוגב שליווה את שירת המקהלה.
על העוגב ניגנו רק בעצרות ממלכתיות כמו ביום הקונסטיטוציה בשלישי במאי, ביום העצמאות הפולני שחל ב-11 בנובמבר או ביום הולדתו של הנשיא. בימים אלה התאספו כל הילדים מבתי הספר היהודיים לתפילת חג יפה ומיוחדת. הרב החזן התפלל, ותפילתו לוותה בנגינת עוגב ובשירת המקהלה. לאחר התפילה דרש הרב דרשה, ואחריה התפזרה העצרת. הרבנים שדרשו ב"טמפל" ושאותם אני זוכר מתקופת ילדותי היו ד"ר יהושע טהון, ואחריו ד"ר שמלקס.
ברחוב מול הגימנסיה היו בתים קטנים. אחרי שעזבתי את ה"בורסה" שכרתי דירה עם חברים שלי בבניין שבפודבז'ז'ה 1. היום עומד בית ספר במקומם של הבתים הקטנים.
מרחוב מיודובה, בקרבת פינת הרחוב עם פודבז'ז'ה, הוביל רחוב אסתרי (Estery) לשוק החדש. ברחוב אסתרי שכן תלמוד תורה בבניין גדול. לשוק קראו אז הפלאץ, הכיכר. אני זוכר שבנו את המבנה הגדול והעגול שבמרכז הכיכר. אם ממשיכים מקצה הפלאץ שמאלה, מגיעים לבית הכנסת של הרב אייזיק שבו התפלל אבי. בשטח הפתוח שלפני בית הכנסת היה שוק דגים, פיש פלאץ. בסמוך, ברחוב Warszauera פינת רחוב קופה ((Kupa, עמד בית הכנסת "קיפה שול" (קופת הקהל).
בית הכנסת ה"אלטה שול" שוכן ברחבת שירוקה (Szeroka), בקרבת המפגש עם רחוב יוזפה. באולם הגדול התפללו רק בשבתות וחגים, וביום-יום התפללו בחדרים הצדדיים. פנחס לייזר, השמש של ה"אלטה שול", היה שכן של הורי. לאחר מותו החליף אותו בנו שייע.


ה"אלטה שול"
צלם: זאב אלכסנדרוביץ', '1930

בשבתות שבהן היהודים אומרים פרקי אבות למדו ב"אלטה שול" למעלה. הייתי ילד קטן וסקרן ונכנסתי להסתכל בשעה שאכלו שם סעודה שלישית. ביידיש אומרים: שָלֶשידס. שתו שם יין ומיוט. הסופר הפולני הידוע שנקביץ' כתב טרילוגיה, שם הוא מזכיר פעמים רבות שהפולנים שותים מיוט {53}
בית הורי שכן ברחוב יוזפה 40, בין ה"הויכה שול" שבמספר 38 לבין בית המדרש "קובעי עתים" שבמספר 42. זה היה בית בן שתי קומות עם עליית גג. בקומה השנייה היה בית כנסת קטנטן בגודל 25 מ"ר לערך, נקי מאוד, והמתפללים היו חילונים ומסורתיים. קראו להם דאיטש מלשון דויטשר, כלומר גרמנים. הכינוי דבק בהם מפני שיהודים דתיים לבשו קפוטה, מעיל ארוך, ואילו היהודים החילונים היו מגולחים ולבשו מעיל כפי שהיה מקובל אז באירופה.
שמש בית הכנסת, יהודי נמוך מאוד, גר בעליית הגג ונעל את דלת בית הכנסת על סוגר ובריח. לפעמים כילד ניסיתי להתגנב פנימה, אבל לא תמיד הצלחתי ופעמים רבות הוא לא הכניס אותי.
בבניין שלנו גר שפינגאר, יהודי נמוך קומה, בעל חנות קטנטונת בתוך כוך שבה מכר משקה מיוט, רגל קרושה ומזטים שונים. היה לו פטנט מיוחד להורדת המאכלים המבושלים מהמטבח שבדירתו בקומה העליונה לחנות בקומת הקרקע. הוא התקין צינור ארוך והוריד דרכו את המאכלים המבושלים מהמטבח למעלה לכוך למטה. בדירתו היה אולם גדול מאוד, שהתמלא בשבתות באורחים שהגיעו במיוחד לסעודה השלישית. הסעודה היתה תוססת מאוד ולוותה בשירים ובריקודים. היום המקום חסום ואי אפשר להיכנס לתוכו, וכך גם החצר שבה עומד הבניין שבו גרה משפחתי. משפחה נוספת שגרה אז בבניין שלנו היתה משפחת הורוביץ. היום פועל בדירתם המשרד לשיקום רובע קז'ימיז'.

היציאה מה"בורסה"
עברו שלוש שנים מאז שנכנסתי ל"בורסה", התבססתי בעבודה והרווחתי 12 זלוטי לשבוע. אנטנברג קרא לי ואמר שהגיע הזמן שאצא לעצמאות, וכך היה. שכרתי חדר עם עוד שני חברים בפודבז'ז'ה 1, בדירה שבה גר זוג צעיר עם ילד. הזוג והילד גרו כנראה במטבח ובחלק נוסף של הדירה, ולנו היה חדר ממש לוקסוס עם רדיו. למי היה אז רדיו? ב"בורסה" היה לנו רדיו קטן.
בדירה הזאת היה חדר נוסף שבו גרו ארבעה-חמישה חבר'ה שהגיעו מהעיירות ומהכפרים שמסביב לקרקוב. הם היו מרדנים סוציאליסטים ובונדיסטים, לא היה להם טוב אז הם התקוממו נגד הקפיטליסטים. הם ישנו על מיטות ברזל ועל הרצפה ולא כולם עבדו. הבחור ששכר את הדירה עבד במפעל לטחינת קפה בפינת רחובותSienna ו-Mally Rynek. למפעל היה חלון ראווה מזכוכית גדולה, ותמיד כאשר עברנו שם עמדנו והסתכלנו על הקפה הנטחן. לא יכולנו להיפרד מהריח המגרה של הקפה, שהתפשט בכל הסביבה. הזוג לא קנה את הדירה, רק שכר אותה והשכיר חדרים כדי לשלם את שכר הדירה. אף אחד לא קנה אז דירה, על קניית דירה שמענו פעם ראשונה בישראל.
זמן מה לאחר שיצאתי מה"בורסה" עוד איפשרו לי להמשיך לאכול ארוחת צהריים במוסד, וזאת היתה עזרה מאוד חשובה באותה תקופה. תיכננתי את הארוחות שלי בצורה קפדנית: ארוחת בוקר אכלתי לפני העבודה בדירה, וארוחת צהריים בסיום העבודה אכלתי ב"בורסה".
באותה תקופה בקרקוב היה בכל בניין שוער שהיה אחראי עליו. היתה תקנה לפיה סגרו את דלת הבניין ב-22:00, ומי שרצה להיכנס לבניין אחר כך היה צריך לשלם 10 גרושי. מי שרצה להיכנס אחרי חצות שילם 20 גרושי.

המלחמה פורצת
עבדתי בבית הדפוס עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939, קיבלתי העלאה במשכורת ופירנסתי את עצמי.
הגרמנים נכנסו לקרקוב ביום שישי, 1.9.1939, ב-6:00 בבוקר. היתה פאניקה איומה והיה ברור שהולכת לפרוץ מלחמה. הגיעו רבבות פליטים יהודים ופולנים שברחו משלזייה במערב דרך קרקוב למזרח.
בשבת עוד הייתי בקולנוע ושמעתי הפצצות, אבל לא ידענו אם זאת מלחמה והלכתי לעבודה כרגיל. לא גייסו אותי לצבא, כי עדיין לא הייתי בן 21. הייתי עם עוד שלושה חברים, ויחד החלטנו לברוח מזרחה לכיוון לבוב. ברחתי רק עם חברים. אמי מתה מזמן, אבי היה זקן, אחי צעיר ממני בארבע שנים, אח אחר נשוי, ואחיותי כבר מזמן עזבו את הבית.
התחלנו את הבריחה ביום ראשון ברגל, והיה קשה מאוד. המים אזלו ולא היה מאיפה להשיג מים. רבבות בני אדם היו בדרכים והיה כאוס כללי. הצבא הסתובב בשטח ימינה ושמאלה, ללא שום סדר. האנשים חשבו שאולי תהיה מלחמה בין הרוסים לגרמנים, דובר שיהיה משהו בגדנסק אבל לא יותר מזה.
היה קשה להשיג אוכל, נכנסנו לכפרים לחפש אוכל. עם מעט הכסף שהיה לי הסתדרתי. יום אחד ראינו את הטנקים הגרמניים עוברים לידינו, לא היה יותר לאן לברוח והחלטנו לחזור לקרקוב. כל ההרפתקה הזאת ארכה עשרה ימים. הרגליים כאבו לנו נורא וביום השמיני קבוצת החברים שלנו התפרקה. הלכנו לחפש מים. הם הלכו לשבת ולנוח ואני הלכתי לבד בכביש, עברתי על פני עיירה והגעתי לביתם של תושבי כפר. התיישבתי על סף הבית ופתאום נפתחה הדלת, וקצין גרמני יצא ודיבר בגרמנית אל בעלת הבית הפולנייה, שלא הבינה דבר. אני ישבתי וחייכתי והוא שאל אותי, "למה אתה מחייך?" ועניתי לו, "היא לא מבינה, אבל אני מבין קצת כי למדנו בבית הספר גרמנית". הוא אמר לי, "תגיד לה שאבוא", והתיישב לידי.
בדיוק גמרתי לעשן סיגריה וזרקתי את בדל הסיגריה. הוא ראה את זה ושאל, "יש לך סיגריה?" אמרתי לו, "ראית, כבר אין לי, זרקתי את מה שהיה לי כי הסיגריה נגמרה".
הוא הוציא קופסת סיגריות רגילה, נתן לי כ-20 סיגריות ואמר, "אתה רק צריך לבקש". הוא סיפר על עצמו והתברר שהוא רופא מאוסטריה. שאלתי אותו, "מה תעשו עם היהודים?" האוסטרים לא היו כל כך רעים, אני היכרתי אותם עוד מתקופת קרקוב כאשר חיילים אוסטרים לנו בבית הספר ברחוב Wąska, בקרבת בית הורי. אבי היה חייל בצבא האוסטרי ולפעמים הוא דיבר אתם והם נתנו לו לחם. הרופא אמר לי, "אני לא יודע מה יעשו עם היהודים, אולי ישלחו אותם למקום אחר". לא ידעתי למה הוא מתכוון. הוא התחיל לשאול אותי לאן אני הולך ומה אני עושה. אני חושב שהוא ידע משהו על מיידאנק שבאזור לובלין. אני לא התייחסתי לזה.
שאלתי אותו אם הוא נוסע לכיוון קרקוב והוא ענה שכן. ביקשתי ממנו שייקח אותי טרמפ לקרקוב והוא ענה שהיה לוקח אותי ברצון, אבל המכונית מקולקלת והוא מחכה לצוות שצריך להגיע לתקן אותה. לכן קמתי והלכתי.

חזרנו הביתה לקרקוב ומיד חזרתי לעבודה בבית הדפוס, לראות מה קורה. הבוסים לא היו, הם נעלמו. אני לא זוכר אם קיבלתי משכורת בשבת האחרונה לפני שברחנו. הרי עבדתי גם בשבת. התברר שרוצים לפתוח מחדש את בית הדפוס, כי היו הזמנות והיתה עבודה, אבל לא בשביל יהודים. את היהודים לא הסכימו לקבל בחזרה לעבודה.
כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה ואחרי שהגרמנים התמקמו, עובדי מחוז קרקוב תלו שלטים בכל העיר שבהם נכתב שכולם מתבקשים לחזור לעבודה כי העסקים כרגיל. כל מי שעבד במקום כלשהו ממשיך לעבוד בעבודתו.
לא התביישתי והלכתי לגסטפו, למפקדה של הגרמנים ברחוב Basztowa, שהתמקמה במשרד המחוזי של מחוז קרקוב. אמרתי שלא רוצים לקבל אותי בחזרה לעבודה כי אני יהודי, והם נתנו לי פתק שמורה לקבל אותי בחזרה לעבודה. חזרתי לבית הדפוס עם הפתק, ועבדתי במשך שבועיים.
אחרי שבועיים קראו לי ואמרו שמצמצמים את מספר העובדים, ובצורה עדינה יחסית נאמר לי שליהודים אין פה מקום. הציבו במקומי פולני שעבד מטעם הגרמנים. הייתי בבעיה ולא ידעתי מה לעשות. תחום ההתמחות שלי בתוך מקצוע הדפוס היה מיוחד, התמחיתי בדפוס עמוק או קעור, Tiefdruck. בכל קרקוב היו שלוש-ארבע מכונות כאלה, בוורשה מכונה אחת ובלבוב מכונה אחת. לא ידעתי מה לעשות ואיך להתפרנס. ראיתי שאין לי עבודה במקצוע, ובנוסף לא ידענו מה יקרה עם היהודים.
לקנות לחם היה אז קשה במיוחד, וכדי להשיג לחם קמנו בשעה 2:00 ועמדנו בתורים שעות. לפעמים הגרמנים הוציאו אותנו מהתור כי אנחנו יהודים. היה קשה מאוד, הכל היה סגור וכבר לא היה מסחר. חנויות רבות נפרצו ונבזזו.

הבריחה מזרחה
כחודש וחצי אחרי פרוץ המלחמה חזר אחד הקרובים שלי מלבוב, שם שירת בצבא והשתחרר. למרות הפקודה להעביר לגסטפו את כל מקלטי הרדיו ומכשירים אחרים, שמענו שידורים מלבוב באמצעות מקלט רדיו שהוחבא על ידי מכר של אחי. אלה היו שידורי תעמולה של הרוסים, שקראו לפליטים להגיע לאזור החסות הרוסי. הם הסבירו שטוב מאוד שם: יש לחם, אוכל ומקומות עבודה ואין בעיות.
בחודשים האלה הצעירים עדיין חשבו שהכל זמני. לא יכול להיות שגם הגרמנים וגם הרוסים ייכנסו לפולין, והמצב יישאר כמו שהוא. חשבנו שנברח לתקופה מסוימת עד שהרוסים יגרשו את הגרמנים, ואחר כך נחזור הביתה.
בסוף אוקטובר או תחילת נובמבר 1939 החלטתי להצטרף לבעלה של בת אחותי, ולנסוע ללבוב. נסעתי אתו ועם עוד כמה אנשים שלקח עמו.
הגענו לפשמישל ועברנו את נהר הסאן שהיה הגבול בין אזור ההשפעה הגרמני לאזור ההשפעה הרוסי, ומשם המשכנו ללבוב.
מיד לאחר שעברנו את הגבול עמד יהודי עם רובה ולקח אותנו למפקדה, שם נשארנו כל הלילה. בבוקר שלמחרת הגיע קצין רוסי ואמר לנו ששולחים אותנו בחזרה לקרקוב, כי לא יודעים מי אנחנו. הוא היה יהודי ודיבר יידיש, ואמרנו לו שאנחנו יהודים. אחרי דין ודברים הוא הסכים להשאיר אותנו, ושנחתום שלא נצא מברית המועצות.
המשכנו בדרכנו והגענו ללבוב. לבעלה של אחייניתי היו שם עסקים, אבל אני לא רציתי לחיות על חשבונו. אחייניתי ובעלה שכרו שם חדר, ואני הלכתי לעבוד בפריקת קש מקרונות רכבת עבור סוסים. לבוב היתה מלאה פליטים יהודים. פגשתי גם את הבוס שלי מבית הדפוס אבל לא דברתי אתו, רק אמרנו שלום. ראיתי שם גם את דוד, אחיו של זיגמונט אלכסנדרוביץ'. לא דיברתי אתו כי לא היכרנו זה את זה, רק אמרתי שלום.
בלבוב החלטתי שאני נוסע לתוך רוסיה אחרי שפגשתי אנשים מאזור של כריית פחם. היתה הרשמה לנסוע לשם ולעבוד בכריית פחם. אנשים רבים נרשמו וכך גם אני. לא יכולתי לעבוד במקצועי כי בכל לבוב היתה רק מכונת דפוס אחת מהסוג שעבדתי עליו, אבל ההרשמה לכריית פחם הסתיימה מהר כי הרשימות התמלאו, ולא היה לי מקום בעבודה הזאת. מפני שלמדתי בבית ספר מקצועי שלחו אותי לעבוד כחרט בקייב, והתקבלתי שם יפה מאוד על ידי הרוסים. נתנו לנו סוג של מגפי פרווה עממית וערדליים ושלחו אותנו לעבודה.
חורף 1940-1939 היה חורף קשה מאוד, והקור בחוץ הגיע למינוס 37-36 מעלות. רציתי לקנות כובע פרווה וכבר לא השגתי, ועד היום יש לי רגישות באוזן בגלל החורף ההוא.
עבדתי אז כחרט בבית חרושת, אבל לא הייתי טוב במקצוע הזה ורצו להעביר אותי לעבודה אחרת כפועל פשוט. ניגשתי אל המנהל וביקשתי להחליף את העבודה למקצוע שלי בעבודת דפוס. המנהל הסכים ואמר שאם אמצא עבודה שבה גם ישלמו את כל הוצאותי אין לו התנגדות.
הלכתי לארגון הדפסים שבהנהלתו ישבו יהודים, הם היו טובי לב ועזרו עד כמה שאפשר. הם סידרו לי עבודה במשכורת גבוהה פי שניים וגם סייעו לי בדיור. היהודים שלטו שם כמעט בכל מקום.
אחרי כחודשיים הייתי צריך לעזוב כי לא איפשרו לי יותר לגור לבד. מהפרסומים שהודפסו בבית הדפוס למדתי שאני יכול לעבור לקווקז. היו שמועות שאפשר ללמוד בקווקז בחינם וגם לקבל כסף, ולכן תיכננתי לעבור לקווקז וללמוד שם. כמעט כל הבחורים היהודים למדו שם. כיבדו אותנו כפליטים "מסכנים". כבר אז היו גם שם תורים ארוכים ללחם. הייתי לבוש הרבה יותר יפה ואלגנטי מאשר הרוסים או היהודים המקומיים, שהיו לבושים בפשטות רבה, ולכן לא נתנו לי כפליט לעמוד בתור ללחם.
הגעתי עם חבר שלי לקומסומול באורז'יניקיווה ((Ordżonikidze וביקשנו שיאפשרו לנו ללמוד. היפנו אותנו מהקומסומול לאוניברסיטה.
בקרקוב לא סיימתי בית ספר תיכון, ומפני שרציתי להגיע לבגרויות למדתי בכל מיני קורסים. הרוסים לא הבינו מה אני רוצה כי הם דיברו רוסית ואני פולנית, אבל הם סידרו לנו מקום לינה ותלושי אוכל, ונרשמתי לקורס הכנה לאוניברסיטה כדי ללמוד את השפה הרוסית. עד תחילת הקורס הלכנו לעבוד.
למדתי שם שנתיים וקיבלתי סטיפנדיה, שהופסקה אחרי שהגרמנים פלשו לרוסיה ואז ושינו את הכללים. השבוע ברוסיה היה אז בן שישה ימים, וכעת הפך לשבוע של שבעה ימים. עבדתי שם תקופה מסוימת, וב-1942 התגייסתי לצבא הרוסי כנער סוסים. לא היכרתי את העבודה אבל היה אתנו אדם מביילורוסיה, והוא לימד אותי את עבודת ניקוי הסוסים.
עם התקדמות הצבא הרוסי לתוך פולין חזרו הפליטים הפולנים למקומות שכבר שוחררו על ידי הרוסים. אחרי זמן מה הזדקקו בצבא לטכנאים, ואני אמרתי שאני טכנאי ועברתי לשרת כשרטט. בהמשך עליתי בדרגה והוסיפו לי תפקיד כמי שקובע נורמות בעבודת מתכת.
במחצית 1944 התגייסתי לצבא הפולני ב-Kutaisi. באותו זמן היו שני צבאות פולניים: האחד צבא הגנרל אנדרס, והשני ביוזמת ארגון "הפטריוטים הפולנים" ובהנהגת קולונל ז. ברלינג ו-וונדה וושילבסקה (Wanda Wasilewska) {54}. כך נוסד צבא פולני חדש, שקיבל מהרוסים את משאביו - כסף, מדים, אוכל וציוד.
באוגוסט 1944, בתקופת המרד הפולני, נסעתי לפולין עם עוד שלושה חבר'ה, שני יהודים ופולני אחד, והגענו למיידאנק. באותו הזמן הגיעו למיידאנק יחידות שונות ובחרו אנשים. אותי לקחו ליחידה מיוחדת שבה היו משכילים.
לא ידענו דבר על מה שקרה ליהודים. אני זוכר אירוע שקרה ב-1942, שנתיים קודם לכן. היה לי חבר מאורז'יניקיווה. פעם הלכנו לאכול במסעדה ואמרתי לו, "תראה, שומעים שלוקחים יהודים למחנות ושם הם מתים. מי יודע אם נפגוש את המשפחות שלנו?" הוא קם ואמר בכעס, "איך אתה מעז להגיד דבר כזה, שאני לא אראה את ההורים שלי?" קם, הלך ולא דיבר אתי חודש ימים. לא ידענו כלום.
עם כניסתנו לפולין התחלנו לשמוע ולדעת. ארגון "הפטריוטים הפולנים" הוציא עלונים מדי פעם, והיה כתוב שם שלא יודעים מדוע, אבל לא פוגשים יהודים בפולין. כשבאתי לפולין לא ראיתי יהודים. רק פה ושם הסתתרו.
במיידאנק הכניסו אותנו למבנה עם רצפה מקרשים, וישנו עליהם כמו בהמות. האוכל שקיבלנו בצבא הפולני היה כולו תפוחי אדמה. אכלנו תפוחי אדמה שלוש פעמים ביום לאורך ימים. כתוצאה מכך נוצר אצלי מחסור בויטמין C, וזה השפיע על החניכיים.
במיידאנק היינו חופשיים, הסתובבנו וראינו מה קרה כי ראינו תנורי קרמטוריום, אבל לא הבנו בדיוק. הפולנים שבאזור מיידאנק לא יכלו לעשות שום דבר. היינו בקסרקטין ולא ראיתי מה קורה בסביבת המחנה. האם לובלין קרובה או לא? האמת היא שלובלין לא עניינה אותנו בכלל. חיכינו ימים שלמים עד שמישהו יבוא ויגיד לאן ללכת. באחת הערים ראינו יהודים. היו באותה עיר אולי שמונה-עשרה יהודים. באחת הדירות ראיתי כמה יהודים שלא הסתכלו עלי בכלל. כנראה שאחרי שהסתתרו כל כך הרבה זמן הם פחדו, ולקח להם הרבה זמן לפתוח לי את הדלת. הם היו מפוחדים ולא מסרו שום מידע. אחרי כמה ימים במיידאנק יצאתי מהמחנה. שירתתי ביחידה שאספה מידע על כלי נשק ועל הכיוון שממנו הם יורים בעזרת מכשירים. היינו חלק מדיביזיה של ארטילריה, ותפקידנו היה לערוך חישובים ולתקן את המפות בהתאם לחישובים. רוב הקצינים היו רוסים, ומפני ששלטתי גם ברוסית וגם בפולנית הייתי במטה, ותירגמתי את כל הניירת שהגיעה בשפה הפולנית.
בנובמבר 1945 השתחררתי, משום שהייתי רשום ללימודים באוניברסיטת גדנסק. חיפשתי מקום ללמוד, ומפני שגדנסק היתה כבר משוחררת כתבתי לאוניברסיטה שם והתקבלתי. התקבלתי אך לא למדתי שם. הסתובבתי קצת בפולין והיכרתי את אשתי בטורון, ילידת גדנסק שהיתה במחנה שטוטהוף. ב-1946 התחתנו ונסענו לגרמניה, שם למדתי הנדסה ושם נולד בני הבכור. ב-1949 עלינו לארץ.
ב-1945 קיבלתי חופשה מהצבא הפולני ונסעתי לקרקוב לראות מה קרה שם. הגעתי לבניין ה"בורסה" שהפך לבית תינוקות שבהם טיפלו נזירות. נכנסתי ושאלתי את הנזירות אם הן יודעות משהו על ה"בורסה". הסברתי שפעם גרתי כאן, אבל הן לא ידעו דבר.