מרצה מחליף ב"בורסה"
מוצאי מקרקוב, והקשר שלי ל"בורסה" היה אקראי לגמרי דרך חברי יואל דרייבלט, אחד ממנהיגי תנועת הנוער "עקיבא", מתמטיקאי ופילולוג, שהיה ידוע בקרקוב בהשכלתו הנרחבת.
"עקיבא" היתה אז התנועה הגדולה ביותר בקרקוב. כולנו היינו חברים בתנועה הציונית, וזיגמונט אלכסנדרוביץ' היה חלק ממנה.
למיטב ידיעתי זיגמונט אלכסנדרוביץ', שכינויו בקרקוב היה "הנדיב הידוע", הקים את ה"בורסה" כדי לתת בית, עבודה ולימוד מקצוע לנערים יתומים. הוא דאג למימון הפעילות ב"בורסה", להרחבת ההשכלה ולהעשרת הידע הכללי והמקצועי של הנערים.
כדי לממש את הרעיונות האלה פנה אלכסנדרוביץ' ליואל דרייבלט, וביקש ממנו שירצה בפני חניכי ה"בורסה" סדרת הרצאות להרחבת האופקים. יואל הסכים והירצה בשבתות. הוא עצמו היה חילוני אבל הוא לימד בגימנסיה "תחכמוני", גימנסיה דתית של תנועת המזרחי.
יואל דרייבלט
מקור: יחיאלי, ברוך, עקיבא: תנועת נוער ציונית-כללית: צמיחתה, התפתחותה ולחימתה בשנות השואה. מול ע' 160
מפני שיואל היה מנהיג בתנועה הציונית הוא נסע מדי פעם לארץ ישראל כדי ליצור קשרים עם הקיבוצים ולהביא ידיעות מהארץ, וכך נכנסתי לתמונה בין 1937-1936. יואל ביקש ממני להחליף אותו בתקופות שנסע לארץ ישראל ונעדר כמה חודשים מקרקוב. הייתי סטודנט למשפטים ולמתמטיקה באוניברסיטה היייגלונית, והוא ראה בי את האיש שיכול להחליף אותו.
בתקופה שמילאתי את מקומו בשבתות, נתתי להם הרצאות על נושאים שונים. ההרצאות התקיימו בדרך כלל בשבת בשעות אחר הצהריים. פגשתי שם בחורים שהיו נוער עובד, עירניים וסקרנים מאוד. הם התעניינו בנושאים רבים והעלו נושאים שונים שבהם נתקלו תוך כדי קריאת ספרים. פעם, למשל, התקיים דיון בנושא של תורת אדלר {44}. תורת אדלר היתה אז חדשה ומאוד אופנתית והם ידעו עליה, קראו ושאלו שאלות מאוד ענייניות.
הצגתי בפניהם נושאים כלליים ונושאים מתחום מדע המדינה והפסיכולוגיה החברתית, והערנות וההתעניינות מצדם היתה גדולה מאוד. הם לא הסתפקו בשעות ההרצאה, ובסיומה שאלו שאלות וערכנו דיונים.
הערכנו מאוד את הפרויקט של ה"בורסה", וראינו עד כמה שהוא פרקטי בשביל הבחורים האלה. לולא היו חלק מהפרויקט הזה, הם לא היו מוצאים את דרכם בחיים. כאן, ב"בורסה", בתנאים שיצרו עבורם, הם מצאו את עצמם מבחינה מקצועית, ואני משער שבנסיבות האלה הם מצאו חיזוקים לנושאים שעניינו אותם.
כשיואל דרייבלט חזר מנסיעותיו תם תפקידי ב"בורסה" והפסקתי לתת הרצאות.
המלחמה
המלחמה תפסה אותי בקרקוב. הייתי כבר משפטן אבל עדיין סטודנט להוראת מתמטיקה ופיזיקה, במטרה להכשיר את עצמי לצורכי הקיבוץ שאליו עמדתי להצטרף בארץ. המלחמה שיבשה את התוכניות. התקשרתי לחברי כדי לטכס עצה ולהחליט מה לעשות.
במוגילאני (Mogilany), מדרום לקרקוב, ובלאופולדינוב במזרח היו לנו חווות הכשרה של תנועת "עקיבא", והיתה לנו אחריות לחברי ההכשרה ולגורלם. התכנסנו והתייעצנו מה אפשר לעשות. עד מהרה התברר שהצבא הגרמני מתקדם משני כיוונים: מכיוון צ'כיה בדרום ומכיוון גרמניה במערב. לפי הבנתנו האסטרטגית אז, ובפרט שאחד מאתנו בדיוק סיים את בית הספר לקצינים, הבנו שהחזית תזוז מזרחה עד לנהר הסאן, ואם הפולנים לא יסוגו הם יכותרו ויימצאו בתוך כיס מוקף בצבא הגרמני.
היינו בגיל גיוס ורצינו להתגייס לצבא, אבל לשכת הגיוס ברחוב פביה (Pawia), בקרבת תחנת הרכבת, הופצצה כבר בהפצצה הראשונה וחדלה לפעול. בעקבות ההרס הופצה הודעה כי כל מי שבגיל גיוס ילך מזרחה ללשכת הגיוס הקרובה ביותר, ובמקרה שלנו לבוכניה (Bochnia). היינו כמה חברים מהתנועה שלנו בגיל גיוס, והצטרף אלינו גם בחור מ"השומר הצעיר". הלכנו לבוכניה אבל המצב שם היה זהה לקרקוב, ולשכת הגיוס ומשרדי הצבא הפולני היו הרוסים גם שם. ניסינו במקומות נוספים והלכנו ממקום למקום, עד שהתברר לנו שאין שום סיכוי להתגייס ועלינו להימלט ולהתרחק מהחזית עד כמה שאפשר.
בדרך מזרחה עברנו חוויות לא נעימות והגענו לאזור לובלין. התברר שהגרמנים הקדימו אותנו וכבשו כבר את חלם במזרח, כך שהדרך היתה חסומה. הכבישים הראשיים הופצצו ובהם גם כביש קרקוב-פשמישל. הדרכים היו מאוד משובשות, וכדי להסתתר הלכנו בדרך כלל לפי מצב העניינים בחזית, בתוך היערות ובזיגזגים. בשלב מסוים, כשהבנו שאיננו יכולים להתקדם כי הגרמנים מקדימים אותנו, חזרנו לעיר הגדולה לובלין, כי חשבנו ששם נהיה יותר מוגנים.
הפולנים הקימו בלובלין ועד הצלה לפליטים, בעיקר פולנים. הלכנו אליהם, הם לא ידעו מי אנחנו ושלחו אותנו ללון במנזר, ושם שהינו יום או יומיים. באחד הבקרים התעוררנו ושמענו צעקות: "כל הגברים לרדת למטה!"
לא היתה לנו ברירה וירדנו. הסתבר שהגרמנים ריכזו את כל הגברים שהיו בלובלין בתוך מגרש כדורגל ענק, ושם השאירו אותנו. המקומיים השיגו מיד עזרה ממשפחותיהם שנשארו בבית, המשפחות הגיעו והביאו להם אוכל ובגדים. לנו לא היה אף אחד. היינו מבודדים לגמרי ולא היתה לנו אפשרות להשיג שום דבר.
למזלנו המחנה עדיין לא היה בידי אנשי האס-אס אלא בידי הוורמכט, ולכן לא היתה שום אפליה. עברו כיום או יומיים והפולנים העלו את נושא היהודים, ודרשו מהקצינים שלהם לעשות הפרדה בין היהודים לבין הפולנים. הם טענו שאינם רוצים להיות אתנו. הגרמנים דחו את הדרישה הזאת, ולאחר מכן איפשרו לחולים, זקנים, נשים וילדים להשתחרר באמצעות בדיקת רופאים שהיו במקום. התברר שבין הרופאים האלה היה גם רופא יהודי, ורמזנו לו מי אנחנו. רמזנו שאנחנו יהודים ולא פולנים, ואיננו יכולים להשיג שום דבר בכוחות עצמנו מפני שאנחנו לא מלובלין, והוא שיחרר אותנו. בהמשך הפולנים רצו אל הקצינים הגרמנים ואמרו להם שהרופא היהודי הזה משחרר יהודים ואותם, הפולנים, משאיר.
הזמן היה ספטמבר 1939. השתחררנו, קנינו אופניים והתחלנו לחזור לקרקוב, אבל הדרך חזרה לא היתה פשוטה כלל. חלק מהדרך נסענו במשאיות של הגרמנים. הם ראו אנשים צעירים ונתנו לנו טרמפ עם האופניים.
חזרנו הביתה לקרקוב. הגרמנים כבר שלטו ברחובות ומדי יום ביומו חטפו אנשים לעבודות כפייה באמצע הרחוב. התחלנו לטכס עצה בין החברים כיצד לעבור מזרחה לצד הסובייטי.
ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה התקיים הקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה {45}, ותנועת "עקיבא" שלחה לקונגרס שלושה צירים ובהם יואל דרייבלט. בתום הקונגרס הם התכוונו לעבור בקרקוב בדרכם ארצה, אך המלחמה פרצה ושלושתם שהו בקרקוב עם פלישת הגרמנים לעיר.
למיטב ידיעתי זיגמונט אלכסנדרוביץ' היה ציר בקונגרס, הספיק לחזור מיד עם סיומו לקרקוב ומשם הספיק לברוח לארץ כמה ימים לפני פרוץ המלחמה.
נפגשתי אז עם יואל דרייבלט ועם חברי תנועה נוספים, שרובם היו חניכי, בדקנו את האפשרויות. חיפשנו דרך לעבור לצד המזרחי, שנכבש על ידי הסובייטים, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולטוב.
מצאנו מישהו שהיה לו קשר עם מבריח גבולות בפשמישל, ויצאנו לשם ברכבת. הגענו לעיר ועברנו את נהר הסאן בהצלחה. היתה סכנה שהרוסים יגלו אותנו בצד השני, אבל למזלנו עברנו את הגבול בשלום, הגענו לתחנת הרכבת ומשם ללבוב.
לבוב
בלבוב הרגשתי בבית, ובנוסף היה שם סניף של התנועה שלנו. כדי שתהיה לנו אחיזה חוקית במקום ולא נהיה סתם פליטים חסרי זכויות, נרשמתי בספטמבר 1939 עם עוד כמה חברים לאוניברסיטת לבוב. עבורי זאת היתה הזדמנות לסיים את התואר בהוראה. ביוני 1940 קיבלתי את תעודת ההוראה, והתחלתי ללמד מתמטיקה ופיזיקה בגימנסיה פולנית בעיירה מצפון ללבוב.
כשגרתי בלבוב, ב-1940, ניסינו כחברי תנועת "עקיבא" לשתף פעולה עם אנשי "השומר הצעיר", אבל זה היה מאוד בעייתי כי הם היו מושפעים מהאידיאולוגיה הסובייטית. הסכם מולוטוב-ריבנטרופ לא עלה בקנה אחד עם מדיניות התנועה הציונית העולמית, אולם הם הצדיקו את ההסכם והמשיכו לתמוך בקו הסובייטי.
לאחר תקופה קצרה השתנו הדברים, כאשר הסובייטים החלו לרדוף גם את אנשי "השומר הצעיר" וגם את הקומוניסטים הפולנים האדוקים. אז התפרק שיתוף הפעולה וכל אחד המשיך בדרכו.
כאמור, בספטמבר 1940 התחלתי ללמד בבית ספר תיכון פולני מצפון ללבוב, באזור השליטה הסובייטי. לימדתי במשך כל שנת הלימודים, עד ראשית יוני 1941. חופשת הקיץ התחילה מוקדם ואני חזרתי ללבוב, שם תפסה אותי פלישת הצבא הגרמני.
הצעד הראשון של הגרמנים כשנכנסו ללבוב היה לפתוח את בתי הסוהר, ועם השוטרים האוקראינים הם הביאו לשם את היהודים שחטפו ברחובות ובבתים, ושם היכו והרגו אותם.
גרתי אז בעליית גג ברחוב סמוך לטכניון, לא רחוק מהאוניברסיטה. השוערת האוקראינית בבניין הלשינה לגרמנים שיש יהודים בעליית הגג. תפסו והוציאו אותנו מעליית הגג, והובאנו לחצר בית הסוהר. מול בית הסוהר ניצב משרד הגסטפו ובו שולחנות וארגזים, ולידם ישבו אנשי הגסטפו. עמדנו בשורה וכל אחד ניגש לשולחן בתורו, נשאל לשמו ונדרש להריק את הכיסים ולשים בארגזים את כל חפציו. האנשים שעברו את התהליך הזה הועלו על משאיות.
לבוב - מחנה ובית הסוהר ינובסקה
הייתי החמישי או השישי בתור, וכשתורי התקרב לגשת לבדיקה אמר קצין האס-אס, מתוך איזו גחמה, "עכשיו בואו מהצד השני של השורה". כנראה התמלאה מכסת האנשים המבוקשת, וכך ניצלתי עם עוד כמה אנשים. השומרים פתחו את השערים, ליוו אותנו במכות ושיחררו אותנו לחופשי.
הצלחתי ליצור קשר עם כמה חברים מהתנועה בקרקוב וביניהם גם אחד החניכים שלי, והם קישרו אותי עם משפחה שהגיעה מקרקוב ללבוב והיתה בעלת שם פולני, דנייבסקי. גברת דנייבסקי הצליחה להשיג דירה טובה ומרווחת בקומה שנייה או שלישית בבניין ושכרה אותה. נוצר קשר עם המשפחה והתגוררתי אצלם עם עוד חבר. בדירה היה מזנון גדול ובתוכו תקרה כפולה. אפשר היה להיכנס למזנון וממנו לעלות למעלה, לחלל שבין שתי התקרות. כל מי שפתח את המזנון לא יכול היה לדעת שלמעלה נמצאים אנשים. בדרך כלל כשבאו אורחים אל המשפחה, ובאו די הרבה כי האשה ניהלה מסחר גם עם הגרמנים, הסתתרנו בתוך החלל הזה.
בתקופת הכיבוש הגרמני, בין 1942-1941, שימק דרנגר {46} ביקר אצלי פעמיים בלבוב לתיאום פעולות מחתרתיות. הוא הביא לי תעודות זהות מתאימות, פרי המשרד הטכני של המחתרת בקרקוב, ויצר קשר ביני לבין נציג הפ-פ-ר, המחתרת הפולנית הקומוניסטית. הקשר נוצר אבל נותק אחרי תקופה קצרה, כי כנראה שהפ-פ-ר לא היו מעונינים בקשר עם יהודים.
בנם של משפחת דנייבסקי עבד באחד המלונות הפולניים בעיר, ואיש לא ידע שהוא יהודי. לרוע המזל, באחד הימים הגיע אורח למלון שכנראה הכיר אותו והלשין. באותו ערב הבן לא חזר הביתה, ואז הבנו שמשהו קרה. אחרי זמן קצר הגיע שוטר אוקראיני בלבוש אזרחי עם אשתו ואמר, "יש אצלנו הודעה שאתם יהודים ובעוד יום-יומיים יבואו הנה באופן רשמי לאסור אתכם". האשה שילמה לו והוא הלך. אנחנו היינו באותו הזמן למעלה בבוידעם והצענו לאשה שנברח מיד כולנו, אבל היא חשבה שיש לה עוד כמה ימים להתארגן עד שתצליח להשכיר את הדירה לאחרים. היו למשפחה יחסים מצוינים עם אזרחים גרמנים בזכות המסחר המשותף.
אבל העניינים התגלגלו הרבה יותר מהר, והמשטרה הופיעה ותפסה אותם. באותו הזמן אני וחברי היינו במסתור בבוידעם. האשה עוד הספיקה להשאיר לנו את מפתח הדירה לפני שנאסרה, וכשהם עזבו ירדנו ויצאנו החוצה. הלכנו לחברה שלנו מהתנועה שגרה עם אמה, ושהינו אצלה שלושה ימים. החברה הודיעה לחברי התנועה בקרקוב על מצבנו, ואמרה להם לבוא לקחת אותנו. אמיל ברגר, הנציג מקרקוב, הגיע עם ניירות עבודה שאיפשרו לנו לנסוע למקום עבודה בקרקוב, וכך חזרנו לקרקוב בקיץ 1943.
בבונקר באזור מישלניצה
אמיל הסתתר בפרוקוצ'ים ((Prokocim {47} ליד קרקוב, בביתו של פולני שהסכים לתת לו מקלט. היינו אצל אמיל כיום-יומיים, ואז החלטנו לצאת ליערות Myślenice, לחפור בונקר ולחיות בו.
הגענו ליער בסביבות מישלניצה, ושם חפרנו את הבונקר שלנו. בצדו השני של היער היה מקום מסתור של הארמייה קריובה אק"א {48}, ומהם למדנו איך להשיג מזון. אחרי רדת החשיכה באנו לבתי האיכרים, הצגנו את עצמנו כאנשי אק"א ודרשנו מזון. כנראה שהצלחנו לשחק די טוב, כי האיכרים לא חשדו בנו ונתנו לנו אוכל.
החורף המתקרב העמיד אותנו בפני סכנות צפויות, כמו הצפת הבונקר במים וגילוי עקבות בשלג. חיפשנו פתרון אחר והעליתי רעיון לעבור להרי הטטרה, לאזור בו בילינו את חופשות הקיץ בתנועת "עקיבא".
היכרתי היטב את המקום, את שדות המרעה שבהם החזיקו האיכרים את הפרות בחודשי הקיץ, ואת הבבקתות ששימשו כרפתות וכמקום מגורים לרועים בחודשי הקיץ. בסתיו ירדו הרועים עם הפרות מההרים, והבקתות נשארו ריקות. חשבתי שזו תהיה הדרך הטובה ביותר להתחבא, אבל קודם לכן רציתי לבדוק אם העניין בר ביצוע, ולכן החלטתי לצאת לפרוקוצ'ים ומשם לטטרה. הגענו לפרוקוצ'ים ואז הסתבר שבלילה הקודם אנשי המחתרת הפולנית הרגו פולקסדויטשה {49} והגרמנים ערכו חיפושים בבתים כדי לגלות את המבצעים.
הפולני שהחביא את אמיל אמר לנו שלא נישאר שם בלילה, כי הוא חושש מהחיפושים. לא היתה לנו ברירה, עלינו על הרכבת ונסענו לכיוון זקופנה. זה היה בספטמבר 1943.
מסתור בחוות איכר בטטרה
ירדנו בביאלה דונייץ (Biały Dunajec), כמה תחנות לפני זקופנה, ועלינו על הנתיב שהוביל למקומות שהיכרתי, כמו בנסקה ויז'נה (Bańska Wyżna) וגובאלובקה (Gubałówka). הגענו לבנסקה ויז'נה בלילה ונכנסנו אל אחד האיכרים. הוא חשב שאנחנו תיירים ואמר שאינו יכול לארח אותנו ללילה ללא הסכמת ראש הכפר. אבל אז התברר שראש הכפר נסע לקרקוב, ולכן נעזרתי בהיכרותי את אנשי המקום וביכולת לדבר בשפתם, והצלחתי לשכנע אותו לתת לנו ללון אצלו. הוא הסכים וביקש שנעזוב מוקדם בבוקר. אכלנו וישנו שם, ובבוקר השכם עזבנו. למחרת הגענו להר גובאלובקה, מול זקופנה. פסגת ההר היא בגובה כ-1,120 מטרים, ומטפסת אליו רכבת הרים. רציתי להגיע לצד השני של ההר, שם גר איכר פולני ידידי שלי, כי ידעתי שהוא יעזור לנו. בזמן שהלכנו באו מולנו שני חיילים גרמנים ממשמר הגבולות, חמושים עם כלב. האחד היה קצין חמוש באקדח והשני חמוש ברובה שהחזיק ביד. החלטנו לא לברוח אלא ללכת לקראתם. "מה אתם עושים כאן?" הם שאלו. "יש לנו חופש ואנחנו מטיילים בסביבה", ענינו. הם לא הסתפקו בתעודות זהות וביקשו תעודות עבודה. תוקף תעודת העבודה שלי פג וזה עורר את חשדם, והם החליטו לעשות חיפוש בבגדינו. היה לי אקדח קטן בקוטר 6 מ"מ ושני כדורים, ופחדתי שהם ימצאו אותו. לבשתי אז מעיל קצר, וכשהגרמני עם הרובה הוריד את הידיים כדי לבדוק אותי הורדתי את המעיל, זרקתי אותו עליו והתחלתי לברוח. הם ראו שאני בורח ושיסו בי את הכלב. חברי נתפס מיד, אני לא יודע אם ניסה לברוח מפני שברחתי. הם לא ירו עלי מפני שהכלב רץ אחרי ותפס אותי במכנסיים. הגעתי אל היער הקרוב, הוצאתי את האקדח והרגתי את הכלב.
המשכתי לברוח בין העצים והם לא הצליחו לתפוס אותי. בלילה נכנסתי לאיכר, אמרתי לו שאני איש המחתרת וסיפרתי לו על כל מיני מבצעים של המחתרת מהימים האחרונים. הוא נתן לי לשתות חלב ונשארתי לישון אצלו על הרצפה. הוא ביקש שאצא לדרכי למחרת בבוקר, כשעוד חשוך בחוץ. יצאתי והמשכתי בדרכי עד שהגעתי לקרבת ביתו של ידידי האיכר. הוא היה בנוי על צלע ההר, ליד עוד כשישה או שבעה בתים בלבד. התיישבתי, הסתכלתי מסביב וחיכיתי שירד הלילה, ורק אז נכנסתי אל האיכר. התארח אצלו שכן, אבל הוא העמיד פנים שאני אורח מוורשה שמבקר אותו מדי פעם, והשכן שמע ועזב. סיפרתי לו על מצבי ושאיני רוצה להמשיך להחזיק את האקדח, מפני שלא היו לי עוד כדורים. בדרכי אליו, כשהתחבאתי באחד המקומות, ראיתי עץ כרות עם סדק. הכנסתי לתוך הסדק את האקדח בתקווה שביום מן הימים אבוא ואמצא את העץ הזה. האיכר הלך לחפש אותו אך לא מצא את האקדח. למחרת האיכר סיפר לי שהגרמנים הרגו את החבר שלי, ופולנים הצטוו לקבור אותו בכפר הסמוך.
בדקנו מה אפשר לעשות וכיצד אני יכול להישאר בחווה שלו. האיכר אמר שבמשך היום אני יכול להיות בחוץ, וכאשר הילדים ייצאו עם הפרות למרעה הם יעברו לידי ויביאו לי משהו לאכול. כך זה היה כל זמן שלא היה גשם. כשהחל לרדת גשם הייתי רטוב לגמרי, אבל עם הבעיה הזאת הסתדרתי.
כשהתקרב החורף האיכר הציע שאתחבא בגורן שמעל הרפת, ואתחמם בחום שעולה מהרפת. הוא יצר בתוך הגורן חור גדול מכוסה בקרש שאפשר להזיזו. זו היתה למעשה עליית גג שבתוכה הניחו את החציר. בחוץ הכל קפא, וכאשר הגישו לי כוס תה והשארתי אותה קצת בחוץ התה קפא. בכל זאת החום מהזבל, מהפרות ומהחזירים, סייע. יצרתי קשרים טובים עם המשפחה המורחבת ויצאתי אתם לכל מיני מבצעים. היינו ידידים והם סיכנו את חייהם כדי להציל אותי.
כשברחתי מהגרמנים אחרי שזרקתי את המעיל איבדתי את משקפי הראייה שלי. החזקתי אותם במעיל מפני שלא נראיתי פולני אתם. ביקשתי מאשתו של האיכר שתקנה לי משקפיים אחרים בזקופנה, כאשר תלך למכור בשוק של העיירה את התוצרת השבועית שלהם. כתבתי לה את הנוסחה של המשקפיים ולפי זה היא קנתה אותם. מלבד זאת היא נהגה להביא לי את ה"קרקאוור צייטונג", וכך הייתי פחות או יותר בעניינים.
באמצעותה שלחתי מכתב לאמיל בפרוקוצ'ים, כדי להודיע לו מה קרה לי, והחברים שם ענו לי ושלחו את המכתב לסוכנות הדואר. במכתב אמיל הודיע שלא אעיז לחזור לפרוקוצ'ים ולאזור. הוא סיפר שכמה מהחברים יצאו ללקט תפוחי אדמה בשדה, הלשינו עליהם והם כותרו ונתפסו תוך כדי מאבק.
כך הייתי אצל האיכר כשנה וחצי, עד שהרוסים נכנסו לזקופנה דרך סלובקיה ב-30.1.45. רק אז יצאתי משם וחזרתי לקרקוב.
השחרור
הגעתי לקרקוב ופגשתי חברה מהתנועה שסיפרה לי שהוקם ועד הצלה לפליטים. הצטרפתי לוועד והוטל עלי להקים בית ספר לילדים ששרדו והוצאו מהמנזרים וממקומות מחבוא שונים. אי אפשר היה להכניס אותם לבתי ספר פולניים ממלכתיים, משום שהילדים הפולנים ספגו הסתה אנטישמית והיו עדים לרדיפתם האכזרית של היהודים, והיה צריך למנוע מהילדים הניצולים את המפגש הטראומטי הזה.
בית הספר הוקם בחודשים הראשונים של 1945. מונתה מנהלת והיתה בו כיתה אחת שבה למדו ילדים בגילים שונים, כמו בבתי ספר כפריים. שיטת הלימוד היתה כזאת: מתחילים ללמד את הילדים הקטנים, ואחר נותנים להם עבודה ועוברים למבוגרים יותר. זו שיטה בהוראה של שיעור שקט ושיעור גלוי.
ועד ההצלה שכן ברחוב דלוגה 38 (Długa), ובית הספר היה בדירה ברחוב דאיוור (Dajwór). חגגנו שם עם הילדים אירועים שונים וחגים כמו חנוכה ופורים.
הייתי פעיל בתנועה הציונית איחוד, ונבחרתי להנהלה הראשית. התנועה הציונית היתה הגדולה ביותר בקרב היהודים, ושילבה בתוכה את כל הזרמים האידיאולוגיים. החברים בתנועה היו מקרב הריפטריאנטים {50} שחזרו מרוסיה כבר עם שחרור לובלין בקיץ 1944, ומקרב אלה ששרדו את מחנות ההשמדה, מחנות העבודה וכאלה שהחזיקו בתעודות זהוי אריות ונשארו בפולין. במרוצת הזמן הגיעו אלי נציגי ארגון ה"בריחה" {51} מלובלין וביקשו להקים מרכז לארגון בקרקוב, וסייעתי בידם.
בוורשה ישב כבר הוועד המרכזי של יהודי פולין בראשותו של ד"ר אמיל זומרשטיין, מי שהיה גם שר בממשלת פולין הזמנית.
הסוכנות היהודית פתחה את המשרד הארצישראלי בוורשה ברחוב מרשלקובסקה 81, ונבחרתי להיות מנהל המשרד. מלבד זאת נבחרתי כיו"ר משותף למועצה הציונית עם נציג הזרם השמאלי. במועצה הציונית היו חברות כל התנועות הציוניות, והיא הדריכה את המשרד הארצישראלי. עסקנו אז בעיקר בארגון ויזות טרנזיט משותפות לקבוצות, בקנה מידה גדול מאוד, כדי לאפשר לצאת מפולין באופן חוקי ולהגיע לצרפת ואיטליה.
באחת הפעמים נבדקה קבוצה במעבר הגבול, ומבדיקת הוויזות עלה חשד שאנחנו מאפשרים גם לפולנים לברוח. כנראה שנעלם אחד מהפולנים המבוקשים, והם ביצעו חקירה קשה מאוד. סייענו גם לאנשי ארגון "הבריחה" ונתנו להם כיסוי. הם ישבו אצלנו במשרד כאילו הם עובדי המשרד.
ב-1947 החלטתי לעלות לארץ. קיבלתי דרכון תייר מממשלת המנדט, ובסוף 1947 עליתי לארץ עם אירנה אשתי וחמותי אסתר הימלבלאו. הגעתי למסור דו"ח במוסדות הציוניים בירושלים, שם תפסה אותי מלחמת השחרור ולא יכולתי לעזוב את העיר. רק משהוכרזה הפוגה הצלחתי לחזור לתל אביב.בשנות ה-50 פגשתי את אחד מחניכי ה"בורסה", שהיום כבר אינו בחיים. אני לא הכרתי אותו אבל הוא הכיר אותי ושמח מאוד על הפגישה. אני יודע שהוא לא סיפר את סיפורו למשפחתו כאן בארץ, ומשפחתו כלל לא הכירה את סיפור ה"בורסה".
