RelatioNet | Forum | Yad Vashem | Jewishgen | Shorashim | MyHeritage

אריה פלגי - חניך ה בורסה

(14.9.04 בביתו בחולון)

נולדתי בעיר פרושוביצה (Proszowice) שעל גדת נהר שניאבה (Szreniawa), כ-20 קילומטרים מצפון-מזרח לקרקוב.
אמי נפטרה כשהייתי בן חמש ונותרנו חמישה ילדים יתומים בבית. אחי הצעיר ביותר היה עדיין תינוק, ודודתי לקחה אותו אליה לקרקוב. לפרקים אחי נשאר גם אצל סבי, שהתגורר בזרבנה בסביבות קרקוב. אבי היה סוחר באזור קרקוב.
בפרושוביצה הלכתי ל"חדר", אבל חיי התנהלו ללא שום הכוונה חינוכית מסודרת. ב-1934, כשהגעתי לגיל 14, דודתי החליטה שצריך לטפל בעתידי. היא גרה בקרקוב ברחוב דלוגה (Długa), וניהלה שם עסק למריטת עופות וחלוקתם לבתים ברחוב. החנות היתה בחדר גדול בכניסה לבית. היא קיבלה את העופות השחוטים, ניקתה אותם ומכרה אותם ליהודים.
החנות היתה בקרבת המשרדים של זיגמונט אלכסנדרוביץ', וכך דודתי הכירה אותו. באחד הימים היא ניגשה למשרדו וסיפרה לו שיש לה אחיין בן 14, חסר חינוך, והיא היתה רוצה שהוא ייכנס ל"בורסה". אלכסנדרוביץ' שוחח על כך עם יחזקאל אנטנברג, מנהל ה"בורסה", ואנטנברג הזמין אותי אליו לשיחה יחד עם דודתי.
הגענו ל"בורסה" ונכנסנו למשרדו של אנטנברג, שחיכה לנו עם המחנך טלר. הם ביקשו ממני שאספר על עצמי ושאלו שאלות. התקבלתי ל"בורסה" ושיכנו אותי בחדר שינה עם עוד 14 בחורים.

המקצוע שבו התמחיתי
אחרי שהתקבלתי ל"בורסה" סידרו לי מקום עבודה אצל קבלן צביעה שעבד עם פועלים בפודגוז'ה (Podgórze), ובכל יום הלכתי מה"בורסה" לשם. עברתי את הוויסלה (Wisła) והלכתי עד לביתו של הקבלן, שהיה בסיס היציאה לעבודות הצביעה.
אחרי כמה חודשים, עוד בשנתי הראשונה ב"בורסה", לא היתה לקבלן יותר עבודה. אנטנברג שלח אותי לעבוד בבית החרושת לשוקולד "סושרד" שהיה בקרבת הוויסלה. זה היה בית חרושת עצום שבו עבדו יותר מ-300 פועלים. בהתחלה עברתי ממחלקה למחלקה ולא עבדתי במקום מסוים, אבל אחרי זמן מה נשלחתי למחלקת הוופלים ושם נשארתי.
במחלקה הזאת היו תנורי אפייה מיוחדים, וליד כל תנור עבד פועל. הפועל שפך את הבצק לתבניות, הכניס את התבניות לתנור, הוציא אותן מהתנור, הוציא את הוופלים מתוכן וסידר אותם בצד, וחוזר חלילה. כך נמשכה העבודה תשע שעות, מ-7:00 ועד 16:00.
העבודה במחלקת הוופלים היתה בקבלנות. עבדתי מהר והרווחתי. כשלא היתה עבודה במחלקה הקבועה שלחו אותי למחלקות אחרות, ושם עבדנו שמונה שעות ולא בקבלנות. ארוחת צהריים אכלנו במקום. אכלתי את הכריכים שהבאתי מה"בורסה" ואוכל שנתנו במפעל, למשל חלב. עבדתי שם כמה שנים, עד שהתחלתי להרוויח כסף טוב. בחינות מקצועיות לא עברתי שם.

החיים ב"בורסה"
חיי ב"בורסה" היו טובים. קמנו בשעה 6:30-6:00. שעת ההשכמה המדויקת נקבעה לפי השעה שבה כל אחד מאתנו התחיל לעבוד. היו בחורים שהתחילו לעבוד ב-8:00, והיו כמוני שהתחילו לעבוד ב-7:00. ההליכה מה"בורסה" עד לבית החרושת ארכה כ-30 עד 45 דקות, ולכן הייתי צריך לבצע את הכל בזריזות: קמתי, התארגנתי, ירדתי לחדר האוכל, שתיתי קפה, לקחתי כריך מהכריכים, שהכינה לנו המבשלת והלכתי לעבודה.
ב-16:00 סיימתי לעבוד, וכעבור חצי שעה כבר הייתי ב"בורסה". ראשית הלכתי לאכול ארוחת צהריים שקיבלתי בחלון הוצאת אוכל שבין חדר האוכל למטבח. הארוחה כללה מרק, מנה עיקרית ותוספת. אחרי שסיימתי את ארוחת הצהריים התרחצתי, התלבשתי והלכתי לאחד החוגים השונים, כמו עברית, מנדולינה, גיטרה ושירה.
בערבים יצאנו, בין השאר הלכנו לקולנוע שהיה לא רחוק. ב-21:00 הלכנו לישון. לפעמים היינו הולכים לטייל בפלנטי, הגן שמקיף את קרקוב העתיקה, ולפעמים נפגשתי עם אחותי. אחותי עבדה בחנות ברחוב דלוגה ואחר כך היתה הולכת לעבוד בביתו של בעל הבית. אחי הגדול פליקס עבד כחייט בקרקוב, לא רחוק מה"בורסה", ולפעמים הוא בא לבקר אותי, אבל בדרך כלל אני הלכתי לבקר אותם.

שבתות ב"בורסה"
בין חניכי ה"בורסה" היו נערים דתיים שלא עבדו בשבתות והלכו להתפלל עם אלכסנדרוביץ' בבית הכנסת שלו, שהיה בשירוקה ליד ה"אלטה שול", קצת בצד (בית הכנסת "על הגבעה").
בית החרושת שלנו עבד בשבת וגם אני עבדתי בשבתות, ולכן אף פעם לא הלכתי להתפלל.
הבעלים של בית החרושת היו יהודים – שלושת האחים לאקס. בית החרושת היה באזור התעשייה, בשכנות למפעל הגלגלים "פליקס".
ביתם של האחים לאקס היה גדול מאוד, וביקרתי בו כמה פעמים. הם עצמם לא היו אנשים דתיים, רק אביהם היה דתי, אבל הוא היה כבר זקן ולא עסק בניהול בית החרושת.
יום המנוחה שלי היה יום ראשון, כשבית החרושת היה סגור. אפשר לומר שכחצי מבין חניכי ה"בורסה" עבדו בשבת, והיום החופשי שלהם היה ביום ראשון.
ביום ראשון קמתי מוקדם בבוקר עם כולם, מפני שגם מי שלא עבד היה צריך לקום. אחרי ארוחת הבוקר ואחרי שסיימנו את המחוייבויות שלנו היינו חופשיים, ויכולנו לעשות מה שרצינו.
לכל אחד היתה תורנות ומחוייבות, למשל אחריות בחדר האוכל. התורן היה חייב לדאוג שכל אחד יוריד את הכלים ויכניס אותם דרך החלון למטבח.
בקיץ היינו הולכים לשחות ולהתרחץ בוויסלה. חוף הרחצה היה בסוף רחוב דיטלובסקה (היום בסביבות גשר גרונוולד) והיה פתוח לכולם, יהודים ופולנים.



החניכים בטיול על גדת הויסלה

קשרי עם זיגמונט אלכסנדרוביץ'
קשרים אישיים לא היו לי עם אלכסנדרוביץ'. פעמים רבות הוא היה מגיע בשעת ארוחת הצהריים וניגש למשרדו של אנטנברג, ושם הם ישבו ושוחחו על כל מיני נושאים הקשורים ל"בורסה". לפעמים בימי ראשון, כשאלכסנדרוביץ' נסע עם אשתו ובנו לכמה שעות ולא רצה להשאיר את ביתו ללא השגחה, הוא ביקש מכמה מחניכי ה"בורסה" לשמור על הבית. היינו מחכים אצלו ומעבירים את הזמן עד שהמשפחה חזרה בקריאת ספרים.

היציאה מה"בורסה"
כשהגעתי לגיל 18, ב-1937, ואנטנברג ראה שאני יכול לפרנס את עצמי היטב, הוא קרא לי ואמר, "אתה מרוויח די טוב, תוכל לצאת לעצמאות ולעזוב את ה"בורסה". לך תמצא דירה בשכר דירה שאתה יכול לעמוד בו". בדרך כלל שכרנו דירה אצל יהודי שהיו לו כמה חדרים, ושהיה זקוק לכסף. אני שכרתי חדר עם חזקל פולניצר בדירה ברחוב פודבז'ז'ה 1. חזקל עבד בדפוס ואני המשכתי לעבוד ב"סושרד" והרווחתי פי שניים ממנו.
זמן מה אחרי שעזבנו את ה"בורסה" איפשרו לנו להמשיך לאכול שם ארוחת צהריים או ערב, וזה סייע לנו מאוד עד שהתארגנו. את הכביסה עשינו במכבסות, שבהן אפשר היה לכבס לפי משקל. טיפול רפואי קיבלנו בסוג של קופת חולים, בבית החולים היהודי ברחוב סקבינסקה (Skawińska).

[המרפאה 30]
[כיתוב:] המרפאה

המלחמה
המלחמה פרצה ב-1 בספטמבר 1939, ואני המשכתי לעבוד עוד תקופה קצרה בבית החרושת "סושארד". בספטמבר ובאוקטובר 1939 היהודים עזבו את המפעל, והפולנים היו מרוצים מהמצב. החיים נעשו בלתי נסבלים, ובאוקטובר החלטנו כשישה חברים מה"בורסה" להתארגן ולצאת מקרקוב מזרחה.
נסענו ברכבת עד פשמישל (Przemyśl), שם עובר נהר הסאן. הסאן היה הגבול בין אזור החסות הגרמני במערב לבין אזור החסות הרוסי במזרח, והיה צריך לעבור אותו כדי להגיע לצד הרוסי. חיפשנו מקום בסאן שבו המים רדודים יחסית, כדי שנוכל לעבור לצד השני, אבל לא ידענו איפה ולכן חיפשנו יהודים שינחו אותנו. מצאנו והם כיוונו אותנו ליהודים שעסקו בהעברת פליטים מצד אחד של הנהר לשני. זה היה חודש אוקטובר, ירדו גשמים רבים והכל היה בוצי.
היהודים מעבירי הנהר הביאו אותנו בלילה על עגלה וסוס, עד למקום שבו המים רדודים ואפשר היה לחצות את הנהר ברגל. הורדנו את הנעליים, שמנו את התרמיל על הראש וכך חצינו את הנהר לצד השני לפנות בוקר. היהודי שהעביר אותנו אמר, "תיזהרו מהחיילים הרוסים. אם הם יראו אתכם, הם ישלחו אתכם בחזרה". ראינו חיילים רוסים ומיד נשכבנו בתוך השיחים כדי שהם לא יראו אותנו. אחרי שהם הלכו יצאנו מהשיחים, התלבשנו והתחלנו ללכת לכיוון תחנת הרכבת של פשמישל. הפגנו ביטחון עצמי, כאילו אנחנו בני המקום, וכשהרוסים ראו אותנו הם לא הרגישו שאנחנו פליטים. לכל אחד מאתנו היה קצת כסף.
הגענו לתחנת הרכבת ועלינו על הרכבת ללבוב.
הגענו ללבוב והתחלנו לחפש מקום מגורים ועבודה. עם חבר מצאנו פנימייה של ילדים פולנים הדומה ל"בורסה", וסיפרנו שם שבקרקוב גרנו גם אנו ב"בורסה". הם קיבלו אותנו ונתנו לנו להישאר, למרות שהיה קשה להתקבל למקום הזה - הביקוש מצד הפליטים היה גדול ונתמזל מזלנו. אחרי זמן מה שגרנו שם ראינו שאין חיים ואין מה לעשות. בסוף 1939 הרוסים הזדקקו לכוח עבודה בתוך רוסיה, ופתחו בלבוב הרשמה לעבודה באורל לפליטים שרצו לנסוע ולעבוד במקצוע. יחד עם כמה חבר'ה, לא מה"בורסה", שעדיין חיים בארץ, נרשמנו לנסוע לאורל. נסענו לאורל והתקבלנו לעבודה בחברת הרכבות, שהזדקקה לעובדים בתחומים שונים. התקבלתי לעבודה במשרד, שהיה אחראי על הבאת אוכל לעובדי הרכבת במחסנים. קיבלתי הזמנות אוכל והובלתי את המזון ממקום למקום. כל יחידת רכבת היתה בת 20 קרונות ולכל קרון היה תפקיד משלו, ואני הייתי אחראי על הקרון להובלת מזון. כשהרכבת היתה מגיעה לסברדלובסק, בירת אורל, הובילו את קרון המזון למסילה צדדית לשם הטענת שקי האוכל. בסיום ההטענה התחברנו בחזרה לרכבת, וחזרנו לעיר שבה עבדתי. כך זה נמשך עד 1945. בכל תקופת המלחמה הגרמנים לא הגיעו לאורל.

השחרור
עם תום המלחמה נפתחה בכל עיר ברוסיה תחנת הרשמה לפליטים פולנים, כדי שיוכלו לחזור לפולין. נרשמנו בסברדלובסק, ומנהלי ההרשמה אמרו לנו מתי עלינו להתייצב בתחנה עם החפצים שלנו. כשהגיע המועד המיוחל הגענו לתחנה ועלינו על הרכבת הנוסעת ללבוב. הנסיעה ארכה יותר מחודש. מלבוב נסענו לשלונסק (Słońsk) שבמערב פולין, שם חולקנו לעבודות במקומות שונים עם אזרחים תושבי המקום. לא רציתי להישאר בשלונסק, וברחתי בחזרה לקרקוב.
הגעתי לקרקוב וחיפשתי את הקרובים שלי, וכמובן שלא מצאתי אף אחד. החלטתי לגשת לוועד ההצלה בבית הקהילה היהודית ברחוב דלוגה 38 (Długa), שם טיפלו בניצולים ושם אפשר היה להירשם לנסיעה לכל מיני מקומות, כמו למשל אמריקה. נרשמתי לנסיעה לגרמניה. לפני הנסיעה אמרו לנו לזרוק את כל ניירות הזיהוי שיש לנו. נאמר לנו שאנחנו לא פולנים ולא יהודים, אנחנו חסרי נתינות, אין לנו ניירות ואם ישאלו אותנו משהו אנחנו לא מבינים שום דבר. עשיתי כך והגעתי למינכן בגרמניה. ראשית קיבלנו מקום לינה, ואחרי כן נשלחנו לקהילה היהודית באגנפלדן, שם היה בית ספר יהודי ויכולתי ללמוד בו. הייתי בן 26 ונרשמתי ללימודים כלליים בבית הספר היהודי. למדתי שם מכונאות והקהילה היהודית מימנה את הלימודים. אחרי שלמדתי כשנה היתה הרשמה לנסיעה לישראל, וב-1949 עליתי ארצה.
הגעתי לישראל והתקבלתי לעבודה כמכונאי בצה"ל, ושם עבדתי עד שיצאתי לפנסיה. את אשתי, ילידת פולין מרוזוודוב, הכרתי בקרית אונו, שם גר אחי.