נולדתי בבשניה דולנה (Basznia Dolna), בקרבת העיר לובצ'וב (Lubaczów) שבמזרח פולין. לאבי ז"ל היתה חווה גדולה בשטח של כ-700 דונם, שכללה משק גדול ובית חרושת לספירט. המשפחה היתה ציונית ובחווה שלנו הוכשרו חלוצים שהתכוננו לעלייה ארצה. אבי נפטר מטיפוס בנסיעה לקניית סוסים למשק שלנו. לא ידעו אז לטפל בטיפוס והוא נפטר ב-1921. אחרי מותו נותרה אמי עם חמישה ילדים בבית. אני הייתי הקטן, בן שנה. המצב במשפחה הידרדר, אבל אחרי זמן מה אמי התאוששה והתחתנה בשנית. עם נישואיה עזבנו את בשניה דולנה ועברנו לירוסלב (Jarosław). גם שם היתה לנו חווה חקלאית, אבל קטנה יותר.
חוץ ממני, כל אחיי ואחותי סיימו את לימודיהם בגימנסיה. אחי הגדול למד משפטים באוניברסיטה. ב-1932, תוך כדי לימודיו, נכנס לתוקפו ה"נומרוס קלאוזוס" והוא עזב את הלימודים. כעבור שנה, ב-1933, הוא עלה לארץ ישראל. כל המשפחה היתה ציונית והשתייכה למפלגת הציונים הכלליים, והצעירים הלכו לתנועת הנוער העברי הציוני, ששינתה יותר מאוחר את שמה לנוער הציוני העברי "עקיבא".
אחותי למדה בקרקוב בבית הספר הגבוה ללימודי מסחר, והיתה בקשר עם מפלגת הציונים הכלליים. דרך המפלגה היא הכירה את ה"בורסה", שהיתה קשורה למפלגה, באמצעות זיגמונט אלכסנדרוביץ'. יותר מאוחר, כשאלכסנדרוביץ' השיג לכמה מבוגרי ה"בורסה" סרטיפיקטים לעלייה לארץ ישראל, הוא השיג אותם באמצעות מפלגת הציונים הכלליים. כל אחיי ואחותי היו חברים בתנועת "עקיבא", והיה קשר חזק בין התנועה לבין אלכסנדרוביץ'.
סיימתי את בית הספר היסודי בירוסלב ורציתי ללמוד לעבוד בבניין, מפני שתיכננתי לעלות לארץ ישראל. דובר אצלנו שבארץ ישראל זקוקים לבנאים. אחותי, שהכירה את האפשרות ללמוד מקצוע ב"בורסה", חשבה שהמקום עשוי להיות טוב בשבילי. היא קיבלה המלצה מ"עקיבא" וכך התקבלתי ל"בורסה", רק על סמך ההמלצה הזאת ובלי בחינות וראיון. ב-1936, כשהייתי בן 16, נכנסתי ל"בורסה".
רוב חניכי ה"בורסה" הגיעו ישירות מבית היתומים, אבל היו גם חניכים כמוני שהגיעו מבחוץ. הורי היו בעלי אמצעים ושילמו תמורת שהותי במוסד 25 זהובים (זלוטי) בחודש.
לימודי המקצוע בתקופת ה"בורסה"
תהליך בחירת ולימוד המקצוע ב"בורסה" היה כזה: ראשית היה על התלמיד לבחור מקצוע, ואחר כך הוא עבר מבחני התאמה פסיכוטכניים ונשלח לבית ספר מקצועי מתאים. עברתי את המבחן הפסיכוטכני והתקבלתי לעבודה בפירמה גדולה שעסקה בעבודות אינסטלציה. הפירמה היתה של המהנדס היהודי הוכברג, ושכנה ברחוב Starowiślna. כל הפועלים מלבדי היו פולנים, והסתכלו בעין רעה על היהודי שעבד אתם. וכך, חוץ מלהתרכז בלימוד המקצוע הייתי צריך גם להילחם בעובדים שהתנכלו לי. אחרי שלושה חודשי עבודה הגיעה חופשת הקיץ, ויצאתי לחופשה עם כל שאר חניכי ה"בורסה". כשחזרתי מהחופשה הוכברג לא רצה לקבל אותי בחזרה, ופיטר אותי בטענה שאינו יכול להרשות לעצמו שהפועלים ייקחו חופשה כרצונם.
עברתי מחדש מבחן התאמה פסיכוטכני במכון הפולני ברחוב סמולנסק (Smoleńsk) ונקבע שאני מתאים לצבעות. כך הגעתי ליוסל רומבלר, מייסטר בתחום הצבעות ומומחה בצביעת דלתות וחלונות בצבע שמן. העסק שלו היה סמוך למכון הפסיכוטכני ברחוב סמולנסק.
עבודת הצבעות היתה עבודה קשה. עבדנו כל יום במשך תשע שעות, מ-7:00 עד 16:00, כולל הפסקת צהריים קצרה. ראשית הכנו במחסן את הצבעים, ואחר כך הלכנו למקום שבו היינו צריכים לעבוד. הבוס לא עבד אתנו. שאר הפועלים לא הסתכלו עלי בעין יפה כי פחדו מתחרות. עבדתי טוב, למדתי את המקצוע ביסודיות וקבלתי שכר בהתאם, כי עובד טוב הרוויח יותר מעובד פחות טוב.
לפי החוק הפולני מתלמד שלמד מקצוע היה צריך ללמוד בבית ספר מקצועי, וחובתו של הקבלן המעסיק היתה לרשום אותו לבית ספר ולקופת חולים. למדתי בבית ספר מקצועי פעמיים בשבוע: יום אחד לפני הצהריים, בשעות 14:00-8:00, ויום נוסף אחר הצהריים בין 19:00-14:00.
בית הספר שלי היה חדש בבניין שזה עתה הסתיימה בנייתו, ברחוב סקז'נסקייגו 1 (Skrzyneckiego) בפודגוז'ה. המקום היה מסודר מאוד. כשהגענו לבית הספר ירדנו למרתף, ושם פשטנו את הבגדים, חלצנו את הנעליים, לבשנו מדי בית ספר ונעלנו נעלי בית. מי שלא הביא נעלי בית הלך בבית הספר בגרביים. זה היה בית הספר המקצועי הראשון בפולין שבו ביום של לימודים הנערים לא עבדו. עד אז נערים עובדים עבדו ביום ולמדו בערב, וכמובן שנרדמו מרוב עייפות בזמן הלימודים.
לפעמים המייסטר שלי הורה לנו לפרק ארגזים שהיו במחסן חומרי הצבע ולהביאם למרתף בביתו. בנוסף ביקש שאביא פחמים לביתו. אמרתי לו שאיני מסכים כי זה לא חלק מן העבודה ולא במסגרת תפקידי. הוא ענה לי שזאת לא בושה לעשות עבודה כזאת, וגם הוא בתקופת לימודי המקצוע טיפל בתינוק של המעביד שלו. אמרתי לו, "כשלמדת מקצוע ישנת אצל הקבלן, והוא נתן לך אוכל ובגדים וסיפק את כל צרכיך. אני, לעומת זאת, לא חי אצלך ואתה משלם לי לפי חוזה. אני עובד מספיק שעות ביום, ואם ארצה לעשות עבודות בבית אעשה אותן בביתי ולא אצלך". הוא לא היה מרוצה, אבל הסכים בלית ברירה.
אחרי שנה ידעתי כבר את העבודה. הבוס היה מרוצה ממני והחליט לקחת מה"בורסה" מתלמד נוסף, את יאנק פלג. הקבלן אמר לי, "אפשר לעשות את העבודה לפי 10 לירות, 20 לירות ו-100 לירות, ואתה עושה את העבודה תמיד לפי הסכום הגבוה ביותר, לפי 100 לירות". עניתי לו, "תראה, אני לומד מקצוע ואני חייב ללמוד אותו בצורה הטובה ביותר. ככל שאדע את העבודה טוב יותר אעשה בשבילך עבודה טובה יותר". הפועל הטוב ביותר הרוויח 10 זהובים ליום, ואילו פועל פחות טוב שעבד גם בזגגות הרוויח פחות מ-5 זהובים ליום, וזה היה מדד טוב להערכת טיב העבודה.
כשיאנק התחיל לעבוד אצל הקבלן נתנו לו רק עבודות שפשוף. רציתי לקדם אותו ולכן לקחתי אותו תחת חסותי ולימדתי אותו את המקצוע. עבדתי לפי החוזה, התקדמתי בעבודה ול"בורסה" לא היו בעיות אתי. בשנה הראשונה הרווחתי 4 זלוטי לשבוע, בשנה השנייה 10 זלוטי לשבוע, ובשנה השלישית 15 זלוטי לשבוע.
החיים ב"בורסה"
צלצול ההשכמה היה ב-6:00. קמתי ב-6:15 עם החניכים שהיו צריכים לקום מוקדם, התרחצתי וסידרתי את המיטה. לא הלכתי להתפלל ולהניח תפילין וירדתי ישר לחדר האוכל. אכלתי ארוחת בוקר, קיבלתי כריך לארוחת צהריים ויצאתי לעבודה. חזרתי ב-16:30 או ב-17:00, תלוי היכן עבדתי באותו יום.
כסף לא חסר לי אף פעם, כי תמיד קיבלתי טיפים בעבודה. הייתי יסודי והלקוחות היו מרוצים ונתנו לי טיפ. ידעתי לשמור על הכסף.
אחרי שחזרתי מהעבודה אכלתי ארוחת צהריים, התרחצתי ומילאתי תפקידים שונים. אהבתי לקרוא וכשמצאתי ספר מעניין לא יכולתי להפסיק. המשכתי בקריאה במיטה בלילה אחרי כיבוי האורות, עם פנס מתחת לשמיכה. במשך זמן מה עוד המשכתי ללכת בקרקוב לתנועת "עקיבא", אבל אחר כך הפסקתי. בירוסלב קיבלו לתנועה כל אחד, אבל בקרקוב הסתכלו בעין לא כל כך יפה על נערים עובדים ולכן הפסקתי ללכת לתנועה.
תחום נוסף שאהבתי מאוד היה ריקודים סלוניים. מדי פעם הלכתי ללמוד לרקוד אצל מורה לריקודים סלוניים ברחוב קרקובסקה. בית הספר נתן שיעורי בית ומטלות של הכנת שרטוטים, כך שהיום עבר די מהר. ארוחת ערב היתה ב-19:30 או 20:00, וב-22:00 כולם היו צריכים להיות בחדר השינה.
היינו חופשיים ב"בורסה" ולא סגורים בתוכה, אבל היה עלינו למלא תפקידים ולהשתתף בחוגים, ולא יכולנו להיעדר. מוסד ה"בורסה" היה מקום מאוד מסודר. המנהל אנטנברג היה אדם קפדן וניהל את המקום בצורה נהדרת.
פעם בשנה הוא נסע להשתתף בסמינר בוורשה למנהלי בתי יתומים ברחבי פולין, שאורגן על ידי יאנוש קורצ'ק. מטרת הסמינרים היתה ללמוד ולשמוע רעיונות חדשים, לספר על הניסיון שהצטבר אצל כל אחד מהמשתתפים, ולנסות לפתור בעיות מחיי היום-יום במוסדות.
החיים ב"בורסה" התנהלו באמצעות שלטון עצמי של החניכים. כל חניך היה צריך למלא תפקיד כלשהו. פעם בשנה התקיימו אסיפה כללית ובחירות לתפקידים השונים. שלושה חודשים אחרי שהגעתי ל"בורסה" נבחרתי לתפקיד הגזבר.
הגזבר ניהל קופה קטנה, שכספיה נאספו מהחניכים פעם בחודש. מטרת התשלום היתה כנראה ליצור סדר ואחריות בקרב החניכים. התשלום החודשי היה 50 גרושי, חצי זלוטי. פעם בשנה נערכה ביקורת לקופה. המבקר היה בוגר ה"בורסה", ובתקופתי היה אברהם יולי המבקר.
בשנתי השנייה ב"בורסה" נבחרתי לתפקיד מזכיר בית המשפט של החניכים, ובשנה השלישית נבחרתי ליושב ראש בית המשפט. תפקידים נוספים שמילאתי ב"בורסה" היו אחריות על היציאה לקולנוע ועל הביקורים במקומות שונים, ואחריות על הגינה שהיתה בחצר. סידרתי את הפרחים בגינה בצורת מגן דוד, ומצדדיו היה דשא מוגבה.
טיולים
בכל שנה בחופשת הקיץ יצאנו לטיולים, בעיקר הליכה בהרים. היה לנו נוהג בטיול שבראש הטור הולכים שלושה חניכים ומנווטים עם המפות לפי סימני צבע שהיו על העצים. תמיד הייתי בין שלושת החניכים המובילים, ובזמן הפסקות האוכל הייתי הטבח והכנתי לכולם אוכל. יש לי תמונות מהטיולים האלה שבהן רואים איך אני מכין אוכל ומסדר כריכים לכולם. לקחנו לדרך כיכר לחם שלמה ותוך כדי המסע הכנו את הכריכים.
היו טיולים קצרים לאזורים הקרובים לקרקוב, כמו אויצוב (Ojców), אזור של מערות זקיפים ונטיפים, וטיולים ארוכים בהרי הטטרה ובקרפטים. בטטרה, למשל, הלכנו למורסקה אוקו (Morskie Oko) ולבבייה גורה (Babia Góra).
זיגמונט אלכסנדרוביץ'
הקשר שלי עם אלכסנדרוביץ' היה רופף ביותר. כמעט לא נפגשתי אתו מפני שלא הייתי ב"בורסה" בשעות שאלכסנדרוביץ' הגיע, כולל השבתות שבהן עבדתי.
באחד מימי ראשון נשלחתי לשמור על ביתו של אלכסנדרוביץ' ולהחליף את העוזרת הקבועה שקיבלה את החופשה השבועית. זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שנפגשתי אתו. דיברתי אתו ועם אשתו, והוא שאל איפה אני עובד, איך אני מרגיש ומי אני. זה היה כנראה נוהג קבוע שבכל יום ראשון, בזמן החופשה של העוזרת, חניכים מה"בורסה" הלכו לשמור על ביתו של אלכסנדרוביץ'.
אם למישהו היו בעיות בעבודה והוא לא עבד או החליף מקום עבודה, אלכסנדרוביץ' התעניין וניסה לפתור את הבעיה. לי לא היו בעיות ולכן לא היתה לי הזדמנות לדבר אתו.
ידוע לי שאלכסנדרוביץ' תמך כספית בהכשרה הציונית של "עקיבא" שהיתה בבונרקה (Bonarka), באזור הדרומי של קרקוב. אחי היה בהכשרה הזאת עם פרוץ המלחמה.
המלחמה
בסוף אוגוסט 1939 נשבו רוחות מלחמה והצבא גייס מילואים. אבי החורג, שהיה קצין, גויס לצבא עוד לפני פרוץ המלחמה כדובר שפות כדי לבצע ביקורת על מכתבים. אמי ואבי החורג גרו אז ברוזבורז' (Rozbórz) ליד ירוסלב, ועם גיוסו של אבי החורג אמי נשארה לבדה בבית ובאה לבקר את ילדיה בקרקוב.
אני הייתי כבר עצמאי, אחותי למדה באוניברסיטה ואחי היה בהכשרה בבונרקה מדרום לפודגוז'ה. אמי לא ידעה שתפרוץ מלחמה ולכן באה לבקר. בתום הביקור היא היתה צריכה לחזור ברכבת הביתה, ולא רציתי שתיסע לבדה. הרכבות היו עמוסות מאוד בגלל המצב, והחלטתי ללוות אותה לחווה. נסעתי ולא חזרתי לקרקוב. אחרי חזרו הביתה גם אחי ואחותי. המלחמה פרצה, ואחרי זמן קצר ניתנה ליהודים הוראה לענוד מגן דוד על השרוול. המצב הכלכלי הורע והיינו צריכים להתקיים ממשהו שהיה כרוך בנסיעות, אבל בתור יהודים מסומנים היה מסוכן לנסוע ברכבות. קנינו במחיר נמוך כל מיני מוצרים כמו שינקן וסכרין, ואחותי נסעה לקרקוב ומכרה אותם שם במחיר גבוה יותר. קניתי סכרין בחתיכות ושילמתי מחיר לקילו, ומכרנו אותו לקונים בחתיכות של 100 גרם במחיר של קילו, וכך הרווחנו ויכולנו להסתדר קצת. אחותי לא ענדה את הטלאי הצהוב בנסיעות למרות שזה היה מסוכן. כל המשפחה נראתה ארית ולכן הרשינו לעצמנו להסתכן ולנסוע בלי הטלאי.
אחרי שראיתי שאחותי נוסעת לקרקוב וחוזרת והכל בסדר, החלטתי לחזור לקרקוב. קיבלתי עבודה אצל קבלן אוקראיני שעבד בפירמה גרמנית. אחרי שהסתדרתי הרווחתי יפה מאוד ושלחתי את הכסף הביתה. ביקשתי מאחותי שתפסיק לנסוע כדי שלא תסתכן. שכרתי חדר עם בחור מה"בורסה" בקרבת התיאטרון היהודי ברחוב בוכנסקה (Bocheńska). האוקראיני היה איש די נחמד ואיפשר לי לצרף בסוף 1939 או בתחילת 1940 את אחד משני האחים מינקובסקי (האחים שהגיעו ל"בורסה" אחרי שאביהם נרצח בפוגרום בפשיטיק), חברי מה"בורסה", לעבוד אתי כצבע בקבלנות אצלו. מינקובסקי היה במקצועו סנדלר, אבל עבד אתנו כצבע. באותו הזמן כל העסקים כבר היו בידיים גרמניות, והיהודים פונו מדירותיהם כדי לשכן גרמנים.
עד שסגרו את היהודים בגטו החיים היו רגילים לגמרי, אבל עוד קודם לכן כבר היה צריך לקבל אישור עבודה בצורת כרטיס עבודה. בארץ אמרו שהיהודים לא נלחמו אבל זה לא נכון, כל אחד נלחם על חייו. אמרתי למינקובסקי שכדאי לנו לחפש מקום עבודה יותר בטוח עם כרטיסי עבודה קבועים, כי במקום כזה נוכל לעבור את המלחמה, וכך עשינו. הלכנו לפירמה גרמנית לצבעות מברלין, "בירקלר אונד תומר", והתקבלנו לעבודה. הם ידעו שאנחנו יהודים, וכשהגענו המנהל שאל אותנו בפליאה: "מה? יהודים יודעים לעבוד בצבעות?" אמרתי לו, "תנסה אותנו ותראה", וכך היה. עבדנו וקיבלנו שכר זהה לשכרם של הפולנים, אבל רק כמחצית מהשכר שהרווחנו אצל האוקראיני, ועשירית מהשכר שהרווחנו ביום אחד בעבודה קבלנית. למרות זאת עבדנו שם, כי המקום היה יותר בטוח. אף אחד לא דיבר אז על השמדת היהודים. מפני שעבדנו אצל גרמנים קיבלנו כרטיס עבודה, וזה עזר לנו כמובן גם בתקופה הגטו. כשסגרו את היהודים בגטו, במארס 1941, עברנו לגטו והמשכנו לעבוד בפירמה הגרמנית מחוץ לגטו. כל חודש היה צריך לחדש את כרטיס העבודה במשרד לחידוש הכרטיסים, שהיה בגטו מול בית המרחץ.
ה"בורסה" בתקופת המלחמה
אנטנברג המשיך לנהל את ה"בורסה" גם אחרי פרוץ המלחמה, אבל מספר החניכים קטן ונשארו כ-25 חניכים. כשדובר כבר על סגירת הגטו, אבל לפני שסגרו אותו, אנטנברג הלך לפודגוז'ה וביקש ממנהל בית יתומים פולני ברחוב יוזפינסקה 37 להתחלף אתו. המנהל הפולני הסכים, ובאביב 1941 הם התחלפו. אז עוד חשבנו שהכל זמני. ה"בורסה" עברה לבניין ביוזפינסקה 37 , ליד המשטרה היהודית ששכנה ביוזפינסקה 39.
המיקום והבניין היו פחות נוחים מאשר בפודבז'ז'ה, אבל היו חצר וגינה גדולה. אנטנברג ביקש ממני להמשיך לטפל בגינה, וביקשתי ממנו שידאג לחומרים. הגינה היתה גדולה מאוד ומוקפת בגדר, כך שאף אחד לא היה יכול להיכנס ולקטוף ירקות ופירות.
מתחת לגדר היתה גפן שהניבה ענבים. גזמתי את הגפן וקשרתי את הזמורות לגדר, וכשהענבים הראשונים הבשילו אנטנברג אמר לי לאכול אותם ראשון, מפני שאני זה שגידלתי אותם. אמרתי לו, "ננסה את הענבים ביחד". גידלתי בגינה עגבניות וירקות לסלט בכמות גדולה.
עזרתי ל"בורסה" בעוד דרך. המשכתי לקבל מהמשפחה שלי בחווה שקי אפונה, ומכרתי אותם ל"בורסה" במחיר מוזל. הדואר עבד בתוך הגטו והיה אפשר לשלוח מכתבים וחבילות, וכך קיבלתי את החבילות ממשפחתי.
חניכי ה"בורסה" עבדו קצת בתוך הגטו, אבל לא מחוץ לגטו. הרי אי אפשר היה לצאת החוצה, וגם לא נותרו מפעלים יהודיים. אנטנברג ניהל את ה"בורסה" בגטו לבדו. איש לא היה אתו ולא עזר לו, גם לא אשתו. היא חייתה עם בתו בניירות אריים, ולא היה לו קשר אתה.
החיים בגטו בפודגוז'ה
בגטו גרתי בדירה עם אחד הבחורים מה"בורסה", חייט שעבד אצל האס-אס. הרי כל אחד חיפש מקום עבודה כדי שיוכל לעבור איכשהו את המלחמה.
לפני הקמת הגטו עבדו אצל האס-אס חייטים, סנדלרים ובעלי מקצוע אחרים, והם היו הראשונים שבחרו לעצמם בתים טובים ברחוב Rękawka 16 או 26 בפודגוז'ה, באזור שידעו שעתיד להיות בתוך הגטו. חברי החייט בחר בדירה של שני חדרים. בחדר אחד גרו בן דודו הסנדלר עם אשתו, בחדר השני גר חברי החייט עם אמו ואחותו, ולי הוא השכיר את חדרון המשרתת הצמוד למטבח.
המשכתי לעבוד באותה פירמה גרמנית. שערי הגטו היו נעולים אבל עם כרטיס העבודה שלי יכולתי לצאת ולהיכנס.
בסוף 1941 הגיע מנהל חדש בן 70, איש האס-אס וחבר המפלגה הנאצית. רוב עובדי הפירמה היו גויים, ואני היהודי הייתי מנהל עבודה והיו לי מפתחות למחסן. ביום תשלום המשכורת השבועי המנהל נתן לי מחצית מהסכום שהרווחתי עד אז. שאלתי אותו, "הר נילסון, מה קרה? למה אתה נותן לי רק חצי מהמשכורת?" והוא ענה, "לפי הוראות הממשלה שלנו, אסור ליהודי לקבל שכר שווה לשכר של הפועלים הפולנים, אלא רק מחצית ממנו. תהיה מרוצה כי בנוסף אני נותן לך במתנה חמישה זלוטי". זרקתי את הכסף, החזרתי לו את מפתחות המחסן ואמרתי לו, "תנהל את העבודה לבד!!" לא עזבתי את העבודה, רק את הניהול. הוא ענה לי, "אני אלמד אותך. עוד תראה מה אעשה לך!" והלך.
למחרת המנהל הביא במקומי גרמני מברלין שינהל את העבודה. ידעתי גרמנית ודיברתי אתו, והוא שאל אותי כמה זמן אני עובד שם. צבענו ביחד תריסים בצריפים של מחנה זמני בצ'יקיקונצ'יק {55} בקרקוב, וכשגמרנו את העבודה והגרמני ראה איך אני עובד, הוא שאל אותי: "מי ניהל פה את העבודה לפני?" עניתי לו שאני, והוא שאל, "למה הפסקת? מה קרה?" סיפרתי לו. הוא אמר, "אילו הייתי במקומך הייתי מסתלק מפה". עניתי לו, "אתה גרמני ואני יהודי. זה כל ההבדל", וכך המשכנו.
באחד הימים היה בלגן, ומסיבות שונות החלפנו רישיונות עבודה בין אנשים. היו כאלה שהלכו לעבוד במקום אחרים, ואני הייתי בין המחליפים. בצהריים הגיע אלי לפירמה הגרמנית אחד מחברי מה"בורסה" ואמר לי לחזור מוקדם לגטו, כי רוצים לעצור את אלה שלא הגיעו לעבודה ולשלוח אותם למחנה ריכוז. הלכתי למנהל העבודה הגרמני וסיפרתי לו על האירועים, ושלמרות הכל הגעתי לעבודה אבל בגלל האירועים אני חוזר לגטו. הצטבר אצלי די הרבה כסף ופחדתי שיקרה לי משהו והכסף יאבד. הלכתי לאנטנברג וסיפרתי לו מה קרה. אמרתי שאני הולך למשטרה להודיע שהייתי בקבוצה שהתחלפה, ואם יקרה לי משהו אני מבקש שישלח את הכסף לאמא שלי.
היה יום שישי, הגעתי למשטרה וסיפרתי מה קרה. מהמשטרה טילפנו למנהל הפירמה הגרמנית, אמרו לו שהגעתי לבד ושהם עוצרים אותי. מנהל הפירמה אמר שיגיע ביום ראשון ואז יעשה אתי סדר, ואמנם הוא הגיע ביום ראשון כדי להגן עלי. הוא אמר שישלחו אותי למקום העבודה הגרוע ביותר, שבו גם נותנים מכות, ואחר כך ישחררו אותי. כך הוא הגן עלי כי היה מרוצה ממני.
בקיץ 1942, אחרי הגירוש הראשון, הידלדלה אוכלוסיית הגטו והתפנו מקומות דיור. עברתי עם חברי לדירה גדולה של שלושה חדרים, וזכיתי לחדר משלי. מתוך 12 צבעים בפירמה הגרמנית נותרנו שישה, השאר נשלחו בגירושים. מנהל העבודה פחד שייקחו גם אותנו, ולכן העבירו אותנו, כולל מגורים, למקום שבו הפירמה עבדה באותו זמן, לשדה התעופה ברקוביצה (Rakowice). אבל המקום לא היה מיועד למגורים ולא היה בו איפה להתרחץ. כשאמרתי למנהל שאנחנו צריכים לעשות מקלחת מדי פעם הוא ענה לי, "אין לנו זמן". לא היו אז עובדים פולנים ואנחנו עבדנו כל יום, כולל שבת וראשון. באחד הימים עבדנו במקום כלשהו ברחוב Basztowa, וביקשתי מהמנהל שיתן לנו להיכנס לגטו להתרחץ. ביום ראשון היינו אמורים לצבוע את המטבח, והמנהל שאל אותנו באיזו שעה הנהג יכול לבוא לקחת אותנו להתרחץ בגטו. אמרתי לו שב-12:00, והוא שאל אם נגמור את כל העבודה עד אז. הבטחתי לו שנגמור.
גמרנו את העבודה, הורדנו את הסולמות והתלבשנו, וכשהוא הגיע ב-11:30 הוא שאל, "מה פתאום אתם מפסיקים את העבודה? איך אתם רוצים לנסוע לגטו אם לא סיימתם את העבודה?" עניתי לו שהכל גמור. אחרי שבדק והיה מרוצה הלכנו לגטו, התרחצנו והתארגנו, והוא החזיר אותנו לשדה התעופה.
הפרידה מאנטנברג בפלשוב
כעבור כתשעה חודשים שלחו אותנו לפלשוב (Płaszów), שם עבדנו בצביעת הווילות של הגרמנים על הגבעה במשך כמה חודשים. כשסיימנו את צביעת הווילות העבירו אותי לעבודה שחורה. בפלשוב פגשתי את אנטנברג וכמה מחניכי ה"בורסה". הוא יצא כל יום מפלשוב לפודגוז'ה כדי לנקות את שטח הגטו. באחת הפעמים אנטנברג אמר לי, "אם אתה צריך לחם, אני אקנה לך". נתתי לו כסף והוא הביא לי לחם פעם או פעמיים בשבוע. יום אחד, בסוף 1942, אנטנברג אמר לי שהעבודה הסתיימה ויותר הוא לא יוצא לגטו. כששמעתי את זה החזרתי לו לחם ואמרתי, "עכשיו אתה תזדקק ללחם כי אתם לא יוצאים יותר, אני אסתדר ואשיג לחם במקום אחר". זאת היתה הפעם האחרונה או הלפני האחרונה שראיתי אותו.
יכולתי לקנות לחם כי נשאר לי כסף מתקופת הגטו. הייתי מאוד פדנט ותמיד לבשתי חליפות שקניתי בהזמנה. כאשר עבדתי בשדה התעופה מכרתי חליפה בהרבה מאוד כסף והיה לי כסף. יום אחד הגיע קצין אס-אס ואמר שכל מי שיש לו כסף יסתדר בשורה וימסור לו את הכסף, ומי שלא ייתן וימצאו אצלו כסף יהרגו אותו. לא נתתי את הכסף וכך נשאר לי.
במחנה פלשוב ואחריו לא הלכנו עם טלאי, ובמקומו סימנו את הבגדים בצבע.
הזמן עבר ובסוף 1943 הגיעה דרישה מצ'נסטוחובה לעובדים בבית חרושת צבאי לתחמושת. כך נלקחתי מפלשוב והועברתי לצ'נסטוחובה. גרנו בצריפים ועבדנו בצביעה. בזמן ההפצצות של בנות הברית על פולין צבענו את חלונות המפעל בכחול כדי שלא יזהו אותו.
היינו שם שישה צבעים, וביחד צבענו חדר אוכל וחדר קבלה חדשים. חג המולד התקרב והמהנדס האחראי ביקש שנסיים את צביעת האולם עד חג המולד. אמרתי לו, "תראה, אנחנו עובדים ככל יכולתנו. תשיג לנו לחם ונעבוד שעות נוספות". המהנדס הלך לבקש תוספת לחם ממנהל יהודי שהיה שם, שלא רצה לתת לו תוספת לחם. הוא חזר אלי ואמר, "המנהל לא רוצה לתת תוספת לחם". התעקשתי ואמרתי לו, "אם אתה רוצה שנעבוד יותר שעות, לך העירה ותשיג שם לחם". כך היה, והוא השיג תוספת לחם.
יום לפני כניסת הרוסים לצ'נסטוחובה, בינואר 1945, הנאצים הוציאו אותנו מהמחנה והעבירו אותנו לבוכנוולד בגרמניה. הנסיעה ארכה שבוע, ושבוע אחרי שהגענו נשלחתי לעבוד בבאו אנייץ צוואי, בסחיבת חומרים לבית חרושת שהיה במנהרה בתוך הר. ליד כל שולחן במפעל עבדו 20 אנשים, וחיפשו מישהו שיקום שעה אחת לפני כולם בבוקר ובתמורה יקבל ליטר מרק. תפקידו היה לקבל אוכל בשביל כל 20 האנשים ולחלקו באופן שווה. התנדבתי, קמתי שעה אחת לפני כולם, קיבלתי את האוכל וחילקתי אותו למנות טובות, ובתמורה קיבלתי ליטר מרק. עבדנו 12 שעות בשתי משמרות, משמרת יום ומשמרת לילה. אפשר היה ללכת רק אחרי שהמשמרת השנייה באה להחליף.
באחד הימים קמתי בבוקר למשמרת שלי והתעלפתי. התנאים הקשים והעומס הכריעו אותי. רופא פולני שהיה אתנו נתן לי שלושה ימי חופש. באותו זמן התחילו לצבוע את הצריף שבו גרנו, ושאלו אותי אם אני יודע לצבוע. עניתי שקצת. קיבלתי את העבודה ועשיתי את מה שהם לא ידעו לעשות, ובתמורה קיבלתי לחם, מרק ואוכל.
הגרמנים הגיעו וחיפשו אנשים לבניית צריפים בשביל הצבא. מפני שלא עבדתי באותו הזמן לקחו אותי לעבודה. היה חסר להם אינסטלטור, ומפני שפעם עבדתי אצל אינסטלטור התנדבתי לעשות את העבודה הזאת. הכנו את מערכת המים והביוב והרכבנו אותה לפני שיצקו את היסודות. המנהל היה מרוצה ממני ונתן לי עבודה יותר קלה עם מלט. בבוכנוולד אנשים מתו כמו זבובים ואנחנו סחבנו כל הזמן את המתים לבורות.
במארס 1945 העבירו אותנו לברגן בלזן ללא מזון ומים. יצאנו מבוכנוולד כ-120 נפשות בקרון, ונותרו כ-40 כשהגענו לברגן בלזן. בנסיעה ברכבת לא אכלנו ולא שתינו שמונה ימים. מסילת הברזל היתה מוגבהת ומתחתיה ראיתי שצומח סלק, וכשהרכבת עצרה ירדתי למטה ואכלתי את הסלק כאילו היה העוגה הטובה ביותר שאי פעם אכלתי.
הגענו לברגן בלזן ושם חיפשו מישהו לעבודה תמורת מרק, ואני התנדבתי. קיבלתי ליטר מרק ובקושי הצלחתי לאכול שתי כפות, אז נתתי את שאר המרק למישהו אחר.
השחרור
באפריל, בדיוק ביום ההולדת שלי, נכנסו האנגלים למחנה. גרתי בצריף במיטת קומותיים, ובמיטה התחתונה ישן אוזבקי אחד. היד שלו היתה שבורה והוא לא היה יכול לטפס בסולם, ולכן אני ישנתי במיטה העליונה. פתאום אנחנו משוחררים וחופשיים ואין גרמנים. הלכתי למחסן והבאתי קצת בגדים ותפוחי אדמה מהמטבח, והאנגלים הביאו לנו קופסאות שימורים עם בשר שמן. האוזבקי אמר לי, "אל תיגע באוכל הזה, כי תמות". הבאתי תפוחי אדמה, קצת קמח ועוד ירקות והכנו לבד מרק, ולאט לאט למדנו לאכול. מי שאכל את המזון שהאנגלים הביאו קיבל שלשול, חלה ומת מהשלשולים.
בהמשך האנגלים הוציאו אותנו משם וקיבלנו אוכל טוב ולחם לבן. חליתי וקדחתי בחום גבוה של 41 מעלות, ולכן נלקחתי לבית חולים בברגן. בבית החולים קיבלנו לחם שחור ויבש שאספתי ושמתי בארון הלילה ליד המיטה. האחיות בבית החולים היו גרמניות, ובאחד הלילות הגיעה אחות ושאלה לשלומי. פתחתי את המגירה עם הלחם היבש וזרקתי אותו על ראשה.
אחרי יומיים, כשהחום ירד, ברחתי מבית החולים וחזרתי לצלר, שם פגשתי שני בחורים שעבדו אתי בצבעות בצ'נסטוחובה. אחרי זמן קצר חזרנו מגרמניה לפולין בטרמפים. הטרמפ הראשון היה לברלין, שם ראינו עיר הרוסה ומושמדת כולה. מברלין המשכנו ברכבת לפולין. עברנו בפוזנן, ושם קיבלנו אוכל בתחנת הרכבת. מפוזנן המשכנו לקרקוב.
הגעתי לקרקוב וחיפשתי קרובי משפחה, ורק שם התברר לי שהגרמנים השמידו כמעט את כל יהודי פולין. מכל קרובי נותר רק בן דוד אחד בקרקוב. קיבלתי את הכתובת שלו והגעתי לשם, אבל הוא לא היה שם. אמרו לי שהוא בבית החולים, אבל מפני שהבריא נוסעים להביא אותו הביתה. נסעתי לבית החולים והוצאתי אותו משם, ובדרך פגשתי מכר ששאל אותי אם יש לי מקום לגור. עניתי שאין, והוא הציע שאצטרף אליו והוא ייתן לי חצי מיטה. בהמשך פגשתי שתי אחיות, שאחת מהן היתה חברתו של מינקובסקי שנפטר בגטו מטיפוס. היא הזמינה אותי להצטרף אליהן, ואמרה שיש להן חדר ברחוב קלוורינסקה. אמרתי להן שאני עם חבר ולא לבד, והן הזמינו גם את החבר.
כשהגענו לחדרן בקלוורינסקה הן סידרו לעצמן מקום לישון על הרצפה ונתנו לנו את המיטות שלהן. אמרתי להן שאני לא מסכים לסידור הזה.
באותו זמן היה פוגרום בקילצה והחלטתי שאני עוזב את פולין. בדיוק הגיע אחיהן של שתי האחיות והציע לנסוע לצ'כיה, למכור שם סיגריות ולהרוויח כסף. החלטתי לנסוע וגם רציתי להיפטר מהחבר שהיה אתי, כי הוא היה שיכור כל הזמן .
מכרתי את כל מה שהיה לי וקניתי סיגריות. נסענו לכיוון הגבול עם צ'כיה, עברנו את הגבול והגענו לפראג. אחרי חודש בפראג קיבלתי תיאבון גדול, וכל הזמן רציתי לאכול. הלכתי לאכול במטבח חלוקת אוכל לפליטים, וכשגמרתי לאכול נסעתי למקום אחר שבו חילקו אוכל כדי להמשיך לאכול. משם חזרתי לאכול ארוחת צהריים במקום הראשון, ומשם לארוחת צהריים שנייה במקום השני וכך הלאה. לא יכולתי להשביע את הרעב אחרי כל תקופת הרעב שעברתי.
לפני שעזבתי את פולין מכרתי זוג נעליים כדי לקנות סיגריות, ובפראג נקרע זוג הנעליים היחיד שהיה לי. הלכתי לסנדלר כדי שיתקן את הנעליים, ובתמורה לתיקון הצעתי לו סיגריות. הוא סירב לקבל ואמר שהוא לא לוקח תשלום ממי שהיה במחנות.
העלייה לארץ
אחרי חודש בפראג הלכתי למשרד טיפול בפליטים שנתן כרטיסי נסיעה למקומות שונים. הפקידה שאלה אותי לאן אני רוצה לנסוע, ואמרתי שלפלשתינה. היא כתבה פלשתינה. היה אז בלגן ברכבות ואם נתת לכרטיסן פתק שעליו כתוב משהו בעברית הוא נתן לך לנסוע. שמעתי שבבודפשט בהונגריה יש קיבוץ, וחבריו מתכוננים לעלייה לארץ ישראל. נסעתי לקיבוץ בבודפשט וגרתי שם חודש. אחרי חודש העבירו אותנו לאוסטריה, ומשם למסטרה בקרבת ונציה באיטליה. ממסטרה המשכנו לבולוניה, ושם הוכנסנו למחנה. שוב מחנה? החלטתי שאני לא נשאר ונסעתי לרומא. כשהגעתי לרכבת הודיעו שהסתיימה המלחמה בין אמריקה ליפן, והחיילים האמריקאים היו שיכורים משמחה. עליתי על הרכבת ונסעתי לרומא.
ברומא הלכתי למקום ריכוז של יהודים, ושם קיבלתי מסוכנות אונר"א פתק לארוחת צהריים. הלכתי לאכול ובהמשך שכרתי חדר, ולאט לאט התחלתי להסתדר ברומא.
בארץ היו לי שני אחים ויצרתי אתם קשר, אבל הם לא יכלו לסדר לי סרטיפיקט. מה לעשות? החלטתי להצטרף לקיבוץ כדי שאוכל לעלות לארץ. מצאתי קיבוץ הכשרה בנאפולי ונסעתי לשם. הגעתי לקיבוץ אבל חליתי והיה לי חום גבוה. היה חשד לקדחת, ולכן נלקחתי לבית חולים. לאט לאט החום ירד והבראתי.
בנאפולי פגשתי חיילים מארץ ישראל שנישאו לנשים איטלקיות, והם סיפרו לי על אונייה שמפליגה לארץ ישראל. החלטתי לנסות לעלות עליה. חזרתי לקיבוץ, לקחתי את החפצים שלי, הלכתי לאונייה ובדקתי איך אני יכול לעלות עליה. בדיוק ירדה בחורה מהאונייה והתברר שהיא מפולין, מדריכה קבוצת ילדים ונוסעת אתם ארצה. שאלתי אותה, "תהיי מוכנה לקחת את המזוודה שלי ולהביא אותה לאחי בתל אביב?" היא הסכימה ונתתי לה את המזוודה. ביקשתי ממנה שמה שלא יקרה, את המזוודה תעביר לאחי. נשארתי לעמוד שם בלי חפצי, ועקבתי אחרי אב שהלך עם בנו לאונייה. האב הלך קדימה והבן השתרך אחריו. כשהבן רצה להיכנס לאונייה השוטר לא נתן לו. הוא הראה לשוטר שהוא הולך יחד עם אביו, ואז השוטר נתן לו להיכנס. אחריהם הגיע איש מבוגר לבדו. התחלתי ללכת אחריו והראיתי לשוטר שאני ביחד אתו. הוא נתן לי להיכנס, וכך עליתי לאונייה.
באונייה דיברתי עם המדריכה והילדים. הם פינו לי מקום במיטה של אחד מהם, והילד ישן במיטה עם חברו. הילדים והמדריכה הביאו לי אוכל מחדר האוכל, ואני הקראתי להם ספרים.
ב – 26.6.46 הגעתי לחיפה אולם לא יכולתי לרדת מן האונייה מהסיבה שעליתי עליה בלי ניירות ולכן הייתי נוסע בלתי חוקי. באוניה פגשתי יהודי שחזר לביתו בארץ מבלגיה, שם השתתף בחתונת בנו חייל בבריגדה. יום לפני שהגענו לחיפה ועל האונייה, היהודי הזה רשם בניירותיו על שמו, אותי וששה פליטים נוספים. כשהגענו לחיפה, היהודי ירד מהאונייה ולא השאיר אישור שרשם אותנו על שמו. אנחנו נשארנו על האונייה כדי לקבל זריקות וכשסיימנו את התהליך הזה, שוב היינו בלי ניירות. פועל ערבי שידע יידיש ויכולנו להידבר עמו, עלה לאונייה וסייע לשניים מאתנו לרדת לחוף. נשארנו חמישה פליטים על האונייה ללא ניירות ולא יכולנו לרדת. ביום שישי הגיעה נציגת הסוכנות ואמרה שהיא מוכנה לעזור לנו לרדת מהאונייה. היא שאלה אותי אם אני מוכן להיות הראשון, ועניתי שכן. הייתי לבוש בבגדים אלגנטיים והיא אמרה לי, "אנחנו בבעיה, הבגדים שלך יותר מדי אלגנטיים. אתה צריך להחליף אותם ולהתלבש בבגדי סבל". החלפתי את הבגדים עם אחד הסבלים, הוא נתן לי פתק כניסה ואמר לי ללכת אחריו, לשתוק ולא להגיד אף מילה. כך ירדתי מהאונייה והגעתי לחיפה.
מכל משפחתי בפולין לא שרד איש, מלבד בן דוד אחד.
דוד קודלר - חניך ה בורסה
(7.11.04 בביתו בתל-אביב)
