( 28.9.04 בביתו בנתניה)
נולדתי בקרקוב וחייתי בה עם משפחתי תקופה מסוימת. כעבור זמן מה עזבנו את העיר ועברנו לקלוואריה (Kalwaria Zebrzydowska) לחיות בקרבת משפחתה של אמי. קלוואריה שוכנת כ-35 ק"מ מדרום-מערב לקרקוב והיא מקום קדוש לנוצרים. בראש גבעה ניצבת כנסייה ידועה מאוד, המושכת אליה עולים לרגל, ובתוכה היתה תמונה גדולה מאוד שתוכנה אנטישמי: יהודים מוצצים את דמו של ילד נוצרי.
בתקופתי מספר התושבים היהודים היה קטן והגיע לכ-500 נפש, רובם סוחרים ובעלי חנויות. גם משפחת אמי היתה בעלת מאפייה וחנות דגים. האנטישמיות בקלוואריה הורגשה היטב בבית הספר וברחובות העיר, וילד יהודי שמע לא פעם הערות כמו "לך מפה יהודי, מה אתה עושה כאן?" פעמים רבות ילדים יהודים הוכו בבית הספר, וגם אני חזרתי לא פעם הביתה עם חבורות בראשי. לבד ממורה אחד או שניים המורים נטו לאנטישמיות, והרגשנו היטב את יחסם הרע לילדים יהודים. החיים היו קשים מאוד, אבל חיינו שם.
משפחתו של אבי גרה בקרקוב והוא היה קשור לעיר גם בקשרים מקצועיים. אבי עבד כנגר בנגרייה המשפחתית ששכנה בחצר מאחורי בית הסבים שלי ברחוב פודבז'ז'ה 2 (Podbrzezie), ממש ליד בית כנסת הטמפל. אנחנו גרנו ברחוב גרטרודה 8 (Gertrudy) לא רחוק משם, ושם גם נולדתי.
כל זמן שאבי היה בחיים היינו מסודרים, אך כשנפטר הכל השתנה. הייתי בן שמונה במותו, צעיר ילדי המשפחה. אמי, שני אחיי המבוגרים ואני נשארנו בחוסר כל.
אחיי היו כבר בעלי מקצוע ועבדו ורק אני עדיין הייתי תלמיד בית ספר. מותו של אבי והשינוי הדרסטי במצבנו הכלכלי גרמו לי להלם מוחלט, והשתניתי מאוד. מילד שובב וערני שנמצא שעות רבות ברחוב ומשחק כדורגל נהפכתי לילד שקט, יושב בית וצמוד לאמא, שקיבלה את המצב קשה מאוד וחלתה. למשפחתי לא היו הכלים להתמודד עם המצב ולהחזיר אותי לתפקוד. חיפשו בשבילי מקום לגור ומצאו את בית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64 בקרקוב. כחצי שנה לאחר מותו של אבי עברתי מקלוואריה לבית היתומים בקרקוב והתחלתי להתאושש, לפתוח עיניים ולראות את הסביבה. הלימודים בבית הספר היסודי ברחוב מיודובה 36 (Miodowa) שיפרו מאוד את מצבי. זה היה בית ספר כללי בשפה הפולנית, בית ספר טוב שהתנהל במבנה מלבנים אדומות, בקרבת בית העלמין היהודי מיודובה.
בית היתומים
מנהלי בית היתומים תמכו מאוד. המנהל היה מאוד אבהי והמנהלת אמהית, וזה הפיג אצלי את המתח שבו הייתי שרוי וסייע לי לחזור לחיים רגילים, כי המוסד נתן הכשרה מצוינת לילדים.
אמי לא היתה יכולה להישאר לבד בקלוואריה, וכשנה לאחר שעזבתי חזרה לקרקוב לדירתנו בת החדר וחצי שברחוב גרטרודה 8 בחצר. למרות הקירבה לבית היתומים אמי באה לבקרני לעתים רחוקות משום שלא היה לה זמן. היא התמודדה עם בעיות קיום רציניות, נעזרה באחיה ובאחותה והיתה צריכה למצוא כל הזמן פתרונות למצוקותיה.
המעבר ל"בורסה"
סיימתי את בית הספר היסודי ב-1932, בגיל 12, ועברתי ל"בורסה".
המעבר היה פשוט משום שהיה הסדר בין הזקלד (מוסד בית היתומים) ל"בורסה", כך שבתום בית הספר היסודי חלק מהתלמידים עברו אליה.
הייתי אז כבר יותר בוגר ועצמאי ומודע לכך שאני צריך לבנות ולכוון את עצמי לבד, משום שאין מי שיכול לעזור לי ולכוון אותי.
12 היה גיל צעיר מדי לעבוד, ולכן שלחו אותי ללמוד בבית הספר המקצועי שליד הגימנסיה העברית ברחוב Brzozowa, שם למדתי מכניקה עדינה במשך שנתיים ולא עבדתי. ניסו לשלוח אותי למספרה לעבוד בספרות אבל זה לא התאים לי, לא היה לי חשק לעבוד בספרות ולא הצלחתי בזה. לא הייתי הצעיר היחיד ב"בורסה" שלמד בבית הספר המקצועי ולא עבד, היו עוד שניים-שלושה חניכים כאלה. למרות שבית הספר היה בחצר הגימנסיה, לא היה לנו שום קשר עם תלמידי הגימנסיה ולא ראינו אותם. אנחנו למדנו בבניין בחצר והם למדו בבניין הכללי ונכנסו לבית הספר מכניסה אחרת.
הלימודים בבית הספר המקצועי היו בפולנית, אבל רוב התלמידים היו יהודים ומיעוטם גויים. המורה המקצועי היה גוי וידענו שלא אהב אותנו משום שאנחנו יהודים.
הלימודים שבו את לבי מהרגע הראשון, ופיתחתי שתי אהבות: למידה וקריאת ספרים. הייתי מכור לספרים ולפעמים שכחתי להגיע הביתה, כי הלכתי בדרך וקראתי. לפעמים כשהלכתי לפלנטי {39} או למקום אחר, קראתי ושכחתי מה אני צריך לעשות. מצאתי מקומות לשאול ספרים חינם, ואולי זה היה בגימנסיה. כבר אינני זוכר.
את שכר הלימוד לבית הספר שילמה ה"בורסה". בעצם, הכל התנהל תחת כנפיו של אלכסנדרוביץ'. הוא היה איש ענק. הוא היה הכל ועשה דברים ענקיים.
אלכסנדרוביץ' היה בקשר הדוק עם אנטנברג, מנהל ה"בורסה", ועם המחנכים האחרים, והם דאגו שכל חניך יקבל טיפול אישי המתאים לו. למשל, אם לאחד החניכים היה כישרון מוסיקלי שלחו אותו לנגן. אם היה מוכשר למקצוע מסוים, שלחו אותו ללמוד אותו המקצוע. גם החיים הדתיים והמסורתיים היו כאלה שאפשרו לכל אחד, בגבולות מסוימים, ללכת לפי דרכו ובלי כפייה.
בשבת היה קידוש, שרנו זמירות ושירי שבת, ומי שרצה הלך להתפלל בבית כנסת. אני לא הלכתי לבית כנסת. בכל יום לפני ארוחת הבוקר היה זמן לתפילה ולהנחת תפילין באולם הכניסה, וכל אחד היה אחראי לזמן התפילה שלו.
עם זאת אני לא יכול לשכוח את המקרה של ברל זינגר. הוא הגיע ל"בורסה" זמן קצר אחרי, בחור חרדי שלחייו מעוטרות בפיאות ארוכות. תחת בית השחי הוא החזיק כל הזמן תפילין, סידור וטלית. הוא נראה שונה ומוזר מכולם ובלט בהופעתו, אבל אני קיבלתי אותו כמו שהוא. עבר כשבוע מאז שהגיע ובוקר אחד ברל הופיע בלי פיאות. ניגשתי אליו ושאלתי, "ברל, מה קרה?" אבל הוא היה נפחד ואחוז התרגשות מכדי לענות לי ולא דיבר. אני חושב שמישהו ב"בורסה" גזר בלילה את פיאותיו ללא ידיעתו. זה הטביע בי חותם עמוק וקשה מאוד.
לאחר האירוע ברל שינה את חייו באופן קיצוני והפך לקומוניסט. במקום ללכת תמיד עם סידור ותפילין הוא החל להחזיק ספרים חילוניים. הוא חי בארצות הברית ובנו החרד גר בהתנחלות אורנית.
גם חיי ב"בורסה" לא היו כל כך קלים משום שהייתי יוצא דופן בדעותי הפוליטיות. רוב החבר'ה היו בתנועת ""השומר הצעיר"", וגם אני בשנתי הראשונה ב"בורסה" הייתי חבר "בשומר הצעיר" והלכתי למועדון התנועה, שהיה באחת החצרות ברחוב דיטלובסקה.
השינוי בחשיבה נוצר בעקבות הקריאה הרבה, שפתחה בפני עולמות חדשים. הושפעתי מאוד מספרו של לאון פויכטוונגר, "מלחמת היהודים", והגעתי לתובנות חדשות בנוגע למקומו של העם היהודי. הבנתי שמקומי אינו ב"שומר הצעיר", משום שבתנועה הזאת חינכו אותנו שיש לנו כיהודים בפולין זכויות ושעלינו לעמוד עליהן. אמנם בעתיד נלך להכשרה, נהיה חלוצים ונעלה לארץ ישראל, אבל זה ייקח זמן וכל עוד אנו בפולין עלינו לעמוד על זכויותינו. לא דובר שם על הקמת מדינת יהודים ושמקומנו רק בארץ ישראל. אז הבנתי שמקומי אינו ב"שומר הצעיר". בעקבות הגילוי הזה הצטרפתי לקבוצת נוער בית"ר, שדגלה ברעיון שמקומם של היהודים הוא במדינת היהודים בארץ ישראל, וצריך להגשימו עכשיו. בגיל 13 נכנסתי לנושא העלייה לארץ ישראל, והתחלתי בפעילות אינטנסיבית בתנועת בית"ר שנמשכת עד היום הזה.
מועדון בית"ר היה ברחוב וולניצה (Wolnica), ליד המועדון של תנועת הנוער של מפא"י. בני נוער רבים הצטרפו אז לבית"ר, אך היה קשה מאוד להיות בית"רי בתוך האווירה הכללית. ב"בורסה" הייתי הבית"רי היחיד, והיה לי קשה מכיוון שזה נגד את האוריינטציה הכללית של חברות ב"שומר הצעיר". אבל ברוח הסובלנות שהיתה נהוגה ב"בורסה" קיבלו גם את זה, כמו שקיבלו את ברל הקומוניסט. לא היו בינינו ויכוחים פוליטיים, אבל הייתי יוצא דופן וזה לא היה פשוט.
פעמיים בשבוע הלכתי למועדון של בית"ר, והייתי פעיל בכל מיני תחומים, ובעיקר בתחום הכתיבה. היה לי כישרון כתיבה, הוצאתי עיתון קיר וכתבתי מחזה שהוצג כמה פעמים. את כישרון הכתיבה הורשתי לבני.
בחוגים ב"בורסה" כמעט ולא השתתפתי. בחוג מנדולינה לא השתתפתי כי לא היתה לי שמיעה מוסיקלית, ובחוג לעברית לא השתתפתי מסיבות אחרות. מעט העברית שידעתי נשארה מתקופת הלימודים ב"חדר". אז ידעתי היטב עברית. היה לנו נוהג בתקופת ה"חדר", להיבחן בכל שבת אצל אחד מהמכובדים והלמדנים בעיר.
היכרותי עם זיגמונט אלכסנדרוביץ'
את אלכסנדרוביץ' הכרתי כשהגעתי ל"בורסה". השם אלכסנדרוביץ' נישא שם בפי כל. הוא היה ידוע כתומך, כנדבן וכבעל אמצעים. הוא נהג לגשת לכל אחד מהחניכים, להתעניין ולשאול: "מה שלומך? איך אתה מרגיש? מה המצב אתך?" הקשר לא ניתק והוא המשיך לדאוג לחניכים גם אחרי שעזבו את ה"בורסה".
כשסיימתי את בית הספר המקצועי עזבתי את ה"בורסה", ולא נותר לי זמן רב להיות עמו בקשר.
עזיבת ה"בורסה"
בסביבות גיל 17 עזבתי את ה"בורסה", מצאתי עבודה, הרווחתי טוב, גרתי עם אמי ויכולתי לעזור לה.
עבדתי במפעל לייצור מברשות שיניים מסתובבות מדגמים שונים, לפי רעיון של מהנדס אירופאי שגילה שכאשר מברשת השיניים מסתובבת הפעולה יסודית וטובה יותר לשיניים מאשר מברשת שיניים רגילה. הוא נתן לזה פרסום וזה די הצליח. המהנדס, קוחולבסקי, הקים בקרקוב מפעל לייצור מברשות שיניים מסתובבות ששכן בבניין מגורים במרכז קז'ימיז, בתוך דירה שבה היו חדרים רבים. המפעל היה של יהודים, וכשהתקבלתי לעבודה כבר עבדו בו פועלים כשנה עד שנה וחצי. הגעתי כבוגר בית ספר מקצועי במכניקה עדינה, והמהנדס אמר לי שהגויים מטומטמים ולא יודעים לעבוד. הוא מינה אותי למנהל העבודה, שמדריך את הפועלים ומוביל את העסק. אבל לא נשארתי במפעל זמן רב, וכבר בגיל שמונה עשרה וחצי עליתי ארצה.
ההכנות לעלייה
חיידק ארץ ישראל לא נתן לי מנוח, וכשרק התחלתי להרוויח והיתה לי אפשרות אמרתי לאמי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל. זה היה מורכב: כדי לעלות לארץ היה צורך לקבל רישיון עלייה, סרטיפיקט. לאלכסנדרוביץ' היו קשרים רבים והוא סידר סרטיפיקטים לכמה מבוגרי ה"בורסה", למשל הויברגר ועוד אחד מהבחורים שהקים לאחר מכן בארץ מפעל למקררים.
התחלתי להכין את עלייתי ארצה, באתי לאלכסנדרוביץ' וביקשתי שיעזור לי. הוא אמר לי: "אני מוכן לעזור לך, אבל יש בעיה אחת - אתה בית"רי. אני יכול לעזור לך רק אם תשנה את התנועה שאליה אתה משתייך". לזה כמובן לא יכולתי להסכים בשום פנים ואופן. זו לא היתה הפעם היחידה בחיי שההשתייכות לתנועת בית"ר חסמה בפני אפשרויות. לא ידעתי מה לעשות ואיך אוכל לעלות ארצה. שמעתי על העלייה הבלתי לגלית, אבל גם כדי לעלות בדרך הזאת היה צריך לשלם אלף זלוטי שהיו הון תועפות. גרתי אז עם אמי ונתתי לה את כל משכורתי. בינתיים הצטרפה אליה גם סבתי, שהגיעה ב-1937 עם קרובי משפחה מגרמניה. הם המשיכו בדרכם לאנגליה, וסבתי נשארה בביתנו עם אמי.
אלף זלוטי אז היה כמו מאה אלף שקל ויותר בימינו. לא יכולתי להגיד לאמי שאני נוסע, ומלבד הפרידה ממני גם לבקש ממנה כסף לנסיעה, וגם לומר לה שלא תהיה לה תמיכה כספית. זה היה בלתי אפשרי. למרות הקשיים שהעלייה שלי תגרום לה, אמי נחלצה לעזרתי. היא כתבה לדודי שחי באמריקה, והוא שלח לי את הכסף לנסיעה.
העלייה לארץ ישראל
השנה היתה 1938, הבריטים לא נתנו רישיונות כניסה לארץ מעבר למספר מאוד מוגבל, ולכן התפתחה העלייה הבלתי לגלית. המטרה היתה לטשטש את מסלול הנסיעה, כדי שהבריטים לא יידעו עליו ולא יוכלו לעצור את העולים שבדרך.
ביום המיוחל הגעתי עם חבר לתחנת הרכבת בקרקוב. כדי לשמור על סודיות ביקשתי מאמי שלא תלווה אותי. הפרידה ממנה היתה אחת החוויות הקשות שעברתי בחיי. חשבתי שהיא נשארה בבית, אבל כשישבתי בתוך הרכבת ראיתי אותה מהחלון, והבנתי שהיא הלכה אחרי מבלי שהרגשתי. נופפתי לה בידי דרך החלון, וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. גורלה היה כגורל יהודי קרקוב. את דרישת השלום האחרונה ממנה קיבלתי מחברה, שראתה אותה בפעם האחרונה בגטו פודגוז'ה, באוגוסט או ספטמבר 1942.
העלייה לארץ ישראל ארכה יותר מחצי שנה.
נסענו מקרקוב לצ'כיה כדי לחבור לקבוצות נוער נוספות של בית"ר, ומשם לווינה ועד לפיומה באיטליה. פיומה היתה נקודת הריכוז, והתקבצו בה כ-250 בחורים ובחורות שעלו בעלייה הבלתי לגלית של בית"ר – עליית "אף על פי כן". בפיומה חיכינו כחודש וחצי לאונייה להובלת פרות "דראגה", שהיתה אמורה להגיע ולאסוף אותנו. הקהילה היהודית במקום תמכה וסייעה בזמן שהותנו שם. ריח הפרות המשיך לנדוף ממני כחודשיים אחרי שירדתי מהאונייה. ההפלגה בים ארכה 4.5 חודשים, מתוכם כשלושה חודשים על סיפון ה"דראגה". "דראגה" לא היתה יכולה להתקרב לחוף, ולכן עברנו בלב ים ל"ארטימיסיה" - סירה קטנה עם קיבולת של 30 איש בלבד, שהתמלאה ב-200 נפשות. ידענו שבגלל ההתחמקות מהאנגלים לא נגיע לנמל מסודר, והכינו אותנו שכדי להגיע לחוף נצטרך כנראה לקפוץ למים.
במשך שבועיים שטנו ב"ארטימיסיה" לאורך החופים, וחיכינו לאות מהחוף כדי לרדת. המפקד האחראי היה מצויד במכשיר קשר, וקיבל הוראות שהשתנו מעת לעת. מזון לא היה לנו, והגענו למצב שנותר בסירה רק בצל ואותו אכלנו. חילקנו את הבצלים כך שהבחורים קיבלו את קליפות הבצל החיצוניות, והבחורות קיבלו את קליפות הבצל הפנימיות. מים לא היו והמעט שהיה יועד רק לשטיפת פה.
למרות שלא אכלנו הסתדרנו. כנראה שלצעירים יש כוחות אחרים. כך נדדנו לאורך החופים, שבועיים לפני יום כיפור, וכל ערב התארגנו לירידה לחוף: חלצנו נעליים, הורדנו גרביים ונשארנו רק במכנסיים קצרים, עם התיק על הגב, מוכנים לקפוץ למים. הרגע הגדול הגיע בערב יום כיפור 1938. התפללנו "כל נדרי" וירדנו לחוף.
ההתארגנות בארץ
ירדנו למים בחוף בנימינה, והירידה היתה קשה מאוד. לא ידעתי אז לשחות והמים הגיעו לי עד לכתפיים. בחוף ראינו רוכבים על סוסים, שאמרו לנו ביידיש: "קימסט קינדר" (בואו ילדים). הבנו שהם יהודים, וזה היה מפגש מאוד מרגש. עלינו לחוף, והם הורו לנו ללכת בשביל העובר ליד המצודה הרומית שוני. צעדנו כשעה עד שהגענו לנקודת ריכוז. זה היה יום כיפור והביאו לנו לשם ארגזים עם תפוזים וסנדוויצ'ים. למרות שלא אכלנו תקופה ארוכה והיינו מאוד רעבים לא נגענו במזון. אחד מהחבר'ה אמר, "זכינו לעלות לארץ ישראל ביום כיפור, ולכן לא נאכל ונחכה עד לסיום הצום". וכך היה. כל הארגזים נשארו מלאים ואיש לא נגע באוכל. רק בתום הצום התנפלנו עליו.
למחרת חילקו אותנו בין הסניפים של בית"ר. הגעתי לבית"ר נתניה, ומאז אני בנתניה.
בתום מלחמת העולם השנייה הגיעו לארץ חברי מה"בורסה", ורובם עברו בביתי. היה לי בית גדול צמוד קרקע, והם יכלו להשאיר בו את חפציהם עד שיתארגנו, ובינתיים לחפש את המסגרת המתאימה להם. לא היה אירוע שלא הוזמנו אליו כולם, כולל הטבחית ואם ה"בורסה" לבנטוב ומשפחתה.
במבט לאחור
כל מי שיצא מה"בורסה" היה בעל מקצוע בתחום כלשהו שלא היה מוכר אז בארץ. היו בינינו בנאים, טייחים, צבעים ואחרים שבדרך כלל יכלו לעבוד פה במקצועם.
אני לא יכולתי לעבוד בארץ במקצועי, מכניקה עדינה, כי עדיין לא הכירו כאן את המקצוע ולא היה לו ביקוש. לעתים זה עורר אפילו צחוק. אבל כל מה שעשיתי היה המשך למקצוע שלמדתי ולדרך שבה למדתי. אם יש רצון טוב ורוצים לעבוד ולהצליח, ולא לסמוך על אחרים - מצליחים. למדתי שאני צריך לסמוך רק על עצמי ולא על אף אחד אחר. אפשר לקבל מאחרים הדרכה, לימוד ועזרה, אבל בסופו של דבר חייבים לעמוד על הרגליים לבד ולהילחם כדי להתקיים בכבוד. זו הגדולה של ה"בורסה" ואת זה הבאנו משם. אף אחד לא הגיע ל"בורסה" מבית מסודר, כולם היו צריכים ללמוד לעמוד על הרגליים לבד. כל תהליך הלימוד ב"בורסה" היה כזה. ה"בורסה" סייעה והדריכה את החניכים לדעת להילחם במצבים קשים, לעבור את המשוכה, להחזיק מעמד ולדעת להמשיך להתבסס.
נולדתי בקרקוב וחייתי בה עם משפחתי תקופה מסוימת. כעבור זמן מה עזבנו את העיר ועברנו לקלוואריה (Kalwaria Zebrzydowska) לחיות בקרבת משפחתה של אמי. קלוואריה שוכנת כ-35 ק"מ מדרום-מערב לקרקוב והיא מקום קדוש לנוצרים. בראש גבעה ניצבת כנסייה ידועה מאוד, המושכת אליה עולים לרגל, ובתוכה היתה תמונה גדולה מאוד שתוכנה אנטישמי: יהודים מוצצים את דמו של ילד נוצרי.
בתקופתי מספר התושבים היהודים היה קטן והגיע לכ-500 נפש, רובם סוחרים ובעלי חנויות. גם משפחת אמי היתה בעלת מאפייה וחנות דגים. האנטישמיות בקלוואריה הורגשה היטב בבית הספר וברחובות העיר, וילד יהודי שמע לא פעם הערות כמו "לך מפה יהודי, מה אתה עושה כאן?" פעמים רבות ילדים יהודים הוכו בבית הספר, וגם אני חזרתי לא פעם הביתה עם חבורות בראשי. לבד ממורה אחד או שניים המורים נטו לאנטישמיות, והרגשנו היטב את יחסם הרע לילדים יהודים. החיים היו קשים מאוד, אבל חיינו שם.
משפחתו של אבי גרה בקרקוב והוא היה קשור לעיר גם בקשרים מקצועיים. אבי עבד כנגר בנגרייה המשפחתית ששכנה בחצר מאחורי בית הסבים שלי ברחוב פודבז'ז'ה 2 (Podbrzezie), ממש ליד בית כנסת הטמפל. אנחנו גרנו ברחוב גרטרודה 8 (Gertrudy) לא רחוק משם, ושם גם נולדתי.
כל זמן שאבי היה בחיים היינו מסודרים, אך כשנפטר הכל השתנה. הייתי בן שמונה במותו, צעיר ילדי המשפחה. אמי, שני אחיי המבוגרים ואני נשארנו בחוסר כל.
אחיי היו כבר בעלי מקצוע ועבדו ורק אני עדיין הייתי תלמיד בית ספר. מותו של אבי והשינוי הדרסטי במצבנו הכלכלי גרמו לי להלם מוחלט, והשתניתי מאוד. מילד שובב וערני שנמצא שעות רבות ברחוב ומשחק כדורגל נהפכתי לילד שקט, יושב בית וצמוד לאמא, שקיבלה את המצב קשה מאוד וחלתה. למשפחתי לא היו הכלים להתמודד עם המצב ולהחזיר אותי לתפקוד. חיפשו בשבילי מקום לגור ומצאו את בית היתומים ברחוב דיטלובסקה 64 בקרקוב. כחצי שנה לאחר מותו של אבי עברתי מקלוואריה לבית היתומים בקרקוב והתחלתי להתאושש, לפתוח עיניים ולראות את הסביבה. הלימודים בבית הספר היסודי ברחוב מיודובה 36 (Miodowa) שיפרו מאוד את מצבי. זה היה בית ספר כללי בשפה הפולנית, בית ספר טוב שהתנהל במבנה מלבנים אדומות, בקרבת בית העלמין היהודי מיודובה.
בית היתומים
מנהלי בית היתומים תמכו מאוד. המנהל היה מאוד אבהי והמנהלת אמהית, וזה הפיג אצלי את המתח שבו הייתי שרוי וסייע לי לחזור לחיים רגילים, כי המוסד נתן הכשרה מצוינת לילדים.
אמי לא היתה יכולה להישאר לבד בקלוואריה, וכשנה לאחר שעזבתי חזרה לקרקוב לדירתנו בת החדר וחצי שברחוב גרטרודה 8 בחצר. למרות הקירבה לבית היתומים אמי באה לבקרני לעתים רחוקות משום שלא היה לה זמן. היא התמודדה עם בעיות קיום רציניות, נעזרה באחיה ובאחותה והיתה צריכה למצוא כל הזמן פתרונות למצוקותיה.
המעבר ל"בורסה"
סיימתי את בית הספר היסודי ב-1932, בגיל 12, ועברתי ל"בורסה".
המעבר היה פשוט משום שהיה הסדר בין הזקלד (מוסד בית היתומים) ל"בורסה", כך שבתום בית הספר היסודי חלק מהתלמידים עברו אליה.
הייתי אז כבר יותר בוגר ועצמאי ומודע לכך שאני צריך לבנות ולכוון את עצמי לבד, משום שאין מי שיכול לעזור לי ולכוון אותי.
12 היה גיל צעיר מדי לעבוד, ולכן שלחו אותי ללמוד בבית הספר המקצועי שליד הגימנסיה העברית ברחוב Brzozowa, שם למדתי מכניקה עדינה במשך שנתיים ולא עבדתי. ניסו לשלוח אותי למספרה לעבוד בספרות אבל זה לא התאים לי, לא היה לי חשק לעבוד בספרות ולא הצלחתי בזה. לא הייתי הצעיר היחיד ב"בורסה" שלמד בבית הספר המקצועי ולא עבד, היו עוד שניים-שלושה חניכים כאלה. למרות שבית הספר היה בחצר הגימנסיה, לא היה לנו שום קשר עם תלמידי הגימנסיה ולא ראינו אותם. אנחנו למדנו בבניין בחצר והם למדו בבניין הכללי ונכנסו לבית הספר מכניסה אחרת.
הלימודים בבית הספר המקצועי היו בפולנית, אבל רוב התלמידים היו יהודים ומיעוטם גויים. המורה המקצועי היה גוי וידענו שלא אהב אותנו משום שאנחנו יהודים.
הלימודים שבו את לבי מהרגע הראשון, ופיתחתי שתי אהבות: למידה וקריאת ספרים. הייתי מכור לספרים ולפעמים שכחתי להגיע הביתה, כי הלכתי בדרך וקראתי. לפעמים כשהלכתי לפלנטי {39} או למקום אחר, קראתי ושכחתי מה אני צריך לעשות. מצאתי מקומות לשאול ספרים חינם, ואולי זה היה בגימנסיה. כבר אינני זוכר.
את שכר הלימוד לבית הספר שילמה ה"בורסה". בעצם, הכל התנהל תחת כנפיו של אלכסנדרוביץ'. הוא היה איש ענק. הוא היה הכל ועשה דברים ענקיים.
אלכסנדרוביץ' היה בקשר הדוק עם אנטנברג, מנהל ה"בורסה", ועם המחנכים האחרים, והם דאגו שכל חניך יקבל טיפול אישי המתאים לו. למשל, אם לאחד החניכים היה כישרון מוסיקלי שלחו אותו לנגן. אם היה מוכשר למקצוע מסוים, שלחו אותו ללמוד אותו המקצוע. גם החיים הדתיים והמסורתיים היו כאלה שאפשרו לכל אחד, בגבולות מסוימים, ללכת לפי דרכו ובלי כפייה.
בשבת היה קידוש, שרנו זמירות ושירי שבת, ומי שרצה הלך להתפלל בבית כנסת. אני לא הלכתי לבית כנסת. בכל יום לפני ארוחת הבוקר היה זמן לתפילה ולהנחת תפילין באולם הכניסה, וכל אחד היה אחראי לזמן התפילה שלו.
עם זאת אני לא יכול לשכוח את המקרה של ברל זינגר. הוא הגיע ל"בורסה" זמן קצר אחרי, בחור חרדי שלחייו מעוטרות בפיאות ארוכות. תחת בית השחי הוא החזיק כל הזמן תפילין, סידור וטלית. הוא נראה שונה ומוזר מכולם ובלט בהופעתו, אבל אני קיבלתי אותו כמו שהוא. עבר כשבוע מאז שהגיע ובוקר אחד ברל הופיע בלי פיאות. ניגשתי אליו ושאלתי, "ברל, מה קרה?" אבל הוא היה נפחד ואחוז התרגשות מכדי לענות לי ולא דיבר. אני חושב שמישהו ב"בורסה" גזר בלילה את פיאותיו ללא ידיעתו. זה הטביע בי חותם עמוק וקשה מאוד.
לאחר האירוע ברל שינה את חייו באופן קיצוני והפך לקומוניסט. במקום ללכת תמיד עם סידור ותפילין הוא החל להחזיק ספרים חילוניים. הוא חי בארצות הברית ובנו החרד גר בהתנחלות אורנית.
גם חיי ב"בורסה" לא היו כל כך קלים משום שהייתי יוצא דופן בדעותי הפוליטיות. רוב החבר'ה היו בתנועת ""השומר הצעיר"", וגם אני בשנתי הראשונה ב"בורסה" הייתי חבר "בשומר הצעיר" והלכתי למועדון התנועה, שהיה באחת החצרות ברחוב דיטלובסקה.
השינוי בחשיבה נוצר בעקבות הקריאה הרבה, שפתחה בפני עולמות חדשים. הושפעתי מאוד מספרו של לאון פויכטוונגר, "מלחמת היהודים", והגעתי לתובנות חדשות בנוגע למקומו של העם היהודי. הבנתי שמקומי אינו ב"שומר הצעיר", משום שבתנועה הזאת חינכו אותנו שיש לנו כיהודים בפולין זכויות ושעלינו לעמוד עליהן. אמנם בעתיד נלך להכשרה, נהיה חלוצים ונעלה לארץ ישראל, אבל זה ייקח זמן וכל עוד אנו בפולין עלינו לעמוד על זכויותינו. לא דובר שם על הקמת מדינת יהודים ושמקומנו רק בארץ ישראל. אז הבנתי שמקומי אינו ב"שומר הצעיר". בעקבות הגילוי הזה הצטרפתי לקבוצת נוער בית"ר, שדגלה ברעיון שמקומם של היהודים הוא במדינת היהודים בארץ ישראל, וצריך להגשימו עכשיו. בגיל 13 נכנסתי לנושא העלייה לארץ ישראל, והתחלתי בפעילות אינטנסיבית בתנועת בית"ר שנמשכת עד היום הזה.
מועדון בית"ר היה ברחוב וולניצה (Wolnica), ליד המועדון של תנועת הנוער של מפא"י. בני נוער רבים הצטרפו אז לבית"ר, אך היה קשה מאוד להיות בית"רי בתוך האווירה הכללית. ב"בורסה" הייתי הבית"רי היחיד, והיה לי קשה מכיוון שזה נגד את האוריינטציה הכללית של חברות ב"שומר הצעיר". אבל ברוח הסובלנות שהיתה נהוגה ב"בורסה" קיבלו גם את זה, כמו שקיבלו את ברל הקומוניסט. לא היו בינינו ויכוחים פוליטיים, אבל הייתי יוצא דופן וזה לא היה פשוט.
פעמיים בשבוע הלכתי למועדון של בית"ר, והייתי פעיל בכל מיני תחומים, ובעיקר בתחום הכתיבה. היה לי כישרון כתיבה, הוצאתי עיתון קיר וכתבתי מחזה שהוצג כמה פעמים. את כישרון הכתיבה הורשתי לבני.
בחוגים ב"בורסה" כמעט ולא השתתפתי. בחוג מנדולינה לא השתתפתי כי לא היתה לי שמיעה מוסיקלית, ובחוג לעברית לא השתתפתי מסיבות אחרות. מעט העברית שידעתי נשארה מתקופת הלימודים ב"חדר". אז ידעתי היטב עברית. היה לנו נוהג בתקופת ה"חדר", להיבחן בכל שבת אצל אחד מהמכובדים והלמדנים בעיר.
היכרותי עם זיגמונט אלכסנדרוביץ'
את אלכסנדרוביץ' הכרתי כשהגעתי ל"בורסה". השם אלכסנדרוביץ' נישא שם בפי כל. הוא היה ידוע כתומך, כנדבן וכבעל אמצעים. הוא נהג לגשת לכל אחד מהחניכים, להתעניין ולשאול: "מה שלומך? איך אתה מרגיש? מה המצב אתך?" הקשר לא ניתק והוא המשיך לדאוג לחניכים גם אחרי שעזבו את ה"בורסה".
כשסיימתי את בית הספר המקצועי עזבתי את ה"בורסה", ולא נותר לי זמן רב להיות עמו בקשר.
עזיבת ה"בורסה"
בסביבות גיל 17 עזבתי את ה"בורסה", מצאתי עבודה, הרווחתי טוב, גרתי עם אמי ויכולתי לעזור לה.
עבדתי במפעל לייצור מברשות שיניים מסתובבות מדגמים שונים, לפי רעיון של מהנדס אירופאי שגילה שכאשר מברשת השיניים מסתובבת הפעולה יסודית וטובה יותר לשיניים מאשר מברשת שיניים רגילה. הוא נתן לזה פרסום וזה די הצליח. המהנדס, קוחולבסקי, הקים בקרקוב מפעל לייצור מברשות שיניים מסתובבות ששכן בבניין מגורים במרכז קז'ימיז, בתוך דירה שבה היו חדרים רבים. המפעל היה של יהודים, וכשהתקבלתי לעבודה כבר עבדו בו פועלים כשנה עד שנה וחצי. הגעתי כבוגר בית ספר מקצועי במכניקה עדינה, והמהנדס אמר לי שהגויים מטומטמים ולא יודעים לעבוד. הוא מינה אותי למנהל העבודה, שמדריך את הפועלים ומוביל את העסק. אבל לא נשארתי במפעל זמן רב, וכבר בגיל שמונה עשרה וחצי עליתי ארצה.
ההכנות לעלייה
חיידק ארץ ישראל לא נתן לי מנוח, וכשרק התחלתי להרוויח והיתה לי אפשרות אמרתי לאמי שאני רוצה לעלות לארץ ישראל. זה היה מורכב: כדי לעלות לארץ היה צורך לקבל רישיון עלייה, סרטיפיקט. לאלכסנדרוביץ' היו קשרים רבים והוא סידר סרטיפיקטים לכמה מבוגרי ה"בורסה", למשל הויברגר ועוד אחד מהבחורים שהקים לאחר מכן בארץ מפעל למקררים.
התחלתי להכין את עלייתי ארצה, באתי לאלכסנדרוביץ' וביקשתי שיעזור לי. הוא אמר לי: "אני מוכן לעזור לך, אבל יש בעיה אחת - אתה בית"רי. אני יכול לעזור לך רק אם תשנה את התנועה שאליה אתה משתייך". לזה כמובן לא יכולתי להסכים בשום פנים ואופן. זו לא היתה הפעם היחידה בחיי שההשתייכות לתנועת בית"ר חסמה בפני אפשרויות. לא ידעתי מה לעשות ואיך אוכל לעלות ארצה. שמעתי על העלייה הבלתי לגלית, אבל גם כדי לעלות בדרך הזאת היה צריך לשלם אלף זלוטי שהיו הון תועפות. גרתי אז עם אמי ונתתי לה את כל משכורתי. בינתיים הצטרפה אליה גם סבתי, שהגיעה ב-1937 עם קרובי משפחה מגרמניה. הם המשיכו בדרכם לאנגליה, וסבתי נשארה בביתנו עם אמי.
אלף זלוטי אז היה כמו מאה אלף שקל ויותר בימינו. לא יכולתי להגיד לאמי שאני נוסע, ומלבד הפרידה ממני גם לבקש ממנה כסף לנסיעה, וגם לומר לה שלא תהיה לה תמיכה כספית. זה היה בלתי אפשרי. למרות הקשיים שהעלייה שלי תגרום לה, אמי נחלצה לעזרתי. היא כתבה לדודי שחי באמריקה, והוא שלח לי את הכסף לנסיעה.
העלייה לארץ ישראל
השנה היתה 1938, הבריטים לא נתנו רישיונות כניסה לארץ מעבר למספר מאוד מוגבל, ולכן התפתחה העלייה הבלתי לגלית. המטרה היתה לטשטש את מסלול הנסיעה, כדי שהבריטים לא יידעו עליו ולא יוכלו לעצור את העולים שבדרך.
ביום המיוחל הגעתי עם חבר לתחנת הרכבת בקרקוב. כדי לשמור על סודיות ביקשתי מאמי שלא תלווה אותי. הפרידה ממנה היתה אחת החוויות הקשות שעברתי בחיי. חשבתי שהיא נשארה בבית, אבל כשישבתי בתוך הרכבת ראיתי אותה מהחלון, והבנתי שהיא הלכה אחרי מבלי שהרגשתי. נופפתי לה בידי דרך החלון, וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. גורלה היה כגורל יהודי קרקוב. את דרישת השלום האחרונה ממנה קיבלתי מחברה, שראתה אותה בפעם האחרונה בגטו פודגוז'ה, באוגוסט או ספטמבר 1942.
העלייה לארץ ישראל ארכה יותר מחצי שנה.
נסענו מקרקוב לצ'כיה כדי לחבור לקבוצות נוער נוספות של בית"ר, ומשם לווינה ועד לפיומה באיטליה. פיומה היתה נקודת הריכוז, והתקבצו בה כ-250 בחורים ובחורות שעלו בעלייה הבלתי לגלית של בית"ר – עליית "אף על פי כן". בפיומה חיכינו כחודש וחצי לאונייה להובלת פרות "דראגה", שהיתה אמורה להגיע ולאסוף אותנו. הקהילה היהודית במקום תמכה וסייעה בזמן שהותנו שם. ריח הפרות המשיך לנדוף ממני כחודשיים אחרי שירדתי מהאונייה. ההפלגה בים ארכה 4.5 חודשים, מתוכם כשלושה חודשים על סיפון ה"דראגה". "דראגה" לא היתה יכולה להתקרב לחוף, ולכן עברנו בלב ים ל"ארטימיסיה" - סירה קטנה עם קיבולת של 30 איש בלבד, שהתמלאה ב-200 נפשות. ידענו שבגלל ההתחמקות מהאנגלים לא נגיע לנמל מסודר, והכינו אותנו שכדי להגיע לחוף נצטרך כנראה לקפוץ למים.
במשך שבועיים שטנו ב"ארטימיסיה" לאורך החופים, וחיכינו לאות מהחוף כדי לרדת. המפקד האחראי היה מצויד במכשיר קשר, וקיבל הוראות שהשתנו מעת לעת. מזון לא היה לנו, והגענו למצב שנותר בסירה רק בצל ואותו אכלנו. חילקנו את הבצלים כך שהבחורים קיבלו את קליפות הבצל החיצוניות, והבחורות קיבלו את קליפות הבצל הפנימיות. מים לא היו והמעט שהיה יועד רק לשטיפת פה.
למרות שלא אכלנו הסתדרנו. כנראה שלצעירים יש כוחות אחרים. כך נדדנו לאורך החופים, שבועיים לפני יום כיפור, וכל ערב התארגנו לירידה לחוף: חלצנו נעליים, הורדנו גרביים ונשארנו רק במכנסיים קצרים, עם התיק על הגב, מוכנים לקפוץ למים. הרגע הגדול הגיע בערב יום כיפור 1938. התפללנו "כל נדרי" וירדנו לחוף.
ההתארגנות בארץ
ירדנו למים בחוף בנימינה, והירידה היתה קשה מאוד. לא ידעתי אז לשחות והמים הגיעו לי עד לכתפיים. בחוף ראינו רוכבים על סוסים, שאמרו לנו ביידיש: "קימסט קינדר" (בואו ילדים). הבנו שהם יהודים, וזה היה מפגש מאוד מרגש. עלינו לחוף, והם הורו לנו ללכת בשביל העובר ליד המצודה הרומית שוני. צעדנו כשעה עד שהגענו לנקודת ריכוז. זה היה יום כיפור והביאו לנו לשם ארגזים עם תפוזים וסנדוויצ'ים. למרות שלא אכלנו תקופה ארוכה והיינו מאוד רעבים לא נגענו במזון. אחד מהחבר'ה אמר, "זכינו לעלות לארץ ישראל ביום כיפור, ולכן לא נאכל ונחכה עד לסיום הצום". וכך היה. כל הארגזים נשארו מלאים ואיש לא נגע באוכל. רק בתום הצום התנפלנו עליו.
למחרת חילקו אותנו בין הסניפים של בית"ר. הגעתי לבית"ר נתניה, ומאז אני בנתניה.
בתום מלחמת העולם השנייה הגיעו לארץ חברי מה"בורסה", ורובם עברו בביתי. היה לי בית גדול צמוד קרקע, והם יכלו להשאיר בו את חפציהם עד שיתארגנו, ובינתיים לחפש את המסגרת המתאימה להם. לא היה אירוע שלא הוזמנו אליו כולם, כולל הטבחית ואם ה"בורסה" לבנטוב ומשפחתה.
במבט לאחור
כל מי שיצא מה"בורסה" היה בעל מקצוע בתחום כלשהו שלא היה מוכר אז בארץ. היו בינינו בנאים, טייחים, צבעים ואחרים שבדרך כלל יכלו לעבוד פה במקצועם.
אני לא יכולתי לעבוד בארץ במקצועי, מכניקה עדינה, כי עדיין לא הכירו כאן את המקצוע ולא היה לו ביקוש. לעתים זה עורר אפילו צחוק. אבל כל מה שעשיתי היה המשך למקצוע שלמדתי ולדרך שבה למדתי. אם יש רצון טוב ורוצים לעבוד ולהצליח, ולא לסמוך על אחרים - מצליחים. למדתי שאני צריך לסמוך רק על עצמי ולא על אף אחד אחר. אפשר לקבל מאחרים הדרכה, לימוד ועזרה, אבל בסופו של דבר חייבים לעמוד על הרגליים לבד ולהילחם כדי להתקיים בכבוד. זו הגדולה של ה"בורסה" ואת זה הבאנו משם. אף אחד לא הגיע ל"בורסה" מבית מסודר, כולם היו צריכים ללמוד לעמוד על הרגליים לבד. כל תהליך הלימוד ב"בורסה" היה כזה. ה"בורסה" סייעה והדריכה את החניכים לדעת להילחם במצבים קשים, לעבור את המשוכה, להחזיק מעמד ולדעת להמשיך להתבסס.
